פרק לח - בבית האסורים
עלילות דברים
בזמן שמוהרנ"ת נשם מעט לרווחה, זממו שונאיו בגלוי ובסתר להשפיע על אישי השלטון לגרשו מברסלב.
הם הגישו תביעה למושל המחוזי, ושמחו מתשובתו: שכל אחד יגיש את תלונותיו לרשויות, ואלה יערכו חקירה בנידון. שונאיו של מוהרנ"ת ששו לפעול על פי רמז שקוף זה, והגישו כתב תלונות, ביניהן, שמוהרנ"ת מתחזה כנביא שקר, וכי הוא מנהיגה של כת משונה. כמו כן הם מלשינים עליו כי הוא ממשיך להפעיל בית דפוס לא חוקי בניגוד לצנזורה הממשלתית.
על הצרה החדשה המתרחשת לבוא עליו, שמע מוהרנ"ת בפעם הראשונה ימים ספורים לאחר נישואי בנו ר' דוד צבי, ביום רביעי, למחרת צום י"ז בתמוז, בעת שמוהרנ"ת הסב אז לשמחת השבע ברכות ביחד עם כמה ממקורביו מבני הנעורים.
תכניות בריחה
את אשר התרחש לאחר מכן, כותב מוהרנ"ת במכתבו לבנו:
"ביום ד' בהיותי עוסק לדבר באמרותיו הק' עם בני הנעורים... בא ר' שמואל וינברג (השתדלן הנזכר לעיל) בפנים זועפות קצת, וקרא אותי וסיפר לי שהודיע לו אחד בסוד גדול שיש אדון אחד שנכתב לו להשגיח על ענין שלי... והשי"ת עזר לי שלא נפחדתי הרבה, אך תיכף נבהלתי מאד, כי גם בלא זה היה בדעתי לנסוע ביום ה' לדרכי, ומחמת זה רציתי למהר יותר..."
מוהרנ"ת רצה איפוא לצאת מברסלב בהקדם האפשרי בכדי להתרחק מהחוקר, אולם כשר' שמואל וינברג בדק את מסמכיו של מוהרנ"ת, נוכח כי הם כבר אינם תקפים.
מוהרנ"ת חשב לנסוע לנמירוב ולחכות שם למסמכיו, אולם הוא התעכב בינתיים בברסלב.
החוקר הגיע לביתי...
"ואתמול סמוך למנחה" ממשיך מוהרנ"ת לשחזר את הארועים, שבסופם אסרוהו כפושע בבית האסורים "בא החוקר לביתי ושאל על דבר הדפוס, והשיב לו: הלא כבר אין לי דפוס זה כמה שנים..."
חוקר זה נשלח ע"י משלחת החוקרים מהמשטרה בקמניץ. תלונותיהם של שונאי מוהרנ"ת טופלו בעדיפות ראשונה בזכות מאמציהם של כמה משונאיו בעלי השפעה בעיר. המתנגדים כבר המתינו לבואו, ובעת הגיעו העירה, קבלו את פניו ודאגו לאכסניה נאותה עבורו אצל אחד מתומכיהם בברסלב בשם שניאור. הלה דיבר רוסית רהוטה, הוא בא בדברים עם החוקר, והכין אותו היטב לפני שהלך לחקור את מוהרנ"ת, בכדי שאכן יצא מוהרנ"ת אשם, וגזר דינו יחרץ רח"ל.
"והלך החוקר בשתיקה מביתי" מסיים מוהרנ"ת את אגרתו לבנו "ולא השיב לי דבר, גם לא עלה אלי על העליה שבבית כלל רק בביתי למטה היה. וכפי הנראה אין פחד בעזהי"ת..."
שבועת שקר בנקיטת חפץ...
אולם תקותו של מוהרנ"ת שבכך יסתיים ארוע זה, לא התגשמה.
