פרק מג - בבראד ולמברג
קבלת פנים לבבית בבראד
שלושים שנה עברו מאז הסתלקות רבינו, ותורתו התחילה להתפשט לארצות ליטא, רייסין, פולין ואפילו עד ארץ ישראל הגיעה. גם לבראד, אחד המחוזות הגדולים והמפוארים בכל גליציה, חדרה תורת רבינו. מוהרנ"ת התקבל שם בכבוד ע"י כל חוגי הקהילה, חסידים ומתנגדים כאחד, צעירים כזקנים. שמעו של מוהרנ"ת הגיע אליהם, וששו לקראתו.
הערצתו של השרף מסטרעליסק
באותה עת חיו שם עדיין כמה מתלמידי השרף מסטרליסק, הללו קבלו אותו בחביבות ובהערצה רבה, וספרו לו שרבם השרף היה אומר לעצמו תדיר:
"איך אתה יכול לומר תורה אם יש ליקוטי מוהר"ן בעולם?!"...
הם לא זזו מלחבבו עד שקראו לעברו: "אילו היה רבי אורי חי, היה נושא הכלים שלכם למרחץ!"...
מוהרנ"ת התפעל מהם ואמר, ודיבר בשבחה של אותה חבורת חסידים.(ראה שיח שרפי קודש א תקפ"ו).
מוהרנ"ת שבת בבראד, כאשר נוכחתו שם גרמה לשמחה לכל בני המקום. הוא אמר שם כמה מתורות רבינו. השומעים התלהבו מאד ואמרו למוהרנ"ת שהחיה אותם ממש. אולם מעות לא הצליח לאסוף מהם, כפי שהעיר במכתב לר' יצחק בנו: "רוב החסידים דשם קבלוני בכבוד גדול, רק מעות לא הוצאתי משם"...
ללמברג
אחרי שבת, יצא מוהרנ"ת ללמברג, והגיע לשם ביום ג'.
הוא שהה שם קצת יותר משבועיים ימים, וניסה ליצור קשרים עם אחד היהודים משם, שיוכל לפקח על ההדפסה. הוא ביקר ליום אחד בעיירה הסמוכה, זאלקווי, עיר מולדת אבותיו, אולם לאכזבתו לא פעל שם הרבה בענין ההדפסה או גיוס הכספים. אך הוא אמר שם מתורתו של רבינו, ושמח שהצליח לעשו"ת כן במקום שדרו שם אבותיו.
גם בלמברג לא פעלו כמעט כלום, ואחד האנשים המרכזיים, עמו רצה מוהרנ"ת לפתוח קשר בענין ההדפסה, נעדר אז מביתו. ואמנם כשהלה חזר לביתו הוא הסכים לקבל על עצמו לפקח על ההדפסה.
ליקוטי עצות-ראשית ההדפסה
מוהרנ"ת החליט להתחיל בראשונה בהדפסת ספרו "ליקוטי עצות", שכולו הוא עצות והדרכות מעשיות בעבודת ה' על פי תורות רבינו.
בשנת תקס"ה (1805) הורה לו רבינו להכין קיצור תורותיו עם דגש על העצות המעשיות שיש בהן. התוצאה מהוראת רבינו זו היתה בדמות הספר "קיצור ליקוטי מוהר"ן" שנדפס בשנת תקע"א (1811), כשנה לאחר הסתלקות רבינו.
בשנת תקפ"ו (1826) סידר מוהרנ"ת את העצות המלוקטות לפי נושאים, והוסיף עוד קטעים מליקוטי מוהר"ן ומשיחותיו של רבינו (ראה פרק לא).לספרו זה הוא קרא "ליקוטי עצות": ליקוט עצות והדרכות בעבודתו ית' מובנות ושוות לכל נפש.
לא לחינם בחר מוהרנ"ת בספר זה להדפיסו ראשונה לאחר שנים רבות של הפסק, כי ספר זה הוא כפתח ושער להכנס דרכו בצורה קלה לבית מדרשו של רבינו.
שבירת הגוף בשביל השי"ת
מוהרנ"ת ניצל את שהותו בלמברג לצורך ההדפסה, כדי לבקר את אחד הרופאים שטפל ברבינו בהיותו שם בשנת תקס"ח (1808) לצורך התרפאותו ממחלתו, שהחלה אז לקנן בו. מוהרנ"ת ששקד כל ימיו לשמוע עוד ועוד מאמרות פי רבינו, החשיב לריוח גדול עבורו לשמוע גם שיחה קלה זו שערך רבינו עם רופאו לפני למעלה משלושים שנה.
