פרק מב - להחזיר עטרה ליושנה
לשקם הנהרסות
שלש שנים קשו"ת של גלות עברו על מוהרנ"ת. הגיע הזמן לחזור. מאד מאד השתוקק לחזור לעירו ברסלב.
ואכן עם סיום שלושת השנים-מיד בתחילת שנת תקצ"ט, לפני חג הסוכות, חזר לברסלב, לעירו ולאנשיו, שכה התגעגעו אליו, התחיל לשקם את ההריסות ולבנות מחדש.
ויאנחו מן העבודה...
שונאי נפשו העיקריים של מוהרנ"ת כבר שבקו חיים לכל חי, ואילו המעט שנשארו, הפסיקו להציק לו, אם בגלל היסורים שסבלו הם עצמם, או מחמת שראו בעיניהם מה שעבר על אחרים שפגעו במוהרנ"ת ואנשיו, וחששו שמא גם להם יקרו כמקרים האלה. עקב כך חלה הפוגה במלחמה הקשה שסבלו חסידי ברסלב זה שנים.
ברם, לא כל המתנגדים השתייכו לחסידי סאווראן, היו גם כאלה שהתנגדו לחסידות ברסלב בגלל סיבות אחרות שונות ומשונות, ואלו לא הניחו עדיין את נשקם, כך שהמחלוקת לא שכחה עדיין כליל. אולם מבלי להשוות כלל למה שהיה עד הנה, וגם מעט הרדיפות לא היו בצורה גלויה. אצל חסידי ברסלב היה אז בבחינת 'ויאנחו בני ישראל מן העבודה', ומיד 'ויזעקו'... הם החלו להתעסק בעבודת התפילה, לזעוק לפניו יתברך להנצל מ"החולק הגדול" שהוא היצר הרע וחילותיו, ולהתקרב אליו, כי זה כל תקותם לנצח, כפי שהורם רבינו ותלמידו מוהרנ"ת.
תלמידי מוהרנ"ת חזרו לבוא אליו לביתו, לשמוע דברי אלקים חיים ולהתחזק בדרך התורה והיראה.
שמחה מהולה בפחד
לקראת שבת חנוכה התאספו אצלו קהל גדול. אולם זאת יש לציין כי ארבע שנות הרדיפה השפיעו על מוהרנ"ת, ועדיין הפחד לא סר ממנו. בזכרונו נחרט אותו 'שבת חנוכה' המאויים של שנת תקצ"ה, שאז נתקבצו אליו בפעם האחרונה אנשים רבים בברסלב, ובאמצע השבת קודש פשטה המשטרה, ועצרה כמה מהם ואילו הוא עצמו נאלץ לברוח.
מאז כמעט ולא באו אליו אנשים, כי גם בנמירוב הוזהרו האנשים מלבוא אליו. ועתה עם ההתקבצות מחדש, היתה שמחתו של מוהרנ"ת מהולה בפחד, כפי שהוא מתאר זאת במכתבו לרבי אברהם בער נכד רבינו, בו הוא מברך אותו על הולדת בתו:
"והנה דע ידידי שתהילה לאל, היו אצלי על שבת חנוכה כמה אורחים, ותהלה לאל, היה הכל בשלום בחסדו הנפלא. רק עדיין יש לי צער מה שבליבי היה פחד קצת, ואני מקוה לה' שבחסדו יתברך יתבטל גם הפחד שבלבי..."
הוא ממשיך:
"ותהלה לאל, דברנו הרבה דברי אמת, ושמחנו ורקדנו תהלה לא-ל. ברוך השם הגומל לחייבים טובות שגמלנו כל טוב... עתה ראוי לכם להתעורר להתקרב להשי"ת אחרי שאנו רואים נפלאותיו וישועתו וחסדו" (עלים לתרופה רעג).
בני האדם-צינור להמשכת השפע האלקי
רבי אברהם בער, נכד רבינו, נחשב לאחד מחשובי ונגידי חסידי ברסלב בטשהערין. במכתבו אליו מזכיר מוהרנ"ת את מצבו הכספי:
"איני יודע כלל מה לעשו"ת בענין הפרנסה, רק שברי על ה' אלוקי, רק עליך ועל כלכם לעמוד בעזרי בכל עת יותר מכחכם, כי לא דבר ריק הוא לעזור אותי בפרנסה אחרי אשר נעשה עמי מה שנעשה, ואני נרדף כזה. לולי ה' עזרתה לי... ויותר מזה אי אפשר לכם לידע מה שבליבי, כל מה שאני נושא על ליבי. אשר לא יאומן כי יסופר שיוכל לסבול ולגמור דברים קדושים ונפלאים כאלו בעולם. על כל פנים ראוי לכם לתמכני בכל מיני סמיכות בפרנסה..." (שם).