וכך משחזר המסדר של הספר "עלים לתרופה" את המשך המאורעות בסיום אגרת זו:
"אספר מעט מזעיר, פחות מטיפה מהים אשר עבר על מורנו מורנ"ת זצ"ל אחר האגרת הנ"ל: תיכף אחר כתיבת האגרת, ביום ב' קראו אותו להאדון המוזכר לעיל, ושאל לו על הדברים אשר מסרו אותו בהם, היינו שהוא עוסק להדפיס בביתו עדיין וכיוצא בזה. ומסתמא ענה על זה שהוא שקר (כי במשך העשר שנים האחרונות לא הופעל הדפוס) והוכיח להאדון הנ"ל בראיות ברורות שהוא שקר, אך המוסרים נתנו להאדון ממון הרבה ועל כן לא רצה לקבל הראיות..."
"וקרא לי"ב אנשים מהמוסרים ונשבעו שבועת שקר על זה בנקיטת חפץ, וענו בפניו של מורינו על זה... וכל מה שהכחיש אותם בראיות ברורות לא הועיל..."
מוהרנ"ת בבית האסורים---
"ואחר כך-ממשיך תלמידו לתאר את המאורעות הנוראות של הימים ההם-ביום ד' פ' הנ"ל לקחו אותו להתפיסה להטורמע---ועינו אותו שם מאד... כי הושיבו אותו בין גזלנים ורוצחי נפשות---וביום הראשון היה כמעט מסוכן על ידי העינויים שעינו אותו..."
זכרון התכלית לא מש ממנו
מסופר, שבשעה שעבר מוהרנ"ת את שערי בית הכלא כדי להכלא שם, התגברה עליו החרדה. גם באותם רגעים נוראים לבו ומחשבתו היו לתכלית הנצחי של האדם עלי אדמות...
הוא דמיין אז לעצמו שמובילים אותו לגיהנום, ושומרי הכלא הינם מלאכי חבלה המובילים את נתיניהם החדשים למקומם---
בין עזי נפש
אין לתאר את הסבל שסבל מוהרנ"ת הקדוש והטהור, עדין הנפש, בעת שנאלץ לשהות עם גסי הרוח הללו. ובכן, מיד לאחר שדחפו אותו לתא האסירים פנו הם אליו בגסות ובברוטליות ודרשו ממנו כסף לקנות יי"ש...
מוהרנ"ת שמלבד כסותו לעורו לא היה לו מאומה, התחנן שיעזבוהו לנפשו. מיותר לציין שעזי נפש הללו לא התחשבו בהפצרותיו, וכבר החלו להכין "שוט" ממקלעת חבלים כדי להלקות את מוהרנ"ת...
אולם באותה שעה שהרשעים הרימו את השוט להכותו, הוציא מוהרנ"ת זעקה מחרידה שקפאה את דמם של הפושעים לרגע כמימרא. שומר בית הסוהר ששמע את הצווחה, הגיע במרוצה לתאו של מוהרנ"ת לראות מה אירע. מוהרנ"ת סיפר לו מה היתה בכונתם לעולל לו... איש הכלא הזהיר את האסירים לבל יתנכלו לו, אך נענה בסרוב מוחלט לתחינתו של מוהרנ"ת שיעבירו לתא אחר.
קשה מגיהינום
לילה הראשון בבית הכלא. מוהרנ"ת התענה מאד, כי נבצר ממנו להוציא דבר שבקדושה מפיו, מכיון שבתא היה דלי גדול ששימש כ"מקום צרכים" לאסירים, שאסור היה לומר שם דברי תורה.
מאוחר יותר התבטא: "בגהינום אפשר לפחות לצעוק, אבל באותה לילה בכלא לא יכולתי להוציא שום דיבור של קדושה". היה זה הלילה הקשה ביותר שעבר עליו במשך כל שנות הסבל!