ואכן לאחר חיפוש רב, איתר מוהרנ"ת את הרופא. לפלא שהלה שזכר עדיין את רבינו, השיב: "כבר זמן רב עבר מאותה פגישה, ואיני זוכר היטב את כל הדו-שיח, רק זאת אני זוכר שאמרתי לרבכם, שרואה אני בו שהיה לו מטבעו גוף בריא וחזק מאד, אולם הוא עמל וייגע הרבה, ושבר אותו לגמרי---" ועוד היה זכור לו לאותו רופא שאמר, שמקול דפיקות הפאנטאפיל (נעלי בית) של רבינו היה נשמע חכמה ופקחות.(שיח שרפי קודש ג קסב).
* * *
עינים צופיות
בלמברג, כבשאר ערים, נהוג היה שכל אורח חשוב שבא לעיר היה אומר תורה. אולם מוהרנ"ת סירב לומר תורה. לבסוף אמר תורה רק רב העיר, שהיה נוכח שם, שלא מצאה חן במיוחד בעיני מוהרנ"ת. הרב הזמין את מוהרנ"ת ותלמידו ר' נחמן מטולטשין להתארח על שולחנו, אולם מוהרנ"ת שוב סירב. הדבר הפליא את ר' נחמן: הלא דרכו של רבינו היתה לא להתעקש על שום דבר ומדוע עומד כאן מוהרנ"ת על דעתו?
כששאל את מוהרנ"ת על הנהגתו זו, השיבו בלשון הפסוק (משלי כ"ג-ו'): "אל תלחם את לחם רע עין" (כלומר קמצן). ר' נחמן לא ירד עדיין לעומקן של דברים.
רק כעבור שנה, כשחזר ר' נחמן ללמברג לאסוף את ספרי הליקוטי עצות, הוא הזכיר את מאמר מוהרנ"ת ואת הפסוק שנקב אודות רב העיר, לכמה מתושבי למברג. הללו התפלאו מרוח קדשו של מוהרנ"ת שידע מעצמו על דבר קמצנותו של הרב...
בצוותא עם הרה"ק מקאצק
בעת שהיה מוהרנ"ת בלמברג, שהה שם גם הרה"ק מקאצק שבא להתרפא ממחלת הריאה. האדמו"ר מקאצק היה סגור ומסוגר בחדרו, ולא הניחו לשום אדם להכנס אליו, כי מפאת מחלתו אסור היה לו לדבר עם איש. עמו נתלוה אז הרה"ק בעל החידושי הרי"ם מגור, ועוד אחד מגדולי תלמידיו. מוהרנ"ת חפץ מאד לראות את הצדיק מקאצק שהתפרסם בקדושתו הרבה ובעומק בינתו.
מוהרנ"ת הופיע במקום אכסנייתו, וביקש מהמקורבים שיכניסוהו אליו. בתחילה סרבו, אולם מוהרנ"ת בהשתוקקו מאד להכנס, ביקש להודיע לרבם שתלמידו של בעל ה"ליקוטי מוהר"ן" רוצה להכנס.
בשמוע זאת הרבי מקאצק, ציוה מיד להכניסו אליו. הוא ישב ושוחח עמו שעה ארוכה.
לתמיהת החסידים איך דיבר עמו זמן כה רב בעת חליו הקשה, ענה הרה"ק מקאצק:
"האברך הזה הוא עילוי בחסידות" (שיח שרפי קודש א תרפו).או בנוסח אחר: "ראיתי מצח (מוח) מזהיר תחת כובע פשוט".
ללא מסמכים
למרות קבלת הפנים החמה לה זכו מוהרנ"ת ותלמידו בבראד ובלמברג, לא חשו הם עצמם בנוח בעיר, משום שלא היו להם המסמכים הדרושים לאנשים זרים בעיר. השוטרים היו עורכים לעתים ביקורי פתע, והאורחים היו נדרשים להראות מסמכי נסיעה תקפים, כאלה לא היו בידי מוהרנ"ת ור' נחמן מטולטשין.
כששאל אותם בעל הפונדק אם יש להם דרכונים, השיב ר' נחמן בתמיהה: "וכי אנשים נוסעים כיום בלי דרכון?" בעל הפונדק לא חקר אותם יותר, אולם הם החלו לנהוג זהירות יתירה, ונשארו בפונדק מבודדים. וגם כשיצאו למקוה ולבית הכנסת, פסעו דרך רחובות צדדיים וסימטאות.
