פרק כח - איסטנבול · בפחי נפש ובכליון עינים
"והלכנו בפחי נפש מאד" כותב מוהרנ"ת "גם בתוך דבריו הזכיר לשון של חשש מרגלים ח"ו... והיה לי צער גדול ופחד מאד, והלכנו עם הבילעט (כרטיס) לביתינו, ועליתי על העליה וישבתי משתומם".
מוהרנ"ת חזר כאמור לאכסנייתו בצער רב. מארחו, ר' אברהם, הלך לחפש אחר מישהו שבקי בשפה הרוסית. הוא מצא פקיד שעבד בקונסוליה הרוסית, הלה אישר שאכן מסמכיו של מוהרנ"ת מעידים על כך שהינו אזרח אוסטרי.
אולם המסמך היה בלה ומרופט מאד עד שהוא לא יכל להבחין בחותמת של אוסטריה, ובהיותו שתים עשרה שנה באיסטנבול, הוא גם לא הכיר את החתימה. כמו כן החותמת העגולה של ממלכת אוסטריה עליה מתנוסס הנשר-סמל הממלכה, היתה מחוקה כמעט לגמרי, ולא ניכר כלל מכל אשר נדפס שם. הלה פנה לחדר סמוך והכין תרגום בשפה הגרמנית מהתעודה, מסרו למוהרנ"ת שיחזיר לקונסוליה האוסטרית, בהדגישו כי הוא ציין בהעתק התרגום שלא יכל לזהות לא את החותמת ולא את החתימה.
עקב דבריו האחרונים של המתרגם, מלא לבו של מוהרנ"ת פחד וחלחלה: מי יודע אם בזמן כזה של מלחמה הם לא ייתפסו על אישורו של המתרגם כי החתימה והחותמת אינן מוכרות, והם שוב יתגוללו עליו, וכל המשך המסע הוא בסכנה.
היה כבר מאוחר מדי לחזור באותו יום לקונסוליה, ומוהרנ"ת נאלץ להמתין עד יום המחרת. ר' אברהם אמר לו שאניה עומדת להפליג לאלכסנדריה אחרי שבת. מה מאד חפץ מוהרנ"ת לנסוע כבר עם אותה ספינה, הוא ביקש מר' אברהם-סוכן הנסיעות- לשמור לו שם מקום, ושילם סכום נכבד כדמי קדימה. כאילו להוסיף על סאת יסוריו- נודע למוהרנ"ת לאחר ששילם את דמי הקדימה, כי המחיר שבקשו ממנו היה מופרז למדי, ובכל מקרה אם התכוון לנסוע דרך הים, היה עדיף לו לנסוע דרך ביירות. לשם היתה אניה אמורה להפליג בעוד שבועיים ימים.
כל יום עיכוב באיסטנבול היה קשה למוהרנ"ת ונחשב בעיניו כשנה, הוא רצה בכל לבו לעזוב את המקום בהקדם האפשרי, אולם הדבר לא היה בידיו, כי עדיין לא סודר ענין התעודות והמסמכים.
למחרת חזר מוהרנ"ת לקונסוליה האוסטרית עם מסמכיו והתרגום, אבל היות והמתרגם בעצמו ציין שלא היה ניתן לזהות את החתימה והחותמת-לא היו המסמכים "כשרים" עדיין, והיה עליו לחזור למחרת שוב להפגש עם הממונה הראשי והוא סגן הקונסול העליון.