פרק מ - המסור
תורה שלמדתי באף...
ראש השנה זה של שנת תקצ"ו באומאן, יחרט בלבם של חסידי ברסלב המעונים והמוכים, לנצח. בריש גלי, לעין כל, נטלה המשטרה את עטרת ראשם, מוהרנ"ת, בבזיון וקצף. זאת לאחר שגם הנסיעה לאומאן בזאת השנה עברה עליו בפחד וחרדה, ונאלץ לנהוג כגנב בלילה...
אולם דוקא משום זה עלץ לבו של מוהרנ"ת ביתר שאת, שעל אף הכל זכה להשאר בראש השנה באומאן. הוא הזכיר תמיד ראש השנה זה, וכעין מה שאמרו חז"ל במדרש (ילק"ש קהלת): "תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי..."
עובדא זו היתה מכה מוחצת למתנגדים שחפצו לראות אך רע. העובדא שלאחר שנה תמימה של דיכוי ורדיפות ועינויים מצידם נגד חסידי ברסלב באופן שלא נשמע כזאת בישראל, שהגיע לא פעם לכדי נסיון רציחה ממש, ולאחר שכבר הצליחו להוציא צו גרוש על מורה דרכם של חסידי ברסלב, נוכחו כי עדיין הם בתחילת הדרך... מוהרנ"ת "המגורש" הצליח לעקוף את הכל, וחגג יחד עם עדתו ברוב פאר והדר את הקיבוץ הקדוש בראש השנה...
אך המתנגדים לא נחו ולא שקטו. הם יערכו חקירה יסודית לדעת כיצד הצליח מוהרנ"ת להוציא מתחת אפם רשיון לנסיעה. מי סייע בידו בתחבולה הזאת.
לאחר חקירה קצרה, התאמתה העובדא כי ידם של אותם שני פקידים יהודיים היתה במעל... מיד החלו לפעול למסור אותם לשלטונות בתואנה כי סייעו בידי עבריין מגורש להמלט מצפרני החוק.
אך לאחר ברור נוקב נודע להם, כי דוקא הפקידים הרוסיים הם שחתמו על המסמך המעניק אשרת נסיעה למוהרנ"ת, וכבשו פניהם בקרקע, כי מה יכולים הם לפעול נגד פקידים רשמיים רוסיים? הם נחלו מפח נפש בראותם את הצלחתם של חסידי ברסלב. הם הסיקו מכך שכנראה יש עדיין לחסידי ברסלב מהלכים אצל השלטון, בכדי להפר את מזימותיהם באיבם.
המזימות לשלוח לסיביר
להלן קטעים מהספר "טובות זכרונות" (בשינויי לשון קלים) המתאר את המשך הרדיפות מצד חסידי סאווראן עד להשקטת המחלוקת:
"עבר יום הקדוש צום כיפור והגיע יום טוב סוכות. בחול המועד סוכות נסעו המתנגדים, והבעירו את חמתו של מנהיגם עד שהחליט שהוא בעצמו מוכרח לנסוע תיכף אחר סוכות לעיר הבירה קמניץ. מפני שראו שגם למוהרנ"ת יש אוהבים נאמנים מבעלי בתים חשובים וכשרים אנשי מעשה, הן בעיר ברסלב ואפילו בעיר נמירוב היו גם כן אנשים כשרים שהיו רואים שמעלילים על מוהרנ"ת עלילות שקר על לא דבר..."
"המתנגדים שראו שמוהרנ"ת היה על ראש השנה על אף הכל, הבינו שאין שום עצה נגדו אלא לגרש אותו לסיביר הרחוקה---שם לא יהיה לו שום עסק עם אנשי שלומינו, ובזה יהיה נשכח ח"ו כל עניני חסידות ברסלב, כי לא יהיה לאנ"ש למי לפנות".
בלתי לה' לבדו...