נסיעה קשה ומייגעת
הנסיעה הזאת היתה ארוכה ומיגעת ולא נשאה פירות רבים. מוהרנ"ת שהה הרבה זמן בדרכים באותה שנה. תחילה עקב נסיעתו השנתית הרגילה לטשהערין, קרימנטשוק ואומאן, וכעת לבראד וללמברג. כל אלה התישו את כוחו. אולם הוא שמח מכך שלפחות מצא מקום חדש שם יוכל להדפיס את ספרי רבינו ולהוציאם לאור עולם. את שמחתו זו הוא מביע באחת ההלכות שכתב באותו קיץ בה קשר את הרעיונות של ספרי צדיקים, המצאות חדשו"ת כמו הדפוס, נסיעה של גלות והתיקון לאמונה נפולה:
חכמות האומנין מקורן בחכמת התורה
"כל חכמת האמנות של כל האומנין שבעולם כולם נמשכין בשרשן מחכמת התורה, כי התורה היתה כלי אומנותו של יוצר בראשית, כמו שכתוב 'ואהיה אצלו אמון' אל תקרי אמון אלא אומן... אבל השי"ת ברא את העולם בכוונה שיהיה העולם דייקא מחוסר תיקון, ושהאדם דייקא יתקן הכל כמו שכתוב 'אשר ברא אלוקים לעשות', דהיינו שהשם ברא את כל העולם ומלואו- 'לעשות', שהאדם יעשה בכל דבר מלאכות ואומנות הרבה שעי"ז דייקא יהיה כל תיקון הבריאה. וכמו שאמרו רז"ל במדרש: החיטים צריכים לטחון, התורמסין צריכין תיקון וכו', וכמו שרואין בחוש שאין שום דבר שברא השי"ת שנוכל להשתמש בו לצרכנו בלי שיעשה בו האדם כמה עשיות ומלאכות ותיקונים, כגון החיטים אי אפשר לאכול רק ע"י טחינה ורקידה ואפיה... וכן במלבושים, אי אפשר ללבוש הפשתן והצמר רק ע"י כמה וכמה מלאכות ואומנות שונות. וכן בכל דבר שבעולם".
"ובכל פעם, בכל דור ודור נתחדשים כמה וכמה חכמות ותחבולות בענין האומנות וכלי האומנות למהר להוציא כלי למעשהו (שהוא מה שעושין תחבולות הרבה שקורין "מאשינען") וכל אלו האומנות והתחבולות וכליהם שיש בהם חכמה גדולה, כולם נמשכין מחכמות התורה, וכל חיותם וקיומם הוא ע"י אמונת חכמים".
ע"י הצדיקים נמשך חיות לבעלי האומנות
"כי החכמים האמיתים שבכל דור ודור מתייגעים וטורחים בכל פעם להשלים את התורה, לחדש בה חידושים אמיתיים ולהרבות ספרים אין קץ בתורה. נמצא שהצדיקים החכמים האמיתיים עושים כמה אומנויות ומלאכות נוראות בתורה, ומשם נמשך הכח והחיות לכל בעלי אומנות ומלאכות בגשמיות, שכל חכמות האומנות ותחבולות שלהם, הכל נמשך מאומנות החכמים האמיתיים שמחדשים בתורה כנ"ל..."
"וזה בחינת מלאכת המשכן, כי כל המלאכות שבעולם כלולים בל"ט מלאכות, ול"ט מלאכות ממשכן גמרינן... כי מלאכת המשכן הוא תיקון וקיום וחיות של כל המלאכות והאומנות שבעולם. כי עיקר כל מלאכת המשכן היה לתקן פגם האמונה... כי מאחר שנותן את אשר לו לנדבת המשכן בשביל השי"ת, נמצא שמאמין בו יתברך שברא הכל והוא צוה לבנות המשכן. וע"י כל האמנים ובעלי המלאכות שעסקו במלאכת המשכן, עי"ז תקנו בחינת אמונת חכמים, כי חזרו להאמין שכל האומנות והמלאכות שבעולם כולם שרשם בתורה כי נמשכים מחכמת החכמים אמיתיים המחדשים בתורה"...
