פרק מז - ראש השנה
ריקוד של פרידה...
חסידי ברסלב שבאו לאומאן לר"ה של שנת תר"ה-שנת הסתלקותו של מוהרנ"ת מהעוה"ז, ועלייתו בסערה השמימה-הבחינו כבר בתחילת השנה בשינויים מסויימים בהתנהגותו מבשנים עברו.
כשהגיע הזמן הקבוע לאמירת תורה, סרב מוהרנ"ת לומר תורה בפני הקהל. ר' אפרים ב"ר נפתלי הפציר בו שלא ישנה ממנהגו ויאמר תורה בפני הציבור המשתוקק לשמוע ממנו, אך הוא בשלו, אינו אומר, כשנימוקו עמו, שאינו חש בטוב.
את הריקודים הנהוגים אצל חסידי ברסלב בימי ראש השנה, ערך מוהרנ"ת בהתלהבות עצומה. אולם ר' נפתלי, ידידו הקרוב ביותר של מוהרנ"ת, הבחין בראייתו החדה, בשינויים גם בריקודיו של מוהרנ"ת, והתבטא כעבור זמן:
"הבחנתי בריקודו שרקד עמנו שהוא ריקוד של פרידה"---(שיח שרפי קודש א' תרנו).
סרוב לאמירת תורה
סרובו של מוהרנ"ת לומר תורה, נתקבל בחוסר הבנה מצד הציבור הרחב הנאספים לר"ה. הם ידעו היטב כי מוהרנ"ת עסק בתקופה האחרונה בכתיבת הלכה, אותה התחיל עוד לפני ט' באב, שכללה גם שיחה ארוכה על ר"ה, יום כיפור וסוכות. הוא כבר שיתף את הציבור בכמה מהחידושים הנפלאים של ההלכה, ואף העלה אותם באגרותיו בשבועות הסמוכים לראש השנה. רעיונותיו נסבו כל העת ההיא על תורה ו' שבליקוטי מוהר"ן, בענין דרכי התשובה, והקשר שבין הרב לתלמיד (ראה בכמה אגרות האחרונות שבספר עלים לתרופה שרובם סובבים על דברי תורה זו-מאגרת תל"ח ואילך).
המתקבצים באומאן ציפו בכליון עינים לשמוע את תורתו הנפלאה, אך הפעם לא זכו לזה. ואגב יש לציין כי שעות השיא בראש השנה, היו אותן שעות בהן היו הציבור מתענגים על דיבוריו היקרים של מוהרנ"ת (כפי שבאים לידי ביטוי בקטע להלן).
שלא יאמרו אילו לא באתי לשמוע תורה...
רק אחרי ר"ה גילה מוהרנ"ת לר' נחמן מטולטשין את הסיבה האמיתית לסרובו לומר תורה. לא פעם התבטא מוהרנ"ת שבטחונו חזק ואיתן שתתקיים "האסיפה הזאת" בראש השנה עד ביאת הגואל. ברם, דוקא בכדי לחזק בטחונו זה, נמנע השנה מאמירת תורה. הוא חשש שמא בין הבאים ישנם כאלה שעיקר ביאתם היא בכדי לשמוע תורה ממנו, ולא רק עבור קיום רצון רבינו להיות אצלו בראש השנה, ולכן לא אמר תורה במטרה להחדיר בחסידים שעליהם להיות תמיד באומאן בר"ה-גם אם יבוא זמן ולא יהיה מי שיאמר תורה... (וזה על דרך המובא בגמרא מדוע אין פירות גינוסר בירושלים-שלא יאמרו העולים לרגל, 'אילו לא באתי אלא לכך, דייני'), ולבסוף, לאחר שנסתלק בשנה זו הובררה למפרע כוונתו ביתר שאת...
התורה הראשונה והאחרונה
ולפלא כי תורה זו בה עסק מוהרנ"ת בתקופה האחרונה לימי חייו-היא התורה אותה שמע מפי רבינו בתחילת התקרבותו, והיא גם התורה עליה כתב את ההלכה האחרונה שהשלימה בימי חייו (ראה פרק ה).
