אור ברסלב
באש ובמים פרק לז - הכסף יענה את הכל

באש ובמים

פרק לז - הכסף יענה את הכל

פרק לו - מפעל הנעליים

ללא מוראה של מלכות

פסח של שנת תקצ"ה היה החג הפסח הקשה ביותר למוהרנ"ת ואנשיו מבחינת ההתנגדות והמחלוקת עליו. מוהרנ"ת כמעט ואינו יכול לצאת את פתח ביתו. קבוצות קבוצות של נערים מוסתים על ידי הוריהם, נצבים ברחוב, מתגודדים סביב ביתו, קוראים לעומתו קריאות של גנאי, מבזים ומחרפים אותו, כאילו היה פושע נקלה רח"ל.

בחורים מבוגרים יותר פרצו לבית הכנסת הסמוך לביתו, ביזו וקרעו את הספרים הקדושים, ספרי רבינו ומוהרנ"ת, וכל זאת לעיני החסידים העומדים מלאי חלחלה וזעזוע, עיניהם כלות אך כוחם דל ומועט, ואינם יכולים לפעול מאומה נגדם.

אבנים מתעופפות אל ביתו של מוהרנ"ת, ואין פוצה פה ומצפצף. והנה רואה מוהרנ"ת במו עיניו באבן גדולה המתעופפת לאחד מחלונות ביתו, והחלון מתנפץ לרסיסים.

שוב לא יכול מוהרנ"ת לשתוק. הוא פונה למשטרה, ומגיש תביעה נגד הבחור הפוחז, זורק האבן, והלה נעצר.

אולם כאן נכנסו משה חינקע'ס וכנופייתו לפעילות, ודאגו לשחרור הפוחז הזה במהירות האפשרית, כאשר לאחר שחרורו ממשיך הלה להציק למוהרנ"ת ביתר שאת וביתר עזות וחוצפה.

גם המשטרה אינה מפחידה את המתנגדים. יש להם השפעה רבה אצלם, וזאת ע"י נתינת שלמונים מידי פעם, ונתקיים בהם 'לולא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו'...

כל זה קרה בימי חול המועד פסח.

סיפור בת הבליעל

בעצם יום השבת קודש שלאחר הפסח, התפרצו כמה צעירים לבית מדרשו של מוהרנ"ת, שברו את הדלת והתגרו קשו"ת עם חסידי ברסלב מתפללי בית הכנסת. כאשר החסידים המועטים מתגוננים למול חבורה מופרעת ומשתוללת.

ההתגרות התפתחה והיתה לתיגרא של ממש, כאשר המוני אנשים התאספו מסביב לצפות במתרחש. לבסוף הזעיקו את המשטרה, והם עצרו אנשים רבים ללא הבחנה, ביניהם ארבעה מחסידי ברסלב.

מוהרנ"ת מתאר את התקרית במכתב למקורביו:

"סבבו את ביתי אנשים נשים וטף... והיה לי בזיון גדול אשר לא יאומן כי יסופר, וה' ית' עשה ניסים ונפלאות, כי לא נמצא מי שילך בשבילי להאדון. כי כל הנגידים ובעלי בתים- מצידם, ויש שאוחזים בלבבם עמי, אבל אימת הצורר והנגידים נפלה עליהם ומתיראים להשתדל בהצלתי. לולי איזה אביונים ואשת ר' שמואל וינברג הלכו אליו. וסגרו הדלת ולא רצה להניחם לכנוס, אך בחמלת ה' דחקו עצמן, ונכנסו וטענו עמו הרבה עד שנתקרר כעסו קצת".

"ואעפ"כ הייתי מוכרח לילך, ולא היה לי דרך לילך מריבוי ההמון שסבבו אותי, והכריחו השוטרים לגרש במקלות את ההמון ולהכות אותם כדי שיהיה לי דרך. ובתוך דרך הליכתי בבזיון גדול כזה, יצאתה הבת הבליעל מרים רייצה בת עלקא, שהיא היתה אשת ידידנו רבי אברהם בער, שיחיה, שנתהפכה למתנגדת גדולה מאד מאד, ובזתה אותי ברבים בחרופים גדולים. ואח"כ נכנסתי להאדון הנ"ל, ובזתה אותי גם בפניו, וזה היה לי לטובה קצת, כי האדון הנ"ל ואשתו ביזו אותה וחירפו אותה על שהיא חצופה כל כך לבזות זקן כזה ויצאתה מהם בבזיון" (עלים לתרופה קפב).

