פרק לג - הקלויז
הקיבוץ-בביהכ"נ "שומרים לבוקר"
משנה לשנה, גדל מספר הנוסעים לאומאן לראש השנה. אזהרת רבינו שאיש בל יעדר עשתה את פעולתה, ואנשים מקרוב ומרחוק באו בהמוניהם לקיים רצונו של צדיק.
כמובן שבכדי לקלוט את הציבור הגדול שהגיע לראש השנה, היו זקוקים למקום תפילה מיוחד.
בראש השנה הראשון אחרי הסתלקותו של רבינו בשנת תקע"ב (1811), הגיעו כששים חסידים לאומאן. הם התפללו אז בבית הכנסת "שומרים לבוקר", ונתקבלו בסבר פנים יפות על ידי אנשי העיר מתפללי בית הכנסת (הפרטים מובאים בארוכה לעיל פרק כ"ד).
בבית כנסת זה התפללו חסידי ברסלב עשר שנים עד שנת תקפ"ב (1822), ומאז כבר היה המקום צר מהכיל את כל הבאים.
בביתו של ר' מרדכי מאומאן
יהודי היה באומאן בשם ר' מרדכי, הוא היה אחד מנגידי העיר וחשוביה. בראותו את הלחץ השורר בבית הכנסת "שומרים לבוקר", וכי בשום פנים ואופן לא יוכל כל הציבור להתפלל שם כבר בזאת השנה, נטל את היוזמה לידיו וקרא לכל הציבור לבוא להתפלל בביתו רחב הידיים. מוהרנ"ת מתאר זאת: "ואז חמל עלינו השי"ת, שפתאום נמצא נגיד אחד משם, שמו ר' מרדכי, וביקש אותנו בכבוד גדול שנכנס לביתו להתפלל, ופינה בשבילנו בית גדול עם עוד חדר גדול אצלו, והעמיד לנו שולחנות וספסלים, והכין לנו נרות ומים, ותיקן הכל על מכונו".
בביתו של ר' מרדכי התפללו בהרחבה מאז, במשך שלוש שנים, עד פטירתו של ר' מרדכי.
משפחתו המשיכה במסורת גם לאחר פטירתו, עד שכעבור שנתיים נעשה גם בית ר' מרדכי צר מהכיל את כולם מרוב הציבור שגדל מידי שנה בשנה.
נעים ונדים
או אז הוחלט לעבור להתפלל ב"האמבאר" (מרפסת רחבה) בביתו המרווח מאד של נחמן נתן, שם התפללו בראש השנה האחרון לחיי רבינו.
"ויהי בשנת תק"צ" (1830) כותב מוהרנ"ת "לא היה אפשר עוד להתפלל שם, והיה לנו צער גדול, ובקשנו מקום לשכור, והזמין לנו השי"ת דירה חדשה שהיתה סמוך לגמר, וביקש אותנו הבעה"ב להתפלל שם, לחנך ביתו החדש בקדושת תפילות ישראל יראים וכשרים כאלו, והתפללנו שם".
כך נדדו חסידי ברסלב ממקום למקום מבלי למצוא מקום מיוחד משלהם. יותר ויותר הורגשה הנחיצות למצוא פתרון קבוע. כמה חסידים העלו את הרעיון לבנות לעצמם "קלויז" (בית כנסת מרכזי), אבל בגלל ההוצאות העצומות, והעבודה המרובה שהיתה דרושה לכך, נדחתה התוכנית שוב ושוב.
"ואז" כותב מוהרנ"ת "שלח ה' בלבי התעוררות חזק שאכניס עצמי בכל כוחי להתחיל לעסוק בבנין הבית המדרש בשביל הקיבוץ הקדוש שלנו באומאן. וכבר עלה זה בדעתי, ודברנו מזה כבר כמה פעמים ולא אסתייע מילתא לעסוק בו עד אותה השנה שראינו שנשארנו נדים ונעים מאד. ואז חיזק ה' את לבבי לעסוק בזה. וידעתי כי רבו המניעות לזה מאד מאד, הן מחמת ממון, כי צריכים לזה הוצאה רבה, הן מפחד המתנגדים שלא ימנעו ח"ו..."
המתחיל במצוה
בסופו של דבר החליט מוהרנ"ת ליטול את המשימה הכבדה הזאת על עצמו, וזאת בהשפעתו של אחד מחסידי ברסלב בשם ר' מנדל מלדיזין, שהוא עצמו היה עני ואביון ממש.
היה זה כאשר מוהרנ"ת הגיע לעיר לדיזין, בכדי לעורר לבם של חסידי ברסלב לתמוך עבור ההדפסה ושאר עניני רבינו. והנה פגש מוהרנ"ת בר' מנדל זה. הלה פנה למוהרנ"ת ואמר:
"ר' נתן! אם אתם לא בונים קלויז עבור אנ"ש לא עשיתם כלום!"
הדבר חדר מיד ללב מוהרנ"ת, והשיב לו:
"אם כן תתחיל אתה במצווה זו, ותן ראשון את הכסף עבור בנייתו!"...
ר' מנדל התפרנס בדוחק גדול מעמל כפיו. למשמע דבריו הברורים של מוהרנ"ת, רץ הביתה, נטל שני רובלים-כל רכושו-והביאם למוהרנ"ת בשמחה עצומה.
בידעו על מצבו הכספי הקשה של ר' מנדל-לא הסכים מוהרנ"ת ליטול ממנו את הכסף. ר' מנדל התחיל לבכות. הוא התחנן למוהרנ"ת שירחם עליו ושלא ימנע ממנו את הזכות שנפלה זה עתה בחלקו להיות הראשון לתרום למען דבר נעלה כזה. מוהרנ"ת התפעל מלבו הטהור של אותו יהודי, עד שכבר לא יכל לסרב, ונטל ממנו (שיחות וסיפורים עמ' קמ"ב).
בניית הקלויז בשני רובלים...
ההקרבה הגדולה של ר' מנדל למען המצוה, הפעימה מאד את לב מוהרנ"ת, ומעתה היתה היא היסוד החזק ביותר לבניית הקלויז. מוהרנ"ת חש כי הנה נבנה יסוד איתן ומוצק, ובודאי יזכה להתגבר על כל המכשולות ולבסוף יעמוד הבנין על תילו.
סיפור זה ניצל מוהרנ"ת היטב, ובבקרו אח"כ אצל החסידים העשירים בטשהערין, היתה תביעתו חזקה: "העני הזה נתן את כל רכושו, תנו אתם גם כפי יכלתכם!"...
בתקופה מאוחרת יותר, בעת שהקלויז כבר עמד על תילו היה מוהרנ"ת אומר: "עם שני הרובלים של ר' מנדל בניתי את הקלויז"! (שיח שרפי קודש א'-תק"ע).
וכן ידועה שיחתו הנפלאה של מוהרנ"ת: "עלינו לשאול את עצמנו אם בניית הקלויז היתה מכספם של העשירים או מרצונותיהם של העניים... מן היושר לומר שרצונותיהם של העניים, הם שבנו את הקלויז"... (רבי אליהו חיים רוזין).