"כי מוהרנ"ת היה עוסק תמיד להלהיב לב אנשי שלומינו" כותב ר' אברהם "הן להדפיס ספרי רבינו, ולכתוב ספריו הקדושים, היינו התפילות והליקוטי הלכות הקדושים. והחולק היה יודע היטב כל זה, כי סיפרו לו אנשיו איך שבאים למוהרנ"ת ז"ל על שבתים ועל חנוכה ועל חג השבועות מעיירות שונות אנשים יראים וזקנים לומדים לשמוע דיבוריו שהם בנויים על יסוד צדיק וקדוש ונורא כזה, שהם ממש תורה מן השמים מנחל נובע מקור חכמה, ובפרט ששמע שכל אחד ואחד מהנקבצים אליו נתלהבו ונתחממו ביראת שמים כל כך עד אין לשער..."
"ומזה היה להחולק חלישו"ת דעת... כי כל מי שבא אליו היה רק על עניני גשמיות, היינו משא ומתן ועסקי מסחר, לשאול אם יעסוק במסחר זה או במסחר אחר, עם שותף זה או עם שותף אחר..."
"גם סיפרו לו מהדיבורים שמוהרנ"ת מדבר כשבאו לפניו לשאול מעניני משא ומתן- איזה עצה השיב להם: מה אומר לכם, עצה מזה העולם העובר איני יודע כלל... אך עצה על עבודת ה'-יש לנו ב"ה עצות נפלאות ונוראות וקדושו"ת מרבינו ז"ל לכל אחד ואחד לפי בחינתו מקטן ועד גדול"...
ברית כרותה ללשון הרע
"החולק שידע מכל זאת היה לו למכאוב, אך אעפ"כ אם לא היו מחרחרי ריב דוברי לשון הרע באים אליו בכל פעם עם דבר לשון הרע אחר-לא היה הקצף פועל הלכה למעשה למסור מסירות כאלה. אך ידוע שברית כרותה ללשון הרע... עד שהוסכם שהחולק עצמו יסע לשבת קודש לעיר קמניץ, שהיתה בירת המחוז ההוא, שם מקום המשפט והרשע לכל האזור. שם דר אחד ממקורביו, שהיה עשיר גדול ומקורב לשלטונות, על ידו יוכל להוציא גזר דין כרצונו נגד מוהרנ"ת".
הרב ר' אהרן משה היה שמו של אותו נגיד, שכיהן אף כרבה של העיר קמניץ, מקורבו של החולק על מוהרנ"ת, כאמור עשיר בעל השפעה בחצרות השלטון, הרגיש כי נוכחותו בשבת קודש בעיר, בביתו של ר' אהרן משה בעת אשר יתאספו רבים מאנשי העיר-תועיל מאד להוצאה לפועל מחשבתו נגד מוהרנ"ת.
החולק רצה להיות בקמניץ כבר בשבת הראשונה אחרי סוכות. מכיון שחג הסוכות נסתיים ביום שישי, היה לו שבוע שלם להתכונן ולהגיע לקמניץ. ורצה להוכיח לרשויות שמוהרנ"ת הינו סיכון גדול לממשלה. כפי ששמע מחסידיו מחרחרי הריב. וחשב שנוכחותו בעיר ברוב פאר והדר תשפיע על הגביר ועוד כמה עסקנים, שיבצעו מיד לאחר השבת את משאלתו לשלח את מוהרנ"ת לסיביר.
החולק הציג בפני שומעי לקחו בקמניץ את הטענות אותן הם יטענו בפני בית המשפט: "הוא פועל נגד המלוכה בכך שהוא מדריך את חסידיו שאין צריכים לעסוק במשא ומתן בעולם הזה, ובפרט לא לקבל על עצמם עול מלכות... ורק יעסקו בעבודת השי"ת, לקבל עליו עול תורה ולפרוק עול מלכות."
בכדי לסדר את כל הטענות הללו בצורה נכונה חש בצורך שהוא עצמו יסע לקמניץ. הוא אמר ועשה. ויצא בעגלת הדואר המהירה בתקוה שיספיק להגיע לקמניץ לפני שבת.
