פרק כח - איסטנבול
והלכתי בשמחה...
מוהרנ"ת ומלוהו לנסיעה ר' יהודה אליעזר יצאו את העיר, ונכנסו לנמל האניות. בהכנסם היה עליהם לעבור דרך אזור המכס ובקורת הגבולות. הדבר ארך להם כשעתיים, עד שכל תעודותיהם ומסמכיהם נבדקו ונחתמו כדין.
"וביום ו' ערב שבת קודש כ"ח ניסן, י"ג לספירה שנת תקפ"ב עלינו על הספינה לאיסטנבול, בערך ב' שעות אחר חצות היום". (עיין שו"ע או"ח סימן רמ"ח סעיף א' וסעיף ג').
מוהרנ"ת נפרד ממלויו הקרובים והאהובים עליו שבאו ללוותו עד פתח שער הנמל "שמשם והלאה אין אדם רשאי לצאת ולכנוס בלי רשיון מהשרים. וכאשר זכיתי לצאת מהפתח חוץ לספר ניתן שמחה בלבי, והלכתי בשמחה אני וידידי ר' יהודה אליעזר".
יורדי הים באניות
הם התקדמו לרציף האניות, ועתה היה להם לדעת איזו מהאניות הרבות שעגנו שם, היא שלהם. הם סובבו אנה ואנה ולא מצאו את ספינתם. גם להתעניין אצל האנשים שסובבו שם, נמנע מהם, מכיון שרוב הפועלים ועובדי הספינות דיברו בשפות איטלקית, טורקית או ערבית, אבל לא רוסית ובודאי לא אידיש. הם הסתפקו בכך שלפחות ידעו לבטא את שמו של רב החובל "יאקאפ טאדוויעביץ".
בחסדי ה' נזדמן להם אחד המלחים, והיתה זו השגחה פרטית שזה היה אחד המלחים של הספינה שלהם. ובשמעו את שם רב החובל, סימן להם בידו שילכו אחריו, ואמנם ספינתם עמדה במרחק של עשרה ספינות, בקצה הרציף. הוא הובילם מספינה לספינה, כמו כן היה עליהם לטפס בחבלים לעלות ולרדת כמה פעמים, מבצע שלא הורגלו לכך מעודם, והדבר היה קשה עליהם. אולם-מציין מוהרנ"ת: "מרוב שמחתי ורוחב לבי אז, לא היה לי שום פחד כלל לירד בחבל מספינה לספינה על הים בדרך שלא עברתי בו מעולם, רק עברתי מספינה לספינה בזריזות כמו שעבר להבדיל המאטראס (המלח)... עד שבאנו לספינה שלנו".
והלכנו בספינה בשמחה גדולה
רטט של שמחה ואושר אחז את מוהרנ"ת העומד בצעדיו הראשונים המעשיים של ביצוע מאוויי נפשו לעלות לאדמת הקודש. הוא התהלך בספינה במצב של רוממות רוח, שאיפשר לו להתבונן בפלאי הספינה: "ואנחנו הלכנו לכאן ולכאן בכל הספינה, כי הכל היו אצלנו נפלאות... ואפילו אנכי שכבר הייתי בספינה, אבל אותה הספינה היא קטנה מהספינות האלו, וגם שם לא היה לי פנאי להסתכל היטב להשביע עיני בכל תבנית מעשה הספינה, והלכנו בכל הספינה בשמחה גדולה".
ההכנות האחרונות להפלגה
מוהרנ"ת ור' יהודה אליעזר ירדו לתאו של רב החובל, אך לא מצאהו שם. לשמחתם מצאו אחד מהמלחים שהיה מכיר בלשון אשכנז, הלה קיבל אותם בסבר פנים יפות. מוהרנ"ת מציין כי בספינה כבר התפרסם על דבר בואם של שני יהודים להצטרף להפלגה, בהיותם היהודים היחידים בספינה. הוא ביקש מהמלח הלזה שיסייע בידם להביא את מטלטליהם וחבילותיהם שעדיין לא היו על הספינה. לבסוף נאלץ מוהרנ"ת בעצמו לרדת עם ספינה קטנה לרציף להביא בזריזות את החבילות בטרם תיכנס השבת.