"כבר עברו ארבעים שנה מפטירתו של ר' נתן..."

ובאותה שעה שהוליכו את מוהרנ"ת "הנאשם" אל המושל לחרוץ את דינו, וכמה מחסידי ברסלב נאנחים ונדכאים נגררים אחריו אכולי צער ובזיון, ובפרט לאחר התפרצותה של החצופה בת הבליעל, נענו ולחשו באזני מוהרנ"ת: "ר' נתן טוט עפעס!" (עשו משהו!) ופעלו למען בער את הנבלה הזאת מישראל!

וזאת היתה תשובתו של מוהרנ"ת בשעה קשה ואיומה זו:

"איני שומע אותם כלל... שומע אני כרוז אחר לגמרי... שומע אני שאומרים "ארבעים שנה כבר חלפו מפטירתו של ר' נתן---" ובלשונו הק': וואס ער איך זיי-האט זאגט מען ס'שוין פערציג יאהר נאך ר' נתן (כלומר הזמן פורח כ"כ מהר, והנה כבר ארבעים שנה אחר הסתלקותי, וא"כ מה לי לתת לב לכל זה...)

זאת היתה הלך מחשבתו של מוהרנ"ת בשעות קשו"ת של חרפה ובזיון שאין כמותם. ולכן אף עמד מוהרנ"ת בכל, ולא נפל מכל זאת כמלוא נימה. מוחו ומחשבתו דבוקים היו אז בבוראו, וכל דאגתו היתה מה אפשר עוד לחטוף איזה טוב בעלמא דשיקרא הדין, עולם החולף ועובר, וכל היסורים והבזיונות הינם כאפס וכאין: כבר חלפו עברו ארבעים שנה מאז שנטמן ר' נתן בקברו, את זאת הוא שומע-ולא את קריאות הבוז והחירופים הנשמעים לעברו מכל הצדדים---

בכל זאת, כלפי בתו זו של משה חינקע'ס שפערה פיה בחוצפה ועזות שאנשי שלומינו נפגעו מכך עד עמקי נפשם אמר מוהרנ"ת: "היא עוד תמות בבזיון ברחוב!".

כבר הותר דמינו...

מוהרנ"ת ממשיך את תאורו:

"הוכרחנו להוציא הוצאות לעכב ולפייס האדון הנ"ל שלא יתפוס אותי במשמר כאשר אמר לי תחילה. ואח"כ במוצאי ש"ק הוכרחנו לכתוב פראשעניע (בקשה), וביום א' הוציא את האסורים שלנו, והיו בהם פצעים, וצוה לעשו"ת חקירה אצל הדאקטור, וגם על זה הוכרחנו להוציא הוצאות כאשר יבינו בעצמם. ואח"כ הכו המתנגדים עוד אחד מאנ"ש עני ואביון והוכרחנו לתן עוד פראשעניע, אך אעפ"כ מועילים הפראשעניע'ס, שעל ידי זה נופל פחד עליהם, ולולי זאת היו הורגים אותנו בפרהסיא ח"ו כי כבר הותר דמינו כמפורסם".

"ואח"כ נתקבצו המתנגדים ביום א' וקבצו נדבה רעה גדולה ושחדו את האדונים שהקווארטאלנע (שוטר ממונה על רובע/שכונה) יתן פראשעניע עלי, שנודע לו שאני נביא שקורין אצלם סאניג, וגם שיש אצלי התאספויות והתוועדויות. וכבר נתן הקווארטאלנע כתב בזה למשלחת החוקרים למשטרה ורצו שגם הגארדנטשיק והסטאפטשיק (קצינים ומפקדים במשטרה) יחתמו על זה. ומאליכם תבינו גודל הרעש והפחד והצרה שהיה לנו. ובחמלת ה' שלח ה' דיבורים בפי ידידנו רבי שמואל וינברג ואשתו ודברו הרבה עם הגארדנטשיק עד שעיכב על ידו מלחתום עצמו מיד, כפי הנשמע לא שלחו הדבר לקאמיניץ, אך עדיין אין אנו יודעים ברור הדבר לאמיתו".

