פרק כ - אומאן · קרוב לשלושים אלף קדושים!
העיר אומאן שוכנת על הדרך הראשית בין קייב, בירתה של אוקראינה, לבין אודסה, היא עיר הנמל הידועה על חוף ים השחור.
עד שנות ת"ק (1740) נתונה היתה כל אוקראינה תחת שלטון פולין. אומאן היתה אז עיר מבצר חשובה. בשנת תק"ך (1760) לערך, מרדו כנופיות ההיידמאקים בפולנים, וכרגיל, היהודים המה המטרה הראשונה כל אימת שאומות מתגרות זו בזו, וכדבר הזה קרה גם כאן. אלפי יהודים נרצחו אז, הצוררים שילחו אש בעיר ורובה נשרפה בשריפה הגדולה. בשנת תקכ"א (1761) בנה הרוזן פליקס פטצקי המושל הפולני, את אומאן מחדש, וטרח למען התפתחותה. הוא בנה את הגן המפורסם "סיפיפקא" הנקרא "סופיא" -לכבוד בתו סופיא.
בשנת תקכ"ח (1768) מרדו שוב ההידימאקים בפולנים, ושוב החלו לטבוח ביהודים. שרשרת של פוגרומים נוראים התחוללו אז ביהודים, באזור קייב. אלפי יהודים מהאיזורים הסובבים את אומאן ברחו לתוך העיר בתקוה ששם ימצאו מקלט.
בתחילת הקיץ של אותה שנה נטל את הפיקוד הצורר איוואן גאנטע ימ"ש, בתחילה נשלח ע"י מושל פולין להלחם נגד ההיידמאקים, אך הוא שינה מיד את עורו, ובמקום ללחום בהם, הצטרף אליהם, ושני הכוחות התאחדו במטרה להכנס לאומאן לחולל בה הרג וביזה.
הרשעים התפרצו העירה בחמת זעם, והחלו להרוג ולטבוח בכל יהודי הנקרה בדרכם. באותה שעה התקבצו אלפי ורבבות יהודי העיר לבית הכנסת הגדול שבעיר. המקום היה דחוס וגדוש ביהודים. הללו התעטפו בטליתות, וזעקו לפני אביהם שבשמים שיצילם, אך מצד שני מוכנים היו למסור נפשם על קדושת שמו יתברך.
סמוך לבית הכנסת עצרו הפורעים. גאנטע הצורר נתן אות ומיד הועמדה כמין חופה בעלת גג נמוך מעט פחות מקומת אדם, ולידה צלם, באופן שכל מי אשר יעבור דרכה ייאלץ בהכרח לשוח מעט ולהשתחוות לצלם רח"ל. ויצא הכרוז אל תוך בית הכנסת, מקום ריכוז אלפי היהודים, שכל מי שרוצה להשאר בחיים יצא ויעבור דרך החופה ונפשו תישאר לו לפליטה.
באותה שעה נתקדש שמו הגדול ית', ומכל אלפי היהודים בהם נערים ותינוקות לא נתפתה אף אחד מהם... וכולם ללא יוצא מן הכלל מסרו גופם על קדושת השם, ובחרו ליפול לידיהם הטורפות של הרוצחים השפלים לעשו"ת בהם כאוות נפשם במיתות שונות ומשונות, אך באלקים לא מרדו!
מסירות נפשם של היהודים הציתו יותר את חמתם של הצוררים עד להשחית. הללו התפרצו כחיות זעם, רצחו וטבחו ביהודים בכידונים וסכינים ושאר כלי משחית, ונחלי נחלי דם ישראל הקדושים נשפך אז כמים בכל רחבי העיר.
שלושה ימים, ו' ז' וח' תמוז נמשכה ההריגה הגדולה הזו. הרשעים האכזריים לא נחו ולא שקטו, ועברו שוב ושוב על החללים ושסעו את הגופות הקדושות, עד שהגיע מספר ההרוגים לכשלושים אלף נפש!
בעיר אומאן דר אז צדיק קדוש בשם ר' דוד חזן זיע"א (הבעש"ט נפגש עמו פעם ואמר לו בלשונו הק': "בחגורתך ייאחזו הרבה אנשים ויינצלו"). לפני כניסת ההיידמאקים לעיר התחבא עם עוד כמה יהודים במערה. ואלו הם אשר נותרו לפליטה מכל העיר הגדולה שהיתה עיר ואם בישראל. ר' דוד ואנשיו יצאו ממחבואם לאחר ששקטו הרוחות, והביאו לקבורה את כל החללים, שהתלקטו לכדי שני הרים גדולים של חללים אותם כיסו בעפר כדת וכדין, והמה טמונים בבית החיים העתיק. אותו צדיק ר' דוד חזן קשר עליהם קינה והספד וכן הוא מסיים:
"ביום ההוא בא מספר ההרוגים ערך שלושים אלף נפשו"ת מישראל, יזכרם אלקים לטובה עם שאר צדיקי עולם. יום היארצייט נקבע לו' תמוז בכל שנה ושנה".