פעולות לשחרורו
תומכיו של מוהרנ"ת בברסלב, עשו כל אשר ניתן לאל ידיהם לשחרר אותו ממקום חושך ואפילה זה, לפחות בערבות. אולם שונאיו הרשעים כים נגרש, לא נחו ולא שקטו, ושכנעו את החוקר המחוזי לא למלאות את בקשתם, למרות שלפי החוק היו צריכים לשחררו בערבות. היתה זו איפוא הוכחה ברורה שהחוקר משוחד בממון רב.
תומכיו של מוהרנ"ת שאלו אותו אם כדאי להגיש תלונה נגד החוקר, אולם מוהרנ"ת סרב, באמרו שזה יעשה את המצב חמור יותר... הם שאלו אותו אם לפחות ישלחו את בקשתם לשחרור בערבות לקמניץ, אולם הוא דחה גם הצעה זו. הוא טען שאם הבקשה תגיע לקמניץ, כבר ימצאו שונאיו דרכים לעכבה.
לבקש על הזקן היושב על לא עוול בכפו...
"ובתוך כך" מסביר בספר ימי התלאות את הסיבה לסרובו של מוהרנ"ת לשלוח תלונה נגד השר החוקר המתנכל אליו בצורה מזעזעת "אפילו אם הוא תפוס נגד החוק מי יודע כמה זמן יקח, עד שתגיע התשובה, וכי המתנגדים שממון רב להם יעשו כל האפשרות ויצליחו להצדיק השר, ומובן הלהבה שתתלקח ותתלהב אח"כ עלינו ח"ו בחרון אף השר. ובכן זהיר וזהיר לבלי לעשו"ת כזאת, ואם בצרה גדולה אנחנו, העיקר התפילה לה' ית', וגם אל השר בתחנונים לבקש מלפניו עלי הזקן, חלוש כח וחולה יושב תפוס על חינם ולא דבר" (ימי התלאות עמ' קסה).
"מדוע אין אתם נותנים כסף כמותם"?...
ר' שמואל וינברג, אשתו ובנו, נגשו למושל ברסלב להתחנן למען מוהרנ"ת. ר' שמואל הסביר שמדובר כאן ב"מחלוקת חסידים", ענין פנימי בתוך הקהילה, שלא קשור כלל לעניני המלוכה והשלטון. אחרי הפצרות, תחנונים ובקשו"ת רבות מר' שמואל, אשתו ובנו, התחיל המושל להתרכך במקצת, והאמין להם שאמת המה מדברים. אולם אחת הוא לא הבין: "מדוע אין אתם נותנים לי כסף כמותם?"...
ר' שמואל השיבו: "המה בעלי כסף, ולנו לא רק שאין כסף לשוחד אלא עוד יש בינינו כאלה שהמה עניים מרודים וצריך להשיג עבורם מעט ממון להחיות נפשם..."
אעפ"כ הבינו ר' שמואל ואנשיו את הרמז הברור, וארגנו מאה רו"כ לתת למושל. המושל הביט בכסף וצחק: "במה נחשב אצלי הסך המועט הזה? הם נותנים לי אלפים ככל אשר אדרוש, ואתם רוצים לשחדני במאה?!"
בכל זאת נטל המושל את המתת, והבטיח לעזור במעט למוהרנ"ת. המושל צוה אז לשומר בית הסוהר להקל את תנאי מעצרו ולתת למוהרנ"ת תא לבדו. גם הירשו לו להכניס כמה ספרי קודש נייר וכלי כתיבה.
ויתן חינו בעיני שר בית הסוהר
"עד שחמל השי"ת ויתן אותו לחן בעיני שר בית הסוהר" ממשיך לתאר תלמידו עורך הספר עלים לתרופה "והושיבו בחדר מיוחד, והניח שיתנו לו כל הספרים אשר היו צריכים לו בכל יום, היינו תנ"ך ואחד מד' חלקי השולחן ערוך הגדולים וגמרא וזוהר וכתבי האר"י ז"ל וכיוצא עוד ספרים הן מנגלה והן מנסתר, וגם כלי כתיבה נתנו לו לבית הסוהר, כי גם שם דיבק את עצמו להשי"ת עד שזכה להשיג חידושין דאורייתא כמובא בספר ליקוטי הלכות יורה דעה".
