אור ברסלב
באש ובמים פרק יז - הוא כבר צדיק

באש ובמים

פרק יז - הוא כבר צדיק

פרק טז - הספר הנשרף

"ר' נתן כבר עכשיו צדיק!"

לאחר שחזר רבינו מלמברג אמר פעם לאחד ממקורביו: "אספר לך מהחולאת שלי... זכות אבות לא יספיק על רפואת החולאת, רק בדבר אחד בטחתי קצת, על שכמה אנשים החזרתי אותם למוטב. השיב לו האיש הנ"ל: אמת הדבר כי ידעתי שהרב רבי נתן בודאי יהיה צדיק. השיב לו: מה שאתה יכול לומר... אני אומר לך שהוא כבר עכשיו צדיק!..." (חיי מוהר"ן תקע"ט).

התואר 'צדיק' אצל רבינו אינו כהפלגה בעלמא, בתואר זה נכלל בעל מדריגה גדול, שכבר זכה לבטל לגמרי את מידותיו הרעות (ראה ליקוטי מוהר"ן ח'-ה').ובכן, שיחה זו בה הגדיר רבינו את תלמידו מוהרנ"ת כצדיק, נאמרה כשמוהרנ"ת היה בן עשרים ושמונה שנים בלבד!

תשובה ברורה: איני מתחרט!

שש שנים כבר עברו מאז התקרב לרבינו, מוהרנ"ת היה שקוע כל כולו בלימודיו ובעבודת ה' באופן נעלה ביותר, וכן עסק בכתיבת תורות רבינו וגם תורות וחידושי עצמו. אך כמעט ולא נשאר לנו בכתב על חייו של מוהרנ"ת עצמו מתקופה זו. כי מאז שנתקרב לרבינו היה ממעט לדבר על התקדמותו העצמית, את כל חייו הקדיש למען רבו והפצת דעתו הקדושה בעולם, ורק על זה היה שופך את עטו, כשהוא עצמו בטל ומבוטל לגמרי כאילו אינו קיים כלל... לפני כן היה תמיד מיוסר בדעתו ובלתי מיושב כל צרכו, וכל הלך מחשבותיו וכתיבתו היתה סביב התקדמותו והתעלותו בעבודת ה', אך מאז התקרב לרבו, החל רבינו להכשיר אותו לתפקידו של 'יהושע' התלמיד, ומוהרנ"ת היה אכן התלמיד הטוב ביותר, שהתבטל כל כולו לרבינו, כך שכל כוחותיו הפנה לכיוון רבינו, כאשר על עצמו אינו כותב כי אם מעט מאד.

בטרם יצא רבינו את ביתו לנסוע ללמברג, ניסה לתהות על קנקנו של מוהרנ"ת ושאלו לפתע: "אפשר אתה מתחרט על מה שהתחלת?..." תשובתו של מוהרנ"ת היתה ברורה:

"לא!!!"

ועתה עם שובו מלמברג הסתיימה תקופה של קרוב לשנתיים בהן היה מוהרנ"ת מרוחק ממקום מושבו של רבינו. בתחילת שנות גלותו במאהליב היתה הנסיעה לברסלב די קשה עליו, כנזכר. לאחר מכן כשרבינו נסע לזאסלב, קשתה עליו עוד יותר הנסיעה לרבינו, ואילו כשרבינו עשה את נסיעתו הגדולה ללמברג, כבר נמנע כליל ממוהרנ"ת לנסוע אליו. וכל אותו זמן נכסף מוהרנ"ת, השתוקק והתגעגע להיות אצל רבינו, הוא חיפש תמיד הזדמנויות לשוחח עמו ולקלוט לקרבו מן האור הגדול. הוא הצטער מאד על כך, אולם בעיקר נבע צערו מכך כפי שהוא עצמו מתבטא: "שכל מה שעבר על רבינו בלמברג אין מי שידע לספר... כי לא זכיתי להיות אצלו אפילו פעם אחת בלמברג... ובעוונותינו הרבים אבדנו בשנה הזאת התורות של שבת חנוכה ושבועות"!!! (ימי מוהרנ"ת כ"ו).