* * *
רוח הקודש הופיעה בבית מדרשו
"רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" ממשיך ר' אברהם "ומעשה שהיה כך היה: בכדי להגיע לקמניץ מעירו של החולק צריכים לעבור דרך נמירוב. באותו זמן שהו בבית מוהרנ"ת שלשה מאנשיו הקרובים ביותר אליו: האחד החסיד הותיק ר' נחמן פסחל'ס הכהן, והשני היה החסיד המשמש למוהרנ"ת רבי נחמן מטולטשין הלוי, והשלישי היה החסיד ר' נחמן בנו של ר' יהודה לייב, שהיה מגדולי אנשי שלומינו שבברסלב. הם באו מעיר ברסלב לנמירוב בכדי להיות עם מוהרנ"ת בשבת".
"עוד בברסלב נודע להם שהחולק מתכוון לנסוע לקמניץ ביום רביעי, בעת שהיו בבית הכנסת בנמירוב שמעו שהחולק אמור להגיע למחרת. אנשי העיר התכוננו לצאת לקראתו ולקבל את פניו. הם חשבו שהוא ישבות אצלם בשבת, והכינו אכסניה ראויה".
"שלושת התלמידים הללו שבאו למוהרנ"ת על אותה שבת, דאגו מאד, ונפשם עגמה עליהם מהחלישו"ת הדעת של מוהרנ"ת, כי בודאי ידבר החולק סרה בפני המון עם מהחרון אף שיש לו ממוהרנ"ת..."
"אך המנהג עולמו בחסד עשה חסד שכשבא החולק לנמירוב ביום ה' וביקשו המתנגדים ממנו שישאר על שבת קודש, והשיב להם, לכשישוב חזרה מקמניץ ויגמור לבצע את מחשבתו למענה נסע-אזי ישבות אצלם בנחת בשבת".
"חפזונו של החולק להגיע לקמניץ הדאיגה עוד יותר את שלשת החסידים הנאמנים, הם הבינו שמטרת שליחותו היא אך ורק להפטר ממוהרנ"ת. הם ידעו גם כמה עלולה הבשורה על נסיעתו של החולק לצער את מוהרנ"ת, ושמרו שלא תגיע לו כל ידיעה מכך".
"אולם מוהרנ"ת הכיר בהם שיש אצלם 'חדשות'. מוהרנ"ת היה נוהג להיות ער כל ליל שישי. וכשחזרו שלושת התלמידים מבית הכנסת מתפילת מעריב, ישב מוהרנ"ת להתוועד עמם, ומיד פנה אליהם בשאלה: 'הריני מכיר שיש לכם איזה חדשות, ספרו נא לי גם כן'... והגם שלא רצו לצערו, כבר הבינו שמזלו חזה, ויודע ומרגיש איזה רמזים ברוח הקודש שלו על מחשבת ההתנכלות של הרודף נגדו. בלית ברירה ספרו לו על כל הידוע להם: על כונתו של החולק לנסוע לקמניץ, ושזה עתה עבר דרך נמירוב, ועל בקשת חסידיו להתעכב בעיר בשבת, השיב, שהוא נחפז בדרכו להיות בשבת בקמניץ דוקא".
כשנוסעים-נוסעים כיהודי!
"לשמע הדברים נדהם מוהרנ"ת. הוא שתק לכמה רגעים, אח"כ התעורר וקרא בתקיפות":
"הוא לא יהיה על שבת קודש בקמניץ!"
תיכף פקד עליהם שיזמרו לו אחד הנגונים החדשים שנתחדש באומאן בראש השנה.
"הם פתחו פיהם וזמרו את הנגון החדש שהביאו אנשי ברסלב בשנה זו לאומאן:
כשאנו אוכלים אוכלים יודיש [כיהודים]...
כשאנו הולכים, אנו הולכים יודיש...
כשאנו נוסעים אנו נוסעים יודיש...
איי יודיש יודיש"...
הם נגנו זאת בשפת האידיש. ואחר כך בשפה הרוסית. התיבה "יֶדֶיש" מובנה בשפה הרוסית "נסיעה".
הם שרו ברוסית:
"כֻּדַא יודיש, ניעטו יודיש" כלומר, לאן שאתה נוסע לא תגיע!
כלי שלם וכלי שבור
מוהרנ"ת היה אחוז דבקות ופניו להבים וחזר שוב ושוב על המילים הנ"ל: אז מען פארט, פארט מען יודיש, איי כדא יודיש ניעטו יודיש", כלומר, להיכן אתה נוסע? לשם לא תגיע!!!