הנסיעות והטלטולים-לתקן האמונה
"וזה בחינת (במדבר ל"ג ב') 'ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם'. כי כל הנסיעות של ישראל הם בשביל קלקול האמונה על שאמרו אלה אלוקיך ישראל (חטא העגל) (ראה ליקוטי מוהר"ן סי' מ').וכל זה בחינת פגם אמונת חכמים שאינם רוצים לילך בדרך החכמים הצדיקים האמיתיים, ואומרים שהם בעצמם יודעים דרך ה', דרך התורה, עד שבאים לכפירות גמורות... וזהו בחינת הגלויות שישראל גולים ומטלטלים... הכל מחמת קלקול האמונה שעיקרה אמונת חכמים. אבל באמת כונת השי"ת לטובה, כי כל הטלטולים והגלויות והנסיעות לדרכים, הכל בשביל שיזכור כל אחד לשוב בתשובה שלימה על פגם אמונת חכמים..."
"יש מקומות שבא לשם שהם רחוקים מאד מהשם, בפרט שרובם או כולם עכו"ם וגם עם ה' המעורבים ביניהם לומדים ממעשיהם וכו'. ע"כ גם האיש הכשר הגולה ומטולטל ביניהם לא היה לו כח להתחזק... לולי ה' עוזרו בכח הצדיקי אמת שמאמין בהם. וע"כ כשהוא בדרך... אזי צריך להתחזק מאד באמונת חכמים ולשוב בתשובה גמורה, ועי"ז מתקן פגם אמונת חכמים..."
"ועי"ז בעצמו עולין כל המקומות שגלה ונתפזר שם למקומם ושרשם, שהוא נקודת אבן שתיה, שממנה הושתת העולם... שמשם נמשך כל גבול וגבול של כל אקלים ומדינה ועיר ועיר ושל כל מקום שבעולם וכו'. אבל כל אלו הגבולות והצמצומים של כל מדינה ושל כל מקום צריכין לחזור לשרשם לקודש הקדשים, לאבן שתיה, ולהכלל שם יחד בתכלית האחדות עד שיהיו נכללין בשרשם בהבורא הכל ית', כי כשיש מחלוקת וחילוק ביניהם, משם מתגברים המצרים שמהם כל הצרים..."
משה רבינו עשה מהנסיעות-תורה
"וזה 'ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה''. וזה 'ויכתוב' דייקא, שמשה רבינו בגודל עוצם כוחו הכניס בישראל תשובה על אמונת חכמים כ"כ עד שכתב בתוך ספר התורה הקדושה את כל הנסיעות של ישראל, נמצא שעשה מהנסיעות של ישראל ספר תורה וכו'".
"וזהו 'ושים באזני יהושע' וכו' שיזכור זאת וימסור זאת לדורות... כי כן בכל דור ודור שכל מה שבחינת עמלק מתגבר כנגד האמונה הק' והעיקר כנגד אמונת חכמים להסתיר ולהעלים האמת לאמיתו-השי"ת ברחמיו, והצדיקים האמיתיים לוחמים כנגדו ומכניסים הרהורי תשובה בישראל עד שנמצאים בכל דור ודור אנשים כשרים באמת שמתקרבים לצדיקים אמיתיים במסירות נפש ושבים בתשובה על פגם אמונת חכמים, שעי"ז נתוספים בכל פעם ספרים רבים בתורה... שעי"ז נמתק הכל".
* * *
תיקון נשמות בביהכ"נ של ר' העניך
כשחזר מוהרנ"ת מלמברג לבראד, הלך לבקר בבית המדרש המפורסם של ר' העניך.
מקובל כי פעם אחת למדו שני גיסים בצוותא באותו בית הכנסת. תוך כדי הלימוד התחילו להתווכח, עד שמריתחא דאורייתא היכו זה את זה בגמרות שלהם. מוהרנ"ת היה מיוצאי חלציהם של אותם שני גיסים, הוא היה מצווה ועומד מפי רבינו לתקן את פגם אבותיו...
באותה הזדמנות כשהיה מוהרנ"ת בבראד, נטל על עצמו את המשימה הקדושה לתקן את הנשמות הללו.
מוהרנ"ת בקש לבשל לו מרק, נכנס לבית המדרש של ר' העניך, קידש עצמו בסילודין, ושהה שם כמה שעות, עשה מה שעשה ברום בינתו הקדושה לתיקון נשמת אבותיו, עד שביצע את מה שקיבל על עצמו.
לאחר מכן הוא יצא אל העם בפנים נלהבות, ודיבר על ענין "בעל השדה" שמתקן נשמות.
