פרק כט - באש ובמים
סיפור ר' לייב אשכנזי
ביום ד', ל"ב לעומר, עלה מוהרנ"ת ור' יהודה אליעזר על הספינה. והנה עבר כל יום ד' והגיע יום ה', ל"ג לעומר, ועדיין האניה לא זזה ממקומה.
מוהרנ"ת הצטער מאד מהעיכוב הגדול של הספינה. הוא החל לחשוש שרימו אותו. הוא כותב מהרהורי לבו אז:
"ומורא עלה על ראשי, אולי גם בזה יש רמאות, כאשר סיפרו לי שפעם אחת בא תלמיד חכם אחד לשם שהיה עוסק בתורה יום ולילה, והיה ממעט בשינה מאד ושמו ר' לייב אשכנזי. והטעה אותו סרסור אחד, ואמר ששכר לו ספינה. ר' לייב הנ"ל סילק לו כל שכר הספינה וירד לתוכה, ונתמהמה שם זמן הרבה, והקאפיטאן דחה אותו מיום ליום. סוף דבר ישב על הספינה כמדומה ששה חדשים, ולבסוף הוכרח לצאת מתוכה, כי היה הכל שקר... לגזול ממונו בחינם. ואחר כך כשיצא מהספינה ענה ואמר להסרסור: הצער שגרמת לי מחול לך, אבל הביטול תורה שבטלת אותי כל כך זמן איני מוחל לך, ובודאי ישלם לך ה' כגמולך. וזה הסרסור היה איש אמיד והיה לו אשה ושתי בנות, ותיכף ומיד מתו אחד אחד, עד שבזמן קצר מתו כולם. הוא ואשתו ויוצא חלציו ולא נשאר זכרו".
"וסיפרו לי מעשה זו" מסיים מוהרנ"ת את הסיפור הנורא "למען אדע להזהר מן הסרסורים... אבל איני יודע איך להזהר מהם, כי אי אפשר לי לשכור ספינה בלעדם, בפרט שאיני מכיר הלשון כלל. וגם זה שסיפר לי זאת אף על פי שהיה חזן ונדמה לאיש כשר, אבל כל כונתו היה כדי שאקח אותו לסרסור... ומחמת זה היה לבי נוקש בקרבי בעת שנתעכבתי ב' ימים הנ"ל על הספינה, מי יודע עד מתי אתעכב, אע"פ שהבנתי שלפי הנראה לא היה כאן רמאות גדול כנ"ל, אעפ"כ רבות מחשבות בלב איש, והיו עולים על לבי פחדים הנ"ל."
בשלום ובנחת
סוף סוף התבדו חששותיו של מוהרנ"ת, והאניה הפליגה ביום ו'. "והלכה הספינה בשלום בנחת תהלה לאל, ונתתי שבח והודאה להשי"ת שתהלה לאל נצלנו גם מחשש זאת, אבל בכל יום ו' הנ"ל ובכל יום ש"ק עד היום, יום א' פרשת בהר-בחוקותי, לא היה רוח טוב לדרכנו, רק רוחות קטנים מאד... ועל כן הלכנו לאט לאט. השי"ת יתן רוח טובה בנחת להגיענו מהרה למחוז חפצנו לחיים ולשלום, ונזכה לבוא לארץ ישראל מהרה בקדושה ובטהרה, אמן כן יהי רצון".
ביום שבת קודש חלו שוב שני הנוסעים בחולי ים, אולם באופן קל ביותר.
ויקם רוח סערה ותרומם גליו
ביום ב' בבוקר, כשהספינה נכנסה לאזור האיים הדרדנלים המסולעים, התפרצה לפתע רוח סערה חזקה שטלטלה את האניה מצד לצד, ממש יעלו שמים ירדו תהומות. בהלה אחזה ברב החובל והמלחים, ובחפזון רב משכו את החבלים וניסו בכל כוחם לייצב מעט את הספינה. ר' יהודה אליעזר שהיה על הסיפון וראה איך המלחים נחפזו לסדר את המפרסים למנוע מהאניה להתנגש בסלעים, היה מבוהל מאד. הוא התחיל לצעוק למוהרנ"ת שהיה אז בתאו: "רבי נתן, אהה! אוי ואבוי! וכו' התפללו וקראו אל ה'!" מוהרנ"ת שאחז אז באמצע תפילתו- לא פחד. הוא המשיך להתפלל כדרכו. לאחר תפילתו אמר כמנהגו תהילים. ואילו ר' יהודה אליעזר המשיך בזעקותיו, וקרא בקול גדול ועצב: "אהה, כי הים הולך וסוער!" מוהרנ"ת, בשמעו את קריאותיו של רעהו למסע, חלץ טליתו ותפיליו. הדבר נמשך כמה שעות.
"ובאמת" מסכם מוהרנ"ת את היום הקשה ההוא "היה באותו יום קצת סכנה, אבל בחסדי השי"ת לא היה מזה דבר, ועברנו בשלום". אולם, מציין מוהרנ"ת, כי הרוח לא היתה פונה לכיוון נסיעתם, וזה גרם להם למעט צער, אולם בסופו של דבר נרגעה הרוח, והכל שב לקדמותו.