לאחר מכן פנה אליהם ואמר:
"אתם שלשה, כהן, לוי ישראל, [כי הר' נחמן פסחל'ס היה כהן, ור' נחמן מטולטשין היה לוי והר' נחמן בר יהודה לייב היה ישראל] וזה "כל"י" שלימה, והרודף יהיה כלי נשברה. הוא לא יגיע לקמניץ על שבת קודש".
עצת ה' היא תקום...
"וכן היה. כי כשנסע החולק מנעמירוב ביום ה' אחר חצות היום, עשה תכנית, כדרך הנוסעים תמיד מנמירוב לקמניץ שיבוא לשם קודם חצות היום של יום ו' עש"ק. וסיבב השי"ת שהיה גשם שוטף, ונשתבשו הדרכים, ומחמת זה בבוקרו של יום ששי היה עדיין מרוחק כעשרה פרסאות (יותר משישים קילומטר) מקמניץ. אם הוא היה משיג סוסים חדשים עוד היה באפשרותו להגיע לקמניץ שעתיים לפני כניסת השבת, אולם סוסים חדשים לא היו בנמצא שם והדרכים מלאי הרפש פעלו נגדו. עד שלבסוף שעתיים לפני כניסת השבת הוא חנה בעיירת ליטנוויץ כששה עשר קילומטר מיעדו".
כשהבין שלא יספיק להגיע לקמניץ לשבת הוא נאלץ לשבות בליטנוויץ, וכל התכנית להגיע לשבת לקמניץ בכדי לפעול להגליית מוהרנ"ת לסיביר, השתבשה.
* * *
מעשה המסור
בעיירה ליטנוויץ חי יהודי שנתפרסם כמסור. כלפי חוץ הוא התנהג אמנם כיהודי שומר תורה ומצוות, היה הולך לבית הכנסת והניח טלית ותפילין כשאר היהודים. אולם לפי האמת היה מרשעי ישראל, וכשהשתוללה גזירת הקנטוניסטים משנת תקפ"ז ואילך, לפיה היו גוזלים נערים מחיק הוריהם למסרם לשמד לצבא הצאר, והמשפחות האומללות נאלצו להחביא את עולליהם מאימת שלטון הרשע, נרתם רשע עריץ זה לגלות מקומות מחבואיהם, והרבה ילדי ישראל נמסרו לשמד ואבדון על ידו רח"ל. ומלבד זאת היה מוסר ממון ישראל לשלטון, וכל זאת תמורת כספי שלמונים שקיבל, ומצב ישראל בעיירה זו היה לבלי נשוא מידו הרעה של אותו מלשין דמתא.
רבני העיירה וגדוליה, נתכנסו והחליטו שעל פי דין תורתינו הקדושה נפסק על מלשין "מורידין ואין מעלין" ומותר לדונו למיתה גם בזמנינו שבטלו מיתות ב"ד (ראה חושן משפט שפ"ח י"א).הם נדברו ביניהם לעקוב אחריו, לתפסו ולהשליכו לים או לשרפו.
אולם טרם ביצוע גזר הדין, רצו רבני העיירה לצרף על כתב פסק דין גורלי ונדיר זה, את חתימתו של אחד מגדולי הדור.
החתימה הגורלית
באותו יום ששי, כשהגיע החולק לעיירה, וכאחד שהיה מפורסם לצדיק וגדול בכל אזור אוקראינה, ששו רבני העיר לקראתו, כי ראו בו שליח מן השמים לחתום על פסק הדין.
החולק רצה לשבות בליטנוויץ בשבת, ומיד במוצש"ק ימשיך לקמניץ. אולם מארחיו בליטנוויץ הכינו כבר מלכתחילה עבורו סעודה גדולה במוצאי שבת סעודת מלוה מלכה שהיתה גם סעודת ר"ח שחל באותו יום, ובקשו ממנו לכבדם בהשתתפותו בסעודה.