ברציף פגש שוב בידידיו שבאו ללוותו, שעדיין לא עזבו את הנמל. הם נפרדו עוד הפעם עם מוהרנ"ת בשמחה מופגנת "בדרך אהבה וגעגועים גדולים וגם צעקנו להם בקול גדול 'חיים ושלום'! ותיכף העלו המאטארסין כל החפצים שלנו, ואנחנו קבלנו מהם, והכל בזריזות ובשמחה... ועדיין לא בא הקאפיטאן להספינה".
כשני עמי הארץ העוסקים בהלכה...
מוהרנ"ת ורי"א החלו להתכונן לשבת קודש ובישלו שם עוף לכבוד סעודות השבת. המלחים ועובדי הספינה היטיבו עם שני היהודים היחידים בספינה, והראו להם איך לשאוב מים מתוקים מתוך החביות, וכן על מקום העצים המוכנים לבישול. אבל רב החובל עדיין לא הגיע.
כשהגיע רב החובל, קיבלם בסבר פנים יפות, אך כאן נכון להם עוד איזה נסיון קט. המתווך שנשא ונתן עם מוהרנ"ת בטרם הנסיעה, הזמין ארבעה מקומות בסכום של מאתיים רובל, ולבסוף לא שלמו שני האנשים הללו וגם לא הגיעו לספינה "והיה לי פחד גדול מזה, כי הייתי מתיירא שלא יעליל עלי לתבוע אותי ח"ו עוד מאה רובל בחינם בעד הב' אנשים שלא באו... אבל לא רציתי לטעון עמו הרבה, וגם כי בלא זה איני יכול לדבר היטב אפילו בלשון רוסיא, וגם רב החובל לא היה יכול לדבר היטב. ודיברנו יחד כמו להבדיל שני עמי הארצות העוסקים בהלכה יחד שאין אחד מבין הטעות של חבירו..."
תליתי עיני למרום...
אעפ"כ חשש מוהרנ"ת מאד כי בסופו של דבר יתבעו מהם את הסכום העצום עבור שני היהודים הנוספים שלא הגיעו, וגם בלאו הכי, מצבו הכספי היה קשה מאד. "תליתי עיני למרום, ואמרתי: רבונו של עולם! אני שלך, ומעט המעות שבידי הכל שלך, כרצונך עשה עמנו. כי ידעתי שבאם ח"ו יעשוק אותי האדון הזה בודאי תעזור לי ותזמין לי ממון אחר, אך בבקשה ממך הצילני מידו, ואל יהיה נמסר ממון ישראל ביד גוי בחינם, ואל תצער אותי כל כך..."
שבת מלכתא על הספינה
מוהרנ"ת ור' יהודה אליעזר, המשיכו בהכנותיהם לכבוד השבת. לאחר מכן שכב מוהרנ"ת לנוח מעט. אולם עדיין לא היה לו מקום מסויים להניח את חפציו, וכאן ראה את ישועת ה' שבמקום שיזעף עליו רב החובל עקב המכשול עם שני האנשים-ירד עמו לחדרו אשר בירכתי הספינה, ובפנים יפות אמר לו: "הלא כל הבית לפניך, הנח במקום שתרצה... והתחלנו תיכף להוריד החפצים, והמטאראסין הורידו קצת החפצים הכבדים, וגם באותה שעה ירדו קצת מאטאראסין ופינו את הבית וכיבדו אותו, ואמרנו הכל בשבילנו שמפנים ומכבדים את הבית לכבוד שבת בשבילנו. וגם אנחנו סדרנו הכל כראוי, והנחנו כל דבר במקומו... והמטראסין כולם עלו על עליית הספינה, ונשאר הבית פנוי בשבילנו... והיה לנו רשו"ת לעשו"ת בו מה שנרצה להתפלל וללמוד ולכתוב ולהתבודד וכו'..."