ברוך הנותן לי כח של ברזל...

"אהה, אחי ורעי, אי שמים הביטו אם יש מכאוב כמכאובינו ואם יש בזיון ופחדים כבזיונינו, ובפרט חיי תלויים מנגד בכל עת. ברוך הנותן ליעף כח אשר נתן לי כח ברזל לסבול כל זה... אין מי שיעמוד בעדנו, כי כל הנגידים מתנגדים עלינו ולא נשאר אצלנו כי אם עניים ואיזה בעלי בתים... וכבר הוציאו בשביל עסק זה הרבה יותר ממאה קערבליך (רובלים) [בשוחדים]... ולא יספיקו כמה יריעות לבאר מה שעושה משה וכל המתנגדים לכל אנ"ש בכל יום בענין הפרנסה..." (עלים לתרופה קפב).

וכל זה איננו שוה לי...

"וכל זה איננו שוה לי"... זה היה הלך רוחם של שונאיו של מוהרנ"ת בעת ההיא. הם לא הסתפקו בכך שמוהרנ"ת מבוזה ומושפל בפהרסיא בפני עם ועדה, לא די להם שדמו של מוהרנ"ת הותר לכל פוחז ובן בליעל, תאבונם לראות את מוהרנ"ת בשפל המדריגה בכך שהוכרח לברוח לתקופה ארוכה מביתו ומעירו-לא בא על סיפוקו, הם רצו לראותו מרוחק ומוגלה מכל מחוז פודוליה.

המתנגדים לא התייחסו למלחמתם נגד מוהרנ"ת כבדרך אגב, הם הקדישו לכך תשומת לב ומחשבה רבה, דומה שזה כל תפקידם בעולם הזה. הם ניצלו כל הזדמנות לנגח, להציק ולהרוס. מערכת משומנת ומאורגנת היטב עמדה לרשותם, שפעלה והפעילה את המאבק נגד אנשי שלומינו דחסידי ברסלב.

עתה עם נסיונם להביא את תביעתם לפני משלחת חוקרי המשטרה בקמניץ, כפי שבא לידי ביטוי במכתבו של מוהרנ"ת, נעשית הסכנה מוחשית יותר.

הם גם הוציאו סכומים עצומים כשוחד במאמץ לבטח את תמיכת השלטונות במזימותיהם השפלות נגד עדת יראי ה'. חסידי ברסלב נאלצו אף הם לבזבז מכספם הדל, דמים תרתי, להציל את עורם מהרשעים דורשי נפשם, שופכי דם נקיים. אולם כאמור הדבר היה קשה להם לאין ערוך. בעוד שכנופיית המתנגדים מנתה עשירים ונגידים, היו חסידי ברסלב בדרך כלל עניים מרודים, שבקושי הצליחו להביא לחם לפי הטף לביתם. מוהרנ"ת העיר פעם: "אם לי היה כסף, הייתי קונה בו את כל החולקים!" (שיח שרפי קודש א'-תשנו).

סוף האמת לנצח

לאחר שהתביעות והאשמות נגד מוהרנ"ת הוגשו לרשויות בברסלב, ונגדם הוגשו גם כתבי התגוננות מצד חסידי ברסלב הנרדפים-התחילו האחראים בשלטון לעיין בנושא. אולם הם בעצמם לא עמדו על טיב הדברים. מרוב בלבול, כבר אמרו לסגור את ה"תיק" המשונה הזה.

צידו של מוהרנ"ת היה ברור למדי: הוא היה, אחרי הכל, הקרבן. אבל עם חבילות השלמונים שזרמו מצד המתנגדים לא יכלו הרשויות להתמודד, ונאלצו להמשיך בטיפול בנושא המורכב הזה.

מוהרנ"ת עמד על שלו, לא להגיש תלונות נגד שונאיו או להתייחס לסעיפים הרבים של הלשנות שאין להם שחר כלל, אלא אך ורק הערה קצרה לזכאותו... את מיטב מאמציו הוא מקדיש בתפילה בלבד. הוא החדיר זאת בעדת שומעי לקחו, באמרו שסוף האמת לנצח.

