פרק כ - אומאן · ללעג ולקלס
זה זמן רב שהירש בער ולנדא התהלכו מוטרדים מקושיה מסויימת שגם מנהיגם המשכיל ויזל לא הצליח לפותרה. הם החליטו להציע את הקושיה בפני רבינו. מה מאד השתוממו שמיד שנכנסו לרבינו לדון עמו בדבר אותה קושיה, פתח הוא ושאל אותם אותה שאלה בה הם כה מתחבטים, ותוך כדי דיבור השיב תשובה קולעת שהניחה את דעתם לגמרי.
מרוב השתוממותם והתפעלותם נפלו הללו לרגלי רבינו, וקראו בהתרגשות: אכן בזאת נוכחנו מיד כי חכמתכם עולה על חכמתו של ויזל, היות שאתם השבתם תשובה שאף מורנו לא ידע עליה תירוץ-אך מהיכן כוונתם למחשבותינו?...
"אין זה אלא דבר של מה בכך-הסיח רבינו את דעתם-כי מי שיש לו דעת טהור ומוח זך וצלול, יכול לקרוא את מחשבות הזולת דרך שערות ראשו..."
הללו קבלו משום מה את התירוץ, אולם מיד לאחר צאתם החוצה-התביישו בינם לבין עצמם: עלינו?! על חכמים גדולים כמונו הצליח הרבי להערים ולעשותנו ללעג ולצחוק, כיצד קבלנו את התירוץ על היותו יודע מחשבות, הלא לא יתכן כזאת בשכל האנושי! אין זה אלא שכוח אלקים שוכן בקרבו.