פרק כח - איסטנבול · יורדי הים באניות
הם התקדמו לרציף האניות, ועתה היה להם לדעת איזו מהאניות הרבות שעגנו שם, היא שלהם. הם סובבו אנה ואנה ולא מצאו את ספינתם. גם להתעניין אצל האנשים שסובבו שם, נמנע מהם, מכיון שרוב הפועלים ועובדי הספינות דיברו בשפות איטלקית, טורקית או ערבית, אבל לא רוסית ובודאי לא אידיש. הם הסתפקו בכך שלפחות ידעו לבטא את שמו של רב החובל "יאקאפ טאדוויעביץ".
בחסדי ה' נזדמן להם אחד המלחים, והיתה זו השגחה פרטית שזה היה אחד המלחים של הספינה שלהם. ובשמעו את שם רב החובל, סימן להם בידו שילכו אחריו, ואמנם ספינתם עמדה במרחק של עשרה ספינות, בקצה הרציף. הוא הובילם מספינה לספינה, כמו כן היה עליהם לטפס בחבלים לעלות ולרדת כמה פעמים, מבצע שלא הורגלו לכך מעודם, והדבר היה קשה עליהם. אולם-מציין מוהרנ"ת: "מרוב שמחתי ורוחב לבי אז, לא היה לי שום פחד כלל לירד בחבל מספינה לספינה על הים בדרך שלא עברתי בו מעולם, רק עברתי מספינה לספינה בזריזות כמו שעבר להבדיל המאטראס (המלח)... עד שבאנו לספינה שלנו".