בתורה זו מחדש רבינו שעיקר התשובה הוא על ידי שישמע בזיונו ידום וישתוק, וכי על ידי כך זוכים לענוה. כמו כן מבואר שם שעל האדם להדבק בבוראו בכל המצבים, לאו דוקא בעת התרוממות רוח ועליה, אלא גם ברגעים הקשים, בזמן של ירידה, שאז אין מרגישים שום חיות והתעוררות.
מוהרנ"ת שמע תורה זו מרבינו בשבת תשובה הראשונה שהיה אצלו, והוא החיה את עצמו בה כל ימיו ועד חודשי חייו האחרונים ממש.
הקשר בין הרב לתלמיד
אולם עיקרה של התורה סובבת אודות הקשר של הרב והתלמיד, ואשר ללא כל ספק -על-פי דברי תלמידי רבינו בימים ההם-רימז רבינו בכך לקשר שבינו לבין מוהרנ"ת. רבינו כותב שם כי הצדיק הוא הנקודה העליונה של האות "א", והתלמיד הוא בחינת הנקודה התחתונה של הא', והואו שבאמצע הוא בבחינת אהל מועד, שם נמצאים הרב והתלמיד גם יחד. וזהו הקשר הפנימי שבין משה ויהושע ואהל מועד.
סמיכה מהרב לתלמיד
רבי נחמן מטשהערין כותב:
"מי שבקי קצת בספריו הקדושים של מוהרנ"ת ז"ל, והכיר אותו בחייו ושמע דבריו ושיחותיו הק' ובקי קצת בעניניו וסיבותיו אשר עברו עליו, יבין בלבו ויראה בעיני שכלו ממש כי היה מבחי' זו הנ"ל, כי רוב דבריו המה מהתחזקות בעבודת ה' לבלי ליאש עצמו שום אדם מישראל רק כל אחד ממקומו ידרוש ויבקש את ה'".
"...ושמעתי מאבי ז"ל ששמע מזקני תלמידיו הק' של רבינו ז"ל שהבינו אז מרמיזותיו הק' של רבינו ז"ל שבמאמר זה נתן סמיכה לתלמידו הק' ר' נתן ז"ל. ובאמת רוב שיחותיו הק' של הרב ר' נתן ז"ל היה בענין זה, לחזק את כל אחד מישראל בהתחזקות גדול, לבלי יתייאש עצמו ח"ו לגמרי, רק שאיך שהוא, אעפ"כ, יתעורר ויתחזק מעתה עכ"פ לעבודת ה' ית' ממקום שהוא שם (פרפראות לחכמה ו' ח').
השיחה שכתב מוהרנ"ת אז, היתה כאמור בהלכות שבת, המבוססת על תורה זו.
העיקר תלוי בתשובה
בסיכום דבריו כותב מוהרנ"ת:
"וזהו כלל דברינו בכל ההלכה הזאת לחזק עצמנו ע"י שאנו זוכים לקבל שבת. ועי"ז נזכיר עצמנו תמיד בכח הצדיק האמת שהיא בחינת שבת. והא בהא תליא דכל מה שמאמינים יותר בהצדיק ומקרבין עצמן אליו יותר, זוכין יותר להמשיך על עצמו קדושת שבת... ועי"ז זוכין לילך בדרכי התשובה להמשיך על עצמו בקיאות בהליכה הנ"ל, להחזיק את עצמו בכל מה שיעבור עליו יהיה איך שיהיה, ועיקר כל זה זוכין ע"י ר"ה שמתקבצין יחד וכו'. כי עיקר דרכי התשובה נמשכין ע"י אלול ור"ה ויו"כ, וכל עבודת ישראל באלו הימים הכל כדי להמשיך דרכי התשובה אליו בעולם באופן שיזכו ישראל לתשובה שעי"ז תתקרב הגאולה מגלות הארוך הזה אשר ארך עלינו מאד ואי אפשר לעמוד על קיצו, כי הוא קץ הפלאות. אבל מבואר בגמרא (סנהדרין צ"ז ב') ובמדרשים, שעיקרו תלוי בתשובה. וע"כ הצדיקי אמת מתייגעים רק להמשיך דרכי התשובה כנ"ל בעולם באופן שיזכו אפילו הרחוקים והנופלים מאד להתחזק בדרכי התשובה שעי"ז יתתקן הכל" (ליקוטי הלכות שבת, ז' ס"ט).