מוהרנ"ת כותב: "רק שברי על ה' אלוקי", ואחר כך ממשיך לבקש מר' אברהם בער ושאר חסידי ברסלב בטשהערין לתמוך בו. היה זה דבר מקובל מאד שהחסידים היו תומכים ברבותיהם. הדבר מעורר מעט תמיהה, עד שמוהרנ"ת בעצמו מתייחס לכך באחת ההלכות:
רבינו כותב שהאדם יכול להגיע לאמת אך ורק אם אינו תלוי באחרים. כל עוד שהוא נצרך לבריות, אם בשביל כסף, כבוד או כל דבר אחר, אי אפשר שיגיע לאמת לאמיתה (ליקוטי מוהר"ן סו ג').אם כן, מקשה מוהרנ"ת, הרי כל הצדיקים תלויים בתמיכת חסידיהם? ולפי דברי רבינו הרי זה פוגם במידת האמת. וכן מה הטעם לתפילה בברכת המזון "ונא אל תצריכנו ה' אלוקינו לא לידי מתנת בשר ודם"? איך יכולים צדיקים אלה לומר תפילה זו בכונה בשעה שפרנסתם תלויה בנדבת לבם של חסידיהם? (ובחיי מוהר"ן מובא שאף רבינו עצמו שאל זאת).
תשובת מוהרנ"ת היא, שהכל תלוי במדריגת האמונה של המקבל. מי שמאמין באמת שהכל בידי הקב"ה, ומידו הכל ניתנו, הרי הוא לא תלוי בבני אדם אלא בהקב"ה, וגם בקשותיו לאחרים עבור פרנסה או קבלת תרומותיהם אינן אלא בבחינת צינורות לקבל את השפע האלוקי. אולם צריך להיות בעל אמונה זכה וברה כדי לדעת הבחנה זו...(ע"פ ליקוטי הלכות מתנת שכיב מרע ב' ב')
* * *
הנסיעות מתחדשות
למוהרנ"ת היתה מעתה הרוחה. הוא יכול לנסוע לכל מקום לפי רצונו ללא הגבלה, וללא חשש סכנה לחייו. הוא ניצל זאת בעיקר להתמיד בנסיעה לציון רבינו באומאן.
ואכן במשך הסתו והחורף של שנת תקצ"ט היה נוסע כמעט מדי חודש בחדשו לציון רבינו. כמו כן הוא נסע לאומאן לראש חודש סיון של אותה שנה, ונשאר שם עד לאחרי חג השבועות.
לאחר שבועות יצא לנסיעתו השנתית הקייצית לקרימנטשוק וטשהערין ועוד. יש לציין כי נסיעותיו דומות היו לאלה שערך רבינו בזמנו. כוונת מוהרנ"ת בכך היתה לחזק את חסידי ברסלב שגרו בעיירות מזרח אוקראינה.
תוך כדי נסיעתו, נפגש מוהרנ"ת עם הרבה ידידים שמזה זמן רב לא ראה אותם, ושמח מאד לקראתם. הוא עודדם וזירזם להתחזק בדרכי רבינו בהתבודדות ובשאר עצותיו הקדושות.
גם תוך כדי נסיעותיו, בעודו בדרך, היה משגר מכתבים לבנו ולשאר אנ"ש. בספר עלים לתרופה מוצאים אנו כמה וכמה מכתבים ששלחם תוך כדי טלטוליו בדרכים, באומאן ובטשהערין וכיוצא בזה.
חידושים והתחדשות...
שבוע אחד בלבד שהה אז מוהרנ"ת באומאן, ומשם הוא מריץ שלוש אגרות של חיזוק והדרכה לאנשי שלומינו. הוא כותב:
"הזהר לקיים שיהיו דבריו האמתיים של אדומו"ר זצוק"ל בכל יום בעיניך כחדשים... כי כל דיבור ודיבור הוא חידושי תורה אמיתיים ונפלאים ונוראים מאד, נובעים ממעייני הישועה, והם מתחדשים בכל עת ועת לכל ההוגים בהם באמת... להחיותינו כיום הזה בדור העני הזה להחיות ולהשיב נפשו"ת נרדפים כאלה מכל צד, מהפרנסה והתאוות והמידות והשונאים הרבים בחינם... ובזה יש לשמח נפשינו בכל עת, כי השי"ת הקדים רפואה למכתינו האנושה, כי כבר היה אדמו"ר ז"ל בעולם, 'וצדיקים במיתתם קרויים חיים...' ודבריו חיים וקיימים ומחיין אותנו גם עתה לנצח. רק השמר לך לבל יזקינו בעיניך כלל... מי שמע כזאת ואיך אפשר שיזקינו, אדרבה התאוות והשטותים וטירדת הפרנסה הם דברים ישנים מהמלך זקן וכסיל... אבל דברי תורה אמיתיים בפרט חידושים נוראים כאלה ושיחות נפלאות ועמוקים ותמימים כאלה-הם חידושים חדשים בכל יום ובכל עת לנצח..."