גם שם דיבק עצמו להשי"ת
ההלכה שחיבר מוהרנ"ת בבית הסוהר, היא ההלכה הנדפסת בליקוטי הלכות, יין נסך הלכה ד'. ההלכה הזו מדברת בחשיבות ההתקרבות להצדיק ולתורתו לעומת אלה המבלים את הזמן בלשתות וללעוג לאמת. המרוחקים מהצדיק, הם הגורמים העיקריים לריבוי המחלוקת בקרב עם קודש.
בהלכה זו מפליג מוהרנ"ת במעלת המקריב עצמו למען אמונתו הקדושה ית'. כן נזכר שם ענין כליאת אדם חף מפשע בבית האסורים. מוהרנ"ת משווה זאת לכך שתאוות האדם אוסרים אותו וכולאים אותו עד שאינו יכול להשתחרר מהם. האפשרות היחידה להנצל מ"כליאה" זו היא על ידי זה שמרבים בתפילה וזעקה להשי"ת, כמו שכתוב (תהילים קז) "ויזעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יושיעם".
גם בתוך החושך והאפילה של בית הסוהר, היה מוהרנ"ת שרוי כל העת בדבקות עצומה להשי"ת, והמשיך בסדרי עבודותיו הנעלים והנשגבים כמו בימי חרותו. הוא התפלל בקול רם, למד שיעורי תורה רבים וערך תקון חצות בבכיות וזעקות כהרגלו, עד שהאסירים מהחדרים הסמוכים התלוננו שמוהרנ"ת מפריע להם לישון...
השחרור-נס גדול ונפלא
כעשרה ימים היה מוהרנ"ת כלוא בבית האסורים. לאחר מכן שוחרר בערבות, וזה רק לאחר שחסידי ברסלב הקיזו מדמם סכום עצום של אלפיים רו"כ, גם עבור הערבות ושאר הוצאות (טובות זכרונות סימן ח' עמ' קלו קלז).
את דבר שחרורו ממשיך לתאר מסדר "עלים לתרופה":
"... ואחר כך היה נס גדול ונפלא שנתהפך הדבר, והמוסרים והאדון נהפכו להם דעתם והוציאו על ערבות... ולספר בזה בפרטיות תוקצר היריעה מהכיל-מסיים-אך מי שיראה ויסתכל בהמכתבים דשנת תקצ"ה-צ"ו-צ"ז-צ"ח-צ"ט לפ"ק, ידע מעט מזעיר ויתחזק עי"ז בכל מה שיעבור עליו כי יראה בעיניו איך ה' לא יעזוב את האדם אפילו כשמתגברים השונאים כמו שמתגברים כי אתה מרום לעולם ה' ולעולם ידך על העליונה"...
יושיע אותנו מעתה...
כליאתו של מוהרנ"ת התרחשה בדיוק בשלשת השבועות של בין המצרים. מיד עם שחרורו, היה זה כמה ימים לפני ט' באב, הוא כותב לר' יצחק:
"כעת אין מלה בלשוני, כי מן הסתם תהיה פה אי"ה על ש"ק הבעל"ט, ופנים אל פנים נדבר, וכעת הדבור עצור בבחינת נאלמתי דומיה וכו', וצריכין לקיים 'יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה', אולי אולי... ואם תכתוב אלף פעמים מעוצם מרירות נפשך, ידעתי כי כבר עבר עלי אלפי אלפים פעמים מרירות יותר ויותר, ה' ית' ירחם מעתה, וגם על שאר אנשים רובם ככולם בהכרח שיעבור על כל אחד מה שיעבור, וכאשר ראיתי ואני רואה עתה בעיני מעודי עד היום, וכל מיני מרירות צרות ויסורים וכו' שעוברים על כל אחד בכל יום ובכל עת, הכל נמשך מחרבן בית המקדש, ששם עיקר הקדושה, עיקר תקון הכל. ומעת אשר חרב בית חיינו, בית קדשנו ותפארתינו, אין לך יום וכו', כמו שאמרו חז"ל. מה נאמר מה נדבר, בפרט החרבן שאצל כל אחד ואחד שהוא חורבן בית החכמה והדעת..."