"ואחר כך לבשנו בגדי שבת... ואז תיכף התפללנו שנינו בשמחה... וכשגמרנו התפילה ניתן שמחה בלבנו, והיינו שמחים מאד, ואמרנו 'שלום עליכם' בשמחה, וסדרנו השולחן בלחם משנה וכוס יין לקידוש, וקדשנו על הכוס בשמחה, ונטלנו ידינו ואכלנו בשמחה דגים יבשים שהיו עמנו ובשר התרנגולת, ושתינו יין וברכנו ברכת המזון-הכל בשמחה, ואחר כך רקדנו מעט מחמת שמחה..."
בשבת בבוקר הבחינו נוסעינו כי אנשי הספינה פורסים את הוילונות, ומתכוננים להפלגה. הדבר שימח את לב מוהרנ"ת, "כי לפעמים נזדמן ח"ו שהקאפיטאן מבטיח לילך מיד, ואחר כך צריכים להתעכב כמה ימים, ובימי תשרי העבר נזדמן שנתעכבו ג' שבועות על הספינה קודם שהלכו עד שכלה בידם כל המאכלים שהכינו להם, והגיעו ימי הקור, והיה להם יסורים גדולים עד הנפש רח"ל כידוע, וב"ה שהצילנו מזה, כי ביום ו' עלינו על הספינה, וביום שבת זזה ממקומה קצת".
"ותהילה לאל" מסיים מוהרנ"ת "עבר עלינו השבת קודש בשלום ובשלוה ושמחה, ונתתי שבח להשם יתברך שתהלה לאל לא היה שום צער בשבת. ברוך הוא אשר עד כה עזרני".
* * *
נפלאות ה'
ביום ראשון, א' דר"ח אייר, קודם אור היום, הפליגה האניה ויצאה לדרכה. בשמעם את השאון והמהומה מההכנות האחרונות לפני ההפלגה, עלו מוהרנ"ת ורעהו על הסיפון, וראו כיצד המלחים מתירים את החבלים, מושכים את העוגן, ופורסים את המפרשים. שניהם עמדו נבהלים ומשתוממים מנפלאות ה' בענין אומנות הספינה, "ונתננו שבח להשי"ת אשר ברא את הים ואת היבשה ונתן חכמה בלב האדם לעשו"ת ספינה גדולה בתחבולות ואומנות כאלה. והסתכלנו עליהם בערך ב' או ג' שעות עד ערך הנץ החמה, ואחר כך ירדנו להתפלל".
לחן ולחסד בעיני רב החובל
מוהרנ"ת מציין בסיפוק שבכל היום הראשון להפלגה לא הרגיש שום מיחוש, על אף שזו לו הפעם הראשונה שהוא נוסע על הים, ובדרך כלל המפליגים לראשונה חשים מיחושים שונים. באותו יום הראשון לנסיעה, ניגש אליהם רב החובל ושאלם אם הם עשירים בעלי ממון. מוהרנ"ת השיבו בשלילה, והוסיף, שבשביל זה אין להם מאכלים כראוי. רב החובל שהיה מעשן "לולקע" (מקטרת) רצה למכור להם טבק, כדי שאף הם יעשנו. מוהרנ"ת השיב לו שאינם מעשנים.
תשומת לבו של רב החובל היתה מופנית כל העת לשני הנוסעים היהודים, ודאג להם מאד. הוא שאל את מוהרנ"ת אם הוא אוכל אורז, וכשמוהרנ"ת השיבו בחיוב, הורה מיד להגיש להם אורז בשפע, בהפטירו כי אם יאזל להם האורז הוא יעניק להם עוד. הוא אף הביא להם צנימים וכן לימון גדול שמוהרנ"ת היה זקוק לזה, "וב"ה אשר הטה עלינו חסד והיטיב עמנו מאד בעזהי"ת, ותיכף בשלנו האורז עם חתיכת תרנגולת שהיה בידינו, ואכלנו סעודת הערב של יום ב' דר"ח אייר".
