פרק לט - אומאן! אומאן! ראש השנה!
ראש השנה מה תהא עליה...
גלותו של מוהרנ"ת בעיר נמירוב התחילה כחודש לפני ראש השנה. אז גורש מביתו בברסלב לנמירוב, שם ישהה לפי פקודת הממשלה עד שיחליטו מה ייעשה ב"דינו".
כמובן באותם ימים, שבועות מספר לפני ראש השנה, היו כבר כל מחשבותיו והלך רוחו של מוהרנ"ת נתונות אך ורק לקיבוץ הקדוש באומאן, מה יהא עליו אם הוא לא יוכל לנוע ולצאת מביתו.
מבחינת החוק היה אסור לו לנסוע מעיר לעיר בלי רשיון רשמי. עוד טרם ששולח לגלות כבר לא היו מסמכיו תקפים, והוא עדיין לא חידש אותם. עכשיו שהוא נמצא תחת עינה הפקוחה של המשטרה, איך יסכן עצמו ויעבור מפורש על החוק בזמן שהוא זקוק לחסדי השלטון. ובעיקר, ללא מסמכים כשרים, איך יצא מביתו? הוא היה זקוק לרשו"ת מפורשת מרשויות ברסלב המטפלים במשפטו, וכעת הוא היה בנמירוב מבלי יכולת להגיע לברסלב.
ניתן לשער את התפילות רוויות הדמעות שיצאו מלב מוהרנ"ת בכדי לזכות להגיע לאומאן לראש השנה, על זה הוא לא יוותר בשום פנים ואופן.
"כל עניני הוא ראש השנה!" אמר רבינו. עצם הנוכחות עם הרבי בראש השנה ממתיקה את הדינים לכל השנה, ובשעת משבר כזו, כמה זקוק הוא להמתקת הדינים?...
אולם מוהרנ"ת כבר אמר, שאפילו תהיה הדרך זרועה חרבות וסכינים היה מתגלגל עליהם, לבוא על ר"ה בכל מחיר, אך בלא רשיון מהממשלה אסור לנסוע!
מוהרנ"ת לא ראה שום דרך כיצד להשיג בשעה זו את המסמכים הדרושים. הוא קרא לה' מקרב לבו. הוא לא יכול היה להעלות על דעתו להעדר מהקבוץ הקדוש בראש השנה יחד עם כל אנשי שלומינו.
לעומתו, החסידים בברסלב ידעו היטב עד כמה נוגע ענין זה ללבו של מוהרנ"ת וניסו לעשו"ת כל אשר ניתן כדי לסדר לו רשיון נסיעה.
בתחבולות תעשה מלחמה...
את המשך המאורעות כדאי להעתיק מלשונו של רבי אברהם שטערנהארץ בספרו "טובות זכרונות":
"אנשי שלומינו מברסלב הבינו מעצמם השברון לב שלו מזה... ובכן, באותו הזמן נמצאו שני יהודים פקידים נכבדים במשרד הממונה על חלוקת הרשיונות, יהודים הללו היו חותמים על כל רשיון היוצא משם. רק בשבת קודש לא היו הולכים למשרד, והיו הגויים חותמים במקומם. הגויים הללו לא ידעו לקרוא היטב אפילו כתב שלהם, רק ידעו לחתום שמותם לבד".
"מה עשה אחד מהפקידים היהודים? הוא רצה לנצל לטובת מוהרנ"ת את דבר העדרו בשבת קודש מהמשרד. ובכן, הוא לקח ביום ששי ערש"ק רשיון, ורשם שם שמו של מוהרנ"ת ז"ל, והניח אותו בין רשיונות אחרים. בשבת קודש לא יהיו היהודים שם במשרד, והפקידים הגויים שם יחתמו את כל הניירות, וממילא יחתמו גם זה הרשיון של מוהרנ"ת ז"ל. כי הם לא ישימו לבם להבחין מה לחתום ומה לא לחתום, כי מה שמכינים להם בערב שבת הם מחתימים בשבת..."
"וכך היה... שחתמו גם את הרשיון של מוהרנ"ת ז"ל כי לא ידעו כלל מזה".