"ואין מי יעמוד בעדנו ואין לנו על מי להשען כי אם על רחמיו המרובים בכח הצדיקי אמת שממשיכין רחמים חדשים כל עת. ועל זה יש לנו עוד תקוה לבלי לייאש עצמנו ח"ו מן הצעקה והזעקה, בפרט בעת ובימים המרים האלה, מי יתן ראשנו מים ועינינו מקור דמעה, שנוכל לשפוך שיחנו כמים נוכח פני ה', עד ינחם ויושיע אותנו מעתה בנחמות וישועות אמיתיות לנצח" (עלים לתרופה קצד).
* * *
אינו ברור אצלי כי הוא אשם...
למרות שחרורו מהכלא, נשארו עדיין בעינן האשמות כנגדו. ובעזרת המתנגדים האויבים בנפש של מוהרנ"ת, המשיך החוקר לאסוף ראיות כנגדו. הוא הכין דו"ח עבור המשטרה בקמניץ.
לאחר שכתב את הדו"ח, הראו החוקר לשניאור. אולם גם ידי החוקר רעדו מעט בעת שעמד למסור את הדו"ח שכל כולו כזב ושקר והתנפלות על אדם כשר וצדיק חף מפשע. ולכן לפני שמסר את הדו"ח לממונים עליו בקמניץ, הוסיף החוקר את ההערה הבאה בתחתית הדף:
"אחר כל זאת אינו ברור אצלי שכן הוא האמת ודאי, ובכן עצתי לגרש את שטערנהארץ מברסלב לנמירוב. ועד שיבורר הדבר לאשורו יהיה תחת השגחת הפוליצייע" (המשטרה) (ימי התלאות עמ' קסו קסז).
תקותם של אויביו של מוהרנ"ת היתה, כי ההגליה תהיה לפחות לסיביר. אולם לאחר שעיין היועץ המשפטי לממשלה בקמניץ בדו"ח, הבין מיד שמוהרנ"ת נקי וזכאי. אעפ"כ, בכדי להשקיט את הענינים, צוה לגרש את מוהרנ"ת מברסלב לנמירוב בלבד, עיר מולדתו. ובאותו זמן יעיינו אנשי המשפט בטענות המתנגדים ובטענות הנגד של מוהרנ"ת, ויוציאו פסק ברור.
לקראת ימי הדין הגדול של ראש השנה...
ימים ספורים לפני ראש חודש אלול, נקרא מוהרנ"ת להופיע לפני המושל של ברסלב, שם הודיעו לו על הגירוש העומד להתרחש.
כמה ימים לאחר מכן, נקרא מוהרנ"ת שוב, ואז הראו לו את צו הגירוש. המושל הוסיף ואמר לו, שכל המסמכים הנוגעים למשפטו נשלחו כבר לקמניץ, ומעתה עליו רק להמתין לפסק הדין...