אשר סיפק צרכינו בים
ביום שני ב' דר"ח אייר התחזקו הרוחות, והאניה התחילה להפליג במהירות. מוהרנ"ת החל לחוש ברע, עד כדי כך שהיה קשה לו להתפלל, ונאלץ לסיים את התפילה במהירות. גם האכילה היתה קשה עליו עד שלא היה יכול לאכול מאומה. הוא מציין שגם את מעט הקפה ששתה, הקיא. ההקאה השפיעה עליו אמנם לטובה, אולם הוא שכב כל היום מרוב חולשה, וסבל ממחלת הים. כל אותה העת דאג רב החובל לשלומם, הוא עודדם וחיזקם שלאחר שתעבור המחלה, יתחזקו יותר.
אחר תפילת ערבית, כשמוהרנ"ת ור' יהודה אליעזר ירדו לחדרם, מצאו להפתעתם הרבה שולחן ערוך ועליו "כמה מאראנצן ולימינע אחת (תפוזים ולימון), ונתתי שבח להשי"ת הזן את העולם כולו בטובו אשר סיפק צרכינו בים, שנתן לנו חסד בעיני האדון הזה, ומספק לנו כל מה שחסר לנו, במה נקדם ה' כעל כל אשר גמלנו בכל עת ובכל רגע".
הם שמחים ואנו שמחים...
כבר ביום שלישי הספיקו לעבור שליש מהדרך לאיסטנבול. באותו ערב, לאחר שמוהרנ"ת חזר לגמרי לאיתנו, הוציא רב החובל ואנשי צוותו כלי זמר והתחילו לנגן ולרקוד. מוהרנ"ת ור' יהודה אליעזר אף הם השתתפו ברקידה, אולם שונה היתה מטרת רקידתו של מוהרנ"ת מרקידתם של הערלים, כמו שמוהרנ"ת כותב:
"הם רקדו ושמחו ולא ידעו מה שמחתם... ואנחנו תהלה לאל רקדנו ושמחנו שאנו זוכים לילך לארץ ישראל, לארץ הקודש, להכיר את מי שאמר והיה העולם. וכמו שמובא משל בשם הבעש"ט ז"ל (בספר תולדות יעקב יוסף) מענין בן מלך שהיה בשביה והגיעה לו אגרת מאביו ורצה לשמוח, והשקה את כל מי שהיה עמו עד שנשתכרו ורקדו ושמחו, הם רקדו ושמחו בהוללות ושכרות, והוא רקד ושמח בתוכם על שהגיעה לו ידיעה מאביו. והיה זה בעינינו לפלא גדול שזכינו לרקוד ולשמוח על הספינה שהיו כולם עכו"ם ולא היה ביניהם שום יהודי כי אם אנחנו שנינו לבד, כי זה ידוע לנו שעיקר התחזקות הוא שמחה..."
ב"ה אשר נתן אותנו לחן ולחסד בעיניהם
"ביום ד' אחר חצות, הודיע לנו הסופר האשכנזי (אחד מאנשיו של רב החובל, שנזכר בימי מוהרנ"ת לעיל) שכבר הלכנו שלושה חלקי הדרך שיש מאודיסה לסטאנבול, ב"ה אשר הביאני עד הלום בלי סכנה ובלי סערה ובלי פחד בעזהי"ת, כן יגמור ה' בעדי להביאני מהרה לארץ ישראל בשלום. גם ביום ד' הנ"ל אמר לנו הקאפיטאן שנאמר לו איזה דבר מאכל שאפשר לנו לאכול, והכל יתן לנו הן שמן זית או סירדעלין (סרדינים) דהיינו דגים מלוחים קטנים, או מאסליניס (זיתים שחורים) או מיני קטניות כל אשר נחפוץ הכל יתן לנו. אבל לא רציתי היום לקבל ממנו מאומה ונתתי לו תשואות חן על החסד שרוצה לעשו"ת עמנו... ב"ה אשר נתן אותנו לחן ולחסד בעיניהם. וב"ה בכל יום ד' לא היה לנו שום מיחוש כלל, ואכלנו ושתינו מה שהיה בידינו בעזהי"ת כדרך כל הברואים-תהלה לאל".