אך עדיין זקוקים לזהירות רבה. עיניים רבות מדי לוטשו"ת על חייו וחרותו של מוהרנ"ת...
"ובכן" ממשיך בטובות זכרונות "הפקידים היהודים ידעו שבאם ישאר מונח הרשיון של מוהרנ"ת ז"ל במשרד עד יום ראשון, אזי ישגיחו אלו שיודעים לקרות, והם יראו את הרשיון עבור מוהרנ"ת ז"ל חתום, אזי יקרעו אותו... לכן במוצאי שבת קודש הלכו הפקידים היהודים למשרד, ולקחו תיכף את הרשיון עבור מוהרנ"ת ז"ל".
במבצע השגת הרשיון עבור מוהרנ"ת, שותף אף ר' נחמן מטולטשין, אשר בא במיוחד לשבת קודש לשבות בברסלב, כדי שמיד עם צאת השבת ילך לקחת את הרשיון.
"ורבי נחמן טולטשינער היה בכונה עבור זה בברסלב על ש"ק" ממשיך בטובות זכרונות "ותיכף מסרו לו את הרשיון הזה, והלך רגלי לנמירוב למסור את הרשיון למוהרנ"ת ז"ל".
שמחתו של מוהרנ"ת עם קבלת האישור לנסיעה לאומאן, לא ידעה גבול.
אין יראת ה' בלבם
באותה שנה, חל ראש השנה ביום ה'. מוהרנ"ת הבין ששונאיו היודעים היטב את גודל יקרת ראש השנה עבורו להיות באומאן, ישימו עין עליו לראות אם אכן יצא את נמירוב לכיוון אומאן. במקרה כזה הם ירוצו מיד להלשין למשטרה. לכן יצא מוהרנ"ת את נמירוב בחשאי, באמצע הלילה יום או יומיים לאחר שקיבל את הרשיון.
לאומאן הוא הגיע לקראת שבת שלפני ר"ה. מוהרנ"ת קיוה בכל לבו שלאחר שיוודע למתנגדים שהוא באומאן, לכל הפחות יחרישו, כי בימים נוראים אלו של סליחות ושל ראש השנה, מי לא יירא מאימת הדין, והם יניחוהו לנפשו לפחות עד אחר ראש השנה.
אולם, לדאבון הלב, לא כן היה. מיד עם הוודע שמוהרנ"ת לא נמצא בנמירוב, הבינו המתנגדים שככל הנראה נסע לאומאן. וכבר עם צאת השבת בליל הראשון של הסליחות, נסע אחד מחורשי רעתו לברסלב להודיע לשלטונות ש"האסיר המשוחרר על תנאי" הנמצא בגלות נמירוב, לעג להם ועקף את צו הגרוש, והגיע לאומאן.
הרצים יצאו דחופים...
כעסו של המושל גבר עליו מאד. הוא שלח מיד קבוצת שוטרים רכובים על סוסים ובידם מכתב וצו מאסר למסור לרשויות של אומאן. בצו נאמר שאחד בשם "נתן שטערנהארץ", שהוא עצור מצד החוק בנמירוב, עזב את העיר בלי רשות. ובכן, הם מבקשים משלטונות העיר אומאן, לחפש אחריו, לאתרו, ולשלחו חזרה מיד עם הרוכבים הללו נושאי המכתב.
השוטרים הרכובים הגיעו לאומאן באור ליום רביעי, ערב ר"ה לקראת הסליחות של "זכור ברית". הם מסרו את המכתב לרשויות אומאן.
אנשי המשטרה ידעו שחסידי ברסלב התקבצו שם לר"ה, ובנקל ימצאו את מוהרנ"ת בין באי הקיבוץ בקלויז, מקום התקבצות הציבור לתפילה.
משטרת אומאן יחד עם השוטרים הרכובים "האורחים" הבלתי קרואים מברסלב, נשלחו לעצור את מוהרנ"ת. הם הגיעו לקלויז עם כלי זיין שלופים בידיהם כאילו הולכים הם לעצור פושע מסוכן שיתנגד להם בדרך אלימה.
רבי אברהם שטערנהארץ, נכדו של מוהרנ"ת, ממשיך לתאר את המאורעות האיומים באותו ערב ראש השנה:
מעם מזבחי...