הצער על אבדן ב' תורות

אבדן ב' תורות-הוא הדבר אשר ציער את מוהרנ"ת, הגם שהוא כבר שמע הרבה מאד, ועוד עתיד לשמוע, אולם לתלמיד המסור והנאמן הזה, נחשב אבדן של ב' תורות כאבידה קשה שאינה חוזרת... כמו שרבינו הציע למוהרנ"ת טרם יצאו ללמברג שיבחר בין ברכה לתורה, ומוהרנ"ת בוחר מיד בתורה... "כי ידעתי שאם לא נשמע מיד הוא פסידא דלא הדר"...

"משרת טוב ויפה"

"פעם אחת" מספר מוהרנ"ת מהקשור לענינינו "עמדנו לפניו בלילה, ודיברנו עמו הרבה מכמה וכמה תורות שגילה לפנינו... והייתי מפליג לפניו עוצם שבח הפלגת חידושיו, וכן כמה וכמה תורות, כי כל תורה היא חידוש נפלא ומופלג מאד מאד, אשר תכלה הנפש מעוצם ערבות והפלגת החידוש למי שזוכה לעיין בהם באמת, והיינו מדברים הרבה מזה. ורבינו אמר: ברוך ה', היא סחורה יפה מאד מאד, וטוב היה שיהיה לחנות זו משרת טוב ויפה, שיכול להניח ולקפל ולסדר כל חתיכת סחורה יפה יפה עם הקצה לחוץ (כדרך המשרתים המובחרים שמקפלין הסחורה ומניחין קצת לחוץ כדי שיראה הקונה בבואו תיכף מהות יפי הסחורה), וכשיבוא אחד לקנות איזה סחורה יוכל המשרת לחטוף מיד בזריזות אותו המין סחורה שצריך הקונה ויפתח אותו במהירות לפני הקונה, ויהיה מראה לו מיד הוד יפי פאר הסחורה הטובה הזאת"---

"והנמשל מובן" מסיים מוהרנ"ת "שצריכים אחד שיהיה בקי היטב מאד בכל תורותיו שגילה, שיוכל לסדר כל תורה יפה יפה עם הקצה לחוץ, וכשיבוא אחד וירצה להתקרב ולדבר מתורתו, יוכל להושיט לו מיד איזה תורה שהוא צריך אז כפי ענינו, כי כל תורותיו הם כלליות גדול מאד מאד, שיכולין למצוא בהם מה שצריך כל אחד ואחד, רק צריכין אחד שיהיה בקי בהם היטב היטב, שיוכל להושיט לכל אחד ואחד מה שצריך באותה העת, והבן השאר מאליך..." (חיי מוהר"ן שע"ה).

ואותו "משרת" היה מוהרנ"ת... כל מה שנאמר בדברי המשל והנמשל מכוונים היו אליו מאד. הוא הבין וידע ערכה של כל "סחורה", הוא הבין בטיבה של כל תורה את הדרך והעצה המיוחדת השייכת אליה, והוא היה הבקי שיכול להושיט לכל אחד ואחד מה שצריך באותה עת... ולכן מובן מאד גודל צערו של מוהרנ"ת באבדן שתי התורות... כי התורות שנאמרו בשעת הקהל הם נוראות ונפלאות, ויכולים להחיות נפשו"ת רבות מאד מאד. וכל תורה שנאבדה היא אבידה נצחית, כי אם לא התגלתה היא עלולה להשאר צפונה לעולם.

לולא הוא-לא היה נשאר עלה אחד...