בשערי איסטנבול
ביום ששי ערב שבת קודש לסדר 'תזריע מצורע' הגיעה הספינה לשערי איסטנבול. הספינה התמהמהה ולא התקרבה אל היבשה עד שקידש היום, מחמת זה נאלצו מוהרנ"ת ור' יהודה אליעזר להשאר על הספינה עד צאת השבת.
ביום ראשון ירדו מהספינה ונכנסו העירה
* * *
בקהילת היהודים באיסטנבול
איסטנבול (קונסטנטינופול) עיר הבירה של האמפריה האוטומנית, היתה מרכז גדול רב מימדים בימים ההם עם יותר ממליון תושבים, כאשר עשירית מהם היו יהודים.
קהילת היהודים שבאיסטנבול בנויה היתה משלש קבוצות עיקריות: הקטנה ביניהם היתה מאוכלסת ע"י יהודים אשכנזיים מגרמניה, אוסטריה, הונגריה ופולין, משארית הפליטה של גזירות ת"ח ות"ט-אלו גרו בעיקר במחוז "גלטי". בנוסף לכך קיימות היו שם עוד שתי קבוצות של יהודים ספרדיים: האחת יהודים מיוון, טורקיה וסוריה, ואילו השניה היתה מורכבת מצאצאי גרושי ספרד ופורטוגל. רוב היהודים הספרדיים גרו במחוז "הוסקייע".
מוהרנ"ת ור' יהודה אליעזר ירדו מהספינה ושמו פעמיהם לעבר מחוז גלטי, שם נתקבלו בסבר פנים יפות בביתו של יהודי בשם ר' פנחס. עבור ר' פנחס זה נשא מוהרנ"ת אגרת שלומים מאביו ר' יוסף, עמו נפגש מוהרנ"ת בהיותו באודסה. מוהרנ"ת שהה מעט בביתו של ר' פנחס. בני הבית שששו מאד לקראתו עקב האגרת שכה ציפו אליה, כיבדוהו ביי"ש.
משם פנה מוהרנ"ת אל אכסנייתו, בביתו של ר' אברהם מיוצאי פולין, שהיה מתווך נסיעות במקצועו. הוא קיבל את מוהרנ"ת בסבר פנים יפות, הלך עמו אל הספינה להביא את המטלטלין והחבילות שנותרו שם.
מוהרנ"ת שמח מאד שיש לו עם מי לדבר, כי תוך כדי כך התקבצו לשם יהודים יוצאי פולין, ואף הם שמחו לקראתו.
המיסו את לבבו
אם כי בתחילה היה מוהרנ"ת שבע רצון על האכסניה הנאה שנזדמנה לו באיסטנבול, אולם כשנודע לאנשי המקום שמוהרנ"ת מתכונן להמשיך מכאן לארץ ישראל, החלו לנסות להניאו מלעשו"ת הצעד הזה. הם הפחידו אותו כי עכשיו עת מלחמה בעולם, וסכנה גדולה היא לצאת לדרך כה קשה. אין לו ברירה אחרת אלא לשוב לאודסה.
כדברים האלו דיברו עמו כל אנשי פולין שפגש בדרכו, בבית ובשוק. מוהרנ"ת מציין כי הם הוכיחו אותו והפחידוהו אף שלא שאל לדעתם כלל, והמיסו את לבבו. הדבר ציער את מוהרנ"ת מאד עד כלות הנפש: "וגודל הצער שהיה לי אז ובלבול הדעת ושברון לב עד הנפש, יודע רק השי"ת. וחזרתי לאכסניא שלי ועליתי על העליה... עד שמרוב שבירת לבי התחלתי להוריד דמעות בלב נשבר מאד..."