בעיירות הגבול
ביום ג' היה מזג האויר כרגיל. המלחים הורידו את העוגן, והעמידו את הספינה אצל איזה עיירה מעיירות הישמעאליות, שם נחה כל הלילה.
למחרת בבוקר התירו את העוגן והחבלים, והמשיכו בדרכם.
ביום ד' עברו את הגבול. והנה הגיעה ספינה קטנה, ובתוכה כמה ישמעאלים, להם היו צריכים למסור את מסמכיהם לבדיקה. מוהרנ"ת מציין שבין אנשי הגבול הישמעאלים היה גם יהודי אחד, להבדיל, אך לא הכירו בו שהוא יהודי. הלה התחיל לדבר עמם בלשון הקודש, והושיט להם ידיו ואמר: "שלום, ויעקב הלך לדרכו וכו'." מוהרנ"ת ור' יהודה אליעזר השיבו לו שלום באהבה. הללו יצאו את הספינה, ואחר המשיכה לדרכה.
רוח סערה גדולה מאד
ביום ד' אחרי הצהריים החלה לנשב רוח סערה עזה שהלכה הלוך וגבור. בהלה ואנדרלמוסיא אחזה בכל. המלחים ואנשי הספינה אבדו עשתונותיהם, וכל כמה שניסו לסדר את המפרסים ולהעמיד הספינה על מכונה לא עלה בידם. האניה התהפכה מצד אל צד, טולטלה כקליפת אגוז, והמצב היה בכי רע. בכל האופק נראו אניות מטולטלות ונזרקות מעבר אל עבר, מתוך כך הבינו את גודל מצוקתם. גם מוהרנ"ת שלא שם לבו לסערה הקודמת התחיל להבין את עוצם הסכנה.
לבסוף נאלצו להשליך את העוגן ולהוריד את המפרסים, ואז נעמדה הספינה על מקומה, אולם היא המשיכה להתנדנד מצד לצד, כפי תיאורו של מוהרנ"ת: "גם בעת שעמדה הספינה, אף על פי כן לא היה לנו מנוחה, כי היתה מתנענעת בטלטול הקשה מאד".
ונוסף גם הוא...
ובכדי להוסיף צער על צערם-כותב מוהרנ"ת, חמד לו אחד מהמלחים לצון: "לעת ערב הלך ר' יהודה אליעזר ורצה לשאוב מים מן הים לצרכינו, והלך מאטראס אחד והשליך עליו חבל על ראשו בדרך שחוק, ועל ידי זה הפיל הכובע שלו לתוך הים, ונאבד עד היום..."
מאש וממים...
עוד מספר מוהרנ"ת ממאורעות אותם ימים על הים הסוער: "ונוסף לזה היה לנו עוד סכנה באותו הלילה, כי בחדרנו הצר והארוך קצת, היה שם עוד אחד מאנשי הספינה, ואז היה לו כאב שיניים, והביא לחדרינו אש, ועישן עליו צוקער לרפואה, וקודם השינה בא על דעתי חששא זאת מי יודע מה יהיה מהאש שהכניס, כי מחמת שהארובה שבחדר פתוחה אל החוץ לאויר השמים והרוח מנשב, בפרט רוח סערה כזאת, על כן בודאי צריכים לשמור עצמו מן האש שם מאד, ובאמת הקפיד הקאפיטאן בכל עת שהכנסנו נר לחדר, שלא ידלוק בעת השינה, ובפרט בליל שבת שהדלקנו שמן, ואחר הסעודה של ליל שבת נשאר עוד שמן בצנצנת, והיה אסור לנו לישון, עד שרמזנו למאטראס אחר שיכבה הנר. גם אחר כך לא הכנסנו שום נר לחדרנו, ואכלנו בלילה בחוץ, על הספינה, לאור הכוכבים, ועכשיו הלך הנ"ל והכניס אש בחדרנו בלילה, והיה עלי פחד גם קודם השינה, אבל לא יכולתי לומר לו מחמת שאינו מבין בלשונותינו, גם ידעתי כי לא יציית אותי..."
"ויהי בתוך הלילה-ממשיך מוהרנ"ת לתאר פרטי אותו מקרה-הקיצותי, והנה אש גדולה בוערת על השולחן, והלהב עולה למעלה, כי היו מונחים ספרי פסולים שלהם שם על השולחן ושאר ניירות וכולם נשרפו, וגם קצת מגוף השולחן, אבל בעת שהקיצותי כבר נודע לאחד זאת, ועמדו ועסקו לכבות... וגם אני נתתי להם ממימי הנטילה שלנו וכיבו... ותהלה לאל שקעה האש. וגודל סכנה זאת אין לשער, כי החדר צר מאד ולא היה בו שום פתח, כי אם ארובה קטנה שבעליית הספינה... ור' יהודה אליעזר ישן, ולא ידע בכל זה..."