לקראת סוף הקיץ של שנת תקס"ח (1808), בסמוך לראש השנה הסתיימה ההדפסה של החלק הראשון של ליקוטי מוהר"ן. אלף ספרים נדפסו אז בעיר אוסטראה, וכשהביאו את הספרים לרבינו-נענה רבינו ואמר כי היא אתחלתא דגאולה, רבינו הוסיף ואמר שמאחר שהוא כבר נדפס צריכים ללמוד אותו עד שיהיה שגור בעל פה.

רבינו הפליג מאד בזכותו של מוהרנ"ת שחלקו היה רב בספר, כפי סיפורו של מוהרנ"ת: "וענה ואמר לי, ועם זה אין אתה רשאי להחיות את עצמך? שיש לך חלק גדול בהספר, היינו בהספר ליקוטי מוהר"ן שלו, שנדפס אז באותה העת, והאריך בשיחה זאת קצת, ואמר שכל הספר הוא שלי, שאם לא הייתי לא היה הספר בעולם, והסביר לי הדבר שכן הוא, שכל הספר נעשה על ידי וכו', ואמר לי: מעט אתה יודע מעוצם מעלת גדולת הספר וקדושתו, ויותר מזה ראוי לך להאמין... ואמר לי: הלא נדפסו אלף ספרים, וכל ספר בא לידי כמה אנשים, היינו שראוי לי להחיות את עצמי שזכיתי לזכות את הרבים בזכות כזה וכו'. גם שלא בפני דיבר עם כמה אנשים מאנ"ש שיש לי חלק גדול בהספר..."

רבינו סיים באמרו: "ווען ניט ער, וואלט איר ניט געהאט א בלעטיל שמות" "שאם לא הוא, לא היה לכם אפילו עלה אחד מהספר" (חיי מוהר"ן שס"ט-ש"ע)

ליקוטי מוהר"ן חלק שני

בתקופה זו של סוף הקיץ תקס"ח, לאחר שקיננה כבר ברבינו המחלה שממנה נסתלק, היה יוצא לטייל לעתים קרובות, כפי שמתאר זאת מוהרנ"ת: "אחר שבא מלמברג נסע על פי רוב לטייל מחמת עוצם חלישותו. בנסיעות אלו לטיול שמענו כמה וכמה תורות נפלאות ונוראות..."

תוך כדי טיולים אלה גילה רבינו את התורה הנוראה על הפסוק "ואיה השה לעולה" (ליקוטי מוהר"ן תנינא סי' י"ב).בתורה זו מובא אחד מעיקרי דרכו של רבינו; להתחזק בכל המצבים, ואפילו אם שקע האדם בעמקי הטומאה ח"ו יכול להתקרב אל ה' ע"י שיזעק ויחפש תמיד "איה מקום כבודו". ענין זה היה משמש בסיס לכתבי מוהרנ"ת, ומהיסודות עליהם מושתת כל ענין רבינו כידוע. כפי שמוהרנ"ת כותב על תורה זו: "...והיא עמוקה מאד מאד ומחיה נפשו"ת מעמקי שאול תחתיות מאד מאד להחיותם לחיי עולם..."

או אז, בעודם מטיילים על פני השדה, פנה רבינו ואמר למוהרנ"ת: "צריכין לחבר עוד ספר אחד, שיהיה נאה ויפה עוד יותר מהראשון... ותורה זו (ו"איה השה לעולה") תהא התחלה על ספר השני... ובזה חיזק אותי ביותר לעסוק בזריזות והתאמצות לכתוב כל חידושיו הקדושים, וכן היה, עד שזכיתי לחבר מחידושיו-ספר הקדוש "ליקוטי מוהר"ן תנינא".