"'איה פה האיש שטערנהארץ?'" שאלו הרוכבים בהכנסם לתוך הקלויז. מוהרנ"ת ז"ל היה אז על הציון הקדוש, וייראו אנ"ש לשקר להם, ואמרו להם שהוא נמצא כעת על הציון הקדוש, וביקשו מהם שימתינו עד שיבוא מהציון הקדוש".
"הרצים לא רצו לשמוע לאנ"ש, רק שמעו הצעקות והבכיות מאנשים רבים מהציון הקדוש".
"הרוכבים באו סמוך להציון הקדוש, וקראו למוהרנ"ת שילך איתם להשר של העיר..."
"נוכל להבין את הבזיונות בכל דרך הליכתו של מוהרנ"ת... כי כשראו המתנגדים מהעיר שהרוכבים מוליכים אותו-הגם שרבים מאנשי שלומינו הלכו ג"כ-אך הפוחזים והמתנגדים צעקו מרחוק: ברסלבר!!!..."
ישמע בזיונו ידום וישתוק...
לבו של מוהרנ"ת היה קשור בבוראו גם באותה שעה איומה ונוראה, כאשר מובילים אותו בקריית חוצות בבזיון וקצף. הוא כתמיד בשלו: מה צריכים לכוין בשעה זו?...
"מוהרנ"ת אמר אז לאנשי שלומינו, שהלכו בסמוך אליו: תכוונו שזה הוא כוונת אלול בפשיטות 'שישמע בזיונו ידום וישתוק'!..." (ליקו"מ ח"א סי' ו')
איננו עבריין רגיל...
הירש בער ומשה לנדאו, המשכילים שהתקרבו מעט ליהדות בכוחו של רבינו, והיתה להם היכרות וידידות חזקה עם מוהרנ"ת, הגיעו מיד למשרדים הממשלתיים לראות את המתרחש. ברגע שהוכנס מוהרנ"ת לחדר הקצין הראשי לשם חקירות, התבונן בו הלה, ומיד הבין שלא מדובר כאן בעבריין רגיל.
"אני רואה מפניך" פתח הקצין בניחותא "כי הנך אדם דתי. האינך יודע שאסור לנסוע ללא רשיון?!"
נשאר בנס בראש השנה...
מוהרנ"ת הוציא אז את רשיונו והראו לקצין. הלה השתומם. הרשיון בידי מוהרנ"ת היה כשר, ובודאי היה מותר לו לנסוע, ומהי כל החרדה שחרדו לקראתו שוטרי ברסלב. הם נוכחו כי הוא חף מפשע. אולם שוטרי ברסלב דרשו את חזרתו מיד, עליו להראות את הרשיון בברסלב בכדי לאשר שם את זכאותו. בנוסף על כך, הורו לשלוח אותו בחזרה לברסלב כמו עבריין פשוט; פירושו של דבר בימים ההם, שיצטרך ללכת כל הדרך רגלי קשור בשלשלאות לצידי השוטרים הרכובים.
הרשויות חשבו אמנם לשלחו מיד, ולפי מרחק הדרך של שלושת ימים הליכה, הוא יצטרך ללכת קשור בשלשלאות שלושה ימים רצופים: שני ימי ראש השנה והשבת שלאחריו---
הירש בער ומשה לנדאו, לא יכלו להעלות השפלה נוראה כזאת על דעתם. הרי בידו רשיון לנסוע, הם הטילו את כל כובד משקלם, שלמו ערבות עצומה בשבילו, והתחייבו לוותר על כל הכסף באם מוהרנ"ת לא יתייצב בברסלב תוך ששה ימים.
אנשי הרשויות הכירו את האישים הללו, סמכו עליהם וקיבלו את ההסדר הזה שאיפשר למוהרנ"ת לבצע את מאוויית נפשו ולהשאר באומאן לראש השנה.
ור' אברהם מסיים: "וב"ה נשאר בנס על ראש השנה"...
* * *
הרדיפות בלדיזין
מיד לאחר ר"ה הוא היה צריך לחזור לברסלב, אולם שוב, בזכות התערבותם של הירש בער ומשה לנדאו, בוטלה ההוראה ללכת רגלי, והותר לו לנסוע בעגלה.