* * *
עניני הוא יום הכיפורים
אחרי ר"ה שהיה האחרון לימי חייו, לא חזר מוהרנ"ת לברסלב ליום כיפור כפי שתמיד נהג לעשות. ידועה אמרתו של מוהרנ"ת: "ענין רבינו הוא ראש השנה, והענין שלי הוא יום כיפור" ולכן היו נוסעים אליו הרבה חסידי ברסלב להיות איתו ביום כיפור בברסלב (שיח שרפי קודש א' תרסב).
השנה, נשאר מוהרנ"ת באומאן עד אחרי יום כיפור, והוא כתב לר' יצחק שיקנה לו ארבעת המינים, ושיהיו מוכנים לו כשיחזור לברסלב סמוך לסוכות תר"ה.
כלפיד אש
באומאן, בערב יום כיפור, בשעת סעודה המפסקת, אמר מוהרנ"ת תורה, בדבריו התעכב שוב על ענין אות האל"ף המובא בתורה הנ"ל. מוהרנ"ת חידש אז שהנשמה והגוף הם בחינת הנקודה העליונה והנקודה התחתונה, בעוד שהאכילה היא בחי' הוא"ו המחברת בין שניהם (ראה ליקוטי הלכות, שבת, ז' נא).הוא שח אז בפני ר' עקיבא וועלוול מנמירוב כדלהלן:
"יש ד' יסודות: דומם, צומח, חי ומדבר. והלא אנחנו רואים שכל שהמדרגה נמוכה יותר נמצא בה טוב יותר. כי סוד המדבר הוא האדם, ומקח האדם במכירתו לא יעלה כמקח הסוס, שהוא מיסוד החי הנמוך מהמדבר. כנודע שנמצא סוס שנותנים במחירו כמה אלפים רו"כ. ומקח הצומח יעלה עוד יותר, כי נמצאים שושנים ופרחים שמביאים ממדינות רחוקות שאין ערך כלל למחיר לשוויים. וביסוד הדומם נמצאים אבנים טובות ויקרות העולים עוד יותר, ורואים אנו את הטוב והאלוקות שנמצא בהם-מפקודת התורה על הכהן הגדול שבכל עת כניסתו לבית המקדש יהיה לבוש בחושן ואפוד שיהיה נתונים בהם כמה אבנים טובות".
"ואעפ"כ נמצא גבוה מעל גבוה קדושה נעלמה ונסתרה, קדש הקדשים, שהכהן הגדול כשהיה צריך לכנס לשם היה צריך להפשיט כל הבגדים היקרים רק כתונת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו" (ימי התלאות קלב).
את הפסוק האחרון "כתונת בד קודש ומכנסי בד יהיו על בשרו" הטעים מוהרנ"ת בנעימות, בניגון של קריאת התורה ביום הכיפורים, בהתעוררות נוראה. באותה שעה נכנס עוד אחד ממקורביו, ר' מאיר לייב בלעכער. "בבואו על הפתח, היה נשמע מרחוק הדברים האלה יוצאים מפיו הק' כלפיד אש, ונשאר על עמדו ומקומו, ויירא ללכת יותר לקרב אל השלחן" (שם). אולם עם כל היראה הגדולה שנפלה עליהם, לא הבינו, לא ר' עקיבא וועלול ולא ר' מאיר לייב, למה יכוונו דבריו הק'.
מנהיגותו של מוהרנ"ת
היו אלה הימים הנוראים האחרונים לימי חייו של מוהרנ"ת, ובאוירה החלו לחוש סימנים של פרידה ממוהרנ"ת לעדת חסידי ברסלב שהוא היה מנהיגם ומורה דרכם, גם אם לא היה אדמו"ר במובן המקובל.
רבינו אמר פעם: "שולחן כזה כמו שהיה אצלי כבר לא יהי עד ביאת המשיח" (ובלשונו הק': "אזא טיש ווי ביי מיר, וועט שוין נישט זיין ביז משיח וועט קומען"). הוסיף עליו מוהרנ"ת באמרו על עצמו: "גם שולחן כשלי לא יהיה עד ביאת המשיח" (שיחות וסיפורים עמ' עא).