על ההבדל בין שני החלקים של ליקוטי מוהר"ן-כותב מוהרנ"ת:

"מיום שבא מלמברג הוכרחתי להתייגע בכמה יגיעות לכתוב בעצמי כל חידושיו (ומהם נדפס ח"ב). כי מקודם שהיה בלמברג היו כמה חידושים שכתבם בעצמו, וגם כל התורות כתבתים לפניו, אבל לאחר שבא מלמברג לא כתב בעצמו דבר, ולא כתבתי לפניו כלל, רק היה לי כמה יגיעות קודם שכתבתי תורותיו שלא בפניו, ובפרט התורות הארוכות שאמר בזמנים קבועים לקיבוץ, כמו בראש השנה ושבת חנוכה ושבועות, שנאמרו באריכות נפלא בהמשך גדול מאד..."

עזות דקדושה...

מעניינת היא התבטאותו של מוהרנ"ת על תורות אלו: "וה' ית' עזרני שהעזתי פני נגדו והטרחתיו שיחזור עמי רוב המשך הדברים מהתורות אחר שאמרם ברבים, ואחר כך כתבתים שלא בפניו, אח"כ הבאתים לפניו והראיתים לו והוטבו בעיניו בעזרת ה' ית'. וכל מה שעברו מניעות קודם שכתבתי כל תורה ותורה אי אפשר לספר".

"האירו פני תבל"

מוהרנ"ת מבטא את השמחה על הופעת הליקוטי מוהר"ן ועל הזכיה הגדולה שנפלה בחלקו לכתוב התורות:

"ראו עינינו ושמח לבבינו והאירו פני תבל, ונתחלקו ביעקב בין אנשי שלומינו ובכל העולם... ברוך הנותן ליעף כח, שעזרני בדרכיו הנפלאים לכתוב על הספר תורות כאלה, ברוך המקים מעפר דל. לזכות לקבץ ולכתוב דברים נוראים כאלה, דברים שכיסה עתיק יומין, לזכות בהם את הרבים לדורי דורות. ברוך הוא ומבורך שמו תמיד לעולם ועד" (ימי מוהרנ"ת כ"ט).

ספר המידות

בסוף אותו קיץ מסר רבינו למקורביו את החלק השני של ספר המידות-שנקרא "ספר האלף-בית". מוהרנ"ת לא היה אז בברסלב, אולם כעבור זמן מסרו לו את הכתבים, ולאחר מכן נתן לו רבינו עוד כתבים מאותו ספר. ומוהרנ"ת סידר אותם וערך אותם. רבינו שיבח מאד את החלק השני, ואמר שכל דבר ודבר מהם, הם השגות גבוהות מאד מאד.

בסוף שנת תקס"ח מספר מוהרנ"ת "אחר שבא מלמברג לפה, הביא לו איש אחד (השוחט מטעפליק) כסא נפלאה שעשאה בעצמו ביופי ואומנות גדול. ואז בסמוך אחר כך סיפר המראה הנוראה שראה שהביאו לו כסא (כמובא בחיי מוהר"ן סימן פ"ד).ואני לא זכיתי להיות אצלו בשעה שסיפר זאת המעשה ולא שמעתיה מפיו הק' רק מפי חבירי".

* * *

אשרי אוזן השומעה

בראש השנה תקס"ט (1808) היה רבינו חלוש מאד, "עד שלא היה שום דרך הטבע שיאמר תורה ברבים, בפרט לפני אנשים הרבה כאלה, שהיו כמה מאות אורחים חוץ מבני העיר, והוא היה חלוש מאד מאד..." ואעפ"כ בעזרת ה' אמר תורה ארוכה מאד, היא התורה הראשונה בליקוטי מוהר"ן חלק ב' (תנינא) שם מביא רבינו כי תכלית איש הישראלי הוא שיהיה לו ממשלה על המלאכים, שם מורה רבינו דרך כיצד למצוא מנהיג רוחני אמיתי. וכן שח שם ממעלת התפילה, שכשהתפילה בשלימות ואינה בגלות-אין צריכים לשום רפואה על ידי רופאים. מוהרנ"ת מסיים: "השי"ת היה בעזרנו וגמר כל התורה ברבים באריכות נפלא כדרכו הנורא, אשרי אוזן השומעה... ואח"כ לא היה באפשרי להטריחו שאכתבנה בפניו כי היה עליו לטורח גדול והוא היה חלוש מאד, והשי"ת עזרני בדרכיו הנפלאים שיגעתי בכמה יגיעות עד שכתבתי אותה והראיתיה לפניו והוטבה בעיניו בעז"ה".