הוא נסע בעגלה ועבר דרך העיר לאדיזין, שם עצרו ללון.
הידיעה שמוהרנ"ת נמצא בלאדיזין הגיעה איך שהיא למתנגדים תושבי העיר ההיא. מיד, ללא כל בושה, התאספו סביב הפונדק בו נח מוהרנ"ת, והתחילו להציק לו, ולהשליך עליו אבנים, וחייו היו בסכנה, וגם חיי שאר תושבי הבית ההוא היו בסכנה.
צרה אחרונה מרפאת הראשונה...
סיפורה של אותה נסיעה קשה מאומאן לברסלב דרך לדיזין מתאר מוהרנ"ת במכתבו לבנו:
"ב"ה יום ה', ח' לעשי"ת תקצ"ו. אהובי בני חביבי, אתמול באתי לפה ברסלב לשלום. ובודאי כבר שמעת מה שעבר עלי בלאדיזין (הערת מסדר עלים לתרופה): כי לן אז לינת לילה בלאדיזין, וסבבו המתנגדים הבית אשר התאכסן שם, והתחילו לזרוק אבנים, אשר היו בסכנה כל מי שהיה בבית, ובפרט מורינו ז"ל. אך בתוך כך באה צרה אחרת, אך זאת הצרה היתה רפואה להצרה של אבנים שלא יהרגוהו, היינו שבא הפקיד דשם הנקרא בלשונינו זאסאדאטיל, ולקח אותו לשביה, ועי"ז ניצול מהריגה, והחזיק אותו לערך מעל"ע, ובנס ניצול מהשביה".
מוהרנ"ת מסיים: "ובחסדי ה' נמלטתי. כל משבריך וגליך עלי עברו... כעת עדיין איני יודע היכן אשבות ביוה"כ הבעל"ט".
הכל חסדי ה' ונפלאותיו
תוך כדי כתיבת האגרת לבנו, קיבל מוהרנ"ת פקודה לעזוב את ברסלב ולחזור לעיר גלותו נמירוב: "הנה באמצע הכתיבה, הגיע פקודה מהפאליצייע (משטרה) לנסוע מיד לנמירוב. ובודאי הכל חסדי ה' ונפלאותיו, והנני מוכן לנסוע תיכף. והוא אצלי חסד גדול, כי עוצם הפחדים שעברו עלי עד עתה אי אפשר לבאר, ובחסדי ה' בטחתי שאשוב לביתי בשלום בעזהי"ת בקרוב. כעת אין לי פנאי לדבר בזה, כי יום הקדוש והנורא יוהכ"פ ממשמש לבוא... ואי"ה אחר יוהכ"פ אראה לכתוב לך באריכות קצת..."
אין לאדם כי אם אותו היום...
מוהרנ"ת ממשיך את מכתבו לחזק את בנו, שלא יכנע לפחדים שאין בהם ממש:
"חזק ואמץ בני חביבי, וראה והבן כי הכל הבל הבלים; ובודאי כבר פטרת הרבה מהפחדים שעברו עליך, ובחנם בטלת עצמך ממה שבטלת בשביל בלבולי חנם. וכן עובר על כל האדם בכל יום... הבעל-דבר מוצא דחיה ובלבול על כל יום, ובפרט בעתים הללו, שעובר עלינו מה שעובר, על כן זכור היטב שאין לאדם בעולמו כי אם אותו היום וכו', היום אם בקולו תשמעו" (עלים לתרופה רב).
* * *
מצוקותיו של ר' יצחק
ר' יצחק זקוק היה מאד לחיזוקו של אביו, מכיון שהוא עצמו היה מוקף אז בחבילות של צרות ויסורים משלו:
סניף הדואר שניהל ר' יצחק לפרנסתו נמצא תחת הנהלתו של יהודי בשם ר' יוסל הוזנר, אחד מנגידי קהילת טולטשין, אשר קשר קשרים טובים עם השלטונות. ר' יוסל זה שבת פעם אחת אצל רבינו, ולכן לא היה נגוע במגיפת ההתנגדות הקשה שהשתוללה בעירו. מקומו של ר' יצחק בבית הדואר בטוח היה כל עוד מצב ההתנגדות לא היה חמור במיוחד. אולם לנוכח התפרצות המאבק בשנה האחרונה באופן האיום ביותר, דרשו המתנגדים מר' יוסל לפטר את ר' יצחק מעבודתו אצלו.