"בבוקר ביום ה' סיפרתי לו כל זה, והודעתי לו כל סכנת האש שהיה לנו בלילה זאת, ואמרנו: מה זה שנוסף לסכנת המים שאנו עוברים בה עכשיו, ונוסף לזה היה סכנת האש... ברוך השם אשר הצילנו מאש וממים..."
היום דברתי דיבורי אש ומים...
מוהרנ"ת סיפר אז לרעהו ר' יהודה אליעזר "את דברי הצחות שאמר רבינו ז"ל אחר שאמר התורה ט' תיקונין המדבר מארץ ישראל, שמדבר שם מאש וממים, כי מבואר שם שצריכים שיהיו כל דבריו כגחלי אש, ואז, פתח צור ויזובו מים, ואמר אחר כך: היום דברתי דיבורים מאש וממים (איך האב היינט געזאגט פאר פייער און פאר וואסער)". היתה זו התורה שהכניסה לראשונה במוהרנ"ת את החשק לנסוע לארץ ישראל. וכך חיזק מוהרנ"ת את עצמו באמצע רוח סערה גדולה במימי הים הגדול, כשחייהם היו בסכנה עצומה נוסף לסכנת השריפה...
בשערי אלכסנדריה
הסופה נמשכה במשך יומיים, והם נשארו במקומם עם העוגנים בחוץ. בשבת בבוקר הרוחות עדיין נשבו בחזקה, אולם בכיוון הנכון. רב החובל העלה את העוגן והם יצאו להפלגה. הסופה נמשכה עוד כמה ימים ומוהרנ"ת ור' יהודה אליעזר חלו מאד, והקיאו כל מה שבא לפיהם. הם נאלצו להתפלל בשכיבה. רק ביום ד' הסופה התחילה להרגע, והרגשתם השתפרה.
ביום ה', ה' סיון הגיעו בשלום לעיר הנמל המצרית, אלכסנדריה. מוהרנ"ת מסכם: "זה היום עשה ה', היום יום ה', ג' סיון, באנו לעיר אלכסנדריא של מצרים בשלום, בלי שום פצע [פגע] משום צר ואויב ח"ו".
* * *
אלכסנדריה
"ביום הראשון משלושת ימי הגבלה נכנסתי עם הקאפיטאן בספינה קטנה לאלכסנדריא".
מוהרנ"ת התהלך ברחובות אלכסנדריה כמו בעולם אחר: "לא ידעתי להיכן אכנוס, מאחר שאין לי שום מכיר שם, ואיני יודע שום דיבור בלשונם. ושום ישראל מפולין ואשכנז לא נמצא שם... וראיתי לפני עם אשר לא ידעתי. כי מנהג מצרים משונה עוד בכמה וכמה דברים ממנהג איסטנבול הן בהמלבושים והן בהלשון והן במיני בהמות... ונבהלתי מראות. ואני עובר בתוך העיר כאלם וכחרש, והכל מסתכלים ותמהים עלי, וקצתם שוחקים ומתלוצצים ממני, אבל שום אדם לא פגע בי ח"ו".
מוהרנ"ת הרגיש עצמו משונה ובולט מאד בלבוש יהודי אירופה אותו לבש.
עם לא ידעתי לשונו...
הוא המשיך ללכת עד שהגיע לרובע האירופאי, האנשים הללו קרובים היו יותר למוהרנ"ת, והם נקראים שם "פריינקין" "ואלו האנשים כשראו אותי היו כמו מחותנים עמי, והתחילו לקרב אלי ולדבר עמי קצת מחמת שאנו כולנו מאקלים אחד מאירופע, אבל גם עמהם לא יכולתי לדבר כי רובם ככולם מדברים בלשון איטליא וסלוויטקא..."
בתוך כל זה ראה מוהרנ"ת פתאום שרב החובל נעלם ממנו, והוא נשאר לבדו.
נכנסתי לתוך הכרך בשלום
מוהרנ"ת המשיך ללכת וחיפש אחר איזה סימן לחיים יהודיים. לבסוף פגש שני יהודים אירופאיים שלפחות הבינו את המילה "רב" ו"חכם" וסמנו לו שילך בעקבותיהם. הם הובילו אותו לבית הרב. מוהרנ"ת שמח אז והודה לה' שהנחהו עד כה: "וב"ה שבאתי לבית הרב בשלום. והיה זה חסד גדול מהשי"ת אצלי שנכנסתי לתוך כרך זה בשלום במקום שאני כאילם ממש, ולא על חינם אנו אומרים ג' פעמים בכל יום נודה לך וכו' על ניסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים וכו', וזה אפילו כשיושב האדם בביתו, מכל שכן בדרך במדינות הים במדינה רחוקה ומשונה מאד ממדינותינו כזו, יהי שם ה' מבורך תמיד".