מוהרנ"ת הוא הגבר אשר נטל את רסן המנהיגות לעדת חסידי ברסלב לאחר שנתייתמו ממורם ומאורם, והדריכם ע"פ דרכו של רבינו בימים הקשים ביותר לחסידי ברסלב. ובכח האמונה ברבינו ובדרכו הטהורה שמוהרנ"ת החדיר בתלמידיו, נתן בהם את הכח לעמוד איתן ולסבול רדיפות קשו"ת ביותר ומאבקים של שפיכות דמים ממש אשר קשה להעלות אותם על הדעת. הן מצד המשכילים, שע"י היראה שהכניס באנשיו -לא נמשך אף אחד מהם לפיתויי ההשכלה, הן מקבוצות המתנגדים השונות דורשי רעתם, ומוהרנ"ת הצליח להגדיל ולפאר את העדה הקדושה הזאת, שלא רק שלא נמחקה מעל פני האדמה, אלא היא גדלה והצליחה ונתרבתה נכפלה ונשלשה. והיא התנועה החסידית היחידה והמיוחדת שגדלה לאחר הסתלקות הרבי ביתר שאת וביתר עז עד היום הזה, זה למעלה ממאה ושמונים שנה.
מסירותו לרבינו היתה ללא גבול, ואין לה דמיון ומשל. מוהרנ"ת לא דאג לכבודו ולתועלתו והתפתחותו האישית, הוא הקריב עצמו כל כולו לעם ישראל להביא להם את האוצרות שירש מבית גנזיו של רבינו.
אולם עתה, כשהתקרב לגיל ששים וחמש, היה כבר מוהרנ"ת שבור ומיוסר בגופו. הוא סבל מעל עשרים וחמש שנה ממחלתו, ובכל הזמן הזה נשא את עול המנהיגות של החסידות המוכה, במסירות נפש בפועל ממש, תחת עינם של השלטון והמתנגדים שבקשו את נפשו. הדפיס את הספרים, דאג לבנות ולתקן את הקלויז, ולגייס את כל הכספים הדרושים, והכל כמעט בלי שום עזרה, כאשר הוא עצמו עולה ומתעלה ומתקדש בסילודין בעבודות נוראות ונשגבות.
מלבד עגמת נפשו האישי, חש בצערם ויסורם וסבלם של כל בני ביתו ושל כל אחד מתלמידיו כאילו היא שלו ממש, וכל זה השפיע עליו לרעה והתישו, והוא נחלש יותר ויותר.
* * *
ההלכה האחרונה
אעפ"כ גם בחודשים ובשבועות האחרונים לימי חייו עסק מוהרנ"ת בפעילויותיו ובעבודותיו בכל הכוחות. מיד לאחר שסיים את ההלכה בליקוטי הלכות שבת ז', תיכף אחרי סוכות- התחיל לכתוב את הלכתו האחרונה אותה כתב עד הרגעים האחרונים לימי חייו ממש. והיא בליקוטי הלכות, הלכות ראש-חודש הלכה ז', מאמר ארוך מלא וגדוש פירושים נפלאים הדרכה והתחזקות. ההלכה הזאת מבוססת על ליקוטי מוהר"ן סימן ס"א, שאמר רבינו תיכף לאחר שחלה במחלתו הנוראה. תורה זו היתה הצוואה של רבינו המדגישה את מעלתה הנשגבה של אמונת צדיקים והפצת תורתם (ראה פרק טו).
המלחמה עד טיפת דם האחרונה
בזמן שמוהרנ"ת כתב את ההלכה הזאת, היתה עת של התגברות ההשכלה. המשכילים היו זקוקים אז לממון רב עבור פעולותיהם הנלוזות להלעיט את צעירי הצאן בלימודי השכלה וכפירה ולנתקם מבוראם רח"ל, אך לא היה באפשרותם להשיג את הממון הדרוש. לא היה שייך ליטול שכר לימוד מההורים כי היה זה "חינוך חובה", הם פעלו איפוא ברשעותם העזה והשפיעו על האחראים על החינוך להטיל מס על כל היהודים למען מימוש מזימתם, ובכדי לזהות מי הוא מבני ישראל-הטילו את המס הזה על כל בית אב שם הדליקו נרות שבת...
בסעיף אחר סעיף של ההלכה הזאת מזרז מוהרנ"ת את תלמידיו להמשיך להפיץ את תורות רבינו ושיחותיו הקדושות, בהיותן התריס היחיד נגד גלי האפיקורסות המציפים את העולם היהודי.