מבחנם של המתנגדים
כנזכר היתה דרכם של המתנגדים לתור ולחקור אחר כל אדם שנפל חשד נגדו שהצטרף לעדת חסידי ברסלב, ובשעה שנפל החשד על מאן דהו, העמידו אותו למבחן שהתבטא בדרישה לחרף ולגדף את מוהרנ"ת ולקללו. ואם הלה סירב, היתה זו עילה מספיקה להתגולל עליו, לרדפו ולרדת לחייו ולפרנסתו.
באשר לר' יצחק, העובדה שהיה מבקר מדי פעם את אביו בברסלב, היתה ללא כל ספק סיבה מספקת להסגיר אותו, ולדרוש ממעבידו שיפטרהו ממשרתו בדואר.
ר' יוסל ניסה בכל יכלתו להתחמק מלחצם של המתנגדים שדרכם לא היתה כלל לרוחו, ולהשאיר את ר' יצחק על מכונו בעבודתו. כלפי המתנגדים טען, כי ביקורו אצל אביו עדיין אינה הוכחה מספקת כי הוא שייך ל"כת": ר' יצחק מקיים מצות כיבוד הורים, ולא יותר מכך... לא היתה איפוא למתנגדים ברירה אלא לקבל את טענתו של ר' יוסל (אבניה ברזל עמ' עו עז סימן סד).
המבחן-הנסיעה לראש השנה
בהתקרב ראש השנה, ידעו המתנגדים מהעיר טולטשין, כי הנה תגיע שעת המבחן האמיתית: אם ר' יצחק יסע לאומאן, זו תהיה הוכחה שהוא ברסלבר, ואז לא תהיה לר' יוסל אפשרות אחרת אלא לסלקו ממשרתו.
ר"ה באומאן חשוב מן הכל!
ר' יצחק שחשש מכך, שאל לאביו כיצד לנהוג.
באופן כללי הורה כבר מוהרנ"ת לר' יצחק בנוגע לראש השנה: "אם תתגבר המחלוקת כל כך עד שלא תוכל ללכת לציון בערב ר"ה, תעמוד אפילו ב'רוט הויז' (מרכז קניות גדול באומאן שניתן היה להשקיף משם ולראות את הציון), ותשקיף משם על הציון ותאמר שם את העשרה מזמורים 'תקון הכללי'. ואם לא יתנו לך המתנגדים להתפלל בבית הכנסת יחד עמהם, תתפלל באולם הכניסה (פאליש) של הבית הכנסת. העיקר שתהיה באומאן!" (שיח שרפי קודש א' תרנג).
אולם בראש השנה של השנה ההיא, שנת תקצ"ו, שהמחלוקת היתה בשיאה, וכל פרנסתו של ר' יצחק היתה תלויה בזה-רצה לשמוע שוב חוות דעת אביו בפרטות.
מוהרנ"ת השיבו אז בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים:
ראש השנה באומאן עולה על הכל!!, וחייבים לקיים במסי"נ רצונו של רבינו ולבוא להשתתף עם כל אנ"ש בקיבוץ, וה' הטוב בעיניו יעשה!
הנסיעה לאומאן במסירות נפש
ר' יצחק קבל את עצת אביו ונסע לאומאן במסירות נפש.
אחרי ר"ה הבין ר' יצחק שאין לו כבר לאן ללכת. בטוח היה שפטרו אותו מעבודתו עקב לחצם הכבד של המתנגדים על ר' יוסל. מצד שני, אשתו היתה כל כך מתנגדת לחסידות עד שמוהרנ"ת אמר פעם שאילו ר' יצחק לא נתגרש כבר פעם אחת, היה מצוה לו לגרשה. ועתה עם שובו מאומאן, והוא יאבד את פרנסתו הקבועה-אין לו מה לעשו"ת יותר בביתו, אשתו תמרר לו את חייו מבלי יכולת לסבול.