* * *
תורת רבינו בבראד
מוהרנ"ת הגיש לקהילה את ספרי ה"סיפורי מעשיות" וה"ליקוטי תפילות". חלק מאנשי המקום כבר זכו לראות את הספרים כמה שנים קודם לכן, ואילו רוב הקהל לא היו מודעים עדיין לקיומם, כאשר גם העתק בודד של הספר ליקוטי מוהר"ן היה מונח, כשהוא מעלה אבק, בקרן זוית של בהמ"ד.
כמה אנשים התחילו מיד ללמוד בו, ובקשו ממוהרנ"ת שיבאר להם את הקטעים הקשים יותר. מוהרנ"ת כ"כ שמח על שנזדמן לו לדבר בגלוי מרבינו ולהפיץ את תורתו ברבים בארץ רחוקה, עד שמרוב שמחה רקד באותה שבת חזון, דבר שהוא לא זכר שעשה כל ימיו, לרקוד כל כך בליל שבת זה.
עם בני הנעורים בתשעה באב
מוהרנ"ת נשאר בבראד עד אחרי ט' באב. מעודו נהג מוהרנ"ת להסתגר בחדרו מערב ט' באב עד חצות יום הצום, לבכות בדמעות שליש על חורבן הבית ועל העלמה הגדולה של הצדיק האמת. גם באותה שנה בהיותו בבראד לא שינה ממנהגו.
כשיצא מחדרו, ישב עם בני הנעורים בבית המדרש ודיבר עמם מרבינו ומדרכו הטהורה ומעניני תכלית העולם, עד סיום הצום. הם ישבו ושמו אזנם כאפרכסת לשמוע את דבריו היקרים, מבלי לאבד מילה אחת.
לאחר מכן פנו ואמרו לו בבדיחותא: "קלקלת את היום טוב שלנו"... כי מנהגם היה לאחר חצות היום לזרוק זה על זה איצטרובלים (מיני צמחים מעצי סרק), ומוהרנ"ת על ידי דיבוריו הנפלאים כמו הוציאם לגמרי מהעולם הזה, עד ששכחו היכן הם נמצאים...
אחרי הצום ליוו בני הנעורים את מוהרנ"ת לאכסנייתו בהערצה רבה.
כשמוהרנ"ת אך נגס ממאכלו, התחילו לחטוף "שיריים", כנהוג בשולחן האדמורי"ם. הדבר לא היה לרוחו, אך הוא לא הגיב מאומה. לאחר מכן הודה לה' שזה קרה לו בזקנותו, כי אילו היה קורה לו כן בצעירותו, לא היה מצליח להבליג, כפי הצער והסלידה שהיו לו מכך.
זה בשביל התפילות שלכם...
בכל הימים האלה דבקו בו צעירי העיר ולא עזבו אותו עד שיצא מבראד. הם הלכו אחריו לכל מקום! וניצלו כל רגע שנמצא עדיין עמם.
כשמוהרנ"ת יצא מבראד בעגלתו, הלכו אחריו תושבי העיר ברגל כשש וחצי קילומטר, עד שהגיעו לגבול. שם נתאספו צעירים וזקנים, פשוטי העם לצד רבנים חשובים, כולם ליוו אותו. כששמע אחד בקהל שמוהרנ"ת כתב את הספר ליקוטי תפילות, נפל לרגליו ונשק אותם וקרא: "זה בשביל התפילות שלכם!"...
מוהרנ"ת מתאר מעט במכתבו לאנשי שלומינו:
חבורת "הניעור בלילה"
"אתמול ליוו אותי מבראד חסידים הרבה וגדולי החשובים שבהם עד חוץ לעיר, והרבה מהם ליוו אותי ונסעו עמי עד הגרעניץ (גבול). ובדרך משכו והוציאו ממני דיבורים הרבה ותורות הרבה מתורתו הקדושה... ונבהלו ונרעדו מאד".
"אחר כך בעוצם תשוקתם פתחתי פי בחסדו וישועתו ית' וספרתי להם איך נאמרה התורה הקדושה "הניעור בלילה" (ליקוטי מוהר"ן סי' נ"ב-ראה פרק ה'), 1 0 ואמרתי לפניהם כל התורה הנוראה הזאת, והודעתי להם האמת שרבינו ז"ל הזהיר מאד את בני הנעורים לפרש שיחתו בכל יום ויום ובפרט בלילה בדרך יחידי, עד שיכולים לזכות עי"ז להכלל בחיוב המציאות... וכמה מבני הנעורים הלכו בצד העגלה ואחריה... וכולם עמדו מרעיד ומשתומם תסמר שערות בשרם, כמעט שיצאה נפשם..."