מוהרנ"ת עלה לבית הרב, שהיה דר בעליה, אך דלתו היתה סגורה. ובחסדי השי"ת נזדמן עוד יהודי שדפק על הדלת, ואז יצאה אשה אחת ורמזה בידה שהרב ישן, ואי אפשר להכנס עתה, אולם מוהרנ"ת שלא היה לו לאן ללכת, החליט להשאר שם עד שיקיץ הרב משנתו. מוהרנ"ת התיישב שם והמתין. שעה זו של המתנה היתה לו למעט מנוחה לאחר כל מה שעבר עליו.
בבית הרב
לאחר שנפתחה הדלת, נכנס מוהרנ"ת אל הרב.
במשך שהותו של מוהרנ"ת באיסטנבול, פגש שם ביהודי בשם ר' יחיאל מצפת, שגר באלכסנדריה חמשה חודשים, הלה ששמע שמוהרנ"ת נוסע לאלכסנדריה, מסר בידו מכתבי המלצה לרב וליהודי מכובד בעל השפעה, גביר בשם ר' אברהם טילקא. המכתב שמוהרנ"ת מסר בידי הרב שנפגש עמו עתה סייע לו מעט, אולם הדו-שיח ביניהם היה קשה מאד, מוהרנ"ת דיבר רק אידיש ולשון הקודש אשכנזית, בעוד שהרב דיבר רק לשון קודש בהברה ספרדית וערבית.
הרב שאל למוהרנ"ת בקפידה: "איך נוסעים עכשיו בעת כזאת לארץ ישראל שנשמע מלחמה כזאת עם יוון?"
מוהרנ"ת ביקש: "על כל פנים, מאחר שכבר באתי, יתן לי לעת עתה על כל פנים אכסניה".
הרב שאל: "האתה יכול לפרוע?"
"האם אין כאן הכנסת אורחים?"-שאל מוהרנ"ת.
ענה הרב: "כאן יש תקנה שלא לקבל אורח כי אם עד שלשה ימים".
מוהרנ"ת השיב: "טוב, אנחנו נאכל משלנו אחר שלשה ימים, רק לעת עתה יתן לנו אכסניה להניח החפצים שלנו".
מוהרנ"ת נשלח לביתו של ר' משה גבאי, חזן בית הכנסת. ר' משה קבל את מוהרנ"ת בסבר פנים יפות, ואמר לו שלום וברוך הבא.
בביתו של ר' משה גבאי
מיד עם התאכסנו בביתו של ר' משה גבאי, התעניין מוהרנ"ת איך להגיע שוב לנמל בכדי לאסוף את ר' יהודה אליעזר, וכן ליטול את חפציהם שנשארו בספינה. אולם מוהרנ"ת לא ידע מקום הספינה ואיך להגיע אליה בין רבוי הספינות העוגנות בנמל. ר' משה הבין מיד למבוכתו של מוהרנ"ת, ושלח עמו את בנו שיעזור בידו. הם הלכו לנמל וחיפשו שעות ארוכות עד שמצאו סירה קטנה שהשיטה אותם לאניות העוגנות במפרץ. אולם בסופו של דבר שבו לפנות ערב לביתו של ר' משה בידים ריקות, כאשר כל אותה עת לא הצליח מוהרנ"ת לדבר עמם בצורה שוטפת מחמת שלא הבין את שפתם.
בחסדי השי"ת הזדמן לביתו של ר' משה, יהודי מסלוניקי בשם ר' אהרן, והוא הבין לשפתו של מוהרנ"ת. כששמע את הקורות אותו, נתעוררו רחמיו עליו, ומיד חזר עמו לנמל. הם נכנסו לסירה קטנה ששטה הלוך ושוב בין כל האניות בהורדת נוסעים והעלאת נוסעים אחרים, אבל עוד לא הצליחו למצוא את אניתו של מוהרנ"ת. כבר התחיל להחשיך, ובלית ברירה חזרו לביתו של ר' משה.
שם רבינו הנורא באלכסנדריה של מצרים
בדרך, שאל ר' אהרן את מוהרנ"ת אם יש בידו איזה ספרים חדשים.
"ובזה החיה אותי" כותב מוהרנ"ת בסיפוק רב "ותיכף השבתי לו שיש איתי ספר חדש שלא ראיתם אותו עדיין במדינה זו, ושם הספר "ליקוטי מוהר"ן" וזה הענין החיה אותי מאד, ואמרתי בלבי שבשביל זה לבד כדאי כל היסורים וטלטולים שיש לי, שאני עכשיו כמו בגלות מצרים, שאני נע ונד ומטולטל ומבולבל באלכסנדריה של מצרים, אשר מעולם לא עלה על דעתי להיות בכאן. אבל כשאני זוכה להזכיר באלכסנדריה בשוק שם הספר של רבינו הנורא ז"ל בשביל זה הכל כדאי. כפי מה שאני מאמין ויודע קצת גדולות קדושת נוראות זה הספר, וגודל הפעולות טובות ונוראות שעושה בעולם וכו' וכו' ואם לא הייתי בכאן, מי יודע מתי היה נזכר זה הספר בכאן, ואם לא באתי כי אם בשביל זה- די! בפרט שהבנתי תיכף שעל ידי שאלה הזאת בודאי אזכה למכור כאן איזה ספר. (וכן הוי)".