מוהרנ"ת כתב הלכה זו עד יום אחד סמוך לפטירתו. אחד הדברים האחרונים ששמעו ממנו סמוך לפטירתו היה בקשר לנרות שבת המתקשר עם מלחמתו נגד ההשכלה, נגדה לחם עד רגעיו האחרונים.
* * *
זריזות ושמירת הזמן
בהכנסנו לתיאור ימי חייו האחרונים של מוהרנ"ת, מן הראוי להתעכב שוב על אחד מיסודות הנהגותיו הקדושו"ת של מוהרנ"ת שבזכותו הגיע למה שהגיע, והיא שמירת הזמן ומידת זריזותו הנפלאה באופן מדהים, למען יעמדו לנגד עינינו וממנו נלמד וכן נעשה.
וכן כותב ר' אברהם, בנו של תלמידו הנאמן ר' נחמן מטולטשין:
"כל הנהגותיו וכל מעשיו היו בזריזות גדול מאד, כמו הליכתו למקוה בכל בוקר. הלך ופשט ולבש את בגדיו בתכלית המהירות עד שלא היה באפשרות שום אדם להשתוות עמו, וכן בעת כתיבתו היתה הקולמוס פורחת מתחת ידו שהיה לפלא בעיני כל רואיו. וכן שאר מעשיו, כולם היו במהירות גדול ונפלא מאד מאד. וגם אחז תמיד את המורה שעות (שעון) לנגד עיניו, והיה שומר את כל שעותיו ורגעיו בכל מיני שמירה, כי גם בעת נסיעתו וישיבתו על העגלה הרבה ללמוד ולהתפלל ולצעוק להשי"ת בכלות הנפש ממש..." (כוכבי אור עמ' כב, סי' טז).
וכנזכר לעיל, שיבח רבינו את מידת זריזותו, ואמר שבזכות זה יזכה להיות רועה נאמן (ראה באריכות בפרק י"א).
חשיבות השעון
בהתאם לאמור, מפליא הדבר, כי המכתב האחרון המופיע בספר עלים לתרופה, שמוהרנ"ת כתבו כשלושה שבועות לפני הסתלקותו, מוקדש כולו ל... זייגעריל שלו (השעון).
שעונו התקלקל אז, והוא שלחו לר' יצחק, בטולטשין, בבקשו ממנו לדאוג לתקנו ולהחזירו אליו לברסלב במהירות האפשרית:
"יום א' וישב תר"ה... אהובי בני חביבי, יקבל הזייגריל, וישתדל שיתקנו אותו מיד באופן שיוחזר לידי היום ע"י מוסר כתב זה. והשי"ת יאיר עלינו אור קדושת חנוכה הקדוש הבע"ל, ובחסדו ישלח אורו ואמיתו וכו' נגילה ונשמחה בישועתו... דברי אביך המצפה לראותך מהרה בשמחה".
"ושלום לכל אנ"ש באהבה רבה. לר' נחמן נ"י אני מזהיר שיבלה היום איזה שעות, ויעמוד על הזייגער-מאכיר שיגמור תיקון הזייגריל היום בכי טוב, וגם אתה תלך עמו ותבקש מהזייגער-מאכיר שיתקנו מיד, ומן הסתם תעשו על הצד היותר טוב, כי ידעתם כמה מוכרח לי הזייגיר בכל שעה---"
ובדברים הללו מסתיימים ארבע מאות וחמישים מכתבי מוהרנ"ת מלאי התורה והיראה וחיזוק והתעוררות שלא נודע כמותם.
ה'ברוך הבא' הראשון בקבר---
רבות נאמר בגמרא, מדרש, זהר, כתבי האר"י ועוד, על כל המתרחש בשעה שהנשמה עוזבת את הגוף והאדם עובר את כל הענינים הנוראים של המות, הקבורה, חיבוט הקבר והדין הנורא לפני בית דין של מעלה, ואח"כ העונש בגיהנום, השכר בגן עדן ועולם הבא. מוהרנ"ת שללא כל ספק היה בקי בענינים אלו, שיום המיתה לא מש מנגד עיניו כל ימיו, אמר פעם:
"יכול אני לצייר לעצמי את הכל, מלבד את ה"ברוך הבא" הראשון בקבר"---(שיח שרפי קודש ג' קעז).