טוב סחרה מכל סחורה...
בדרך נסיעותיו היה מוהרנ"ת מתרים את אנשי שלומינו עבור מפעליו להפצת תורת רבינו. הוא לקח עמו את תלמידו הנגיד ר' אפרים ב"ר נפתלי, שהיה בדרכו לברדיטשוב לעניני מסחרו, הלה סייע בשכירת העגלה למשך שבוע ימים על חשבונו, וכן נעזר מוהרנ"ת על ידו בהשגת הכספים בטשהערין.
בישבו בין הנגידים והסוחרים מבטא מוהרנ"ת את הודאתו לה' על שהעסק שלו עם אנשיו אינו בעניני גשמיות אלא בעניני רוחניות:
"תהלה לאל אין לי חיטים ולא ליאן באדעס (סחורה מסויימת). וסחורה היקרה והקדושה, אשר טוב סחרה מכל סחורה, נמצא, תהלה לאל, בכל מקום בואי... ובפרט כי בחסדו הנפלא ית' נתן לי לשון למודים לדעת ולדבר מחדושים הנוראים שנתגלו בימינו, המחיין ומשיבין כל נפש שומעיהם באמת" (עלים לתרופה רפג).
אשרי שיאחז בדרכי רבינו ובעצותיו
כאמור, בשבתו בביתו ובלכתו בדרך לא חדל מוהרנ"ת אף לרגע אחד להזכיר לצאצאיו, ידידיו ותלמידיו, ולכל אשר היה מוכן לשמוע וקרבת אלקים יחפץ-את התכלית האמיתי עלי אדמות, על ידי ההליכה בתורה רבינו:
"והעיקר להאיר עדיין בלב כל אחד ואחד, שעדיין ה' עמו ואצלו. ולידע ולזכור בכל עת כי מלא כל הארץ כבודו, ולעורר עצמו משנתו בכל עת לבל יישן ולא יאבד את ימיו בחושך חס ושלום" (עלים לתרופה רעג).
"עיקר ההתקרבות הוא ע"י דרך זה שהמשיך רבינו ז"ל בעולם. שהוא לכסוף הרבה כיסופין טובים ורצונות חזקים לה' ית' בכל יום ולהתגבר לפרטם בפה לפרש שיחתו לפניו ית', כאשר הזהיר על זה פעמים אין מספר לכל אדם שבעולם, כי הוא הדבר השוה לכל נפש: אשרי שיאחז בזה. כי כל חיותינו, בפרט עתה, בעקבתא דמשיחא, הוא רק ע"י תפלה ותחנונים, כי אין כוחנו אלא בפה" (שם).
"אפילו כשהאדם אינו יכול לדבר כלל לפניו ית' ולפרש שיחתו היטב, אעפ"כ יקר בעיניו ית' אפילו אם מדבר ברמז ובחצי דיבור כמו תינוק בן שתים שלש שנים" (שם רעח).
"זה העיקר לבל יתישנו הדברים ח"ו, כי אסור להיות זקן וישן ח"ו, רק בכל יום יהיו כחדשים ממש. וזה יסוד כל התורה כולה, כאשר הוזהרנו על זה בפרשת קריאת שמע: אשר אנוכי מצוך היום" (שם רעט).
אני יודע בברור שצריך לנסוע לשם בר"ה...
מוהרנ"ת חזר לברסלב לקראת סוף הקיץ של שנת תקצ"ט.
הוא קיבל מסמכים חדשים ואישורים תקינים לשהותו בעיר, וכן אישור יציאה לאומאן. ואכן עם התקרב חודש אלול, מתחיל מוהרנ"ת להתכונן לשים פעמיו לאומאן. הוא מעורר את עצמו ומעורר את תלמידיו שיזכו אף הם להיות שם בראש השנה:
"כעת תדע" הוא כותב לבנו במכתב הנושא את התאריך 'יום א' ר"ח אלול תקצ"ט' "שכבר קבלתי תהילה לא-ל בילעט מחדש, ובדעתי לנסוע אי"ה ביום מחר אחר חצות היום, ודעתי חזק לבלי לעכב יותר. וה' יעזור לי בחסדו ליסע למקום שאסע... להשתטח במקום שאשתטח... אשר באמת איני יודע כלל עד היכן הדבר מגיע. אבל זה אני יודע בברור בעזהי"ת שאני צריך לנסוע לשם בכל עת, ובפרט על ראש השנה הקדוש והנורא והאיום מאד מאד, וגם אני צריך לעורר ולחזק אתכם בכל כחי בכל מיני דיבורי אמת שבעולם, שתזכו גם כן להיות שם, כי הוא חייכם---"
מוהרנ"ת הגיע כאמור כחודש לפני ר"ה לאומאן, שם עסק בעניני הקיבוץ, ואף תיקן את ריצפת הקלויז הק', שם יתפללו הציבור בראש השנה.