הליכותיהם של הספרדים במצרים
בביתו של ר' משה גבאי ארחו אותו בחום ובסבר פנים יפות:
"התפללתי מעריב וספרתי ספירת העומר, וקודם שגמרתי, בא הבעל הבית ר' משה וקיבל אותי בסבר פנים יפות..."
מעניין במיוחד הוא תיאורו של מוהרנ"ת שמוצאו מאוקראינה ונוכח לראשונה בבית ר' משה גבאי במנהגיהם ובהליכותיהם של יהודי עדות המזרח שמעולם לא חזה בהם:
"...אחר כך באו לשם בני הנערים כמו בני ט"ו או ט"ז שנה ויותר, וישבו לפני בעל הבית, וקראו לפניו הפרשה 'במדבר' בניגון ונקודות שלהם... ואחר כך אכלנו סעודת הלילה, ואכלנו עיסה שקורין "לאקשין" (איטריות) עם גבינה, בידים, ועם לחם כדרכם, והכל היה חביב בעיני מאחר שזכיתי עכ"פ שיהיה לי מקום מנוחה ללון במקום רחוק, וגם נותנים לי לאכול ב"ה... וישנתי שם על הקרקע... ונתנו לי איזה יריעה וכר של קש כדרכם, וישנתי שם, והכל היה בעיני יקר מאד..."
למחרת בבוקר הלך מוהרנ"ת לטבול במקווה. "וזה החיה אותי מאד מאד, כי זה יותר משני שבועות שלא זכיתי לטבול במקוה". הוא לוה מאחד מתושבי המקום טלית ותפילין, כי כאמור כל חפציו היו עדיין בספינה שטרם מצאה. התפלין, מציין מוהרנ"ת, היו הרבה יותר קטנים מאשר באירופה ורוב הטליתות היו עשויות מצמר גפן (כותנה). לאחר מכן כיבדו אותו בקפה ו'פת הבאה בכיסנין'.
כמה מאנשי העיר שהגיעו לשם, חלקו כבוד לאורח החדש "האירופאי". הוא שאל והתעניין אצלם מהי הדרך הטובה ביותר להגיע לארץ ישראל. מכל ההצעות, מצאה חן בעיניו ההצעה לנסוע דרך הים לנמל צידון.
הספינה נמצאה
חג השבועות מתדפק על הפתח. ביום ו' ערב ש"ק שהיה גם ערב שבועות (שחל אז ביום א' וב'), מיד לאחר שסיים מוהרנ"ת תפילתו, יצא בחברת ר' אהרן אל הים למצוא את ספינתו בה היה עד עכשיו ר' יהודה אליעזר. מוהרנ"ת החליט ויהי מה: היום צריך הוא למצוא את הספינה, כי "היום ערב שבת שהוא ערב שבועות, ואם ח"ו לא אמצא היום הספינה כמו אתמול, מה אעשה בשבת ושבועות כשאהיה ח"ו לבדי בלא חבירי ר' יהודה אליעזר. כי איך יערב לי שמחת שבת ויו"ט כשאהיה ח"ו נתעה מחבירי וספינתי, והוא ממני. ובשבת ויו"ט ודאי אי אפשר לבקש".
בתחילה שכרו כלי שיט קטן אבל לא הצליחו למצוא את האניה. אחר כך עלו על סירה יותר גדולה ועברו מאניה לאניה ולא ראוה. "והתחלתי לצעוק בקול: 'יהודה לייזר! יהודה לייזר!' ואין קול ואין עונה. אחר כך באנו סמוך לספינתינו ולא הכרתי אותה... ובחסדי השם באנו לספינה שלנו, ותיכף ראו אותי המאטראסין והתחילו לצעוק אלי ולקרות את ר' יהודה אליעזר... וגודל השמחה שהיה לי אז כשזכיתי לראות אותו אין לשער, וגם על ר' יהודה אליעזר היה שמחה גדולה כי הוא היה לו גם כן כליון עינים גדול מאד על שנתעכבתי כל כך קרוב למעת-לעת. ברוך ה' הגומל לחייבים טובות אשר עזרני עד כה ונתן לי כח לסבול הכל בחסדו הגדול..."
הם נטלו בשמחה את חפציהם וחזרו לביתו של ר' משה, "ברוך השם, הכל שלום".
מוהרנ"ת מסכם את פרק זה של ענויי הנפש: "ועזרני השי"ת לבוא לבית האכסניא שלי, ועלינו על העליה המיוחדת שישנתי שם בלילה, ושם הנחתי כל החפצים בשלום. ונתתי שבח והודיה להשי"ת שהביא אותנו ביחד בשלום, וגם תהלה לא-ל יש לנו אכסניא טובה, עליה מיוחדת שיכולים לעשו"ת בה מה שנרצה, ללמוד ולהתפלל כדרכינו שמשונה הרבה מהספרדים. ב"ה אשר עד כה עזרני".
חג השבועות במצרים
באותו יום נתבשרו על אניה שהיתה אמורה לצאת לצידון זמן קצר אחרי יום-טוב, הדבר שימח מאד את לבבם.
אז התחילו להתכונן לשבת ושבועות. מוהרנ"ת ור' יהודה אליעזר שכבר היו עכשיו בצותא, שמחו מאד שהגיעו לאלכסנדריה לחגוג את חג השבועות בין יהודים במקום להיות לבדם על האניה בין גויים ערלים: "ושמחנו מאד שזכינו אחר חלישו"ת ויסורין כאלו וטלטולים כאלו שהיה לנו על הים, לבוא על חג השבועות ושבת קודש למקום מנוחה ב"ה".
כמו כן נוספה שמחה על שמחתם שנזדמן להם יהודי מאוקראינה, ששב זה עתה מארץ ישראל, והוא התאכסן עמהם באותה אכסניה אצל ר' משה גבאי, והיה להם עם מי לדבר.
אף את ליל חג השבועות בצוותא עם הספרדים שבמצרים-מתאר מוהרנ"ת בהתפעלות:
"במוצש"ק ליל א' של שבועות נתקבצו כמה אנשים לבית בעל הבית שלנו, והיינו נעורים שם, והיה זה לנו לנחת גדול, ואמרנו כל התיקון, וגם האדרא רבה, כי שם הלילה גדולה בעתים הללו קרוב לכפליים משיעור הלילה שלנו... אבל אעפ"כ לא היה לנו צער מנידוד השינה, כי ישבנו שם בהרווחה גדולה על המצעות שלהם, ובכל פעם נתנו לנו קפה לשתות, וסמוך ליום נתנו לכל העולם יין שרף טוב עם מרקחת של קליפת מאראנצין. גם סמוך לאור היום התחילו קצת ספרדים לנגן שירות ותשבחות, קצתם הידועים לנו, וקצת אחרים בניגונים משונים שלהם. וגם ניגנו יה רבון עלם וכו' בניגון ונקודות משונות משלהם... ואעפ"כ היה לי נחת גדול מאד, והייתי מנגן עמהם... ושמחתי ששמעתי שבכל מקום מזמרים ומשבחים לשמו הגדול יתברך ויתעלה... ואז הלכנו לטבול... ואחר התפילה אכלנו אורז עם חלב ודבש, כי כך המנהג שלהם לאכול בשבועות דבש וחלב. גם בליל ב' של שבועות עזרני השי"ת שהיה שם אחד שאכל גם כן אצל בעל הבית שלנו, והתחיל לרקד... ורקדנו עמו יחד... וזה היה יקר בעינינו מאד שזכינו לשמוח ולרקוד בחג הקדוש הזה זמן מתן תורתינו במקום רחוק ומשונה כזה מה שלא עלה על דעתנו, כי היינו סבורים שח"ו נתעכב על הספינה בשבועות ח"ו, ועכשיו עזרני השי"ת לבוא אל העיר לאכסניה טובה ולשמוח בשבועות בריקודין בעזהי"ת".
עוד מודה מוהרנ"ת להשי"ת שעזרו לחדש שם בתורה מענין מתן תורה דברים נאים.
* * *
תם הכסף
במוצאי יו"ט, נקלע מוהרנ"ת שוב לדאגותיו הכספיות הטורדות, שבשבת ויו"ט דחק אותם: מאין יקח עתה מעות להמשך הנסיעה. הוא ידע שאין לו אפשרות אחרת אלא לגשת לרב ולבקש ממנו לעורר את בני הקהילה שיסייעו בידו בממון, בכדי שיוכל לבצע את משאלתו הקדושה ולבוא לארץ ישראל. הדבר גרם לו אי נעימות, במיוחד מפני שעדיין היה זכור לו קפידת הרב עליו מפני מה הוא נוסע בעת סכנה זו לארץ ישראל. עוד מוסיף מוהרנ"ת, כי לרעהו ר' יהודה אליעזר נאבד כובעו העליון על הים, ואין זה לפי כבוד הרב להכנס אליו ללא כובע מכובד.
"אמת" הרהר מוהרנ"ת "שבמדינה רחוקה כזאת, בלא זה אנו משונים בעיניהם מאד, על כן איך שמלובשים שם, הכל נכון לפניהם. אעפ"כ היה לי קצת צער מזה, כי לא היה לנו לכבוד לכנוס כך להרב, אך מה לעשו"ת וההכרח לא יגונה..."
ואמנם מוהרנ"ת ור' יהודה אליעזר נכנסו אל הרב. אך כאשר יגורו בא: "ובאנו להרב, והשיב לנו תיכף שאין יכול לעזור לנו כלל. וכל מה שדברנו לא הועיל... ואמר לנו ששום אדם לא ירצה ליתן בשביל אנשים שהולכים עכשיו להשתטח על קברי צדיקים בארץ ישראל, כי הוא דבר זר אצלם, ואם היה לנו ממון בעצמינו-הרשו"ת לנו לעשו"ת מה שנרצה, אך ליתן נדבה בשביל זה לא ירצו. ואני טענתי עמו... וכי מפני שאני נוסע לדבר מצוה להמשיך עלי קדושת ארץ ישראל אין צריכים לעזור לי? אבל הוא לא שמע אלי... רק אחר כך, אחר הפצרות רבות שבקשנו אותו שהוא יעשה את שלו וישלח שני אנשים, וה' הטוב בעיניו יעשה, אח"כ השיב בשפה רפה שישלח, כמי שאומר אני אשלח אנשים אבל לא יפעלו מאומה, והלכתי משם בפחי נפש..."
ספרי רבינו בסאלוניקי
לבסוף, מסכם מוהרנ"ת-גמל עמו השי"ת חסד מה שלא עלה על דעתו. הוא השיג את הסכום הנדרש מכמה מקומות. ראשית מהגביר הנזכר לעיל (ר' אברהם טילקא) וכן בני הקהילה נתנו את חלקם, ובעיקר, מציין מוהרנ"ת בסיפוק, שזכה למכור כמה ספרי רבינו ביניהם ליקוטי מוהר"ן, וספר האלף-בית (ספר המידות), ומכל זה התאסף אצלו סכום שיוכל להמשיך בנסיעתו.
ועל הכל-מסיים מוהרנ"ת: "היה יקר בעיני מאד שזכיתי להשאיר ספרי רבינו ז"ל במדינה רחוקה כזאת. גם ר' אהרן הנ"ל קנה ממני שני ספרי ליקוטי מוהר"ן וב' ספרי אלף-בית להוליכם לסאלוניקי, שהיא עיר גדולה לאלקים במדינות ישמעאל, וישראלים דרים שם הרבה..."
לכיוון העיר צידון
מוהרנ"ת מתכונן לקראת התחנה האחרונה לפני ארץ ישראל. אולם עדיין היה מסופק באיזה דרך יסע, שמא עדיף לנסוע לצידון, או לעכו או ליפו. עדיפות יתירה היתה בעיניו העיר צידון, כיון שהיא הקרובה ביותר ליעדו, צפת. אולם מכיון שלא שלט בשפת אנשי המקום, היה קשה לו לכלכל את דרכיו כפי רצונו, וקשה היה לו להשיג אניה שתובילהו למחוז חפצו.
ביום חמישי נודע להם על ספינה שהיתה אמורה להפליג לצידון ביום המחרת. אולם עדיין היה עליהם לסדר את מסמכיהם, והתעכבו עקב כך עד יום שישי בצהריים.
כשהאישורים המתאימים היו מוכנים סוף סוף-עדיין רב החובל לא היה מוכן. כמנהג אנשי האזור ההוא (מזרח התיכון) הוא שינה כל רגע את המחיר. בתחילה ביקש שלושים טאלר לשניהם, אח"כ חמישים טאלר לשניהם, אח"כ חמישים לכל אחד מהם... רק לאחר התערבותו של ר' אהרן, הגיעו להסכמה: ארבעים וחמישה טאלר לשניהם.
בחיפזון יצאו ממצרים...
לאחר יום עמוס וקשה של טרדות וטלטולים מהכא להתם ומהתם להכא, הגיעו איך שהוא לידי עמק השוה: "ובגודל חסדי ה' וישועתו ועזרתו הגדולה יצאנו מאלכסנדריא ביום ו', עש"ק פרשת נשא, בערך ב' או ג' שעות קודם קבלת שבת קודש, ויצאנו בחיפזון גדול. ומגודל החפזון לא קנינו צידה לדרך כי אם מעט אוגירקיס (מלפפונים) ולחם מעט... ויצאנו ממש כמו שיוצאים ממצרים בחיפזון, "וגם צידה לא עשינו לנו"... ובאנו אל הספינה הגדולה קודם קבלת שבת בערך ב' שעות, ונתננו שבח גדול להשי"ת שזכינו לצאת ממצרים..."
מוהרנ"ת מוצא מקום לציין בסוף פרק אלכסנדריה, שגם כניסתו למצרים היתה בלית ברירה: "כי באמת בכל הדרך שהלכתי מאיסטנבול לאלכסנדריא היה לי צער כשזכרתי שאני מוכרח עתה לילך למצרים, והייתי מצפה היום והשעה לצאת משם, ובחסדי השי"ת יצאנו משם בזריזות בעזהי"ת".
* * *
על קצה גבול ארץ ישראל
ביום ראשון הפליגה האניה לדרכה.
הים היה סוער, ומוהרנ"ת היה חלש למדי, אך הוא מדגיש: "שהכל היה בחסד, ולא הייתי מוטל למשכב כמו בהדרך מאיסטנבול לאלכסנדריא".
הם המשיכו בנסיעתם, עד יום חמישי. ביום זה לפנות ערב נראתה לעיניהם היבשה, והיא היבשה שעל גבול ארץ ישראל...
בעיר צור
ביום שישי בבוקר נראתה לפני הנוסעים מרחוק עיר אחת. המלחים הודיעו להם כי עוברים הם עתה את העיר עכו. רב החובל לא הסכים לעצור והם המשיכו עד שהגיעו לעיר צור, על גבולה של ארץ ישראל, ביום שישי בצהריים. הטילו המלחים שם עוגן.
המלחים עלו לחוף, ומוהרנ"ת, שלא נשארה שום צידה בכליו כי אם מעט לחם יבש (צנימים), נתן כסף בידיהם וביקשם לקנות לו מעט לחם טרי וקצת ירקות לכבוד שבת.
בעיר צידון
כשעתיים לאחר חצות הלילה, העלו אנשי הספינה את העוגן, והמשיכו בהפלגתם, עד שהגיעו בחצות יום השבת קודש, י"ט סיון, לעיר הסמוכה, צידון. המלחים הטילו שם עוגן, והספינה נעצרה.
רב החובל רצה להמשיך לעיר הבירה ביירות, וצוה איפוא על מוהרנ"ת ור' יהודה אליעזר לרדת מיד מהספינה. הם הפצירו בו שמפני קדושת השבת יואיל לתת להם להשאר בספינה עד הערב. לאחר הפצרות רבות נענה רב החובל למשאלתם. אולם מיד עם רדת החשיכה, כשמוהרנ"ת עדיין לא סיים את ברכת המזון של סעודה שלישית, ציוו עליהם לעזוב מיד את הספינה.
בלית ברירה, מבלי לדעת לאן לפנות, נאלצו ליטול עמם את מטלטליהם ועזבו את הספינה.
רעש והמולה קידמו את פניהם, סבלים ערביים "התנפלו" עליהם לישא את מטלטליהם עד הרציף תמורת תשלום מועט. אולם לבו של מוהרנ"ת כבד היה עליו: להיכן יפנה בשעה זו של חשיכה בעיר זרה ומנוכרת שגם את שפתם לא ידע.
כשהגיעו אל רציף הנוסעים פגשו לשמחתם הרבה ביהודי שבא לקראתם, ואם כי בתחילה לא ידעו כי הלה מזרע ישראל הוא, אך מיד הוא נתוודע אליהם "וקירב אותנו מאד, ונתן לנו מקום סמוך לבית המכס להניח שם החפצים וללון שם בלילה... וגם הביא לנו מחצלת ופירש לפנינו, והיה לנו מקום מנוחה ב"ה. ותיכף נתקבצו אלינו איזה ישראלים ודיברו עמנו, וקרבו אותנו מאד... אחר כך דברתי עמהם איך לוקחין בכאן משקה להבדלה, ובצידון אין בנמצא יין מחמת החום, רק שכר ויי"ש... והיה שם השמש והביא לי יי"ש ועלים של עלי לימוני'ס להריח, והבדלתי בעזהי"ת".
תוך כדי שיחתו של מוהרנ"ת עם אנשי המקום, הודיעו לו הללו שבקצה העיר נמצא קברו הקדוש של זבולון בן יעקב. ויש אומרים שגם אחיו יששכר נקבר שם. שמחה וחדוה הציפו את לב מוהרנ"ת שיזכה להיות על קבר שבט מישראל. הוא מסיים: "ברוך ה' אשר הביאני עד הלום, עד גבול ארץ ישראל".
על ציון הקדוש של זבולון בן יעקב
בבקרו של יום ראשון, כ' סיון, זכה אמנם מוהרנ"ת להשתטח על ציונו הקדוש של זבולון.
מאורע זה מתאר מוהרנ"ת בעליצות לב:
"ובבוקר נכנסתי לצידון, והלכנו על קבר זבולון ויש שם היכל נאה על קברו ומנורות בשמן זית, ויש שם שומר ישמעאל אחד, כי גם הישמעאלים מכבדים זה הקבר מאד. ומה נשיב לה' כל תגמולוהי עלינו שזכינו גם להיות על קבר קדוש ונורא כזה, והדלקתי שם שמן זית. וחזרנו משם. ואחר כך אמרו לנו שעיר צידון בעצמה עדיין אינה ארץ ישראל, רק מקבר זבולון ואילך משם מתחיל גבול ארץ ישראל..."
נזכה להמשיך עלינו קדושת ארץ ישראל
"במה נקדם ה'" מסיים מוהרנ"ת את מחצית הראשון של מסעו "שזכינו היום, יום א', כ' סיון, להשתטח על קבר הנורא הנ"ל בארץ ישראל, וביום מחר אי"ה אנו מוכנים לילך לצפת תובב"א. השי"ת יביאנו לשם לשלום, ונזכה להמשיך עלינו קדושת ארץ ישראל באמת, אמן כן יהי רצון---"
* * *