דברי חיזוק
מוהרנ"ת גמר בדעתו שהוא מוכרח לברוח מכאן. הוא צריך לצאת מיד לדאוג לספינה להמשך הדרך, כלומר, לנסוע למצרים.
בצר לו עזרו השי"ת ופגש באשה אחת שחזרה זה עתה מארץ ישראל ומגמת פניה היא אודסה. היא חיזקה את לבבו באמרה אליו כי הגזמה רבה יש בכל הסיפורים אודות סכנת הדרכים והמלחמות וכיוצא בזה, הנה היא שבה זה עתה מארץ ישראל והמצב אינו כל כך חמור כפי שאנשי איסטנבול מציגים אותו.
הוא מסר לה אגרת שתמסור למשפחתו, בה הודיע להם כי הגיע בשלום לאיסטנבול.
מכירת ספרי רבינו באיסטנבול
למוהרנ"ת היה מחסור בכסף. גם לא היה לו מספיק כסף להשלים הנסיעה. עוד בצאתו מביתו נטל עמו ספרים לממכר בדרכו, וביניהם, כמובן, מספרי רבינו, מהם יוכל לעשו"ת מעט כסף להוצאות. בדעתו היה להפליג למחוז הוסקייע שבאיסטנבול, שם מרוכזים יהודי ספרד. הוא ידע היטב שיתקשה מאד לבוא עמהם בדברים, אף על פי כן יצא: "נסענו בספינה קטנה להאסקייע לראות למכור שם מעט הספרים שהיו עמי... ועיקר הכוונה שלי, כי אמרתי אולי מאת ה' היא שאני מוכרח לילך להאסקייע כדי להשאיר שם איזה ספר מספרי רבינו ז"ל, כי איך אפשר שאהי' באיסטנבול ולא אשאיר שם שום ספר ח"ו, ורק מחמת זה נתחזקתי ואמרתי ויהי מה אלך לשם..."
כאמור, אנשי הוסקייע הספרדים לא הבינו לשון יהודי פולין, ולכן היה למוהרנ"ת קשה מאד הקשר עמם. מוהרנ"ת מתאר באריכות את היסורים שסבל מיהודי המקום שהביטו עליהם כעל אנשים מוזרים ביותר, עד שלבסוף "בא אחד שהוא עוסק במכירת ספרים ודיבר עמנו מעט, ולקח מעמנו ש"ס משניות קטנים... ונתן לנו אדרוף (דמי קדימה)..."
בסופו של דבר הצליח מוהרנ"ת למכור ספרים, ואף מכר ששה ספרי ליקוטי מוהר"ן. כמו כן מדגיש מוהרנ"ת את שמחתו הגדולה שאמר לפניהם מעט מתורת רבינו, כמה שהצליחו להבין: "וכל זה היה לנו לפלא גדול וישועת ה' נפלא ונורא שזכיתי באיסטנבול לדבר מתורתו של רבינו ז"ל ולמכור שם ספריו הק' שהם אתחלתא דגאולה".
* * *
מרגלים אתם...
בטרם ימשיך מוהרנ"ת את נסיעתו מאיסטנבול לכיוון ארץ ישראל, היה עליו להתייצב בקונסוליה האוסטרית לאסוף משם את מסמכי הנסיעה. רב החובל של האניה הפקיד אותם שם.
ביום רביעי הלך מוהרנ"ת לקונסוליה, אך כאן נתגלתה בעיה חדשה: הקונסול הוציא את מסמכיו של מוהרנ"ת אך אמר לו שהיות והם כתובים בשפה הרוסית, הוא כנראה אזרח רוסי, ואין לו עסק בקונסוליה האוסטרית, כך שהוא לא יטפל במסמכיו. עיקר הסיבה להסתייגותם ממסמכים רוסיים היתה מכיון שרוסיה ניצבה במלחמה זו לצד יוון, על כן הביט הקונסול בעין רעה על מסמכים הכתובים בשפה הרוסית
מוהרנ"ת התעקש שאכן הוא מאוסטריה, אך היות שעבר את הגבול הרוסי החליפו אותו שם, אבל באמת כתוב בתעודתו בשפה הרוסית כי הוא שייך לממלכת אוסטריה. אולם איש הקונסוליה לא ניאות אליו ואמר לו: איני מכיר בשפה הרוסית, לך נא תן אותו למי שבקי בשפה הרוסית ויקראנו אם אכן כנים דבריך...