אמנם האבן הפינה ניצוקה, היסוד נקבע, אולם תכנית נעלה ונשגבה כמו זו של בניית הקלויז-שהיה עתיד להיות נקודת המרכז לתקופה של מאה שנה עבור חסידי ברסלב בכל מקומות פזוריהם-בהכרח שלא תעבור בנקל: "וכל מה שעבר בזה-כותב מוהרנ"ת-אין פנאי לספר, כי בודאי רבו המניעות והתנגדות אחר כך בלי שיעור..." הרבה מניעות, כיסופים, עוד מניעות, ושוב עוד כיסופים... עד שזכו לגמר המיוחל.
גיוס הכספים לצורך זה היה קשה ביותר, בהיות רוב חסידי ברסלב עניים מרודים, ולכך נתלוותה ההתנגדות המרה שהשתוללה אז. סאה מלאה וגדושה של צרות ויסורים עברו על מוהרנ"ת עד שזכה לכתוב את המילים הבאות: "והשי"ת ברוב נפלאותיו גבר חסדו עלינו עד שגמרנו הבנין"... וזה היה בשנת תקצ"ד (1834), אך עד שזכה לזה קרו הרבה מאורעות...
* * *
ספיחי המחלוקת
בתחילת שנת תקצ"א נערכה החתונה של ר' אברהם בער נכד רבנו, בן מרת אדל בת רבינו. הוא נשא את בתו של משה חינקע'ס (שהיה אחד מנגידי העיר ברסלב שהתקרב לרבינו, ואח"כ התרחק) לאשרו של משה לא היה גבול. תחילה מעצם העובדה שהוא זכה לחתן מעולה, תלמיד חכם מופלג, אשר חכמתו ופקחותו היו לשם דבר. לבד מזאת הוא השתדך עם אחת המשפחות המיוחסות ביותר בישראל מגזע קודש של הבעש"ט, שיחוסו מגיע כידוע עד ממלכת בית דוד. כמו כן היה לבו טוב עליו, בחשבו מחשבת און שהוא הצליח לעקוף את דבר רבינו, שאמר פעם, שהוא ומשה חינקע'ס לא ישתדכו לעולם (היה זה כשרבינו אך הגיע לגור בברסלב, משה חינקע'ס שהיה ממקבלי פני רבינו, הגיש לו כוס קפה. תוך כדי כך נשפך הקפה. רבינו נענה אז ואמר: "כנראה שאנו כבר לא נהיה מחותנים!")
בין אורחי החתונה היו גם גיסו של משה חינקע'ס, הרב מטומשפיל ואשתו (המוכרים מהפרקים הקודמים כמתנגדים לדעת רבינו).שנאתם כבר הגיעה למימדים כאלה, ששניהם התפרצו בחוצפה נגד מוהרנ"ת באמצע שמחת החתונה, בחירופים וגידופים, עד שאנשי שלומינו נאלצו להשתיקם בכח. חרון אפו של הרב מטומשפיל בער בו עד להשחית, והוא התחיל להסית את אחותו עלקע, אשת משה חינקע'ס, וילדיה, נגד מוהרנ"ת, והדברים השפיעו אף על משה.(ימי התלאות עמ' קל"ז, ראה לעיל פרק כ"ה).
הרב מטומשפיל פער פיו גם אצל רבו הרב מסאווראן. ידוע שבשנת תקפ"ז (1827) ניסו לשדך למרת אדל בת רבינו, את הרב מסאווראן. היא התאלמנה לא מכבר מבעלה ר' יוסקה, והרב מסאווראן אף הוא היה אלמן. בהיותו אחד האדמו"רים הגדולים באוקראינה, היה נראה כמתאים ביותר לצדקנית אדל בת רבינו. אדל שידעה מימי ילדותה שמוהרנ"ת הבין את דעת רבינו יותר מכל אדם אחר, ושכל דאגתו בחייו היתה אך ורק טובת רבינו וענינו-הלכה לשאול בעצתו. תשובתו היתה שלילית, מכמה סיבות. אדל דחתה את ההצעה, וכתוצאה מכך הוצתה יותר אש המחלוקת בעזרתו של הרב מטומשפיל.
אם כתוצאה ממסע שנאה זו, או בגלל שהתלהבותם ואמיתות דרכם גרמה לקנאה עליהם מצד אלו שהעדיפו חיי שאננות ונוחיות, או בגלל שחסידות ברסלב לא הכתירו לעצמם אדמו"ר חי, חסידי ברסלב הפכו ללעג ולקלס בכל מקום שהיו, התגרו בהם והציקו להם. ואש המחלוקת אחזה בארבע פינות הבית.
אחד הלקחים הראשונים והחשובים שלמד מוהרנ"ת מרבינו היה, לשמוע בזיונו ולשתוק (ליקוטי מוהר"ן ו', ראה לעיל פרק ה') והוא יישם הנהגה זו מעתה ועד סוף שנות חייו, על אף המחלוקת הגדולה והנוראה אותה עבר בשנותיו האחרונות.
המחלוקת-מניעות מהבעל דבר
מוהרנ"ת הזהיר איפוא את תלמידיו שוב ושוב שלא יענו לחולקיהם. חבל לאבד את הזמן לוויכוחים ומחלוקת כשאפשר באותה עת לחטוף עוד ועוד טוב בזה העולם. מוהרנ"ת חיזק את החסידים להשתדל להתעלם ממה שקורה סביבם, ולהמשיך בעבודתם בהתרוממות ובהתעלות כאילו דבר לא קרה.
ואמנם חסידי ברסלב מאז ומקדם הצטיינו בזה, שחרף כל הרדיפות שהיו מנת חלקם -היו עיניהם ולבם אל השמים, וכל מעיינם נתונים היו כיצד לעבדו וליראה אותו ולחטוף עוד ועוד תורה ומצוות בזה העולם החולף. ואת כל מה שעבר עליהם ראו כנסיונות מהבעל דבר הרוצה לעכב בעדם מלהתקדם בעבודתו ית' אשר צריכים להתגבר עליהם ולעמוד בהם איתן.
* * *
דבר ומגיפה
השנה תקצ"א (1831) היתה אחת השנים הקשו"ת לפזורת ישראל באוקראינה. צרת הקנטוניסטים עדיין היתה בעיצומה, מלבד זאת נוספה בשנה ההיא מגיפה קשה, מגיפת החולירע, שהפילה חללים רבים.
אחת הערים הראשונות שנפגעה קשו"ת מהמגיפה, היתה טולטשין, מקום מגוריו של ר' יצחק, בנו של מוהרנ"ת. מוהרנ"ת כתב לו שיבוא מיד לברסלב עם משפחתו. אולם לאחר הרהור שני הסיק מוהרנ"ת אחרת: בברסלב השתכנה אז פלוגה מצבא הצאר במטרה לצוד נערי ישראל לקנטוניסטים. וכל עת ישבם שם הציקו ליהודים באופן מבהיל.