ר' יצחק חשב איפוא לעזוב את ביתו ועבודתו, לפרוש לגמרי מהעולם הגשמי, להשקיע עצמו כל כולו בעבודת ה', ויהיה נע ונד בין ריכוזי אנשי שלומינו ברחבי אוקראינה.
הוא אך שאל את אביו להיכן לנסוע בראשונה.
להפתעתו השיבו אביו: "שוב לטולטשין ופנה ישר לביתך. ואשתך כי תפעור פיה בטענותיה וצעקותיה, אל תענה לה דבר ותקבל על עצמך את אומנות השתיקה. אולם כשתפריע לך מאיזה עסק שתעסוק בביתך, אל תפחד ממנה, אלא תמשיך בעסקך ותשיב לה בעזות שאתה הוא בעל הבית כאן, גם כי היא תרים יד להכותך... ובאשר לפרנסתך, אל תירא כלל וכלל, כי יד ה' רב להושיע להמציא לך את פרנסתך בכבוד".
הכל על מקומו בא בשלום
ואמנם כשר' יצחק חזר לטולטשין, אירע כפי שמוהרנ"ת צפה מראש. אשתו פתחה את פיה בצרחות וצעקות, אולם הוא שתק. כל מה שניסה לעשו"ת בבית, היא עכבה בעדו והפריעה לו, אבל הוא המשיך בשלו מבלי לשים לב אליה. הדבר השפיע לרכך במעט את חרונה.
באשר לתפקידו בדואר, היה ר' יצחק משוכנע שאין לו על מה ללכת, כי בודאי לא יתן לו בעל הבית לדרוך על סף בית הדואר. אולם למרבית הפלא, ימים מספר לאחר שחזר מאומאן הוא פגש בר' יוסל, מעבידו, ברחוב. ר' יוסל הופתע לראותו ושאל אותו מדוע לא חזר לעבודה... כשר' יצחק השיח לפניו את רחשי לבו, אמר לו: "אל תירא ואל תיחת, שוב אל הפאסט, והכל כמקודם".
בערב יום הכיפורים, בעת כל אדם מחשב חשבון נפשו, חשה אף אשתו של ר' יצחק ביסורי מצפון על ענותה את בעלה החשוב. היא בקשה איפוא את מחילתו.
ר' יצחק שב לעבודתו כמקדם, ושונאיו מילאו פיהם מים.
מוהרנ"ת אמר בבדיחותא: "הצלחה היא לאנ"ש שיום כיפור חל מיד אחרי ר"ה, בכדי שכולם יוכלו להשלים ביניהם לאחר שחוזרים מאומאן..." (אבניה ברזל עמ' עח סימן סד).
יחמול ה' מעתה...
מוהרנ"ת שב כאמור לנמירוב בהוראת המשטרה. שם היה ביום כיפור אצל אחיו ר' יודל.
מוהרנ"ת החל להבין שמשפטו יתעכב לתקופה ממושכת ביותר, כך שמשכנו בנמירוב יהפוך לענין של קבע.
לפני סוכות הוא הזמין את אשתו וילדיו שיבואו להצטרף אליו. במכתב ממחרת יוהכ"פ, תקצ"ו, לבנו ר' יצחק, הוא כותב בין היתר: "כעת אני שולח אחרי זוגתי שתבוא לפה עם בני הקטנים שיחיו..."
יש לציין כי האף אמנם שהמחלוקת היתה עדיין בעיצומה, והיא נמשכה עוד כמה שנים עד ששקטה כליל, אך מרחוק נראו כבר סימני ישועה. אותו ראש השנה שמוהרנ"ת ובנו נסעו במסירות נפש ממש לאומאן, היתה נקודת המפנה בשנות הסבל. ולא אחת הוא מציין את ראש השנה זה כהראש השנה שגרם לו סיפוק יותר מכל ראשי השנה עד כה.
כבר במכתבו הנ"ל ממחרת יום הכיפורים מרמז מוהרנ"ת את ניצוצי הישועה המתקרבים: "ותודה לאל הכל בשלום, והתפללנו כרצוננו, ואין פוצה פה. יחמול ה' מעתה שיהיה שלום ואמת בעולם..."
* * *