פרק מה - ליקוטי הלכות · ללא השבעת הקולמוס...
רק לאחר הסתלקות רבינו, התחיל מוהרנ"ת להקדיש זמן רב יותר ל"הלכותיו" ולחידושיו. עקב המעמסה הרבה שהיתה מוטלת על כתפיו, לא היה כל זמנו בידו, אף על פי כן חידש וכתב הרבה מאד, עד שהיו מקורביו תמהים ושואלים כיצד הוא מספיק בזמנו המצומצם לכתוב כמויות עצומות כאלה של חידושין דאורייתא.
פעם תירץ תמיהה זו באמרו: אמנם מעולם לא היה לי השבעת הקולמוס (כידוע שבעל השפתי כהן, הש"ך, הספיק לכתוב הרבה מאד פסקים וחידושים ופירושים כי הוא השביע את הקולמוס שיכתוב מאליו), אך הגעתי לכל זה כי הזמן היה אצלי הדבר היקר ביותר, ושמרתי עליו מכל משמר...
וכן היו אנשי שלומינו רגילים לומר: "אז מעהיט די צייט, גייט אריין א ברכה אין די צייט"! [כששומרים את הזמן-נתברך הזמן, ומספיקים הרבה].
הוא כתב ועבר על הכתובים לא רק בשבתו בביתו, אלא גם בימי נדודיו הרבים, ואף גם בעת רדיפותיו הקשו"ת שכאלו לא חסרו לו, ואף בשבתו בבית האסורים לא הניח את עטו מידו.
הוא קיים בעצמו מה שהורה לאחרים (אבות פ"א): "וקנה לך חבר"-שהעט תהיה לו לחבר תמידי...
וכאמור מאז שציוה לו רבינו לחדש כל יום, קיים הוראה זו בפשיטות.
מסופר, כי פעם אחת שאלו אותו איך הוא הצליח כל יום לחדש חידושים, והרי יש זמנים שהמוח אינו מאיר כל צרכו ואינו מסוגל לחדש חידושים. השיב בסיפור: פעם בערב שבת אחת שלא התחדש לי שום חידוש-יצאתי מחוץ לעיר, והתפללתי להקב"ה על דבר זה, ובעזרתו ית' סחטתי איזה חידוש מהאצבע הקטנה!" (שיח שרפי קודש א' תרט)