בפחי נפש ובכליון עינים
"והלכנו בפחי נפש מאד" כותב מוהרנ"ת "גם בתוך דבריו הזכיר לשון של חשש מרגלים ח"ו... והיה לי צער גדול ופחד מאד, והלכנו עם הבילעט (כרטיס) לביתינו, ועליתי על העליה וישבתי משתומם".
מוהרנ"ת חזר כאמור לאכסנייתו בצער רב. מארחו, ר' אברהם, הלך לחפש אחר מישהו שבקי בשפה הרוסית. הוא מצא פקיד שעבד בקונסוליה הרוסית, הלה אישר שאכן מסמכיו של מוהרנ"ת מעידים על כך שהינו אזרח אוסטרי.
אולם המסמך היה בלה ומרופט מאד עד שהוא לא יכל להבחין בחותמת של אוסטריה, ובהיותו שתים עשרה שנה באיסטנבול, הוא גם לא הכיר את החתימה. כמו כן החותמת העגולה של ממלכת אוסטריה עליה מתנוסס הנשר-סמל הממלכה, היתה מחוקה כמעט לגמרי, ולא ניכר כלל מכל אשר נדפס שם. הלה פנה לחדר סמוך והכין תרגום בשפה הגרמנית מהתעודה, מסרו למוהרנ"ת שיחזיר לקונסוליה האוסטרית, בהדגישו כי הוא ציין בהעתק התרגום שלא יכל לזהות לא את החותמת ולא את החתימה.
עקב דבריו האחרונים של המתרגם, מלא לבו של מוהרנ"ת פחד וחלחלה: מי יודע אם בזמן כזה של מלחמה הם לא ייתפסו על אישורו של המתרגם כי החתימה והחותמת אינן מוכרות, והם שוב יתגוללו עליו, וכל המשך המסע הוא בסכנה.
היה כבר מאוחר מדי לחזור באותו יום לקונסוליה, ומוהרנ"ת נאלץ להמתין עד יום המחרת. ר' אברהם אמר לו שאניה עומדת להפליג לאלכסנדריה אחרי שבת. מה מאד חפץ מוהרנ"ת לנסוע כבר עם אותה ספינה, הוא ביקש מר' אברהם-סוכן הנסיעות- לשמור לו שם מקום, ושילם סכום נכבד כדמי קדימה. כאילו להוסיף על סאת יסוריו- נודע למוהרנ"ת לאחר ששילם את דמי הקדימה, כי המחיר שבקשו ממנו היה מופרז למדי, ובכל מקרה אם התכוון לנסוע דרך הים, היה עדיף לו לנסוע דרך ביירות. לשם היתה אניה אמורה להפליג בעוד שבועיים ימים.
כל יום עיכוב באיסטנבול היה קשה למוהרנ"ת ונחשב בעיניו כשנה, הוא רצה בכל לבו לעזוב את המקום בהקדם האפשרי, אולם הדבר לא היה בידיו, כי עדיין לא סודר ענין התעודות והמסמכים.
למחרת חזר מוהרנ"ת לקונסוליה האוסטרית עם מסמכיו והתרגום, אבל היות והמתרגם בעצמו ציין שלא היה ניתן לזהות את החתימה והחותמת-לא היו המסמכים "כשרים" עדיין, והיה עליו לחזור למחרת שוב להפגש עם הממונה הראשי והוא סגן הקונסול העליון.
