פרק מא - שיבה מהגלות · שמחת התורה
למרות שהמזימה לשלח את מוהרנ"ת לארץ גזירה סיביר סוכלה, אולם התביעות הרשמיות נגדו נשארו עדיין בעינן בתיק המשטרתי בקמניץ. רק כעבור שלש שנים, בסוף קיץ תקצ"ח, בוטלו גם התביעות, ומוהרנ"ת נשם לרוחה לאחר שהותר לו לשוב לעירו ברסלב.
לעת עתה מוגבל הוא להיות אך בנמירוב, שם שכר בית לו ולמשפחתו, שהצטרפו אליו אחרי יום כיפור תקצ"ו.
בימי חג הסוכות של שנת תקצ"ו, באותה עת שמתנגדיו זממו נוראות מאחורי גבו, בעת שהחולק התכונן לצאת לקמניץ לדרוש את גרושו לסיביר, חגג מוהרנ"ת את זמן שמחתינו ברוב שמחה. במיוחד בליל שמחת תורה נהרו פניו וזרחו באור עילאי כאשר רקד עם ספר התורה ושמח בשמחתה של תורה.
שמחת החג לא הושבתה אצלו גם לאחר שבליל שמחת תורה, באמצע סעודת החג, נשלכה אבן גדולה לתוך ביתו אשר ניפצה את החלון לרסיסים... הוא המשיך בשמחתו העצומה כאילו דבר לא קרה, מוחו הדבוק בעליונים ברוממות החג, לא הופרע עקב כך.
בני משפחתו ואנשיו התנחמו נחמה פורתא, בכך שרוב תושבי נמירוב עמדו לצידם, וכעסו על המתנגדים היחידים היורדים לחייו של צדיק ואיש מורם מעם כמוהרנ"ת. ומאורע זה של זריקת האבן בעצומו של שמחת תורה, הכעיס את רוב אנשי העיר.