פרק לג - הקלויז · השלם זה הבנין...
בחנוכה תקצ"ב נסתלקה הצדקנית מרת שרה, בת רבינו, בעיר קרימנטשוק. היא נפטרה יום אחד לאחר שנולד לה בן.
מספר שבועות לאחר מכן, נסע ר' נפתלי עם עוד כמה מחשובי העדה בכדי להשפיע על בתו האחרת של רבינו, מרת אדל, לישא את גיסה, ר' אייזיק. שרה השאירה אחריה ילדים קטנים, ואדל, דודתם, היא האשה הראויה לגדל אותם כיאות. אדל הסכימה, ומוהרנ"ת נסע איתם לקרימנטשוק לחתונה.
משם נסע מוהרנ"ת לאומאן לפקח על בניית הקלויז. השלג והקרח של החורף האוקראיני הקשה, עכבו את העבודה. אולם כבר בקיץ תקצ"ב, הוקמו העמודים והמסגרת לכל הבנין (היסודות והשלד).
מוהרנ"ת חפץ לסיים את העבודה במהירות האפשרית. מתנגדים לא חסרו לו, והם כבר ימצאו דרכים ואמצעים לעצור חלילה את העבודה החשובה והחיונית לכלל חסידי ברסלב. היחסים שבין רשויות השלטון ליהודים, לא היו בכי טוב. כל תלונה שהיא, עלולה לגרום לעיכובים עד כדי הפסקת הבנייה כליל.
חששותיו של מוהרנ"ת התרבו במיוחד בעת ההיא. מכיון שבתחילת הקיץ, בעת שהעבודה היתה בעיצומה, התרחשה מריבה עזה בטולטשין, בה היה מעורב אחד מחסידי ברסלב. הזעם יצא נגד כלל חסידי ברסלב דשם, וראשי הקהילה הטילו קנסות על המעורבים, והמצב הגיע לידי כך שכמה חסידי ברסלב וביניהם ר' יצחק, בן מוהרנ"ת, נאלצו לברוח מהעיר לכמה ימים עד שהמצב התייצב.
באותה עת שלטו המתנגדים ברמה, הם ניצלו זאת, וגרמו נזק לספרי רבינו, והאוירה היתה חמה ולוהטת. ידו האחת של מוהרנ"ת אוחזת בשלח ובכל לבו משתוקק שהבנין ייגמר, בכדי שציבור הבאים לראש השנה יזכו כבר להתפלל בו בשנה הקרובה, שבודאי יתרום הרבה לתפארת הקיבוץ הקדוש בהוה ובעתיד.
"אחר כך הגיע שנת תקצ"ג ועדיין לא נגמר הבנין" כותב מוהרנ"ת "והוכרחנו גם באותה השנה לשכור הדירה אצל ר"ז באומאן".
* * *