ראש חודש אלול עומד בשער, ומחשבותיו של מוהרנ"ת נתונות כבר לענינים אחרים לגמרי... דעתו שקועה כבר בראש השנה של רבינו... את המשפט והגזר הדין התלוי ועומד עליו אינו אלא "כדי לזכור ולא לשכוח פחד המשפט של ראש השנה---" כמו שהוא כותב אז במכתב לבנו ר' יצחק:
"הנה ימי המשפט והדין הגדול של ראש השנה ממשמשין ובאין... וכבר ברכו את ראש חודש אלול. צריכין לרעוד ולפחד מאד ממשפט זה הנוגע לחיים נצחיים, ואי אפשר לשחד בממון ולפייס בדברים... וכל פחד המשפט שעלי שיש לנו עתה, הוא כדי לזכור ולא לשכוח פחד המשפט של ר"ה, מכל שכן יום הדין הגדול והנורא---כי צריכין להעלות כל הפחדים וכל היראות הנפולות, לבלי לפחד ולהתירא משום דבר אלא מה' לבדו... אע"פ שיודעים כל אחד בנפשו שאינו נקי כלל, אעפ"כ יכולין לשמוח ולחיות חיים אמיתיים, כי יראת ה' תוסיף ימים (משלי י') בחינת יראת ה' לחיים. וזה עיקר שלימות היראה, שדייקא ע"י היראה הגדולה יגיע לשמחה. וצריכין לזכור בכל פעם מה שאמר: מה יש לנו להתבייש?" וכו' (עלים לתרופה קצח).
צו הגרוש
ביום א', מסרו למוהרנ"ת סוף כל סוף את צו הגירוש: עליו לצאת מברסלב ולעבור לנמירוב, ולהשאר שם עד שיעיינו בדינו ויוציאו פסק דין ברור.
הם נתנו לו כמה ימים לסדר את עניניו בברסלב. ובר"ח אלול יצא מוהרנ"ת לנמירוב שם התאכסן אצל אחיו, ר' יודל, ושהה אצלו משך כל שלוש השנים שהוגלה לשם (שיח שרפי קודש א' תרסח).
גם בנמירוב יכולין לחיות חיים אמיתיים...
באותו יום שהגיעה למוהרנ"ת פקודת הגרוש, הוא מסר עבור בנו ר' יצחק אגרת, בידי תלמידו ר' נחמן מטולטשין, בה הוא כותב:
"אהובי בני חביבי, היום בבוקר שלחתי לך מכתבי באריכות. אחר כך הגיעה הפקודה מה'פאליציע' (המשטרה), שאני מוכרח לצאת מפה לנמירוב, ובדוחק פעלתי להתעכב פה איזה ימים, כאשר יספר ר' נחמן מטולטשין מוסר כתב זה. לעת עתה צריכין להחיות את עצמו עם בחינת בצר הרחבת לי, על ההרחבות שבתוך הצרות עצמן, כי גם בנמירוב יכולין לחיות חיים אמיתיים, ולה' התקוה לשוב עוד לפה בקרוב... דברי אביך המצפה לישועה. נתן מברסלב".
מעז יצא מתוק...
מתנגדי מוהרנ"ת שמחו שמאמציהם נשאו פרי, ועכשיו היתה תקותם גדולה כי גרושו של מוהרנ"ת תהוה מכה קשה לכלל חסידי ברסלב, אשר תורגש שם חולשה וברבות הזמן תכחד לגמרי...
אולם במהלך הענינים התברר שלא רק שגלותו של מוהרנ"ת לא גרמה לחולשה בקרב אנשי שלומינו, אלא אדרבה, היא היתה צמיחת קרן ישועתו. העיר נמירוב ממוקמת היתה במרכז בין אומאן לברסלב, ומקורביו גם מאומאן וגם מברסלב היו יכולים להופיע ולבוא אליו יותר מעד עתה...
זאת ועוד: המשטרה שמה עתה עינא פקיחא עליו, וכך היה מוגן היטב מזורקי האבנים ומפורעי הפרעות, והסכנה על חייו שהיתה תלויה ועומדת, ירדה...