לבסוף, אמנם לא הגיע ר' יצחק לברסלב, והיתה בכך טובה כפולה, מכיון שהמגיפה הגיעה לברסלב כמה שבועות לאחר מכן. בת השכן ר' יונה נספתה מהמגיפה. כמה אורחים שהתאכסנו אצל מוהרנ"ת גם חלו, כולל אחד בשם ר' שמואל מנמירוב, שנפטר כמה ימים לאחר מכן. הוא לא היה היחיד מבין תלמידי מוהרנ"ת שמתו במגיפה. שונאיו של מוהרנ"ת ניצלו גם את הימים הקשים של המגיפה הנוראה אשר כמעט ואין בית שאין שם מת, בהפיצם עלילה שפלה "כל מי שרק מתקרב אל מוהרנ"ת-מת!" רח"ל.
הכל בשביל הנסיון
מוהרנ"ת כתב לר' יצחק:
"...הנה זה יותר משני שבועות אשר בערה אש ה' בכמה וכמה נפשו"ת הקדושו"ת שנעדרו הרבה באלו הימים המועטים, המקום ירחם ויאמר למלאך הרף ידך. ראה בני וחכם מה שעובר על האדם בימי חייו, וככה וככה עברו על אבותינו כמובא בספרים כמה מיני דבר וחרב... והכל בשביל הנסיון והבחירה. למען השם, למען השם, שנתחזק ונעתיר לה' שיהיה הכל לטובה בבחינת יראת ה' לחיים ולא למות. היינו שעל ידי כל מה שעובר עלינו נזכה להתקרב יותר להשי"ת... ראה גם ראה כמה הפליא השי"ת חסדו הגדול עמנו שהקדים רפואות נפלאות כאלה למכותינו האנושו"ת כאלה שהודיענו ברחמיו תורות נוראות ונפלאות ונשגבות כאלה אשר לא נשמעו מעולם שנוכל להחיות נפשותינו בהם גם בעתים הללו באחרית הימים האלו... חטוף ואכול חטוף ואכול בני גם עתה תורה ומצוות ותפילה והתבודדות כל מה שתוכל..." (עלים לתרופה ל"ד).
מגיפת החולירע נמשכה שמונה שבועות, והפילה חללים בכל רחבי אוקראינה, כולל בברסלב ובטולטשין. חמותו של ר' יצחק היתה אחת הקרבנות. הרבה ערים היו בהסגר, ואנשים מערים שלא נפגעו, פחדו לנסוע, וכפי שמוהרנ"ת מתבטא: "וכל החורף היה העולם סגור, ה' ירחם מעתה".
כפי הנהוג היו באים חסידים למוהרנ"ת לשבת חנוכה להתוועד יחדיו כמו שהיו באים אצל רבינו. אולם בשנה הנוראה הזאת לא הגיע-מאלו שלא גרו בברסלב-כי אם אדם אחד בלבד.
לא עת ביטול תורה עתה...
מוהרנ"ת כתב לר' יצחק:
"על שבת חנוכה לא היו לנו שום אורחים כי אם ר' חיים נחום שיחי'... וכל מה דעביד רחמנא-לטב עביד; ואעפ"כ היה השי"ת בעזרינו, ודברנו דברי תורה אתמול בהשלוש סעודות דברים חדשים ונפלאים מאד. בודאי היה כדאי לבוא בשביל זה אלפים נפשו"ת לפה, אך מי יודע גדולתו של יוצר בראשית, איך הוא מתנהג בחסדו בכל דור ובפרט בדור הזה! מה שעושה עמנו שזכינו לאוצרות כאלה והמניעות משתטחים כל כך כל כך. ובודאי הכל לטובה, וסוף כל סוף יגמור ה' ית' וגם עתה הוא גומר תמיד כרצונו".
"עלינו לחכות ולצפות לישועתו תמיד, ולהתגעגע ולכסוף להיות כרצונו, ולהתפלל ולהתחנן ולצעוק לפניו בכל עת ובכל מה שעובר עלינו עד ישקיף וירא ה' משמים. והנך רואה אהובי, בני חביבי, מה שיכול לעבור על האדם, ובזמנים הקודמים נדמה שאין צרות ומניעות גדולים מהם, ועתה רואים מה שיכול לעבור רח"ל! ה' יציל ברחמיו, אך באמת הכל לטובה, וחכם עיניו בראשו לדעת ולחזק לבבו לילך עם דברי תורתו הקדושה... כי אין שום פטור בעולם, וחלילה לפטור עצמו עתה מהתורה ותפילה כדרך שנמצאים הטועים בזה... כי אף על פי כן שנמצאים עתה ביטולים הרבה מחמת הצרות, רח"ל, אעפ"כ לעומת זה צריכים עתה להתעורר ביותר בהתגברות יותר" (עלים לתרופה ל"ז).
הצבת היסודות בשנת מצוקה
מוהרנ"ת מסכם את שנת תקצ"א (1831), שעל אף המאורעות הקשים והנוראים שבאותה שנה-זכה בסופו של דבר להציב יסודות לבית הכנסת באומאן:
"בשנת תקצ"א יצאה בעולם החולאת המרה שקורין חולירע רח"ל שהיתה קשה מדבר רח"ל, שהמיתה אלפים ורבבות נפשות, וכל החורף היה העולם סגור ה' ירחם מעתה. ואחר כך סמוך לשבועות היתה המרידה הגדולה של פולין שמרדו בהקיסר ירום הודו. ובכל זאת לא הנחתי את הרצון והכיסופין, ולהתפלל להשי"ת על זה. ובחמלת ה' לא הסתיר מאתנו, ועזרני בזכות הרבים בדרכי נפלאותיו הנוראות עד אין חקר, ועזרנו להניח היסוד בשנה הזאת מה שלא היה מי שיאמין לשמועתינו, שיהיה אפשר לנו להעמיד בית המדרש על שמו הקדוש באומאן אחרי מחלוקת והתנגדות כאלה. אך קושטא קאי ועצת ה' לעולם תעמוד כי הוא גמר ויגמור הכל כרצונו יתברך וכרצון כל יראיו האמיתיים. השי"ת יעזרנו לגמור הבנין הקדוש הזה מהרה".
* * *
בניית הקלויז בנסים נפלאים
מוהרנ"ת קנה את השטח המתאים לבניית הקלויז, ואף הצליח להשיג רשיון בניה. הוא רכש כמויות עצים עבור היסודות, והם הובלו לאתר הבניה. רבים מתושבי העיר ניגשו למוהרנ"ת ובירכו אותו בברכת הצלחה.
מיד לאחר ראש השנה תקצ"ב החלה הבניה בקצב מהיר. מוהרנ"ת כותב: "בשנה הזאת תקצ"ב עזרני השי"ת שהגבהתי הבנין, דהיינו העמדת העמודים והנחתי הקורות עליהם, שזה עיקר הבנין. כל זה נגמר בשנה הזאת בנסים נפלאים".