על ציון הבעש"ט-לרפואת רבינו

מחלתו של רבינו גברה עליו במאד. לאחר ראש השנה שלח רבינו את אחיו רבי יחיאל באופן מיוחד למז'בוז' לציונו הקדוש של זקנו הבעש"ט לעורר רחמים לרפואתו.

כשנודע למוהרנ"ת ור' נפתלי על נסיעתו של ר' יחיאל לציון הבעש"ט, הפצירו בו שיקחם עמו. ויצאו שלשלתם מז'בוז'ה. בערב יום הכיפורים השתטחו על קבר הבעש"ט לבקש רחמים לרפואת עטרת ראשם.

מוהרנ"ת לקח עמו את הספר ליקוטי מוהר"ן שזה עתה נתגלה והאיר את העולם, וכך הוא כותב. "והראנו שם את ספר ליקוטי מוהר"ן שנדפס מחדש, לפני איזה אנשים מופלגים, והוטב בעיניהם מאד מאד בלי שיעור".

לאחר יום הכיפורים חזרו ממז'בוז', ובדרך פנה מוהרנ"ת לביתו בנמירוב. הוא נשאר בביתו לחגוג את הימים הראשונים של חג הסוכות, ומיד במוצאי שבת חול המועד נסע מוהרנ"ת לברסלב, ונשאר שם עד אחר שמחת תורה.

* * *

שבת חנוכה תקס"ט

לקראת שבת חנוכה נסע שוב מוהרנ"ת לרבינו. הוא אמר את התורה הנפלאה והארוכה "ימי חנוכה" (סימן ב' ליקוטי תנינא).לאחר אמירת התורה ציוה רבינו על הנוכחים לזמר על השולחן את הפרק קכ"ד שבתהילים "שיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו... וזימרו לפניו זה המזמור בליל שבת כמה פעמים אין מספר. והמשך המזמור -בקום עלינו אדם אזי חיים בלעונו... נפשינו כציפור נמלטה..."

רבינו פנה אז אל אנשיו ואמר: "עדיין אין אתם נחשבים אנשים שלי, כי יהיה עת שכל העולם כולו יעמדו עלי ויחלקו כולם עלי, ואז מי שיתחזק ויהיה נשאר אצלי, זה יהיה נחשב האנשים שלי באמת".

הכנה לנסיעה וביטולה

באותה שנה, תקס"ט, לאחר חזרתו מהנסיעה הגדולה ללמברג-שוב לא נסע רבינו יותר אל חסידיו למדוודיבקא וטשעהרין כדרכו, מפאת חולשתו הרבה והמחלה שהתגברה עליו מיום ליום. מכיון שרבינו היה כל הזמן בביתו בברסלב-היה מוהרנ"ת נוסע אליו לעיתים קרובות. ואכן באותו חורף שמע מוהרנ"ת מרבינו הרבה תורות ומעשיות.

אחרי פסח התכונן רבינו לנסוע שוב ללמברג. הצידה לדרך כבר היתה מוכנה, הכל כבר הוכן ותוקן כיאות לנסיעה. כשהדבר נודע למוהרנ"ת, הוא נחפז לברסלב לפגוש ברבינו טרם נסיעתו, הוא מצא את כל חבילותיו של רבינו ארוזות ומוכנות, אולם רבינו ביטל ברגע האחרון את הנסיעה.