מנמירוב כותב מוהרנ"ת לר' יצחק:
"וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים, בברסלב ובנמירוב ובכל מקומות ממשלתו, וכל אשר עשו לי הכל לטובה תהלה לאל... כאשר מעט מזעיר אני מבין מרחוק, והעיקר אני מאמין כי הכל לטובה בזה ובבא לנצח. והנה אחי, רבי יודל, בא בלילה מברסלב וספר לי שמועות מעוצם המסירות המרירות שעוסקים למסור נפשם לשאול תחתיות, ובחסדי ה' לא נתפחדתי, אדרבה, תודה לאל, אני שש ושמח ועלז על חלקינו וגורלינו. עתה עתה ראוי לנו לומר אשרינו אשרינו אלף ורבבות פעמים בכל יום ויום... שאנו יודעים מהצדיק האמת הזה שהכניס בנו להרגיש מעט מתיקות השבח של אשרינו..." (עלים לתרופה ר').
* * *
חידושי תורה בעוצם הגרוש
בתחילת ליקוטי הלכות, הלכות ריבית הלכה ה' כותב מוהרנ"ת:
"ב"ה אלול תקצ"ה לפ"ק נמירוב. התחלתי קונטרס זה המתחיל מהלכות ריבית. הלכה ה'".
"בעת אשר גרשו אותי מביתי מברסלב ע"י עלילות שקר בעצת החולקים. וה' לא עזב חסדו מאתי. ויתן אותי לרחמים, ובצר הרחיב לי וזכיתי גם בעוצם הגירוש והטלטול והרדיפות מכל צד כמפורסם לחדש גם אז את אשר האיר עיני ה' בחסדו למצוא נפלאות בהלכות התורה הקדושה ע"פ דרכי נפלאות ההקדמות נוראות והחידושים חדשים נוראים ונפלאים עד אין חקר שקבלתי ממנו ז"ל".
מוהרנ"ת כתב את ראשי הפרקים להלכה זו על הלכות ריבית תיכף לאחר בואו לנמירוב. יש לציין כי היא אחת מההלכות הארוכות ביותר שכתב מוהרנ"ת, ומלבד זאת היא גם מההלכות העמוקות ביותר בכל ליקוטי הלכות, שם מרחיב מוהרנ"ת לנתח היטב את סיבות המחלוקת המשתוללת בכל תקופות הגלות, ואשר היא אחת הגורמים לאריכת הגלות.
שורש המחלוקת משינויים שבבריאה
מוהרנ"ת חודר לעומק הענין, ומסביר ששורש הבחירה נמשך מריבוי השנויים, כי למעלה בשורש-הכל אחד, כי שורש הכל הוא הקדוש ברוך הוא שהוא אחד יחיד ומיוחד... ורק כשיצאה הבריאה מהכח אל הפועל, נמשכו הרבויים והשינויים בבריאה, ומכך נשתלשל טוב ורע. והם אינם מבוררים כל צרכם, כי זה תפקיד האדם הנברא לברר את הטוב מהרע, כי לפעמים הטוב "מתחפש" לרע ולהיפך... ומכח הבחירה ניתנה האפשרות של שקר... הוא כותב:
"לא היה כח להיצר הרע לגלות שקרו, להסית ולהדיח את האדם עד שהתחיל הרבוי והשנוי במין בני אדם, דהיינו שנתהוו שנים. שכשנבראה חוה ונעשו שניים, אז היו שתי דעות. אז דייקא היה לו כח להסית, כי עיקר אחיזתו מרבוי ושינוי דעות, והעיקר כשנתרבו בני אדם שאצלם עיקר הבחירה וכנ"ל, וכמ"ש שהאלוהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים (קהלת ז' כט).וכמו שפרש"י שם, שתיכף שנעשו שנים שנקראו 'המה' בקשו חשבונות רבים לסור מאחרי המקום וחטאו נגדו בעץ הדעת טוב ורע וכו'..."