באמצע הסעודה, הציגו לפניו ראשי הקהל את כתב בית הדין הרבני ואת גזר הדין על המסור הרשע, ובקשו ממנו לחתום. הוא היסס, ולאחר מכן השיב בשלילה גמורה. אם יוודע הדבר, יהיה מצב ישראל בסכנה איומה. אולם לאחר לחץ כבד מצד הרבנים וראשי הקהל, חתם.
הענין הזה עיכב אותו עוד יום עד ביצוע גזר הדין, ובינתיים התעכב גם הפסק לשלח את מוהרנ"ת לגולת סיביר הנוראה.
ביצוע גזר הדין בשריפה
וכן מתואר ביצוע גזר הדין בספר טובות זכרונות:
"היה שם בעיר מרחץ שיש שם תנור גדול... וקראו לבעל המרחץ אל הגדול, שהוא יצוה לו להבעיר את התנור כל כך עד שכשישליכו את המסור הזה לשם אזי ישרף תיכף ומיד".
"בעל המרחץ אמר שיעשה זאת רק בתנאי כשהגדול יהיה שם בשעת מעשה. מחמת שהבלן הזה היה ירא שמים, והיה חפץ שהגדול יראה את כל זה, ויהיה על אחריותו הן בדיני ישראל, והן פן יהיה משפט בדינם בערכאות שלהם, יוכל לומר שהגדול פקד עליו שיעשה כן, והוא מחוייב על פי דין תורה לציית אותו על כל דבר".
"את המסור השיגו לעת ערב באיזה מקום, ודיברו אתו כמה אנשים מעניני מסחר, ותוך כדי דיבור הגיעו אתו עד המרחץ. והודיעו להחולק מקודם שיבוא להמרחץ בשביל שיהיה שם בשעת מעשה. והכינו אנשים גבורים, וחטפו את המסור, וסגרו את עיניו שלא יראה מי ומה, והשליכו אותו להתנור הזה, ונשרף תיכף..."
הורגי המסור נתגלו
למחרת בבוקר, יום ב', יצא החולק, והגיע לקמניץ לביתו של ר' אהרן משה. ר' אהרן משה היה מחוץ לעיר לרגל עסקיו. הוא היה אמור לחזור רק ביום ד', ומכיון שהחולק ידע שללא עזרתו לא יוכל לפעול מאומה, הוא נאלץ לשבת בעיר ולהמתין עליו.
דבר ביצוע גזר הדין במסור הגיע לאזני משטרת ליטנוויץ, אשר כמובן החלה לחקור בדבר מי עשה את המעשה הזה, וללא חקירות רבות הגיעו לבלן מבצע המעשה.
מיד כשתפסוהו, ואך החלו לחקור אותו, גילה ללא היסוס כי רבו הוא אשר ציווה עליו לעשו"ת זאת. הוא אף גילה להם כי הוא נמצא עתה בקמניץ, אך אין ידוע לו מקום אכסנייתו.
משפחת המסור הנרצח נחפזו מיד לקמניץ, והחלו להתעניין למקום אכסנייתו של החולק, והיות שלא גילו את זהותם כי גואלי דם הנרצח הם, גילו להם מיד מקום המצאו.
כתב אשמה נגד מוהרנ"ת
החולק לא רצה לבטל את זמנו בכדי, ובעודו מחכה לר' אהרן משה, כבר החל לפעול ולהכין את כתב תלונותיו ותביעותיו נגד מוהרנ"ת. חסידיו מאותו עיר סייעו בידו בניסוח התביעות ובהכנה להגשתו לשלטון, וכשיבוא ר' אהרן משה יהיה בידיו דבר מוכן להגיש בפני השלטונות. ובאמצעות השפעתו הרבה יתקבל עליהם הדבר ויחתמו מיד על גזר הדין להגלות את מוהרנ"ת לארץ ציה וצלמות סיביר...
הסעיף המרכזי עליו התבססו טענות החולק היה, כי מוהרנ"ת מייסד כת נפרדת ולה אמונה חדשה שלא נשמעה מעולם רח"ל. טענה זו היתה מתקבלת יפה באזני השלטון, כי כולם צריכים להתבטל אליהם ולבלי להנהיג מנהגים חדשים.
אולם, עוד בטרם שכתב האשמה של החולק נגד מוהרנ"ת הגיע למושל קמניץ, כבר הגיעה לידו התלונה שהגישה משפחת המסור שהרג את הנפש.