* * *
שנת ת"ר-שנת פתיחת שערי החכמה
השנה ת"ר (1840) נחשבת כאחת השנים הסוערות בקרב עם ישראל המצפים לגאולה. רמזים ברורים נפוצו אודות משיח צדקנו שיתגלה בשנה זו. סימוכין לכך היו דברי הזוהר הקדוש, שם נאמר שבשנת ת"ר (1840) יתפתחון תרעי דחכמתא (שערי החכמה). לפי האמת, כפי שגילו לאחר מכן גדולי הצדיקים-דברי הזהר הק' מכוונים לגילויי חכמה חדשים שיתגלו בעולם ברוחניות ובגשמיות, בכדי שיצעיד את העולם פסיעה גדולה והכנה ראויה לקראת האלף השביעי שהוא בחינת שבת.
המצאות חדשו"ת נפלאות נתגלו אז מלמעלה, וכל זאת להכין את העולם למנוחה ושלוה לקראת האלף השביעי, שהוא בבחינת שבת.
יהודים בכל רחבי העולם המצפים וכלים להתגלות משיח צדקנו-קבלו זאת כאמור כנבואה על ביאת המשיח בשנה זו. בכל עיר ועיירה, בכל ריכוז של יהודים היה הנושא המרכזי כמובן, ענין התגלותו של משיח בקרוב...
משיח יבוא בהיסח הדעת...
מוהרנ"ת תירגם על פי דרכו את דבר נבואת התגלות החכמה שהוא מכוון לפלא הגדול ביותר של הדור ההוא, והוא התגלות דרכו הטהורה של רבינו ותורותיו הקדושות. שבעיקרן הוא הגילוי הנפלא שניתן לעורר אפילו אנשים שרחוקים לגמרי מהקב"ה, לעבודת ה'.
מוהרנ"ת כתב אז לר' יצחק, שלבו סמוך ובטוח שבעתיד יתגלו פלאים גדולים יותר. ועל כך שבני האדם האמינו שמשיח יבוא דוקא בזאת השנה-אמר מוהרנ"ת: איתא בגמרא "ג' באין בהיסח הדעת אלו הן: משיח מציאה ועקרב" (סנהדרין צ"ז א') ואם כן, כל הדיבורים על המשיח והחישובים על הקץ, מעכבים את בואו.
באחת ההלכות שבספרו ליקוטי הלכות מתעכב מוהרנ"ת על ענין זה. הוא מסביר שאמנם על האדם לצפות כל יום לבואו של משיח, למרות שנאמר שיבוא בהיסח הדעת -אין זה סתירה לחשוב תמיד בדעתו שמשיח יבוא... על פתיחת שערי החכמה הנאמר בזהר על שנת ת"ר כותב שם, שהכונה היא: שאם יתחיל אדם דבר שבקדושה יוכל לגמור אותו... (ראה ליקוטי הלכות, מתנה ה' לב-מט עיי"ש).
* * *
הדפסת והפצת דעת הקדושה
במקום לאמץ את המוח ולהעלות השערות על זמן ביאת המשיח, ראה מוהרנ"ת את עסקו בעקבתא דמשיחא בעת הגאולה ממשמשת לבוא-להאיר את אור האמונה הקדושה בעולם, שהיא, על פי דברי רבינו, הסגולה הטובה ביותר לקרוב הגאולה (ראה ליקוטי מוהר"ן ז' ועוד).
מוהרנ"ת ראה בהדפסת ספרי רבינו והפצת דעתו הקדושה בעולם, את האמצעי המעולה לקירוב הגאולה, היות שכל כולה של דרך רבינו בנויה לקרב את ישראל לאמונת השי"ת הטהורה והתמימה ולגלות מלכותו בעולם.
גילו התקרב כבר לשישים שנה, ואם לא עכשיו אימתי.
להרחיק את החושך
עוד צורך דחוף בהדפסת הספרים ראה מוהרנ"ת כחובת השעה, בכדי ללחום בכך עם המשכילים הארורים, שהחלו אז לפרסם את דעתם הרעה בקונטרסים וספרים שיצאו מתחת ידיהם בתקופה ההיא לרוב, שם הם מטיפים להתרחק מרוח ישראל סבא, ולהדבק לתרבות הגויים עד כדי התבוללות ממש רח"ל. דעתו של מוהרנ"ת על ספרות קלוקלת זו באה לידי ביטוי באחד ממכתביו לר' יצחק שהוא כתב מאומאן בשנת תר"ב.
"והנה בעיתים הללו הובאו לפני הקונטרסים הרעים והמרים שורש פורה ראש ולענה של פריצי בני עמינו, הפורקי עול, מה שעוסקים להדפיס בכל פעם לצודד נפשו"ת טהורות לשאול ואבדון, רח"ל, כמפורסם הצרה המרה הזאת עתה. ואם כי ראוי לקרוע בגדים לאלפים קרעים על כל דיבור ודיבור הרע ומר וסרוח שלהם, שהוא כמדקרת חרב נגד ה' ותורתו וצדיקיו האמיתיים, עם כל זה יש לנו לשמוח הרבה בשמחה שאין לה קץ, מה שזכינו להיות נבדל מהם, כי לא באלה חלק יעקב" (עלים לתרופה שע).