ע"י התגברות האמת מבטלין השקר
"ועיקר התיקון הוא ע"י אמת... עי"ז מבטלין אחיזת השקר שנאחז בתחילת הבריאה ונכלל אחר הבריאה בקודם הבריאה, שזה עיקר התקון של כל הדברים... וזה עיקר עבודת ר"ה שהוא תחילת הבריאה, שצריכין לבטל השקר בשורש אחיזתו ע"י עוצם התגלות מובחר ראש האמת בבחינת ראש דברך אמת... כי רוב בעלי מחלוקת דרך כל אחד לומר שאצלו האמת, ושכל מחלקותו רק בשביל האמת... ובפרט עתה בעוונותינו הרבים שנתקיים: "והאמת תהיה נעדרת" שנעשה האמת עדרים עדרים וכל אחד אומר שאצלו האמת (סנהדרין צ"ז). אבל אעפ"כ האמת הוא אחד..."
האמת-הסיבה לכל המחלוקות...
מוהרנ"ת מזכיר את המחלוקת של המתנגדים על החסידים בדורו ובדורות קודמים:
"כמה וכמה פרישו"ת נעשו בין איש ואשתו עי"ז, וכמה נאבדו משני עולמות עי"ז. ועיקר כל המחלוקת היה ע"י האמת בעצמו... וכל מחלוקתם... היה רק מחמת האמת... שגדולי הלומדים אמרו שהאמת אתם, ושגדולי החסידים רחוקים מהאמת ע"י שעוברים על תורת אמת, כאשר גם אנוכי שמעתי בעצמי באזני הרבה מאד מהטענות שלהם, בפרט מפי חותני הגאון הצדיק מוה' דוד צבי זצ"ל שהיה צדיק גדול כמפורסם, וחלק הרבה על גדולי החסידים והכל מחמת האמת שלו".
"אפילו צדיקים גדולים הותעו במשך הדורות ע"י האמת שלהם. על הפסוק: "תאבד דוברי כזב" (תהילים ה' ז') מבאר המדרש: זה דואג ואחיתופל... זה התיר גילוי עריות ושפיכות דמים, שנאמר באחיתופל: בא אל פלגשי אביך... (שמואל ב' טז).ושפיכות דמים, כדכתיב: ואבא אליו והוא יגע ורפה ידיים (שם יז) וכתיב והכית את המלך לבדו (שם).וזה [דואג] התיר גילוי עריות ושפיכות דמים... אמר לשאול: "וכי אישו"ת לדוד? הלא מורד במלכות הוא, הוא חשוב כמת! ועכשיו מותרת". עמד שאול ונתן מיכל אשת דוד על פיו לפלטי בן ליש. ושפיכות דמים, דכתיב: ולא אבו עבדי שאול המלך לשלוח יד בכהני ה'" (שמואל א' כב, ילקוט תהילים תרלא).
אי אפשר להגיע לאמת רק ע"י הצדיקים
מוהרנ"ת ממשיך:
"אבל אי אפשר לבוא לאמת כי אם ע"י גדולי הצדיקים שזכו לזה ע"י יגיעות רבות. והכלל שאע"פ שאין זוכין להשיג עצם האמת, אעפ"כ כל צדיק וצדיק אמיתי גומר הרבה מאד בעבודתו שמאיר בנו קדושת אמיתת תורתו... ואפילו כל נקודה ונקודה טובה של האמת של הפחות בישראל יקר מאד בעיניו ית' ואינה נאבדת לעולם... וכ"כ כל נקודה ונקודה מנקודת האמת שמאירין בנו אפילו בשפלותינו העצום, הכל קיים לנצח. וע"כ משיח צדקנו, שעיקר התגלות האמת בכל העולם כולו יהיה על ידו, על כן יבוא באחרית הימים דייקא, אחרי שכבר נתרבה הזמן ונמשך הרבה מתחילת בריאות העולם... וכן כבר נתרבו בני אדם הרבה והדעות והחכמות נתרבו מאד... ואז דייקא מתוך שינויים רבים כאלה... ויקויים אז אמת מארץ תצמח ושפת אמת תכון לעד וכו' בב"א" (ליקוטי הלכות, ריבית ה', ראשי פרקים שם, ה' כ', ה' כא, ה' כג, ה' לב, ה' מט).
* * *