השלם זה הבנין...
בחנוכה תקצ"ב נסתלקה הצדקנית מרת שרה, בת רבינו, בעיר קרימנטשוק. היא נפטרה יום אחד לאחר שנולד לה בן.
מספר שבועות לאחר מכן, נסע ר' נפתלי עם עוד כמה מחשובי העדה בכדי להשפיע על בתו האחרת של רבינו, מרת אדל, לישא את גיסה, ר' אייזיק. שרה השאירה אחריה ילדים קטנים, ואדל, דודתם, היא האשה הראויה לגדל אותם כיאות. אדל הסכימה, ומוהרנ"ת נסע איתם לקרימנטשוק לחתונה.
משם נסע מוהרנ"ת לאומאן לפקח על בניית הקלויז. השלג והקרח של החורף האוקראיני הקשה, עכבו את העבודה. אולם כבר בקיץ תקצ"ב, הוקמו העמודים והמסגרת לכל הבנין (היסודות והשלד).
מוהרנ"ת חפץ לסיים את העבודה במהירות האפשרית. מתנגדים לא חסרו לו, והם כבר ימצאו דרכים ואמצעים לעצור חלילה את העבודה החשובה והחיונית לכלל חסידי ברסלב. היחסים שבין רשויות השלטון ליהודים, לא היו בכי טוב. כל תלונה שהיא, עלולה לגרום לעיכובים עד כדי הפסקת הבנייה כליל.
חששותיו של מוהרנ"ת התרבו במיוחד בעת ההיא. מכיון שבתחילת הקיץ, בעת שהעבודה היתה בעיצומה, התרחשה מריבה עזה בטולטשין, בה היה מעורב אחד מחסידי ברסלב. הזעם יצא נגד כלל חסידי ברסלב דשם, וראשי הקהילה הטילו קנסות על המעורבים, והמצב הגיע לידי כך שכמה חסידי ברסלב וביניהם ר' יצחק, בן מוהרנ"ת, נאלצו לברוח מהעיר לכמה ימים עד שהמצב התייצב.
באותה עת שלטו המתנגדים ברמה, הם ניצלו זאת, וגרמו נזק לספרי רבינו, והאוירה היתה חמה ולוהטת. ידו האחת של מוהרנ"ת אוחזת בשלח ובכל לבו משתוקק שהבנין ייגמר, בכדי שציבור הבאים לראש השנה יזכו כבר להתפלל בו בשנה הקרובה, שבודאי יתרום הרבה לתפארת הקיבוץ הקדוש בהוה ובעתיד.
"אחר כך הגיע שנת תקצ"ג ועדיין לא נגמר הבנין" כותב מוהרנ"ת "והוכרחנו גם באותה השנה לשכור הדירה אצל ר"ז באומאן".
* * *
חתן ולא חסיד...
באותה שנה התארסה בתו של מוהרנ"ת מרת חנה צירל עם ר' ברוך מבראילוב, ירא וחרד, טוב לשמים וטוב לבריות. שונאיו של מוהרנ"ת לא הבינו איך הצליח להשיג חתן מובחר כזה, הם נאלצו להודות שרק בזכות תפילותיו הגיע לשידוך מעולה שכזה. 1
ר' ברוך לא חשב לנסוע לאומאן לראש השנה בשנה הראשונה של נישואיו (תקצ"ד- 1834). וכשכמה חסידי ברסלב שאלוהו מדוע אינו משפיע עליו שיסע, נענה מוהרנ"ת ואמר: "לקחתיו לחתן ולא לחסיד". 1
מרת חנה צירל ילדה בת באלול תקצ"ד, וקראה לה אסתר שיינדל, על שם אמה. 1
* * *
ליקוטי עצות
בשנים האחרונות, מחוסר רשיון להפעיל את בית הדפוס שלו, היה מוהרנ"ת אנוס להשהות מעט את עבודת הדפסת הספרים, וכן מאימת הצנזורה, עמד הדפוס שומם. עתה החל שוב לפעול להדפסת הספרים.
הוא עמד אז להוציא לאור את ספרו הנפלא "ליקוטי עצות", 1 והוא, כמו שכותב בשער הספר: "דרכים ישרים ועצות נפלאות... נובעים ויוצאים ממעין היוצא מבית ה' מתורתו של רבינו הקדוש מורנו הרב נחמן זצ"ל". מוהרנ"ת מפליג בשבח מעלת הספר שתועלתו מרובה: "לעורר ולהקיץ, לחזק ולקרב את כל אדם מכל מקום שהוא, להנטותו לתחיה, להחלימו ולרפאו, ולהחיותו לחיים אמיתיים ונצחיים..."
בספרו הקודם "קיצור ליקוטי מוהר"ן" שהתחיל לחברו עוד בחיי רבינו, ליקט את כל העצות המעשיות המופיעות בכל תורה של ליקוטי מוהר"ן, וסידרם לפי סדר המאמרים בליקו"מ, ובנויים על לשון רבינו (ע"ד הרי"ף על הש"ס). ואילו בספרו זה החדש, ליקוטי עצות, מובאים כל עצות רבינו, מקוצרים וערוכים בסדר נפלא לפי נושאים מתומצתים (ע"ד הרמב"ם והשו"ע), ובהם למעלה מששים ענינים. למעשה הציב כאן מוהרנ"ת גישה קלה ונוחה ומפתח לכל תורתו של רבינו שבעיקרו הוא עצות ודרכים לעבדו ית'.
עצות לכל אשר תשאלך נפשך
על ספרו החדש ליקוטי עצות כותב מוהרנ"ת: "שימו לבבכם לדברים האלה, כי הם דברים העומדים ברומו של עולם... דברים המחיין את כל הנפשו"ת מקטן ועד גדול, מרום כל דרגין עד תכלית מדריגה התחתונה. אין דבר עצה קדושה נעלם ממך אשר לא תמצאהו בספר הזה, וכל אשר תשאלך נפשך לא יאצל ממך הכרך הקטן הזה... אודה ה' מאד בפי ובתוך רבים אהללנו, אשר עמד לימין אביון כמוני וחיזקני ואמצני ללקוט שושנים נוראים כאלה, סגולות יקרות ורפואות נצחיות האלה..."
באותה תקופה שבע מוהרנ"ת נחת מכך שבנו ר' יצחק נטל על עצמו להכין מפתחות לספרי רבינו, הדבר גרם לו לסיפוק ועידוד רב.
לקראת ההדפסה בלמברג
מאחר שמצב ההדפסה לא היה עדיין כתיקונו, שש ושמח מוהרנ"ת על כל ידיעה והתעוררות של רעיון הדפסה. באותה שנה התאכסן אצלו ר' חיים כהן, דוד אשתו הראשונה של מוהרנ"ת. 1 הלה, שהיה תושב למברג, שהה בבית מוהרנ"ת תקופת זמן. הוא נוכח לראות בחפץ נפשו של מוהרנ"ת להדפיס ספרי רבינו, בא אליו בהצעה, שהיות והעיר למברג היא עיר מרכזית של הדפסת ספרי קודש בתקופה האחרונה, עקב ריבוי בתי הדפוס שבה, הצעתו היא לנסות להתכונן לקיים את ההדפסה שם.
כשחזר ר' חיים לעירו, התחיל מוהרנ"ת לעמוד עמו בקשר של מכתבים, ואמנם הוא התחיל להתכונן להדפסה מחודשת של כל ספרי רבינו ברוב פאר והדר בלמברג.
* * *
הפעם הראשונה בביהמ"ד משלנו...
בניית הקלויז באומאן נמשכה כל שנת תקצ"ג. בקיץ של אותה שנה אמנם טרם הסתיימה הבנייה לגמרי, אך מצב הבניה כבר היה במידה כזו שאפשר היה לערוך שם את הקיבוץ בראש השנה הסמוך. הגג כבר כוסה ברעפים, הטייחים עסקו בציפוי הכתלים, ומוהרנ"ת כבר שילם דמי קדימה עבור דלתות וחלונות.
באותה עת רכש מוהרנ"ת ספר תורה מהודר, ספרי קודש וכל החפצים הדרושים לבית כנסת.
הכל החלו מתכוננים לראש השנה לקראת פתיחת הקלויז של חסידי ברסלב בסמוך לציונו הקדוש של רבינו. הוא הקלויז ששימש מקום מבצר "ובית יוצר של יהדות"- כהגדרת חסידי ברסלב-למעלה ממאה שנה.
"וזכינו להתפלל בתוכו בראש השנה שנת תקצ"ד (1833), והוא הפעם הראשון שזכינו להתפלל בבית המדרש שלנו, מי ימלל גבורות ה', מי יספר עוצם נפלאותיו בזה... אשר לא יאומן כי יסופר..."
מוהרנ"ת מציין כי גם התחיל לבנות דירה לר' נפתלי בצמידות לבית הכנסת. היא לא נסתיימה אלא עד לאחר שנה.
* * *
המפעל של היהדות
עד שנות התק"צ התהלכו סביב מוהרנ"ת עשרות רבות של תלמידים מסורים (ידוע שלמוהרנ"ת היו "ששים גבורים"), עובדי ה' אמיתיים, שאין להם בעולמם אלא תורה ותפילה כל אחד כפי השגתו. אולם אם ברסלב היתה, כפי הגדרתו של רבינו, ה"מפעל של יהדות" (ימי מוהרנ"ת ל"ח), בכל זאת ה"מוצרים" של אותו מפעל, לא יכלו להווצר בייצור המוני... לכל אחד לב ונפש משלו, ועם כל אחד ואחד נוהג הבעל דבר בדרך שונה ומשונה, ומוהרנ"ת שהיה ממונה על המפעל הזה, נאלץ אף הוא לרדת לסוף דעתו של כל אחד ואחד ולנהוג עמו בהתאם. מוהרנ"ת התבטא פעם כנזכר: "יכול אני לומר פירוש על ה'מהר"ם שיף' הקשה ביותר-ולא על אדם בעל בחירה".(שיח שרפי קודש א'-תרכ"ג).
כנגד רוחו של כל אחד ואחד
מסופר, כי פעם פגשו את מוהרנ"ת בחדרו שבביתו כשהוא שוכב בפישוט ידים ורגלים ובוכה בדמעות שליש. כשהטו הנכנסים אזנם, שמעו כשהוא מתחנן לבוראו וזועק בכל לבו: שידע לכלכל דבריו לכל אחד ואחד כפי הצורך לו, היינו שזה שזקוק לדברי התעוררות לא יתן לו התחזקות, ולזה שצריכים לתת התחזקות לא יתן התעוררות, שחלילה לא יחליף ביניהם, כי ההרס של החילוף בזה הוא גדול מאד.
ומוהרנ"ת שהיה עוסק עם אנשים רבים, שונים ומשונים-היה זקוק מאד לתפילה זו...
בעיקר מה שמוהרנ"ת דרש מהבאים אליו היה, שהאמת תהיה נר לרגלם, לעשו"ת כל דבר בתמימות ובאמת ללא שקר והתחכמויות וליצנות. כי העיקר הוא התמימות והאמת...
ואמנם תלמידי מוהרנ"ת הצטיינו בתמימותם הרבה ובמידת האמת, שהיתה נר לרגלם ואור לנתיבתם.
אריות שבחבורה
למוהרנ"ת התקרבו סוגים שונים של אנשים. חלק מהם היו רבנים ותלמידי חכמים, וכן עובדי ה' יראים וכשרים, ואנשים תמימים ופשוטים. וכן גם אנשי עסק חריפים ובעלי מלאכה. גם אלו שהתפרנסו מעמל כפם, השקיעו הרבה שעות על התורה והתפילה. אחרים היו לגמרי פרושים מהעולם הזה ובילו ימים ולילות בתפילה ולימוד. ביניהם היו עמיים מרודים, אולם לא שמו לב לכך.
לרבי פנחס יהושע, למשל, שהיה עובד ה' במסירות נפש, היתה רק חולצה אחת שאותה היה הופך לצד השני כשהיה צריך להחליפה, כי אחרת לא היתה לו. פעם אחת התחננה אליו אשתו שיתן לה מעט כסף עבור קניית אוכל לילדיהם. "הם גוועים מרעב!" היא זעקה מקרב לבה. ר' פנחס יהושע ענה לה שעליהם לשמוח בחלקם. "לאשתו של הגוברנטור מקייב, ה'יקטערינא' למשל, יש ילדים חולניים, והיא תמיד צריכה לקחתם למקומות ריפוי המשופעים באויר טוב לשם שיפור תיאבונם. ברוך ה', ילדינו בריאים ויש להם תיאבון!"... (רבי אליהו חיים רוזין).
אין להסיק מכך שר' פנחס יהושע היה אדיש לצרכי ילדיו ח"ו. בסוף הרי סיפק להם את צרכיהם. אולם, כמו רוב תלמידי מוהרנ"ת, השתדל ר' פנחס יהושע להסתכל תמיד על ה"חצי המלא", לעלוז ולשמוח במה שיש...
אביו של ר' פנחס יהושע, ר' יצחק אייזיק יוסף מברסלב, היה סופר סת"ם. הוא היה ממקורביו הראשונים של מוהרנ"ת. פעם בליל יום הכיפורים שמעו אותו שאמר פעמיים את כל ספר התהילים, וכל הזמן באותה התלהבות והתעוררות, מהחל עד כלה. מוהרנ"ת אמר לר' פנחס יהושע: "אביך היה צדיק" (שיחות וסיפורים עמ' קמ"ד).
כבר נפגשנו בספרנו עם ר' עוזר שהיה נלהב ושרף בעבודתו. כמוהו היה ר' שאול מטפליק, שהיה ידוע בבית המדרש כ"כתובת" לכל שאלה שהיא בכל מקצועות התורה. כמו ר' עוזר, לא האריך ר' שאול ימים. מתוך דברי מוהרנ"ת הובן שר' שאול נלקח בדמי ימיו מכיון שגופו לא היה מסוגל לעמוד בגודל תבערתו להשי"ת (שיחות וסיפורים עמ' קמ"ו).
ועוד מתלמידיו של מוהרנ"ת, תחילה וראש: ר' נחמן מטולטשין, ששימש את מוהרנ"ת בהיותו נער בהייסין, (ראה לעיל פרק כ"ז), כבר היה באותה תקופה אברך בוגר והיה גר בטולטשין. הוא אמור היה להיות תלמידו הנאמן והקרוב ביותר של מוהרנ"ת.
הרב ר' נחמן מטשהערין היה נכדו של ר' אהרן רבה של ברסלב. הוא היה ידוע בילדותו כעילוי, ואח"כ גאון עצום ובקי בכל חדרי תורה נגלה ונסתר. בתחילה, בימי נערותו, לא היה כל כך מקורב למוהרנ"ת. פעם אמר לו מוהרנ"ת: "נחמן! מי יודע? אולי הסיבה שרבינו התאמץ כל כך להביא את סבך לברסלב היתה בגללך ולבסוף אתה עומד מרחוק?!"... מאז, התקרב ר' נחמן מאד למוהרנ"ת. מרוב דבקותו במוהרנ"ת ובתורתו חיבר ספר ליקוטים מתורותיו של מוהרנ"ת, מסודר לפי ענינים, וקראו "ליקוטי עצות החדש" (ראה בהקדמתו שם).הוא חיבר וקיבץ הרבה ספרים נפלאים בתורתה של חסידות ברסלב ועוד. ר' נחמן התפרסם כגאון וחסיד גם בקרב החסידות הכללית, וספריו, כגון "לשון חסידים" "דרך חסידים", נלמדים בכל שכבות הציבור.
בין תלמידיו האחרים של מוהרנ"ת היו: ר' מנדל מלדיזין, שהקריב את כל הונו ואונו למען בניית הקלויז, ר' אפרים, בנו של ר' נפתלי שגר בקרימנטשוק, שהיה איש עסקים מצליח, ועובד ה' יותר מצליח, עבודותיו היו מופלאות למעלה מגדר אנושי.
ר' אברהם בער נכד רבינו, ר' אבא'לי, ר' יצחק הייסנער, ר' עקיבא וועלועל, ר' נחמן ראוויצקער, ר' נחום ב"ר יודל, ר' מתתיהו לייב וכו' וכו' שכולם היו עובדי ה' גדולים בעלי מסירות נפש.
ר' זלמן, תלמיד חכם מופלג ורבה של מדוודיבקא, ר' חיים נחום מז'רין, שעזר למוהרנ"ת בהדפסה, ר' משה ברסלבר, אחיו ר' זאנוויל ור' יהודה לייבלי שגר בקצה העיר ועבד את ה' יומם ולילה. היה לו בן, ר' נתן, שאף הוא התקרב למוהרנ"ת.
בטולטשין, גרו מלבד בנו של מוהרנ"ת, ר' יצחק, עוד כמה חסידי ברסלב, ביניהם ר' שמשון, שהיו לו עסקי מסחר מסועפים, ר' יעקב (ראה פרק זה הערה 6), ר' מרדכי שפילבנד, ר' יצחק, (בנו של ר' אברהם מטולטשין), ר' נחמן חיל'ס נכד רבינו, ועוד.
גם בעיר טפליק גרו מספר נכבד של חסידי ברסלב: ר' אשר זליג, שהיה מוכר בעיר כתלמיד חכם ואיש צדיק, ר' יצחק בער מטראהוויצע שמוהרנ"ת אמר עליו שהוא היום לנו כמו הברדיטשובער רב. ר' מאיר לייב בלעכער מברסלב, ר' נחמן ב"ר יצחק לייב, ר' נחמן פסח'לס הכהן, ר' נחמן ב"ר עוזר, ר' נחמן שפילבנד ור' שמואל ויינברג.
אלו ויותר מאלו, התחממו לאורו של מוהרנ"ת, עבדו את ה' בכל כוחם, כאשר האמת היתה נר לרגלם, מבלי להתחשב עם המלעיגים עליהם.
* * *
הנהגה לשם שמים
עברו כבר למעלה מחמש עשרה שנה, מאז עזב מוהרנ"ת לגמרי את עסק המשא ומתן, והשקיע כל כולו לפאר ולשכלל את בית רבינו ותורתו, להפיץ אורו ברבים, להדפיס הספרים הקדושים, לבנות את הקלויז. ומלבד כל אלה נטל על עצמו להחזיק כמה מבין אנשי שלומינו יראים ושלמים, שהיו עניים מרודים. עקב כל זה נאלץ להיות סמוך על תמיכתם של כמה מאנשי שלומינו האמידים יותר, והם דאגו למימונו של כל המפעל הזה בשמחה וברצון.
בעצמם תרו וחקרו אחר צרכיו של מוהרנ"ת, ודאגו להשלים כל מחסורו. כך קרה פעם ובערב חג השבועות של שנת תקצ"ד הבחינו שבגדיו בלויים, עמדו ורכשו עבורו בגדים חדשים מכובדים. הם ראו זכות גדולה עבורם לתמוך במוהרנ"ת שכל כולו היה עולה תמימה לה', שהקריב את חייו הפרטיים לה' ולהפיץ דעת הקדושה בעולם, וכי הוא פועל גדולות ונצורות לקרב נפשו"ת ישראל להשי"ת.
באשר למוהרנ"ת עצמו, הוא דחה בשתי ידיים את כל הגינונים החיצוניים של מנהיגות. הוא התנהג בצניעות יתירה. שלא כשאר האדמורי"ם והמנהיגים שברוסיה ומזרח אירופא שהיו לובשים בגדי משי וכובע מיוחד-סירב מוהרנ"ת ללבוש את המלבושים המיוחדים הללו בכל תוקף.
מוהרנ"ת לא הסכים אף לחבוש שטריימל בשבת-אותו היו לובשים הרבנים והאדמורי"ם. מסופר, כי פעם קנו לו כמה אנשיו שטריימל בתור 'משלוח מנות' לפורים, הם התעקשו שמוהרנ"ת יתעטר בו. בלית ברירה, בכדי לא לצער אותם יהודים שכל כך רצו זאת, חבש מוהרנ"ת את השטריימל, אולם הוא הזדעק בינו לבין עצמו: וואס ווילן זיי פון מיר, איך זאל אנטאן נחשים ועקרבים אויפן קאפ?!... (מה הם רוצים ממני שאחבוש נחשים ועקרבים על ראשי?) הכיבוד המעט הזה ייסר אותו כנחשים ועקרבים... אולם רק לזמן קצר ביותר התעטר בשטריימל זה. כי פעם בעת שמוהרנ"ת הוריד את השטריימל בשביל ליכנס לבית הכסא, נגנב השטריימל. מוהרנ"ת שמח בכך, והכיר טובה לאותו גנב... (הרב נחמן בורשטין).
כמו כן לא הסכים מוהרנ"ת בשום פנים ואופן שיהיה לו 'גבאי' לנהל את עניניו העמוסים, לפקח על עניניו הכספיים ולארגן סדר בקבלת האנשים הרבים המתדפקים על דלתותיו. כך יצא שניתנה האפשרות להכנס לבית מוהרנ"ת בכל עת ובכל זמן-דבר שהיה לצנינים וגרם לקנאה בעיני כמה חסידים מחוגי המתנגדים למוהרנ"ת וחסידי ברסלב.
מאד לא סבל שיקראו לו 'רבי' כנהוג, וכשאחד פנה אליו בברכה 'גוט מארגן רבי' השיב לו 'גוט יאהר באהעלפער' (עוזר למלמד) כלומר שהוא המלמד, והשני הוא העוזר לו-מלמד לתשב"ר, ולא רבי לחסידים...
דולה ומשקה מתורת רבו...
מוהרנ"ת סלד מכל דבר שהיה בו מסממני מנהיגות, הוא לא החשיב את עצמו אלא כתלמיד הדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. בתחילה סירב גם לומר תורה בסעודה שלישית, מכיון שזה היה מנהג האדמורי"ם לערוך "שולחן" ולומר אז תורה.
אולם ברבות הזמן שינה מוהרנ"ת ממנהגו והחל לומר תורה בשלוש סעודות. לאחר מכן נודע סיבת הדבר.
ומעשה שהיה כך היה: אחד מחסידי ברסלב הפסיק לבוא למוהרנ"ת בסעודה שלישית, בידעו כי בשעה זו לא ישמיע מוהרנ"ת מתורתו ופניניו היקרים. ממנהגו של מוהרנ"ת היה לרשום לעצמו את כל חלומותיו שיש בהם איזה משמעות עבורו. פעם הציץ חסיד זה ברשימותיו של מוהרנ"ת ומצא כתוב שם שרבינו בא אליו בטרוניה מדוע הוא מגרש אנשים מפניו. כמו כן ידועה השיחה-שיתכן שאליה התכוון מוהרנ"ת בחלומו-שרבינו אמר לו בזה"ל: "וואס יאגסטו זיי, וואס טרייבסטו זיי, צו וועמען זאלן זיי גיין?!" (מדוע אתה רודף ומגרש אותם, וכי למי ילכו?).
ועוד מקובל אצל אנ"ש, שרבינו בחייו אמר למוהרנ"ת, שבאם האנשים שיתקרבו אליו יגיעו למספר מסויים-יתחיל לומר תורה בסעודה שלישית, והאיש הזה שבא אליו השלים את המספר המיוחל.
בשבת הבאה החסיד אכן בא לשלוש סעודות, הוא הבין שמעכשיו יאמר מוהרנ"ת תורה בסעודה שלישית. וכן אמנם היה.(אבניה ברזל עמ' סה-סו, סימן מ').
העיקר הוא המעשה
עיקר תורותיו של מוהרנ"ת לפני הציבור בנויים היו על יסודות דברי רבינו ועל ההנהגות המעשיות שציוה לתלמידיו, כגון תפילה בהתלהבות ובהתעוררות, שיעורים קבועים, שיחות חברים, שמחה, אמונה, התבודדות, התחזקות וכו'. גם ההלכות שכתב מוהרנ"ת היו מבוססים על ענינים אלו אותם מסר לקהל שומעיו בשבתות וימים טובים. כל הלכה היתה בנויה על אחד או יותר מתורותיו או סיפוריו של רבינו.
וכך היה מנהגו: הוא היה חוזר על קטעים מסויימים מתורה מסויימת של רבינו בתמצית ובבהירות, ועליה היה בונה שיחה שלימה, שעיקרה היה העובדא למעשה, כיצד לנהוג הלכה למעשה על פי התורה הזאת.
החידוש שבתורותיו של מוהרנ"ת וכל דיבוריו עם שומעי לקחו-שכולם סובבים על ציר אחד, והוא איך להתקרב להשי"ת, וכיצד לעבור את העולם החולף ועובר, את הגשר הצר, כדת וכיאות, לחטוף צידה לדרך הארוכה. ויסוד זה נדרש על ידו באופנים רבים מאד, שכולם אחד.
לילה שלם רק על גשמיות?!...
בזה שונה היה מוהרנ"ת מרבים ממנהיגי החסידות של תקופתו-הדור הרביעי לבעש"ט. בדרך כלל היו החסידים משיחים לפני רבותיהם בענינים של עוני ומחסור בגשמיות וצרות ומצוקות שונות שפקדו את שה פזורה ישראל בעת ההיא, ואמנם הצדיקים פעלו לישועתן של ישראל, כאשר נתפרסמו הרבה אותות ומופתים אשר פעלו הצדיקים רועי הדורות בקרב ישראל.
פעם אחת הגיע אדמו"ר מפורסם לטפליק. הלכו אליו כל בני העיר עם קוויטלאך (פתקאות) ופדיונות, כל אחד לבקשו על צרתו ומצוקתו. קבלת הקהל התארכה למשך לילה שלם. כשסיפרו זאת למוהרנ"ת, אמר: "לילה שלם לבקש רק על גשמיות, ועל רוחניות לא כלום?!" (שיח שרפי קודש א'-תקמ"ה).
עיקר ההתקרבות-בשביל רוחניות!
הרה"ק רבי מרדכי מטשערנוביל, אחד ממנהיגי הדור ההוא, התלונן אף הוא על תופעה זו. היה זה כשבא לחתונתה של נכדתו בשנת תקע"ט 1819 (ראה לעיל פרק כ"ה). אנשים רבים נתנו לו קוויטלאך, ובאו להתברך מפיו הקדוש. אח"כ העיר: "רק אחד מכל הנכנסים אלי בקש ממני בקשה על רוחניות!"... (שיח שרפי קודש ג'-רל"ב).בהקשר לכך כותב מוהרנ"ת:
"נר חנוכה אסור להשתמש לאורה (או"ח תרע"ג: א') ונר חנוכה הוא אור הצדיק, ובא לרמז, שאסור להתקרב להצדיק בשביל שימושי חול הנהוג עכשיו בעוונותינו הרבים. רק עיקר ההתקרבות יהיה בשביל ה' ית' כדי לזכות לאמונה שלימה" (ליקוטי הלכות, כיבוד רבו ות"ח ג': י"ח).
* * *
עיקר המופת-לקרב את האדם להשי"ת
אנשי הדור ההוא והדורות הבאים אחריו נטו להתייחס למעלותיו של הצדיק בעיקר כ"בעל מופת". סיפורים נפלאים התהלכו בקרב ההמון על הנפלאות שפעלו צדיקי הדור, ואיך המשיכו ישועות בעיניהם הצופות למרחקים למעלה מהזמן ומהמקום. ללא ספק, הרבה סיפורים היו אמת; כי בכוחם של הצדיקים האמיתיים לפעול ישועות בקרב הארץ בגשמיות וברוחניות. 1
לעומת זאת רבינו המעיט מאד בעשיית "מופתים", רק לעיתים מאד רחוקות היה פועל בכוחותיו העליונים לישועתן של ישראל. לדעתו, המופת הגדול ביותר היה להשפיע על בעל בחירה שישנה את מהלך חייו, וישאף להתקרב אליו ית'. 1 על ידי תפילה-היה רבינו גורס-יכול האדם להגיע למה שהוא רוצה, ללא צורך לפעול מופתים לשינוי הטבע, כי אמנם התפילה משנה הטבע, וזו היא הדרך היחידה שיש לאיש מישראל לצעוד בה בזה העולם, להתפלל להקדוש ברוך הוא, לבטוח בו ולהאמין בו, ואז יגיע לתכליתו האמיתי, לשמה ירד לעולם הזה.
ע"י תפילה אפשר לפעול הכל
מוהרנ"ת הלך בעקבותיו של רבינו. ידועים כמה וכמה סיפורים על מוהרנ"ת שהוא הראה מופתים גלויים לישועות שונות, כאלו שבקשו על זרע של קיימא וכו' אולם היו הם נדירים ביותר.
מוהרנ"ת הקדיש את כל כוחותיו להחדיר בתלמידיו שהתפילה היא עיקר תמצית דרכו של רבינו, ועל ידה אפשר להשיג הכל. מוהרנ"ת מבטא רעיון זה באופן נפלא באחת ההלכות שכתב בתקופה זו:
"עיקר שלימות התפילה היא ע"י האמונה... והאמונה צריכה להיות לשמה בכל הבחינות, ובלא זה אין לתפילה שלימות ואינה נעשית כלי לקבל השפע, כי עיקר הכלי שנשלמת ע"י דיבורי התפילה, הוא ע"י האמונה השלימה שהיא עיקר הכלי לקבל כל טוב. היינו שכמו שצריך שיהיה לו אמונה שלימה בה' ית' שהוא בורא הכל ומנהיג, מושל ומשגיח ובידו לשנות את הטבע כרצונו ולהשפיע כל טוב, כמו כן צריך שיהיה לו אמונה בעצמו, להאמין באמונה שלימה שהש"י שומע ומאזין ומקשיב כל דיבור ודיבור של כל אחד מישראל אפילו מהגרוע שבגרועים, כי הוא ית' שומע תפילת כל פה. ויש כח בכל אחד מישראל לפעול בקשתו ברחמים אצלו ית' אם יתפלל באמת אליו ית' כמו שכתוב: "קרוב ה' לכל קוראיו" (ליקוטי הלכות, נחלות ד': ג').
ובמקום אחר מביא מוהרנ"ת את המובא במדרש בביאור הפסוק "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" דבתחילה כתב קרוב ה' 'לכל' קוראיו, יהיה מי שיהיה ואילו בסיום כתוב לכל אשר יקראוהו 'באמת' דוקא. אלא כונת הכתוב הוא כך: שהקב"ה קרוב לכל קוראיו באיזה מדריגה שרק יהיו ואפילו הנמוכה ביותר-אבל בתנאי שהקריאה תהיה 'באמת'...
הישועה ע"י אנ"ש
עוד מהמיוחד בהנהגתו של מוהרנ"ת. כשהיו באים בבקשת ישועה-ניסה להתחמק ולהכליל את כל אנשי שלומינו שעל ידם יומתק הדין, והישועה תבוא.
ר' שמשון מטולטשין היה מתומכיו הנאמנים של מוהרנ"ת, ותרם בנדיבות לב מרווחי עסקיו לכל הדרוש לעניניו הקדושים של מוהרנ"ת. ר' שמשון היה חשוך בנים ובקש כמה פעמים ממוהרנ"ת שיעזור לו. מוהרנ"ת כתב לו: "אין בידי מפתח לבנים, אולם לאף אחד אחר אין מפתח זה (עי' תענית ב' ע"ב). דבר אחד ברור: אם יש אפשרות להמתיק את הגזירה ולעזור לך, אנ"ש יכולים לעזור לך יותר מכל דבר". 1
"שבועות הגדול"
כפי שהיה נהוג בחיי רבינו, שהחסידים היו מתקבצים אליו לחג השבועות, כך גם נמשך מנהג זה אצל מוהרנ"ת. תלמידיו ומקורביו היו באים אליו להתוועד יחדיו בחג השבועות. בכל שנה רבו הבאים לברסלב. הם השתדלו בדרך כלל להגיע יום לפני ערב החג, בכדי שיוכלו לסיים יחדיו את ספירת העומר.
אין לתאר את ההתלהבות וההתעוררות בתפילת ערבית האחרונה של ימי הספירה, בצוותא עם כל אנשי שלומינו.
שמונים איש-מלבד תושבי ברסלב-הגיעו למוהרנ"ת באותו שבועות הגדול של שנת תקצ"ג. 1 כשהגיעו לספירת העומר נשמעו קולות שועה וזעקה של תפילתם הנוראה בכל רחבי העיר.
בגלל המספר הגדול של הנאספים באותה שנה-מכונה השבועות הזה בקרב חסידי ברסלב "שבועות הגדול" (דער גרויסער שבועות).
הוא הרבי בעצמו!...
ועוד מאותו שבועות: אורח נכבד מאד נעלה, הגיע לאותו שבועות למוהרנ"ת מארץ ישראל, הלא הוא ר' שמעון... מראשוני תלמידי רבינו, שכבר דר בעת ההיא בארץ ישראל. כל הציבור קיבל אותו בהתלהבות וחרדת קודש.
באותה שנה חל חג השבועות ביום שישי ושבת, וכך היתה למוהרנ"ת הזדמנות לומר תורה בליל יו"ט וגם בשבת. כשרבי שמעון שמע את דיבורי מוהרנ"ת, התפעל כל כך מהם עד שקרא: "תמיד חשבתי על מוהרנ"ת שהוא תלמיד רבינו, כעת אני רואה שהוא הוא הרבי בעצמו! אני הרי מבין על יהודי טוב (כלומר רבי), כי הרי עזבתי את כל מפורסמי הדור והתקרבתי לרבינו בהיותו עדיין ילד. ובכן אני אומר לכם שכיום מוהרנ"ת הוא הרבי!" (שיח שרפי קודש תש"ח).
להנצל מהרהורי גאות
גם שאר הבאים באותו שבועות חשו התעוררות מיוחדת מתורותיו של מוהרנ"ת, הם התלחשו בינם לבין עצמם: "הרי הוא בעצמו הרבי!" כשהבחין בזה מוהרנ"ת, צעק: "אני יודע שאני לא הרבי! אני יודע שאני לא הרבי!" (שם תקס"ט).