כידוע היו טמונים בעניני הנסיעות של רבינו דברים טמירים ונשגבים, כפי שהוא עצמו התבטא לא אחת. וכמו שאין לנו השגה בנסיעותיו-כך אין מבינים סיבת ביטול נסיעתו. כמו שמוהרנ"ת מציין: "והבינו מדבריו הקדושים שהיה בזה ענין גדול וסודות נסתרים מה שבתחילה חפץ לנסוע, ואח"כ נמלך, ופעם אחת אמר שגם זה מגלגולי הנשמות מה שאחד חפץ ומכין א"ע לנסוע ואח"כ נמלך".

על מסירות נפש אין מצווים לזולת

בהתקרב חג השבועות, הוא החג שבו נהוג היה להתקבץ אצל רבינו מקרוב ומרחוק, התכונן מוהרנ"ת לנסוע. אולם בהגיע הזמן לצאת את נמירוב, נתקל שוב במניעות. עיקר המניעה בשנה זו היתה, היות ומוהרנ"ת גידל יתומה בתוך ביתו, ואף דאג להשיא אותה לאיש, ומועד החתונה נקבע לימים שאחר שבועות, שחל באותה שנה במוצ"ש. הדבר היה מובן מאליו שעל מוהרנ"ת להשאר לשבת קודש להיות בשמחת ה"עליה לתורה" (אופרוף-שלפני שבוע החתונה כפי הנהוג), כך שהדבר היה בלתי אפשרי לנסוע אז לרבינו.

מוהרנ"ת כותב: "כל עיקר הבלבול הדעת שלי היה שהסיתו אותי שאשאל את פי רבינו ז"ל בעצמו אם להיות אצלו על שבועות ולבלי להסתכל על כאלה מניעות אם לאו. ואם הייתי שואל אותו בודאי לא היה מניח אותי להיות אצלו על שבועות בשום אופן, כי כן היה דרכו ז"ל, שאע"פ שהיה חפץ שישבר האדם כל המניעות שבעולם ולבוא אצלו, אף על פי כן כששאלו אותו על דבר שהיו צריכין מסירות נפש לזה להיות אצלו ולשבר מניעות גדולות, היה דוחה את האדם ואמר לו שלא יהיה אצלו, והזהיר אותו שלא ימסור נפשו כל כך בשביל להיות אצלו" (ימי מוהרנ"ת סי' לה).

ועוד כותב מוהרנ"ת: "שמעתי בשמו שאמר, כשאדם שואל לצדיק אם לעשו"ת דבר שיש בו מסירות נפש בשביל ה' ית', הוא ראוי להשיב לו ולצוות לו שלא לעשות" (שיחות הר"ן רי"ד). "וכן הוא נוהג לדורות" כותב מוהרנ"ת "שכששואלין להרב והמנהיג על דבר שיש בו כעין מסירת נפש, צריך להשיב לאו, אע"פ שבאמת לאמיתו רצונו שימסור נפשו וישבר כל המניעות. על כן מי שרוצה להתקרב ולשבר המניעות באמת לאמיתו, צריך ליזהר מאד לבלי לשאול אותו בזה כלל" (חיי מוהר"ן ת"ו).

התלבטויות קשות

"אבל" ממשיך מוהרנ"ת לטוות את הלך מחשבותיו והתלבטויותיו הקשו"ת באותו חג השבועות "ה' ית' חיזק לבבי, וגם חברי ר' נפתלי חיזק אותי הרבה, ונזהרתי מאד מאד מלדבר עם רבינו ז"ל כלל מזה. והיה בדעתי לבלי לנסוע לכאן עד סמוך לשבועות מאד, כי אולי יוודע לרבינו ז"ל ממילא שלא על ידי, ויכול להיות ג"כ שיחזיר אותי לביתי, כאשר אירע לי בשנה הראשונה שנתקרבתי אליו, שמעוצם המניעות שהיה כנגדי החזיר אותי על שבועות לביתי, ואמר לענין זה 'מוטב שיחלל שבת אחת ואל יחלל שבתות הרבה' (כלומר שאחר כך יסבול יותר וימנעוהו לגמרי מלבוא). ע"כ היה בדעתי לבלי לבוא לפניו עד סמוך לשבועות מאד, כדי שלא יהיה פנאי עוד להשיב אותי לביתי".