נצנוצי ישועה

כאמור, זממו שונאיו של מוהרנ"ת לגרום להגלותו מכל מחוז פודוליה, ובכך יבוא הניתוק הסופי בינו לבין תלמידיו בכל רחבי אוקראינה.

באותה שעה שהגזירה התלויה על ראשו נודעה למוהרנ"ת-הגיעה עזרה ממקור בלתי צפוי לחלוטין.

היה זה ביום ו' עש"ק, בעת שנודע למוהרנ"ת על המזימה להגלותו ממחוז פודוליה, ואז הגיע לפתע משה לנדאו לברסלב, למשך כמה ימים. קשריו רבי העוצמה בקרב גורמי השלטון, עשו אותו לקוץ בבשרם של שונאי מוהרנ"ת. נוכחותו הדירה שינה מעיניהם, והם נסוגו. גם המושל נשבע, בהשפעתו של משה לנדאו, לא להזיק יותר למוהרנ"ת. אולם מושל זה היה קשיש וחולני, כך שאי אפשר היה לסמוך עליו. שונאיו של מוהרנ"ת עלולים לנצל את חולשתו של המושל ולהזיק למוהרנ"ת דרך קשריהם עם המשטרה. אעפ"כ, היתה מעט רווחה, והלחץ המידי הוקל במקצת.

סופך לנצח!

אם מוהרנ"ת היה נותן רשו"ת למשה לנדאו, היה מביס ומניס את כל המתנגדים ומפיצם על פני הארץ. המתנגדים בעצמם היו מודעים לכך, אבל סמכו על טוהר מידותיו ועל עדינות נפשו היתירה של מוהרנ"ת... אע"פ שהם לא היססו מלהלשין, ובלא נדנוד עפעף היו מוסרים את ישראל לעכו"ם, הם ידעו שמוהרנ"ת לא יעיז לעשו"ת כזאת לאדם מישראל, יהיה מי שיהיה, גם לאלו שחורשים רעתו כל הימים.

זאת ועוד, מוהרנ"ת באמונתו התמימה ברבינו הקדוש, ובידעו כי דבר אחד מדברו לא ישוב ריקם, היה מובטח ועומד מרבינו, שהבטיח לו: "ירדפו אותך, וירדפו אותך, וירדפו אותך, אך ה' יגמור בעדך"! עקב כך לא ניסה מוהרנ"ת לערוך כתב התגוננות, שבסיועו של משה לנדאו היה ללא כל ספק זוכה בדין, וכך היה גם חושף את פרצופם האמיתי של שונאיו, שחרצו דין קשה על אנשים ישרים צדיקים עובדי ה' חפים מפשע, ואת דמם הם מבקשים, פשוטו כמשמעו. אך כאמור, דעתו ולבו של מוהרנ"ת לא היו פנויים לכך. לדידו מספיקה היתה הבטחת רבינו: "סופך לנצח!".

התאמצות בתפילה

כלי זיינו העיקרי של מוהרנ"ת בכל תקופת מאבקו היה, תפילה. תפילתו היתה בתקופה ההיא מרקעת שחקים, הוא זעק והתחנן וביקש מהשי"ת שיושיעו משונאיו שאך את דמו הם דורשים.

בתו חנה צירל סיפרה שעריכת תיקון חצות של מוהרנ"ת בשנים ההם היה מבהיל ונורא. מעודו היה מוהרנ"ת מתפלל בהתעוררות ובהתלהבות, והיא רגילה היתה בתפילתו של מוהרנ"ת בהתלהבות. אולם תפילה כזאת שהיה עורך אז בתיקון חצות, בה היה בוכה על גלות השכינה וישראל, לא שמעה ולא ראתה מעולם.

בתקופה זו היה מוהרנ"ת טובל במקוה פעמיים ביום: פעם אחת לפני חצות ופעם אחת לפני תפילת שחרית (שיח שרפי קודש א'-תרעט) ואף זאת עבור המתקת הדינים, (כדלהלן).

* * *

בית החרושת ממשיך לייצר...

אולם בודאי שכל מה שעבר עליו, לא שינה את סדרי עבודותיו הנעלות שהנהיג על עצמו מאז התקרבותו לרבינו. כל הסבל והיסורים תפסו מקום משני אצלו, כאשר כל כולו עסוק בעבודתו ית' והפצת דעת דקדושה בעולם.

מוהרנ"ת אמר בעצמו: "בחוץ בוער אש המחלוקת, אולם בפנים ממשיך בית החרושת של עבודת ה' לעבוד ולייצר כבשנים כתיקונם!" (שם א'-תשנז).

גם בתנאים קשים אלה המשיך מוהרנ"ת את סדרו בתורה ותפילה. הוא המשיך לחזק ולשוחח עם מקורביו שעדיין העיזו לבוא אליו, ואף כתיבת ההלכות שלו לא נפגמה. בשעה שמוהרנ"ת נס לטשהערין, הוא היה באמצע כתיבת ההלכות על חלק יורה דעה (ראה פרק לה הערה 5), ולא שינה מסדר הכתיבה שקבע לעצמו. גם כששב לברסלב המשיך בכתיבה במקום שפסק בתקופת גלותו, כך שבעצם סדר כתיבת ההלכות לא ניכר שום הבדל בין טלטולו בדרכים, מחבואו, ושחרורו.

בראי ההלכות

אולם אם נעקוב אחר ההלכות של מוהרנ"ת לפי סדר כתיבתן, נראה שכחוט השני עוברים כל מאורעותיו באותה תקופה, וכיצד הן מתפרשו"ת בפנימיותה של תורה, ובעומקן של דברים. הוא מתייחס להן באופן רוחני, נעלה ונשגב ביותר, שהיא כחלק ממלחמת כוחות הסטרא אחרא נגד האור האלוקי המתגלה בעולם על ידי תורת הצדיק.

הסט"א מתגרה במקורבי צדיק האמת

ההלכה שנכתבה בהיות מוהרנ"ת בטשהערין המוסבת על הלכות דגים (דגים הלכה ה') מדברת על כחם של הצדיקי אמת, וכי הסטרא אחרא מתגברת באופן מיוחד על אלה שמבקשים להתקרב אליהם, וכתוצאה מכך סובלים ביותר מהרהורים רעים ותאוות.

ההלכה הבאה, הלכות ביצים (הלכה ה'), דנה בארוכה באופן אחר אודות סבלם הרב של המבקשים להתקרב לצדיק, במיוחד אלה שבתחילה היו רחוקים ביותר מה'. כפי שמוהרנ"ת אמר למקורביו: "אתם כמו שאתם, והנכם רוצים עוד להתקרב לרבי גדול ונורא כזה?! על כן עובר עליכם מה שעובר"...

ההבדל בין צדיק גדול לקטן ממנו

בהלכות בשר בחלב (הלכה ה'), כותב מוהרנ"ת אודות החיוב להתקרב לצדיק הגדול במעלה ביותר (כמובא בליקוטי מוהר"ן ח"א סי' ל') הוא מציין את ההבדל שבין אחד שמקשר את עצמו לצדיק האמת לבין זה שבוחר ללכת בעקבות מנהיג לא כל-כך גדול. לצדיק האמת יש כח לטהר טומאות הגדולות ולתקנן, בעוד שהקטן ממנו במעלה, ביכולתו לתקן רק מום קטן.

מוהרנ"ת מתייחס כמעט באופן ישיר למחלוקת הקשה על דרך רבינו, גם אם אינו נוקב זאת מפורש. איך יכול אחד שמקשר את עצמו למנהיג קטן יותר להגיע לשלימות? -הוא שואל. ובשעה שמתברר לו שאינו מתקדם כראוי בעבודת ה', מתעוררת אצלו מידת הקנאה, ומעוררת אותו לחלוק על העובדים את ה' באמת, ומוציא עליהם כל חמתו... הוא גם מפליג בכח הרב והנחישו"ת הדרושים בכדי לעמוד בפני השונאים.

לצפות לישועה רק מהשי"ת

באותה סידרה בהלכה ה' של הלכות תערובות, מאריך מוהרנ"ת לבאר, שאסור לקרב את הרשעים, ובאמת הוא דבר קשה לדעת ולהבחין את מי לקרב ואת מי לרחק, כי יש רשעים ליצנים שהם בחינת ערב רב שאסור לקרבם. אך מצד שני בהכרח לעסוק בקרוב נפשות, אבל מי הוא שידע אך להתנהג בזה את מי לקרב ואת מי לא לקרב, על כן אי כוחנו אלא בפה... כי אם על ידי תפילה ותחנונים, ולעשו"ת מהתורות תפילות (עיי"ש אות ב' ד') כי רק בידו הישועה.

הטבילה ממתקת דינים

בהלכה הבאה, מפליג מוהרנ"ת בגודל כחה של טבילה במקוה שהיא ממתקת דינים קשים ומבטלת גזירות רעות (ליקוטי הלכות הכשר כלים ד': י"ב-כ"ב).

כאמור, הרבה מוהרנ"ת בשנות הסבל לטבול במקוה כסגולה להמתקת הדינים הקשים.

מעבריו-כדוגמא לרבים

בהלכה זו כותב מוהרנ"ת אודות ההתנגדות שצריך לעבור על האדם הרחוק מה' בעת שרוצה לבוא ולהתקרב אליו ית' (שם ד': כג-כד).הוא מסביר בטוב טעם ודעת את השייכות של ויכוחו של קרח עם משה לימינו אנו (שם ד': מח-נא).

בביאורו המעמיק, משלב מוהרנ"ת את כל הלקחים בקשר לאירועי הזמן עם נושאי ההלכה שעליהם כתב. הלכותיו מספקות עדות נאמנה ליכולתו המופלאה להתחזק עם תורות רבינו, ומשתמש בהם כמרפא לנפשו המיוסרת. הוא גם מתרגם באומנות רבה את נסיונותיו האישיים ללקחים חשובים הלכה למעשה לכל מי שמוכן לסבול קשיים למען אמונתו ית' ולמען אמונת הצדיקים.

* * *

"להגן על שטערנהארץ"

אחר הפסח הגיש מוהרנ"ת תלונה למשלחת החוקרים מהמשטרה בקמניץ, בה הוא טוען שאנשים סיכנו את חייו, וסקלו אותו באבנים ללא סיבה, בעוד שהמשטרה המקומית מתעלמת למחצה. הוא בקש מהנציג בקמניץ להעביר אזהרה ברורה למשטרה לספק לו את ההגנה המגיעה לו.

ואמנם לא עבר זמן רב, והנה הגיעה ההוראה ממשטרת קמניץ (היא המשטרה הממונה על כל האזור ההוא) להגן על "שטערנהארץ" כיאות. כן הם מזהירים אותם שאם יתרשלו, יפטרו את הקצינים האחראים לכך. כתבו גם שאם שטערנהארץ פשע נגד יריביו, עליהם להגיש את תלונותיהם בכתב לרשויות, ואלה יפתחו חקירה. אבל לא ליטול את הדין לידיהם.

הצלה מאש וממים...

במשך החודשיים הבאים, נרגע המצב בברסלב במקצת, אולם הסכנה עדיין לא חלפה לגמרי. עדיין נשארו יחידים שחיפשו כל הזדמנות להרע למוהרנ"ת.

מסופר, שאז כשמוהרנ"ת היה פעם בבית המרחץ, שהה אז שם אחד מהמתנגדים המושבעים בשם פנחס. בראותו את מוהרנ"ת, עלה עשן באפו מרוב שנאה וזעם, ותפס בידיו כלי עם מים רותחים בכונה לשפכו על מוהרנ"ת. ר' נחמן מטולטשין שהיה נוכח אז שם, אץ אליו ותפסו היטב בידיו ושפך את המים ארצה, וכך סיכל את מזימתו. כשמוהרנ"ת הבחין במזימתו השפלה של פנחס, נענה ואמר: "בנותיו ישארו כבר רווקות זקנות".

הרווחה זמנית

היו גם כמה מקרים של ידוי אבנים ועוד הטרדות שונות, אבל כאן כבר התערבה המשטרה ופתחה בחקירה לגילוי הפורעים. כמובן שהדבר השפיע להרגעת הרוחות מעט.