דואג לתקנת המדינה...
ואכן כשהגישו חסידי החולק את מכתב תלונתם נגד מוהרנ"ת לידי המושל, רתח הלה מאד מאד: "הוא דואג לתקנת מדינתנו!"-צווח המושל-"ומצד שני נותן הוראות להרוג אדם ללא ידיעת השלטון?! לכן בטרם נעיין בכתב תביעתו, נביאנו לכאן ונראה מי הוא אותו אדם שעשה דין לעצמו לרצוח אדם ללא דין ומשפט..."
אנשי החולק שלא היו מודעים כלל לסיפורו של המסור ההרוג, התאכזבו מאד מהתפרצותו של המושל נגד רבם. הדבר הדאיג אותם מאד, ושבו מיד לרבם לדווח לו על הנעשה והנשמע.
הבריחה מפחד השלטון
בשמוע החולק את דברי המושל, הבין מיד כי נפשו בסכנה כאן בעיר, ובמקום להמשיך לעסוק ולפעול בשילוחו והגלייתו של מוהרנ"ת-נאלץ הוא עצמו לברוח ולהתחבא שמא יחרץ דינו למות.
ר' אברהם מתאר את סיום הפרשה אשר בסופה שקטה המחלוקת כליל על מוהרנ"ת:
"תיכף עזב החולק את בית ר' אהרן משה, ועבר למקום מוצנע כזה שלא ידע שום אדם. ואפילו ר' אהרן משה כשיחזור מנסיעתו לא ידע היכן הוא... ואכן מיד באו אנשי חיל לחפש אחריו בבית ר' אהרן משה. ואמרו להם שהיה כאן אך נסע חזרה לביתו".
"החולק ידע היטב שידרשו אחריו גם בביתו בכדי להביאו לקמניץ בלוויית אנשי חיל כמו שמובילים רוצח, עד שיגמר שם משפטו אשר בו יואשם לפחות כשותף לרצח".
"לכן התייעץ עם מקורביו, היות שהוא מפורסם לרבי ולרב, א"כ גם אם הוא יעקור דירתו מעירו לעיר אחרת, גם שם תשיג אותו ידה של המשטרה, על כן מוכרח הוא איפוא לעקור למדינה אחרת בסתר, כי בריש גלי הוא כבר לא יוכל לצאת, כי הממשלה לא תתן לו רשו"ת לצאת למדינה אחרת כל זמן שתלוי ועומד עליו משפט".
לבסוף ברח לטיטצ'לניק.
הוא סבל טלטולי דרך רבים במנוסתו, ועקב כך נעשה לו שבר במעיו, שהציק למחלת המעיים שסבל בלאו הכי.
ומסיים ר' אברהם:
"מוהרנ"ת אמר לאנשיו שהיו אצלו בנמירוב (שלושת הנחמנים הנ"ל) באור ליום ו' פרשת בראשית: אתם כלי שלם והוא וכו' ומאז נשקט הריב".
החולק נפטר כשנתיים ימים לאחר מכן, בחורף תקצ"ח.
פני אך לשלום...
לאחר מנוסתו של החולק, כבר לא היה כוחו עמו להמשיך במחלוקת נגד מוהרנ"ת ואנשיו. כאמור הוא סבל ממחלתו, וכן תלוי ועומד נגדו כתב אשמה קשה מצד השלטון, ותשקוט הארץ.
זאת ועוד: באותה עת הורה לאנשיו לעזוב את מוהרנ"ת ולהפסיק לרדפו נפש.
למשמע הדברים הללו נענה ואמר מוהרנ"ת:
"אני פני לשלום, וגם אנ"ש לא יזיקו לו כלל. כל חפצי הוא שהם יניחו לי ולא יפעלו נגדי לרדפני ולהמיתני."
מאז שקטה המחלוקת כמעט כליל. לא נשארו אלא מעט שונאים מושבעים כמו משה חינקע'ס וברוך דיין, אלה עדיין לא השיבו את חרב השנאה לנדנה, אולם הרדיפה הגלויה נגד מוהרנ"ת התחילה להפסק.
* * *