* * *
חלומות ופתרונם
מקום נרחב בהלכתו האחרונה של מוהרנ"ת מוקדש לנושא פתרון החלומות.
אמנם בדרך כלל לא התייחס מוהרנ"ת לחלומות יותר מדי. כשהיה בא אליו אי מי לדבר על איזה חלום, היה מוהרנ"ת משיבו כלאחר יד:
"אל תספר לי מה שקורה לך כשאתה ישן. תאמר לי מה עובר עליך בהקיץ..."
אולם, הוא היה מטה אזנו לשמוע את חלומותיה של מרת אדל בת רבינו, והיה מייחס להם חשיבות מיוחדת.
אחד מהחלומות הללו של מרת אדל, היה זה:
חלום המרמז על דרכו של רבינו
וזה דבר החלום:
"ראיתי את אבי עומד מחוץ לבית מדרשו והיה חפץ להכנס, אבל המתנגדים נאספו סביב בית הכנסת במטרה לא לתת לו להכנס. הם העמידו שורות שורות של אנשים לשמור על הכניסה, כאשר גם בפנים ההיכל נמצאו אנשים רבים למשמרת, שאם אחת השורות תחלש, יבואו הם ויחליפום לעמוד על המשמר שלא יכנס. אולם על אף המשמר הצמוד לא היסס אבי ולא פחד. הוא התקרב לבית המדרש בגבורה ועוז, וכשהגיע לשורה הראשונה של השומרים התפזרו לכל עבר ונתנו לו לעבור. וכן קרה גם כשהגיע לשורה השניה, שזזו הצידה וכן הלאה, עד שנכנס לבית המדרש".
מוהרנ"ת האזין בתשומת לב לכל מילה מהחלום והשיב:
"כך הוא ענינו של רבינו... תמיד יש עליו התנגדות, רבים רבים התייצבו נגד דרכו הטהורה בכל מיני אופנים שונים ומשונים שלכאורה נראה תמיד שאי אפשר להתגבר עליהם. אבל מי שרוצה באמת, אינו מתפעל מכל ההתנגדות והמניעות המתייצבים בדרכו על כל צעד ושעל. כי באמת אינם אלא מניעות הבאות לנסות את האדם אם הוא אמנם חפץ באמת להתקרב אל השי"ת, ועליו להמשיך בדרכו, ואחר כך יראה בעיניו כי כל המניעות והמכשולים נופלים מלפניו"...
רבינו חזה בימי חייו חלומות וחזיונות רבים. הם נרשמו ע"י מוהרנ"ת בספרו חיי מוהר"ן.
ובאשר לחלומות של מוהרנ"ת עצמו, הוא סיפר לאחרים רק על שנים שהשאירו את רישומם עליו. הראשון חזה בשנות הסבל:
משה רבינו בחלום
מוהרנ"ת סיפר:
"ראיתי את אדמו"ר שבא אלי עם עוד אחד, וסיפרתי לפניו בדרך קובלנא כל אשר עובר עלי. ואמר לי אדמו"ר בזה הלשון: "דו האסט אבער מיט דיינע ספרים גוט געמאכט" [עם הספרים שלך עשית אכן טוב]. זה האחד שהיה עמו נענע לו בראשו והסכים על זה ואמר בזה"ל: "יאה, יאה, זייער גוט געמאכט!" [אכן כן, טוב מאד עשית]. ושאלתי את אדמו"ר מי הוא זה, והשיב לי כי הוא משה רבינו ע"ה" (ימי התלאות).
עבור זה הנך כבר צריך לבוא אלי---
החלום השני הוא חזה שבועות ספורים קודם הסתלקותו, בשבת חנוכה תר"ה:
"ראיתי את רבינו אוחז בידו את הספר הנשרף, וביקשתי מרבינו שילמד עמי בספר זה. השיב לי רבינו: "עבור זה הנך כבר צריך לבוא אלי"... (שיח שרפי קודש א' תרסא).
מפחד אני מחלום זה
לאחר שמוהרנ"ת סיפר על חלום זה, בו הוא נקרא ללכת לרבינו-נענה ואמר:
"אף על פי שרבינו אמר לי פעם "ה' עמך ואל תפחד" אעפ"כ, מפחד אני מחלום זה"- --(שיח שרפי קודש א' תרסא).
* * *