כשעוברים על הכל-ודאי עדיף...

"אך גם בביתי לא יכולתי להיות מעוצם המניעות שהיה לי אז, והיה לי יסורים רבים מכל בני ביתי ומכל בית אבי ומכל בני העיר, והוכרחתי לנסוע איזה ימים קודם שבועות לכאן לרבינו ז"ל, אך נזהרתי מאד מאד שלא יתוודע הדבר לרבינו ז"ל".

"ואז חל שבועות ביום א'. ובעש"ק שלפני שבועות סמוך לערב נודע הדבר לרבינו ז"ל מפי אחרים שיש לי עתה מניעות ויסורים כאלה. וכשהגיע סמוך לפנות היום נכנסתי אליו ז"ל, כי ידעתי שעתה אי אפשר שיחזיר אותי לביתי, כי כבר פנה היום".

"והתחיל הוא ז"ל לדבר עמי בצחות לשונו הקדוש ואמר לי: לא ידעתי כלל שיש לך עתה מניעות כאלה, אילו הייתי יודע, בודאי היית מוכרח לחזור לביתך, ולא היה מועיל שום דבר רק היית מוכרח לשוב לביתך, אך עתה שכבר אתה בכאן, סוף כל סוף כשנפטרין מכל מה שעובר על האדם אזי בודאי ענין זה טוב יותר מן הכל, ואמר בלשונו: אז מע קומט אלדינג איבער, איז דאס פארט בעסער!" (ימי מוהרנ"ת ל"ה).

* * *

"המקום ינחמני..."

באותו קיץ אירע אסון בבית מוהרנ"ת, בנו השני מאיר בן השלוש וחצי (שנולד בחודש חשוון תקס"ו) נסתלק לבית עולמו.

כנזכר, כי בספרו על קורות חייו בתקופה זו-מתרכז מוהרנ"ת בעיקר על מאורעות רבינו וכל הקשור אליו, ואילו לצערו האישי, האסון הכבד שפגע בו בפטירת בנו, האחד מתוך שלושה, לאחר צער גידול בנים, מקדיש מוהרנ"ת מילים ספורות בלבד, וכותב בפשטות:

"באותו הקיץ הנ"ל נפטר אצלי בני מאיר ז"ל שנולד בחשוון כנ"ל, המקום ינחמני בתוך אבלי ציון וירושלים".

* * *

חזרה על מגילת סתרים

ביום ששי, שמונה לחודש מנחם אב תקס"ט גילה רבינו בברסלב בשנית את "מגילת הסתרים" (כנזכר לעיל גילה זאת כבר רבינו שלוש שנים קודם לכן, בה' אב תקס"ו בעת ישבו בעגלה, והגם שישבו עוד כמה אנשים באותה עגלה והטו אזניהם לשמוע-לא שמע כי אם מוהרנ"ת ור' נפתלי כפי שהבאנו לעיל בארוכה).

עתה בעת שרבינו עמד לגלות שוב את מגילת הסתרים-לא אבה לגלותה כי אם למוהרנ"ת ור' נפתלי. רבינו מצוי היה אז בבית הכנסת, עמו היו גם מוהרנ"ת, ר' נפתלי ור' אהרן רבה של ברסלב. רבינו המתין, וברגע שר' אהרן יצא מן הפתח-עמד רבינו ונעל את הדלת, כי כאמור הגם שר' אהרן היה איש קדוש ונשגב, לא חפץ לגלות את המגילת סתרים כי אם לשני תלמידיו הללו. ואכן כאשר נשאר ר' אהרן בחוץ, גילה אותה רבינו למוהרנ"ת ור' נפתלי.