* * *
הקשיים בהתחלת ההדפסה
אמנם ידוע ידע היטב מוהרנ"ת כי עתה היא העת להתחיל להדפיס הספרים הקדושים, אולם בכדי להגיע למטרה זו, היה עליו לעבור הרבה מאד קשיים. להתחיל מעתה מחדש היה קשה עליו פי כמה, בעיקר עקב המחסור בממון. מחיר ההדפסה היה גבוה אז מאד, מה גם שרוב בעלי הדפוס דרשו דמי קדימה בתחילת העבודה, ומוהרנ"ת עצמו חי בעוני ומחסור.
זאת ועוד, המשכילים, שראו בהדפסת ספרי קודש ובמיוחד ספרי רבינו, מלחמה ישירה נגדם, הפעילו את כל כוח השפעתם אצל רשויות השלטון, בו בזמן שדגלו והטיפו לחופש ושחרור, כלשונם, בכל הנוגע להדפסת ספרותם הקלוקלת, נאבקו במצח נחושה נגד הדפסת ספרי קודש. הם הצליחו לשכנע את השלטון לסגור את רוב בתי הדפוס השייכים ליהדות הנאמנה. בו בזמן שהם עצמם דגלו בחופש ביטוי כלפי דבריהם עצמם, פעלו במקביל למען צנזורה חמורה בדברים הקשורים לדרך ישראל סבא.
כמו כן לא העיז מוהרנ"ת להעלות על מחשבתו להפעיל מחדש את הדפוס הנמצא בביתו אפילו בחשאי. עוון הקמת בית דפוס בביתו היה אחד מהאשמות המרכזיות בכל תקופת שנות הסבל בעת הרדיפות הרצחניות עליו. מוהרנ"ת לא היה מוכן לקחת סיכון כזה על עצמו בשום פנים ואופן.
מצד שני, לא היה שום מקום אחר ברוסיה שם היה יכול להדפיס. וגם אם ימצא איזה בית דפוס, כבר ידאגו המשכילים, שישבו כיועצים במשרדי הצנזורה, לשלול כל ספר הקשור לתורתה של ברסלב.
כתוב במדרש: "בשעה שיצאו ישראל ממצרים למה היו דומין? ליונה שברחה מפני הנץ ונכנסה לנקיק הסלע ומצאה שם הנחש מקנן. לחזור לאחוריה לא היתה יכולה, שהנץ עומד בחוץ. מה עשתה היונה? התחילה צווחת ומטפחת באגפיה כדי שישמע לה בעל השובך ויבוא ויצילה. כך היו ישראל דומים על הים. לירד לים לא היו יכולין שעדיין לא נקרע להם הים. לחזור לאחוריהם לא היו יכולים שכבר פרעה הקריב. מה עשו? וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה' (שמות יד י') מיד, ויושע ה' ביום ההוא" (שם יד ל').
מוהרנ"ת שהיה נמצא אף הוא במצב כזה, לא היה לו אלא להרים עיניו השמימה ולזעוק ולהתחנן שיצליח ה' בידו להפיץ אור תורת רבינו בעולם.
הקדים רפואה למכה...
אולם מוהרנ"ת האמון על תורת רבו שאין שום יאוש בעולם כלל, ניסה וחזר וניסה בכל זאת למצוא איזה דרך להדפיס הספרים.
הדרך לישועה כבר החלה להסלל ששה שנים לפני כן, בשנת תקצ"ד (1834), עם ביקורו של ר' חיים כהן, דוד אשתו הראשונה של מוהרנ"ת, בברסלב (ראה פרק לג).הוא גר בלמברג, והציע למוהרנ"ת להדפיס שם. לא רק שלמברג היתה מרכז להדפסת ספרי קודש, אלא מאז החלוקה הראשונה של פולין (1772), היתה למברג תחת שלטון אוסטריה, וכך היתה פטורה מחוקי הצנזורה הרוסיים.
הקשר האחרון שהיה למוהרנ"ת עם ר' חיים כהן, היה בשנת תקצ"ד (1834), בדיוק לפני תחילת ימי תלאותיו הקשים, הוא כתב לו שוב במשך שנת ת"ר (1840), ולפני פורים ת"ר קבל את התשובה הראשונה בסדרת תשובות מעודדות.
מוהרנ"ת נזכר אז שרבינו בעצמו רמז לו שספריו יודפסו בלמברג.
ובכן, מוהרנ"ת החליט לנסוע בעצמו לבראד ולמברג בכדי לסדר את ענין ההדפסה, בתקוה שמשם תצא הישועה (אבניה ברזל עמ' נד סימן כ').
חולי ויסורים
בראש וראשונה דרוש היה כסף רב. מוהרנ"ת רצה איפוא לנסוע לכל העיירות באוקראינה, למקומות ריכוזיהם של חסידי ברסלב בכדי להתרים אותם למען ההדפסה. אולם באותו חורף, חלה ר' דוד צבי בנו ונפל למשכב, וסבל יסורים קשים ומרים. בארבעים ושמונה השעות הראשונות של התגברות המחלה סבל יסורים נוראים במיוחד, עד שהוא חש שהוא יוצא מדעתו רח"ל מרוב יסורים. לאחר מכן היו לו כמה ימי רווחה, אבל לא עבר זמן רב ושוב חזרו הכאבים, ושוב נפל למשכב. הדבר גרם עגמת נפש רבה למוהרנ"ת, הוא זעק והתחנן להשי"ת לרפואתו ואף פיזר כסף רב לצדקה. הוא גם ביקש מכל חסידי ברסלב להתפלל על בנו. הוא מתאר את הימים הקשים האלה לר' יצחק:
"רק סמכתי על ה' ית' לבד וכמה פעמים התפללתי לה' ית'. ואף שראיתי שעדיין לא נעניתי בתפילתי, כי חזר וצעק על כאבו רח"ל, אעפ"כ נתחזקתי והתפללתי וכן כמה פעמים. וה' ברחמיו הפליא חסדו ותיכף נפלה עליו שינה כמה שעות... ומה אומר לך בני חביבי, איך צריכין להתחזק בתפילה ותחנונים כל אדם שהוא בכל מה שעובר עליו ולבלתי לסמוך על שום תחבולה..." (עלים לתרופה רצז).
לזרז את אנ"ש להדפסה
מצבו של ר' דוד צבי השתפר. מוהרנ"ת יצא לנסיעתו החורפית לאיזור קרמנטשוק וטשהערין. מלבד מטרת נסיעותיו לעורר את החסידים להתחזק בעבודת השי"ת ע"פ דרך רבינו, נוספה לו הפעם מטרה חשובה, לעוררם ולזרזם בחשיבות החיונית של הדפסת הספרים ולגייס את הכסף הדרוש לכך.
מוהרנ"ת מתאר לבנו את נסיעתו וכן כותב:
יאוש-כצפרים האחוזות בפח
"אם אספר לכם מה ששומעין ורואין כשעוברים ונוסעין בעולם, יקצרו המון יריעות, כי הכל חפצים ליראה את שמך, ובפנימיות לבבם הכל צועקין במר נפש מאד מאד על גודל התרחקותם מהתכלית הנצחי. אך כולם כצפורים האחוזות בפח וכו', והשטף מים רבים של כל התאוות והמידות, בפרט טרדת הממון והפרנסה וכו' הולך ומתגבר בכל עת. ויותר מכולם הצרה הגדולה מהכל היא מה שרבים נפלו בדעתם מאד ביאוש גמור, שאי אפשר לו עוד לחשוב על התכלית כראוי, ואי אפשר להגביהו מכמה טעמים והעיקר מחמת המחלוקת הגדולה אשר עלינו וכו' שאינם יכולים מחמת זה לקבל ולינוק צוף דבש, אמרי נועם אמרות טהורות, שמחיה ומשיב כל הנפשו"ת הנפולות..." (עלים לתרופה דש).
חיזוק-אפילו כתרנגול המנקר באשפה...
במכתב אחר הוא כותב:
"ימי זקנה ושיבה קפצו עלי וכחי חלש ודל, ושונאי רבו כמו רבו, השי"ת יצילני. על כולם זאת נחמתי בעניי, את גודל עוצם חסדו אשר הפליא עמי, העני והאביון, לחיותנו כהיום הזה בחיות אמיתי ונצחי כזה, בדברים כאלה, בהתגלות והתנוצצות אלוקית כזה..." (עלים לתרופה שג).
על אף הכל מוהרנ"ת מחיה את עצמו על ידי הנקודות הטובות:
"והנה האיר ה' עיני, שלמדתי בעין יעקב, מס' עבודה זרה א', ובודאי כבר למדתי מימרא זאת כמה פעמים וגם באותו היום שלמדתי לא שמתי לב כל כך להבין הרמזים לעבודת ה'. ואח"כ נפקחו עיני לבי והוא מחיה אותי מאד, וגם כבר החייתי בזה כמה נפשו"ת בעזרת השם. והוא מה שאמרו רז"ל שם על הפסוק, 'אך לא בעי ישלח יד אם בפידו להם שוע' (איוב ל' כד) שאפילו אין ישראל עושין מצוה לפני אלא מעט כפיד של תרנגולין שמנקרין באשפה, אני מצרפהו לחשבון גדול וכו'. ראה בני והבן, וכל השומעים לקולי איך מפורש ומבואר ומרומז במאמר זה כל מה שאנו עוסקים לדבר הרבה בענין ההתחזקות על פי התורה הנוראה על פסוק 'אזמרה לאלוקי בעודי' (ליקוטי מוהרן רפ"ב)".
"וכן מבואר ביותר שאפילו אין ישראל עושין מצוות אלא כתרנגול המנקר באשפה, הוא מצרפו לחשבון גדול. ואני מחיה את עצמי בזה מאד. כי הטוב שלנו עתה הוא ממש כתרנגול המנקר באשפה, שמתוך האשפה הוא מוציא איזה חצי גרעין של שעורים או חיטים וכו' וכן חוזר ומחפש כל היום עד שמוצא בכל פעם איזה חלק מפירור לחם המחטט באשפה, ובזה מחיה עצמו. וה' ברחמיו העצומים מבקש מישראל עם קרובו, שעל כל פנים יחיו עצמן בזה, כי הוא מצרפן לחשבון גדול כנ"ל".
"ואל ישגיחו על היסורים וההרפתקאות העוברים על כל אחד בגוף ונפש, כי כולם ברחמים גדולים ובחסד לטובה הנצחית. עין שם כל זה ותביט ותראה ותבין נפלאות וההתחזקות נפלא עד אין קץ, אך לולי חסדי ה' אשר גברו עלינו שזכינו לשמוע מה ששמענו מהנ'נ'מ'ח' ז"ל בענין זה, בודאי לא היינו מבינים כל זה מדברי חז"ל" (שם שג).
לקראת חידוש ההדפסה
מוהרנ"ת חזר הביתה מטשהערין סמוך לפסח. הוא שמח למצוא את ר' דוד צבי עם חיוך של שביעות רצון על פניו. היו לו למוהרנ"ת עוד סיבות לשמוח: לר' יצחק ולחנה צירל בתו נולדו ילדים באותה תקופה. בהלכה שכתב אז, מפליג מוהרנ"ת בגדולת ענין הלידה, ואיך שלידת נשמות חדשו"ת מגדילה את כבוד ה' בעולם.
מוהרנ"ת התחיל להתכונן לקראת נסיעתו ללמברג למען מפעל ההדפסה.
* * *
ר' נחמן מטולטשין מסייע להדפסה
רבי נחמן מטולטשין שהתקרב למוהרנ"ת עוד קודם שנות הסבל, ודבק בו בכל לבו, והיה האדם הקרוב אליו ביותר-נטל חלק מרכזי בפעולות ההדפסה של מוהרנ"ת.
מאז שראה רבי נחמן את מוהרנ"ת בפעם הראשונה בשנת תקפ"ב והוא בן שמונה שנים בלבד, התפעל ממנו מאד (ראה לעיל פרק כ"ו).במשך ימי התלאות הוא שימש את מוהרנ"ת בנאמנות, ובשנים שלאחר מכן הפקיר רבי נחמן את פרנסתו וסיכן את חייו כמה וכמה פעמים למען הדפסת ספרי רבינו.
ר' נחמן לא קיבל מעולם שכר על פעולותיו הגדולות למען הדפסת הספרים. אולם בעת שנאלץ להעדר מביתו בטולטשין לתקופות ארוכות על מנת להשגיח על ההדפסה, דאג מוהרנ"ת לפרנסת אשתו וילדיו. ר' נחמן חש חיות עצומה מתורותיו של מוהרנ"ת, וזה אשר הניעו להפקיר עצמו כליל למען פרסום והפצת דעתו הקדושה של רבו על ידי ספריו הנפלאים, למען יחיו את רבים מישראל.
ר' נחמן היה מעתיק את כתביו של מוהרנ"ת כדי להכינם לדפוס. מוהרנ"ת היה כותב במהירות עצומה, כך שהכתב לא היה ברור דיו בכדי להגישו למדפיסים. והיה ר' נחמן מטולטשין עושה מלאכה זו, ומעתיק בבהירות את תורות רבו. הוא היה מרגיש חיות נפלאה ודבקות עצומה בעת כתבו.
כדאי להעתיק מדברי בנו הגדול ר' אברהם הכותב על אביו:
"בכל אנשי מוהרנ"ת ז"ל לא נמצא משרת ומשמש ודבוק למוהרנ"ת כמוהו (ר' נחמן מטולטשין)... וברוב הרגשתו את דברי מוהרנ"ת, הפקיר את עצמו מנעוריו שלא רצה לחשוב כלל בעסקי מלאכה ועבודה גשמיית, והלך אליו רגלי שני פעמים בכל חודש כדי לשמוע מפיו הק' דברי אלקים חיים שקיבל מרבינו ז"ל".
התנוצצות אלקות
"וברוב הרגשת אבי ז"ל שזכה להרגיש בהם" ממשיך ר' אברהם ב"ר נחמן "קיבל על עצמו עניות מופלג ועצום כמה שנים, וטרח ויגע להעתיק כל הששה כרכים באופן שיהיו ראויים לדפוס מהם, כי מכתיבת מוהרנ"ת ז"ל ברוב מהירותו נדבקו הרבה מהאותיות זה לזה עד שהיה קשה להדפיס מהם, ולא קיבל על זה פרס ומעות ממוהרנ"ת ז"ל אפילו פרוטה אחת..."
"ושמעתי מאתו שבעת גמרו את כתיבת ספרי ליקוטי הלכות שאל אותו פעם אחת מוהרנ"ת ז"ל: ההרגשת בספרי התנוצצות אלקות?... והשיב לו: הן".
"כמה פעמים ברוב הרגשתו והתנוצצות אלוקות שזרחה עליו, מחמת זה הוכרח להניח את הקולמוס מתוך ידו ולפסוק לגמרי מהכתיבה---" (שיחות וסיפורים עמ' קלו).
הזכות להצטרף עם מוהרנ"ת
בקיץ שנת ת"ר, ומוהרנ"ת כבר הגיע לגיל ששים, וכוחותיו לא היו עמו, ביקש מתלמידו ר' נחמן להתלוות אליו ללמברג ולבראד למען ההדפסה. הגם שהיתה זו נסיעה קשה ומפרכת, השיב ר' נחמן ללא היסוס:
"הלואי תהיה לי הזכות שתיקחו אותי עמכם".
ואכן כל ימיו שמח ר' נחמן על שנסע אז עם מוהרנ"ת.
הסתר דבר...
מוהרנ"ת ותלמידו הנאמן ר' נחמן מטולטשין יצאו לדרך. תחנתם הראשונה היתה ברדיטשוב. משם כתב מוהרנ"ת לחסידי ברסלב האמידים בטשהערין וקרימנטשוק, בכדי להודיע להם על נסיעתו וציפיותיו מהם למען בית רבינו ותורתו הקדושה.
עוד בחורף שעבר כשביקר אצלם, הודיע להם מוהרנ"ת על הצורך הדחוף להדפיס, וכי בזה תלוי כל המשך השארתו של רבינו לנצח. עתה הוא ביקש מהם לקיים את הבטחותיהם ולשלוח לו תמיכה כספית.
יש לציין כי בכל התכתבותו של מוהרנ"ת בתקופה זו, הוא לא הזכיר אף פעם בגלוי את הדפסת הספרים. אחרי כל ההלשנות נגדו במשך ימי התלאות, הוא פעל עתה בזהירות רבה ביותר. בפרט עם הגזירות החדשו"ת של הצאר בקשר לצנזורה משנת תקצ"ז (1837), שבעקבותיהן נהיה המצב מסוכן פי כמה.
מוהרנ"ת הזהיר מאד שישמרו על כתביו שלא יפלו בידי זרים (ראה עלים לתרופה שלה). הוא אף השתמש ברמזים בכל הנוגע להדפסה: "העסק שלנו" "סחורתינו" וכד' היה מכנה את מפעל ההדפסה. ולר' נחמן עצמו התייחס מוהרנ"ת כ"סוחר"... בעת ששלח מוהרנ"ת דוגמאות של עמודים מודפסים הוא נתן הוראות מפורשו"ת שלא יראו אותם לאף אחד חוץ מאנ"ש.
בגבול פולין
מברדיטשוב, פנו מוהרנ"ת ור' נחמן לנסוע לרדוויל, משם היה בדעתם לעבור את הגבול לתוך פולין לאזור שהיה נתון בשליטה אוסטריה. מוהרנ"ת היה מודע היטב כי מניעות ועיכובים הינם חלק בלתי נפרד מהדפסת ספרי רבינו, וכי כל הזמן מתגלים מניעות ומכשולות חדשים על כל צעד ושעל, ובפרט שלעבור את הגבול היה דבר הכרוך בקשיים וסכנות באופן הרגיל. מאז המרד של הפולנים ב-תק"צ (1830) גם רוסיה וגם אוסטריה ספחו אליהם חלקים גדולים מפולין, הם הקפידו על שמירה מעולה בגבולות מפחד של שאיפות לאומיות פולניות ותמיד חששו מהמורדים הפולנים שהוגלו.
מוהרנ"ת נתקל בקשיים בגבול. לבסוף הרשו לו לעבור, בעוד את ר' נחמן תלמידו עכבו ולא נתנו לו להמשיך עם מוהרנ"ת לתוך פולין. מוהרנ"ת מצא את עצמו בודד. בתחילה אף לא ידע לאן לפנות, עד שנתוודע לאיזה קרוב משפחה, שסייע בידו להגיע לעיר הגדולה בראד, ולמצוא שם אכסניה.
הוא הגיע לשם ביום ג', כאשר לשמחתו הרבה הצטרף אליו ר' נחמן, יומיים לאחר מכן.
* * *