תושבי העיר התעוררו כל כך עד שהקימו חבורה בשם "הניעור בלילה". לקיים את עצת רבינו זו של ההתבודדות בלילה. בשנים מאוחרות יותר, כשר' נחמן מטולטשין חזר לבראד ולמברג בכדי לפקח על ההדפסה, פגש בחבורה זו שהמשיכו עדיין במלוא ההתלהבות בעבודותיהם הקדושות.
* * *
חזרה לאוקראינה
ביום ד' לאחר תשעה באב, עברו מוהרנ"ת ור' נחמן את גבול פולין חזרה לאוקראינה, ושבתו את 'שבת נחמו' בעיר קרמניץ, ששם כיהן בשעתו ברבנות הגאון ר' דוד צבי, חותנו של מוהרנ"ת.
מוהרנ"ת התקבל בכבוד ובחום ע"י משפחתו של ר' דוד צבי וכלל תושבי העיר, חרף כל ההתנגדות שסבל ממשפחתו בשנים הקודמות.
מקרמניץ הוא המשיך לאוסטראה, שם הוא ביקר כמה קרובים של רבינו. הוא המשיך לברדיטשוב, ומשם לאומאן.
הבע"ד אורב בכל העולם...
את סיכום נסיעה זו כותב מוהרנ"ת לאנשי שלומינו:
"והנה אהובי אחי ורעי, אוהבים דבקים מאח, אוהבים ורעים בעלמא דין ובעלמא דאתי לנצח. אם אמרתי אספרה לכם אפס קצה מעוצם נפלאות חסדו ופלאי פלאותיו שהשם יתברך עושה עמנו ובפרט עמי העני והאביון בכל יום ויום ובפרט בנסיעה הזאת יקצרו המון יריעות. ואם כי מכבר ידעתי והאמנתי ודברתי הרבה בזה, שאורו הקדוש לא יכבה חס ושלום בשום אופן, ומים רבים לא יוכלו לכבות אור אמת קדוש ונורא ונהרות לא ישטפוה, עם כל זה בעיני ראיתי קצת, והיותר אני מאמין בעזרת השם, על כן לא אוכל להתאפק מלספר לכם מעט דמעט כדי להיות מודה על העבר ולצעוק לעתיד לבוא..."
"ואתמול ליוו אותי מבראד חסידים הרבה וגדולי החשובים עד חוץ לעיר... הודעתי להם האמת שרבינו ז"ל הזהיר מאד לבני הנעורים לפרש שיחתו ית' בכל יום ויום ובפרט בלילה ובדרך יחידי... ועדיין מתורתו אנו רחוקים. ואני צועק בליבי כל העת על הימים שעברו, כמה שנים שלא זכיתי לקיים זאת מרבוי המניעות, אבל אני משמח עצמי על המעט דמעט שזכיתי לפעמים לקיים מעט מזה. 1 ואשרי הזוכה להתבודדות אפילו ביום, אבל אשרי ואשרי הזוכה לקיים בפשיטות הניעור בלילה, יהי חלקנו עמהם לעולם".
"עדיין האורב יושב בחדר ובחדרי חדרים וגם באתגליא אצל כל אחד ואחד. כן הוא בבראד ובלמברג ובכל המדינות שבעולם הזה, עולם השפל, עולם העשיה, עולם שכל יצורי קדם צריכין לעבור בו ולסבול מה שיסבול, ולהתנסות ולהצטרף בזה העולם המעשה והנסיון דוקא, אשר בכל יום ואפילו בכל רגע אורבים עליו כמו שאורבים, ואי אפשר להנצל מזה כי אם ע"י התורה הקדושה ועל ידי התפילה, והעיקר ע"י התבודדות ושיחה בינו לבין קונו".(עלים לתרופה שיז).
בדרכו לאומאן, כתב מוהרנ"ת אגרות לבניו, וכן לבנו הצעיר נחמן, שבעוד שבוע יגיע למצוות. הוא כותב (באידיש ותורגם כאן ללשון הקודש):
"היום אתה עומד להתחיל להניח תפילין. הרי אתה כנולד מחדש! למען השי"ת הזכר והתבונן במה אתה מתחיל בזה. השלך מעליך את כל השטויות שהעסיקו אותך עד עתה... ועשה לעצמך לב חדש לטוב..." (עלים לתרופה שיט). 1
מוהרנ"ת הגיע לאומאן בתחילת אלול ונשאר שם לראש השנה תר"א.
* * *