כנזכר, נכתבה המגילת סתרים בראשי תיבות, בכדי שאף אחד לא יבינה. שם נכתב סדר ביאת המשיח ועל כל מה שיארע אז. וכדאי להעתיק את סיומה של מגילת הסתרים כפי שנמצא בכתב ידו של אחד מגדולי חסידי ברסלב רבי אלטער מטעפליק:

"כלל הדברים, כי אף שעברו מה שעברו בגלות קרוב לאלפיים שנה, ואנו מחכים בכל יום ויום שיבוא-אף על פי שיתמהמה, חכה לו, כי לא יאחר, ואף שכבר כלו כל הקיצין -בודאי יבוא, וטוב ויפה יהיה למי שיתחזק באמונה יתירה אז, כי נסיונות גדולים יהיו בעת ההיא" (עד כאן סיום מגילת סתרים).

דו-שיח בענין הגלגול

מוהרנ"ת מספר על דו שיח נוקב ומעניין שהיה לו עם רבינו באותה תקופה:

"פעם אחת עמדנו לפניו ביום ראשון אחר שבת נחמו תקס"ט (1809), והוליכו מת לפני חלונות ביתו, והיו הולכין אחריו ובוכין ומספידין עליו כדרך העולם. ענה ואמר: 'דער מת קער לאכן'-המת מסתמא שוחק בלבו על שבוכין אחריו, כי בוכין על שנפטר מן העולם כאילו אומרים לו: הלוא טוב אם היית מאריך עוד ימים בזה העולם, וסבלת עוד צרות רבות בזה העולם, והיתה לך עוד מרירות העולם (אמער וואלסט נאך פאר שווארצט גיווארן אויף דער וועלט)".

"שאלתי אותו: הלא גם שם לא ינוח מיסורים, כי לא היה צדיק גדול כל כך, שלא יסבול שום צער גיהינום וחיבוט הקבר, ואם כן גם שם יש לו יסורים".

"השיב: על כל פנים עתה יהיה הקץ והגמר מהיסורים וצערו, כי יסבול מה שיסבול, ואחר כך יזכה למה שפעל בזה העולם-איזה שכר עולם הבא על מעשיו הטובים".

"חזרתי ושאלתי אותו: הלא יש גלגולים, ואולי יצטרך לו להתגלגל עוד פעם אחת בזה העולם, ואם כן מה פעל במה שנפטר עכשיו מצרות עולם הזה".

"השיב: אם ירצה יוכל להתעקש ולטעון שם שאינו רוצה בשום אופן להתגלגל ולילך עוד הפעם בזה העולם".

"שאלתי אותו: וכי יועיל זה מה שלא ירצה להתגלגל?"

"השיב: בודאי יועיל אם יתעקש ויטען עשו עמי מה שתרצו כאן, ועשו עמי הגמר והסוף כאן כרצונכם, רק בזה העולם אל אחזור עוד להתגלגל ח"ו. ואמר בזה הלשון: 'עקט מיט מיר דא'-בודאי יכול לפעול זאת. וכפלתי ושניתי בדברי עמו ז"ל כמה פעמים אם יועיל זאת, ואמר שבודאי יועיל אם יהיה חזק בדעתו לטעון כך".

ומסיים מוהרנ"ת את סיפורו, וכותב ברוב ענוותנותו: "ולקחתי זאת בדעתי היטב, וקשרתי אותו במוחי לזכור זאת היטב, אולי אזכה לזכור זאת בעלמא דאתי לטעון כך לפני הבית דין של מעלה, למען אוכל להנצל מגלגולים, כי איך שיהיה עמי ח"ו, כי איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי, אף על פי כן על כל פנים טוב יותר מלהתגלגל ח"ו ולהיות ח"ו בסכנה גדולה של הבלי העולם הזה ח"ו. השם ית' יזכנו מעתה לשוב בתשובה שלמה לפניו כרצונו הטוב" (חיי מוהר"ן תמ"ו). 4

* * *

תוכן העניינים

באש ובמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה