פרק לז - הכסף יענה את הכל · "כבר עברו ארבעים שנה מפטירתו של ר' נתן..."
ובאותה שעה שהוליכו את מוהרנ"ת "הנאשם" אל המושל לחרוץ את דינו, וכמה מחסידי ברסלב נאנחים ונדכאים נגררים אחריו אכולי צער ובזיון, ובפרט לאחר התפרצותה של החצופה בת הבליעל, נענו ולחשו באזני מוהרנ"ת: "ר' נתן טוט עפעס!" (עשו משהו!) ופעלו למען בער את הנבלה הזאת מישראל!
וזאת היתה תשובתו של מוהרנ"ת בשעה קשה ואיומה זו:
"איני שומע אותם כלל... שומע אני כרוז אחר לגמרי... שומע אני שאומרים "ארבעים שנה כבר חלפו מפטירתו של ר' נתן---" ובלשונו הק': וואס ער איך זיי-האט זאגט מען ס'שוין פערציג יאהר נאך ר' נתן (כלומר הזמן פורח כ"כ מהר, והנה כבר ארבעים שנה אחר הסתלקותי, וא"כ מה לי לתת לב לכל זה...)
זאת היתה הלך מחשבתו של מוהרנ"ת בשעות קשו"ת של חרפה ובזיון שאין כמותם. ולכן אף עמד מוהרנ"ת בכל, ולא נפל מכל זאת כמלוא נימה. מוחו ומחשבתו דבוקים היו אז בבוראו, וכל דאגתו היתה מה אפשר עוד לחטוף איזה טוב בעלמא דשיקרא הדין, עולם החולף ועובר, וכל היסורים והבזיונות הינם כאפס וכאין: כבר חלפו עברו ארבעים שנה מאז שנטמן ר' נתן בקברו, את זאת הוא שומע-ולא את קריאות הבוז והחירופים הנשמעים לעברו מכל הצדדים---
בכל זאת, כלפי בתו זו של משה חינקע'ס שפערה פיה בחוצפה ועזות שאנשי שלומינו נפגעו מכך עד עמקי נפשם אמר מוהרנ"ת: "היא עוד תמות בבזיון ברחוב!".