הפגישה עם סגן הקונסול העליון
מוהרנ"ת חזר לאכסנייתו ובכה בכי תמרורים לה' שיעזור לו. "באתי לארץ מרחקים ואין לי מכיר ובאתי בסכנה כזאת". ביום שישי הוא נכנס ללשכתו של סגן הקונסול, והיה צריך להמתין לו כמעט שלוש שעות. לאחר שנכנס לפניו-חזר האדון על מה שמוהרנ"ת כבר שמע, שמסמכיו אינם כשורה, היות שלא ניתן לזהות את החותמת והחתימה...
"בכל מקרה, לאן אתם נוסעים?" הוא שאל.
"לירושלים", ענה מוהרנ"ת.
"אין הקיסר שלנו בוחר באנשים ההולכים לירושלים, כי הוא רוצה שישב כל אחד במדינתו בביתו, כי אלו האנשים מרמים את העולם, ולוקחים מעות המדינה לחוץ"- טען הסגן.
מוהרנ"ת התיירא. "אני רוצה לחזור מיד"-השיב.
מלים אלו השתיקו מעט את הסגן, אבל עדיין לא נתן תשובה בענין הדרכון והמסמכים, באמרו שאת אלו יצטרך להראות לקונסול העליון-השר הממונה בעצמו, וזה בלתי אפשרי להתבצע עד יום ב'. הוא לקח את המסמך ואמר שיעבירו לשר. מוהרנ"ת היה שבור. הוא חזר לאכסנייתו מלא פחד.
"וגודל הצער והפחד והאימה שהיה לנו אז אי אפשר לספר, וחזרתי ובכיתי לפני השי"ת שירחם עלי ברחמיו העצומים".
זה היום עשה ה'...
"והנה גודל הכליון עינים שהיה לנו עד יום ב' יכול כל אחד להבין בעצמו... והנה זה היום עשה ה', היום יום ב' פרשת אמור שלושים למב"י (למספר בני ישראל-לספירת העומר), נכנסנו לשם... והביא לנו איש אחד שני בילעטין כתובים וחתומים כראוי עם שני צעטליך בלשון ישמעאל. ברוך ה' אשר הפליא חסדו עמנו ועזרני עד כה, כן יגמר נא חסדו עלינו להביאני מהרה לארץ ישראל לחיים טובים ולשלום אמן".
מוהרנ"ת הבין שר' אברהם הפקיע את המחיר לנסיעתו לאלכסנדריה. ר' אברהם אמר שינסה להכנס במשא ומתן עם רב החובל, וחזר באמרו שהורידו קצת את מחיר הנסיעה, בכל זאת, היה מוהרנ"ת משוכנע שר' אברהם לא התנהג עמו ביושר. אולם הוא היה לחוץ לצאת כמה שיותר מהר, ובנוסף על כך, לא האמין שהמתווכים האחרים הם יותר אמינים. בתור איש זר במדינה זרה הוא הרגיש חסר אונים, שהסכים למחיר החדש.
ביום שלישי בבוקר, כשמוהרנ"ת אך התחיל את תפילתו, נכנס ר' אברהם בבהלה והודיע שהאניה כבר הפליגה. הם נחפזו לנמל, ולאחר חיפושים רבים וטלטולי דרך בתוך העיר, עלו על ספינה קטנה שהבילה אותם עד לספינתם. האניה התכוננה להפליג וזזה ממקומה הראשון ולכן לא יכול ר' אברהם למצוא אותה. הם לקחו את הויזות שלהם, ומוהרנ"ת ור' יהודה אליעזר הכינו צידה לדרך, וגם היה בידם מעט מעות, והשלימו את כל התשלום בעד הנסיעה ואספו את חפציהם.
"ביום ד' פרשת אמור, ל"ב למב"י, י"ז אייר, עלינו על הספינה לאלכסנדריאה... טוב להודות לה' על גודל השגחתו בכל עת, על נסיך שבכל יום עמנו וכו', ובפרט בנסיעה כזאת לאנשים כערכינו שאנו כאלמים בכאן, והכסף אין בידינו כי אם בצמצום גדול... לולי ה' שהיה לנו... כן יוסיף ה' לעשו"ת נפלאות עמנו בכל עת".
* * *