באמצע הקיץ ההוא החלו שוב רגשי חרטה לנקר במוחו של משה חינקע'ס. הוא פנה לר' אהרן רבה של ברסלב, והשיח לפניו את לבו, וכי הוא רוצה לשוב בתשובה על מעשיו הרעים, בהיותו מסית ומדיח, וחלק הארי של המחלוקת ניתן לתלות בו.

כשהגיע הדבר לאזניו של מוהרנ"ת, נכמרו רחמיו עליו ומחל לו על כל פשעיו.

"תשובתו" של משה לא החזיקה מעמד זמן רב. שוב הושפע על ידי אשתו וגיסו הרב מטומשפיל. אולם בכל זאת, הדבר נתן למוהרנ"ת קצת הרווחה שהיתה דרושה לו בכדי לנסוע לאומאן. ואכן היתה זו הפעם הראשונה שהצליח לנסוע לאומאן מאז חזרתו לברסלב לפני פסח.

* * *

בצר הרחבת לי

מלבד הקשיים הציבוריים של מוהרנ"ת בהנהגת העדה הקדושה, היו לו גם בביתו כמה וכמה מכשולים. בנו, ר' דוד צבי, בן יקיר לאביו, היה בדומה לאביו, יותר מכל אחיו, בעל מוח רחב ומעמיק, אולם הוא היה חלוש ויודע חולי, וזאת מלבד דמותו החיצונית שלא היתה נאה, בהיותו גיבן. ועתה עם הגיעו לפרק "האיש מקדש" היה קשה למוהרנ"ת בכפליים למצוא לו את זווגו המתאים לו.

לבסוף נשא לאשה את חנה, בתו החורגת של מוהרנ"ת, מרת דישל. החתונה התקיימה ביום ו' פרשת בלק תקצ"ה.

אולם הרבה יסורים סבל מוהרנ"ת עד שזכה לראות בן זה עומד תחת חופתו. השונאים שהקיפוהו מכל צד הטרידוהו, ועקב כך לא הצליח להשיג את הסכום הנדרש עבור צרכי בנו להקים בית, ואף מעיל הגון עבורו לא היה לו לקנות. הוא נאלץ לבקש תמיכה מאנשי שלומינו על כך: "ותמהר לזרז את אנשי שלומינו שבטולטשין שישלחו לי על זופיצע (מעיל) לבני שיחיה". אעפ"כ חיזק את עצמו עם אותה תורה ידועה של רבינו, עמה הלך במשך כל התקופה הקשה: "בצר הרחבת לי"-על האדם לחפש את ההרווחה שה' שולח בתוך הצרה עצמה (ליקוטי מוהר"ן ח"א סי' קצה).

יום כזה בודאי לא עבר עלי מעולם

עם כל זאת שמח לבו של מוהרנ"ת בהישועה שזכה להשיא את בנו זה. כמו שכותב במכתבו מיום ועש"ק פ' בלק תקצ"ה: "עת הזמיר הגיע והיום תהיה החופה למז"ט של בני שיחיה... והשי"ת ישפיע ששון ושמחה וכל טוב נגילה ונשמחה בישועתו".

עם כל שמחתו, מציין מוהרנ"ת את אשר עבר עליו: "ואני מוקף חבילות טרדות ובלבולים הרבה, ויום כזה בודאי לא עבר עלי מעולם, שאהיה מוכרח לעשו"ת נישואין לבני באופן כזה, וברעש כזה, בעניות ובדחקות כזה, במחלוקת כזה, בספיקות כאלו"...

מידה טובה מרובה

"אך" מסיים מוהרנ"ת "גם ריבוי ההרחבות הנפלאות שבכל זה אי אפשר לבאר, ומידה טובה מרובה... אשרינו אשרינו... כי לא דבר ריק הוא כל מה שעובר עלינו בחסדי ה' ובנפלאותיו העצומים. ומעט השמחה שזכינו עתה בברסלב הוא בודאי פלא גדול למי שנותן לב על כל מה שעבר עלינו באלו הימים... עוד יש תקוה שנזכה לשמחה שלמה, לשמחה של מצוה, לשמחת ישראל האמיתיית בזה ובבא לנצח... כי העיקר הוא השמחה... ששון ושמחה ישיגו וכו'" (עלים לתרופה קע"א-ב).

* * *

תוכן העניינים

באש ובמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה