אור ברסלב
באש ובמים פרק יד - בעיר זאסלב

באש ובמים

פרק יד - בעיר זאסלב

פרק יג - גלות מאהליב

הנסיעה המסתורית

ימי הפורים של שנת תקס"ז מתקרבים והולכים. הציבור מכין עצמו לקבל את הימים הקדושים הללו כראוי. ולפתע תוך כדי ההכנות לחג הקדוש-ציוה רבינו לרתום המרכבה, הוא החל להתכונן לנסיעה ארוכה. בני ביתו והחסידים משתוממים ותמהים, אך יראים לשאול למטרת הנסיעה, ואף רבינו אינו מגלה שמץ במה הדברים אמורים.

ואכן, הוא יצא את ברסלב וערך נסיעה סודית לאזור צפון מערב קייב. הוא ביקר בהערים נאווריטש, אוסטרהא, בראדי וזאסלב, והכל סתום וחתום ואין אחד יודע מה ועל מה.

קודם שיצא לדרך, הכה רבינו כף אל כף בשמחה וכה אמר: "היום מתחיל דבר חדש... אילו היו יודעים העולם על מה אני נוסע, היו נושקים את דריסת הרגליים שלי, בכל פסיעה ופסיעה שלי אני מכריע את העולם כולו לכף זכות..." (חיי מוהר"ן קנ"ה).

אגרת מרבינו

לאחר פורים הגיע רבינו לאוסטרהא, משם כתב אגרת לחסידיו וביקש שיתמכו באשתו הרבנית, בהיות מצבו הכספי קשה מאד, ואין בידו לתמכה.

רבינו מבקש שם באגרתו, היות שהוא לא חש בטוב, מבקש הוא ממוהרנ"ת ומכלל החסידים להתפלל לרפואתו, וכן כותב רבינו בין שאר דבריו בשפת האידיש:

"...גם להודיע לידידי מו"ה רבי נתן מנמירוב ולכל אנשי שלומינו שיתפללו להשי"ת עבורי שישלח לי רפואה שלימה"

מעניין לקרוא עוד כמה קטעים מאגרתו הקדושה (בתרגום ללה"ק):

"אהובי אחי ורעי, אבקש מאד להעתיר בעד נפשי העלובה, להתפלל בכונת הלב, זכרו נא כל אחד באיזה מצב מצאתי אתכם כשהגעתי לברסלב, וכמה כוחות ברוחניות ובגשמיות השקעתי עבורכם. אם כן מן היושר הוא שהיום תבקשו גם אתם בשבילי להשי"ת..."

מכתבו של רבינו הכה גלים, ועורר את לבות החסידים, שנתמלאו התרגשו"ת רבה למקרא הדברים. וקמו מיד לקיים את הנאמר שם. המכתב נעתק בהעתקות רבות, ונשלחו לכל החסידים בכל מקומות מושבותיהם שיעוררו רחמים לרפואתו השלימה של רבינו.

רבי נפתלי מנמירוב, ידידו הקרוב של מוהרנ"ת ששהה אז בברסלב-שיגר מיד את האגרת למוהרנ"ת במאהליב.

אגרת מהתלמיד לרב

דבר מחלתו של רבינו פגעה במוהרנ"ת עד עמקי נפשו, הוא שפך לבו לפני השי"ת לרפואתו הקרובה והשלמה של מאור עיניו. וכתב אגרת ארוכה לרבינו. ומן הענין הוא להעתיק את האגרת הזאת המופלאה ביותר:

"יום ה' ח' ניסן תקס"ז לפ"ק.

ישאו הרים שלום לאוצר בלום, צדיק יסוד עולם, ה"ה כבוד אדוננו מורנו ורבינו, גאון עוזנו, עטרת תפארתנו ותפארת כל ישראל, ה"ה הנשר הגדול בעל כנפים, בצלו נחסה ונתלונן, יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו, ויחי עוד לנצח עד בלתי שמים. הגאון הגדול, בוצינא קדישא, החסיד האמיתי המתחסד עם קונו, מחיה חיים לו דומיה תהילה, כלום סיימתי לכולהו שבחי... אילו כל הימים דיו וכו' שבחו אי אפשר לסיים, אשרינו אשרי חלקינו שנפלנו בחלקו וגורלו. חבלים נפלו לנו בנעימים, אף נחלת שפרה עלי, ומתוק האור וטוב לעינים. אשרינו אשרי עין ראתה כל אלה, אור שבעת הימים הגנוז והצפון, מאת ה' היתה זאת מן השמים, כבוד קדושת שמו, נורא ונשגב מאד נעלה, מורנו הרב רבי נחמן נר"ו, יאמר בצלצח ויחי עוד לנצח...

אחר דרישת שלומו, ליהוי ידוע לאדמו"ר שראיתי העתקה מכתיבת יד אדמו"ר... כי כבוד רבי נפתלי מפה שלח לי ההעתקה הנ"ל לקהילת קודש מאהליב, ועמדתי מרעיד, נבהלתי מראות, צירים אחזוני, חבלי לידה הקיפוני, אהובנו אדמו"ר, ידיד עליון וידיד כל נפשו"ת בית ישראל וידיד נפשנו, מה נאמר ומה נדבר, אם אומר לנחם את אדמו"ר ולדבר על לבבו הקדוש-מי ישנס מתניים ומי יאזור חלציו להכניס ראשו בזה גבהי שמים... אך אעפ"כ אמרתי ויהי מה, ארוצה דברי אלו לאדמו"ר, ובגודל חסדו וענותנותו האמת, בטחתי לפתוח פה ולדבר לפניו את אשר ישים ה' בפי.

היות בודאי לא נשכח מאדוני את העתים אשר עברו עליו מעודו עד היום הזה, עד כי עזרו ה', שזכה לשבר ולכתת, להרוס מה שהרס ולסתור מה שסתר ולבנות מה שבנה, ולעלות אל מקום שעלה, אשר כל זה נעלם מעיני כל חי עין לא ראתה וכו'... וה' עוזר לו תמיד, עד אשר זכה למה שזכה... מזה נכון לבנו בטוח בה' שנזכה לראות עוד בשמחתו בקרוב, כי יזכה למה שהוא מצפה לזכות לראות בטוב ה' בהראות לו נועם זיוו... ואין להאריך בזה, וגם בזה המעט יראתי מאד לדבר, אך ענותנותו תרבני לדבר לפניו את אשר בא תחת הקולמוס כעת...

והנה אנו מקיימין דבריו הקדושים להתפלל בעדו, אך השם יתברך ירחם עלינו ועל כל עמו בית ישראל, שנזכה שתתעורר לבבינו, שנוכל להתפלל כראוי, ולהתפלל על עסק כזה. כי אם היינו מרגישים קצת-היה ראוי לנו לזעוק בשווקים וברחובות, לעורר רחמי עליון עלינו ועליו ועל כל בריותיו, ועל כל הנפשו"ת המונחים במקום שירדו, ומצפים ומחכים לחסות תחת כנפיו אשר עדיין לא זכו להתלונן בצלו הקדוש, ומכל שכן גודל הרחמנות שיש עלינו כידוע לאדמו"ר, ובפרט עלי אשר מנמוך מעפר הקימני, ומאשפות דלות הרימני, ובין נדיבים הושיבני, ועדיין אני ערום בלי לבוש, ומי יודע אם כבר הגעתי אפילו לימי יניקה. ואין לנו לינוק ולשאוף שפע ולקבל חיות כי אם על ידי אדמו"ר, הוא חיינו ואורך ימינו... ובה' בטחנו כי לא נבוש לעולם, וכימות עיניתנו ישמחנו, להראות לנו נועם זיוו, ואנחנו נדשן נפשינו בצחצחות, בשובע שמחות, כאשר נזכה לקבל פניו הקדושים... באור פני מלך חיים לנו ולכל ישראל.

הנה כה דברי המצפה והמחכה להתאבק בעפר רגליו, ליהנות מזיו קדשו.

הקטן נתן בא"א מוהר"ר נפתלי הירץ נ"י

בור סוד שאינו מאבד טיפה

כנזכר, חלה מוהרנ"ת, וכן נפלו למשכב אשתו ובניו, מציין שבעזרת השי"ת סמוך לפורים חזר לאיתנו, וכן זוגתו ובניו.

מוהרנ"ת שכבר זמן רב לא היה אצל רבינו, חשק בלבו מאד לדעת ולרשום את כל הנעשה שם כדי שלא לאבד מאומה מהנעשה סביב רבו ומאורו, שכל שיחה-תורה שלימה היא, ומכל עובדא ומאורע ניתן ללמוד ארחות חיים לנצח.

ובכן, מיד לאחר הפורים, נסע מוהרנ"ת ממאהליב לנמירוב. כונתו בכך היתה, כפי שהוא עצמו כותב: "כונתי היתה להתראות פני עם חברי ר' נפתלי, כי ידעתי שרבינו ז"ל כבר נסע לדרך הנסיעה הנ"ל, כי חבירי ר' נפתלי היה כותב לי על הפאסט (דואר) בכל פעם כל מה שעבר כאן, אך נסעתי לנעמריב כדי לדבר עם חבירי ר' נפתלי לשמוע מפיו חדשו"ת שזכה לשמוע בעתים הללו שלא זכיתי להיות אצלו ז"ל. ובאתי לנעמריב..."

מוהרנ"ת נפגש עם חבירו, ואמנם זכה לשמוע ממנו כמה מעשיות ששמע מפי רבינו "שלא נכתבו עדיין, כי לא היה מי שיכתבם"-כפי שהוא מציין, והוא שמעם מפי ר' נפתלי וכתבם על הספר.

מוהרנ"ת מבטא את שמחתו הרבה על הנסיעה לנמירוב והפגישה עם ר' נפתלי:

"ברוך ה' שנתן בדעתי לנסוע לנעמריב אז, שעי"ז הצלתי מעשיות אלו, שאם לא באתי אז-לא היו נכתבין כלל, והיו נעלמים מן העולם, ועתה כבר החיו כמה נפשו"ת ישראל, ועדיין הם מחיין נפשו"ת הרבה, ועתידין להחיות כל ישראל וכל באי עולם כשיתגלה אמיתת קדושתו וגדולתו בעולם במהרה בעזה"י, ברוך ה' אשר עזרני עד כה".

אצל ד"ר גרדייע

סמוך לחג הפסח שלח רבינו את אחד ממקורביו להביא את אשתו לאוסטראה-שם היה רבינו אז-היא סבלה ממחלת השחפת, ורצון רבינו היה שתבקר אצל הרופא הנודע ואיש החסד הצדיק רבי אהרן ב"ר שמעון, מתלמידי המגיד הגדול ממעזריטש זיע"א שנקרא ד"ר גרדייע-ששהה באוסטראה (ר' אהרן גרדייע זה, היה בתחילה רופאו של המלך הפרוסי, לאחר מכן דבק במגיד ממעזריטש. בסוף ימיו כנוהו החסידים 'רבי'. נסתלק בשנת תק"ע. על מצבתו נחרט: "אשר שימש להרב בוצינא קדישא מגיד מישרים דמעזריטש").

הרבנית אמנם ביקרה אצל ד"ר גרדייע, אך היא לא סמכה לגמרי על אבחנתו, ובקשה מרבינו לנסוע לעיר זאסלב שנודעה אז ברופאיה המעולים, ולקבל שם את טיפולה, כמו כן העדיפה להיות בזאסלב ולהפגש עם בני משפחתה שהתגוררו שם. רבינו הסכים לדעתה. ויצא עמה לאחר שבת הגדול לזאסלב, ובתחילה-מציין מוהרנ"ת-היה לרבינו יסורים גדולים מטלטולי הדרך, ובמיוחד לא היה לו מקום נאות לעשו"ת שם את חג הפסח. אך לאחר מכן-כותב מוהרנ"ת: "נתן השי"ת בלב אחד מהנגידים דקהילת-קודש זאסלב וקיבל את רבינו ז"ל לביתו עם זוגתו וכל בני-ביתו, ומסר כל ביתו בכבוד גדול..."

אך עד שזכו לבית המרווח הזה, סבלו רבינו ובני ביתו יסורים גדולים... "וכל כונתו בענין נסיעה זאת ביסורים וטלטולים כאלו" מסיים מוהרנ"ת "עדיין לא נודע כלל".

רפואה ללא תרופות גשמיות

מוהרנ"ת כבר נשאר בנמירוב בקרבת ר' נפתלי עד לאחר הפסח, כשהוא מנצל היטב את כל זמנו לשמוע ממנו עוד ועוד תורות ומעשיות ממה שלא שמע בכל הזמן שלא היה אצל רבינו.

מיד לאחר הפסח, בטרם חזר אל בני משפחתו למאהליב-נסע מוהרנ"ת לברסלב לקיים את הוראת רבינו לשלוח לו מעות. הוא נפגש עם הנגיד ר' משה חינקעס, ועוררו לשלוח כסף לנאווריטש לכסות את הוצאות נסיעתו והוצאות ביתו, כפי בקשתו במכתביו, שם ציין גם רבינו שאת הכסף ישלחו לנאווריטש.

ר' משה חינקעס קיים את המוטל עליו, ומוהרנ"ת חזר לחותנו ומשפחתו במאהליב.

שוב הגיע מכתב מרבינו לאנשיו בברסלב שהוא חולה מאד, ומבקש שיתפללו עליו. מאוחר יותר קבלו אנשי שלומינו בשמחה אגרת מרבינו, שם הוא מציין שהוטב לו, בהדגשה שזה היה כתוצאה מתפילותינו ולא על ידי רפואות גשמיות. שתי האגרות הללו נשלחו למוהרנ"ת למאהליב.

* * *

החשק התגבר על המניעה

אחד מן הזמנים בהם היו נוהגים חסידי ברסלב להתקבץ אצל רבינו, היה בחג השבועות. באותו חג השבועות, שרבינו אמור היה להתעכב בעיר זאסלב-לא חפץ שיבואו אליו, ואף הודיע זאת לחסידיו שלא יבואו אליו לחג. מוהרנ"ת כותב: "וכתב לנו אגרות שלא ירום אחד מאתנו את רגלו לבוא אליו על שבועות". רבי נפתלי שהיה מן הראשונים לקריאת המכתב, מכיון שהיה אז בברסלב-הבין שבכגון דא אין צריך לציית לרבינו, ושיש לנסוע אליו לשבועות על אף אזהרתו לא לבוא אליו, ושאכן יסעו אליו החסידים לשבועות כרגיל.

הוא התחיל לזרז את כל אנ"ש שיתאמצו בכל כוחם לנסוע לרבינו על אף המרחק הרב בין זאסלב לברסלב (כ-160 קילומטר). הוא שלח מכתבים אליו ולכל החסידים שיבואו לחג השבועות, ואמנם החסידים הגיעו אליו מכל הערים והעיירות, כפי שמוהרנ"ת כותב: "וכן עשו פה ברסלב, ואנשי נמירוב וטפליק ודאשיב וכו' ונסעו לזאסלב על שבועות".

מוהרנ"ת לעומת זאת היה חלוק בדעתו בענין הנסיעה לרבינו, וכן התגברו עליו המניעות ביתר שאת, כפי שהוא עצמו כותב: "ואני הייתי במאהלוב אז, והיתה דעתי חלוקה מאד מאד בענין הנסיעה אליו לקהילת קודש זאסלב, כי היה לי מניעות עצומות בלי שיעור, וידעתי שרבינו ז"ל כתב שלא לבוא אליו, על כן הלך לבי הנה והנה איך להתנהג, ובחסדו הגדול והנורא התגבר החשק על המניעה, ונתגברתי ונסעתי לברסלב, לנסוע משם לזאסלב".

נסיעה זו היתה חשובה מאד למוהרנ"ת, ולכן לא הביט על שום דבר, הוא התגבר על מכשולים רבים ועצומים שנערמו בדרכו, וכדאי לקרוא את כל הפרטים שמוהרנ"ת מאריך בהם בספרו:

"ועוצם היסורים והמניעות שהיו לי בבית חותני בנסיעה זו אי אפשר לפרש ולבאר, כי חותני היה אז בביתו, והיה גדול וחשוב ויקר שם מאד מאד, ונאספו אליו מכמה עיירות בעסקי משפט..."

פרט מעניין מציין מוהרנ"ת, המוכיח כבדרך אגב עד כמה העריכו חותנו על אף הכל:

"חותני היה מוכן לנסוע אחר שבועות עם אשתו לקהילת קרמניץ להנהיג הרבנות שם, ורצה להשאיר אותי בכאן במאהליב על מקומו (!) ואני באתי פתאום לביתי, והתחלתי להכין עצמי לנסוע לברסלב כנ"ל, ועמדו כולם משתוממים... וזוגתי התחילה לבכות מיד, כי כבר ידעה שלא תוכל למנוע אותי בשום אופן... ואני הלכתי לקבל רשות, והקפיד עלי מאד, ורצה למנוע אותי הוא וזוגתו, היא חמותי, אבל אני לא השגחתי על דבריהם כלל, והלכתי מהם, וקבלתי חפצים שלי ונסעתי מיד..."

"וגודל חלוקת העצה שהיה לי אז, ועוצם המניעות והיסורים שהיו לי אז בענין נסיעה זו-אי אפשר לבאר, והשם יתברך עזרני לשבר כל המניעות, ובשעה אחת נגמר בדעתי לנסוע, בעת שהיה הזמן קצר מאד לעסוק בנסיעה הזאת, אבל השי"ת הזמין לי מיד עגלה ומעות על הוצאות קצת, כי תיכף כשנתחזקתי בדעתי לנסוע בודאי ויעבור עלי מה-תיכף סייעני השי"ת והזמין לי צרכי נסיעתי, כי כן דרכו יתברך תמיד, כי הבא ליטהר מסייעין לו, וכל המניעות הם רק מניעות המוח, ואף על פי שנדמה להאדם שיש לו מניעות גדולות באמת שאי אפשר לשברם, אף על פי כן באמת כולם הם רק מניעת המוח, ואם יגביר החשק והרצון כראוי, ויכסוף באמת לגמור את הדבר שבקדושה-בודאי ישבר כל המניעות".

הנסיעה

"ויצאתי ממאהליב ביום חמישי בערך שתי שעות ויותר אחר חצות היום, ואני הבנתי שאני מוכרח להיות בברסלב על אותו השבת, כי ידעתי שתיכף אחר השבת יסעו כל החברים מפה לזאסלב, והייתי חושב בדעתי איך להתנהג, כי העגלה הלכה לנמירוב, ומי יודע אם אוכל להגיע ביום ששי לנמירוב בעוד היום גדול, שאוכל לנסוע עוד מנמירוב לפה ברסלב על שבת, וגם יהיה לי יסורים מאבי נ"י, שאינו מסכים גם כן על ענין נסיעתי זאת, מכל שכן כשאבוא פתאום בערב שבת אחר חצות, וארצה ליסע מביתו תיכף-בודאי יקפיד עלי, על כן הייתי מתגעגע מאד שהבעל עגלה ימהר ויחיש מסעהו, באופן שאוכל לבוא בעוד היום גדול סמוך לנמירוב, באופן שאוכל לחפש אחר איזה עגלה בדרך שתיסע עמי לברסלב, כדי שלא אצטרך כלל להיות בנמירוב".

המניעות לבוא אל הצדיק

"אבל תיכף בנסעי ממאהליב, התחילו שוב המניעות שיש בשעת הנסיעה בעצמה, כאשר מתנהג עמנו על פי הרוב, שיש הרבה מניעות קודם שמתחילין לנסוע, ואחר כך כשזוכין לשבר אלו המניעות ומתחילין לנסוע, אזי חוזרים ומתגברים מניעות חדשו"ת בענין הנסיעה בעצמה... אשר כמעט לא נמלט נסיעה אחת ממניעות כאלה וכאלה הרבה-הן בחיים חיותו הקדוש, הן עתה כשאנו נוסעים על ציון קברו הקדוש והנורא מאד..." (כנזכר כתב מוהרנ"ת את יומנו זמן רב לאחר ההתרחשות, ואז כבר היה רבינו לאחר הסתלקותו).

מניעות מהעגלות והסוסים

"והנה תיכף כשיצאתי ממאהליב" ממשיך מוהרנ"ת לתאר ולשחזר את הנסיעה המיוחדת הזו על כל פרטיה, "'למען ידעו דור אחרון המניעות שעבר עלינו ובכוחו הגדול זכיתי לשברם', ואני נחפז בדעתי מאד מאד כנ"ל, הסתכלתי וראיתי שהבעל עגלה נוסע עם עגלה גדולה, ואין לו כי אם שני סוסים, וזה ידוע שאלו העגלות גדולות אי אפשר להם לילך בזריזות כי אם על ידי ארבעה סוסים, ולפחות שלושה, ושאלתי אותו, מה זה? והשיב, שנחלה אצלו סוס אחד בנסיעתו לכאן, והשאיר אותו בערך פרסה ומחצה מפה".

"והנה מחמת זה בודאי נסע עמי לאט לאט, וגם גשם התחיל לירד קצת, ונסענו עד שבאנו אל הכפר שהשאיר שם סוסו, ותיכף הודיעו לנו השמועה טובה מסוסו שכבר מת, ובודאי התחיל להצטער הרבה ולחשוב מה לעשו"ת עם העור, ועל ידי זה נתעכבנו שם קצת. ואחר כך נסע משם בלב נאנח ונעצב, וכבר פנה היום, ובודאי נסע לאט, כי לא היו לו כי אם שני סוסים בעגלה כזאת, והיו לנו לינת לילה סמוך למאהליב שתי פרסאות ומחצה, ועדיין אנו רחוקים מנמירוב הרבה, בערך שמונה פרסאות".

"ועמדתי ביום ששי בבוקר בלב נשבר ומבולבל מאד, ולא ידעתי מה לעשות. ונסעתי עם בעל עגלה הנ"ל עד קהילת קודש מרחווע, וכבר היה סמוך לחצות היום, ומשם עדיין חמש פרסאות לקהילת נמירוב".

"ובעת כניסתי לשם הייתי מצטער הרבה, כי הבנתי שקשה לבוא על שבת אפילו לנמירוב, מכל שכן שיהיה שהות לשכור עגלה באמצע הדרך לברסלב כנ"ל, ואם חס ושלום אבוא אחר שבת לברסלב, לא יהיה עגלה וחברים לנסוע עמהם לזאסלב, והייתי חושב בדעתי מה לעשות, כי ראיתי שטוב לפני לשכור בכאן סוסים לנסוע מכאן לברסלב, אבל לא היו לי הוצאות כל כך, גם העיר קטנה ועל פי רוב אין נמצאים בכאן סוסים כאלה לנסוע עמם במהירות כל כך".

"תפילתכם נתקבלה"

"וסמוך מאד בכניסתי להעיר, בהיותי על הגשר דשם, עניתי ואמרתי: רבונו של עולם, הזמן לי בכאן עגלה עם ארבעה סוסים שתיסע לברסלב, ותקבל אותי בחינם, והבעל עגלה שמע שאמרתי זאת. אחר כך נכנסנו להעיר ובאנו לתוך האכסניה, והבעל עגלה רצה להתמהמה שם ליתן מספוא לסוסים, ואני נטלתי ידי לאכול, ובין הנטילה לברכת המוציא ענה ואמר לי הבעל עגלה: רבי נתן, תפילתכם נתקבלה! כי הנה בשעה זאת באה עגלה עם ארבעה סוסים הנוסעת לברסלב, והסוחר הנוסע שם בודאי יקבל אתכם בחינם, כי הוא מכיר אותו..." "ותיכף ברכתי ברכת המוציא, ויצאתי לחוץ אל העגלה שעמדה בסמוך מאד לאכסניה שלי, ותיכף קיבל אותי בשמחה, ונסעתי עמו מיד לפה ברסלב, ובאתי לכאן בעוד היום גדול, וכבר היו כל החברים מוכנים לנסוע ביום ראשון לזאסלב, ולא היה מקום לקבל אותי. אך תיכף שלחו שליח מיוחד לכפר אחד לשכור עגלה בשבילי ובשביל עוד אחד בזול".

"ונסעתי עמהם יחד ביום ראשון, ובאנו לרבינו ז"ל ביום רביעי, וביום חמישי היה ערב שבועות".

"וראיתי השגחתו הנפלאה, ושהוא יתברך שומע תפילת כל פה, שנתקיימה תפילתי כהווייתה, שהזמין לי ה' ביום ששי עגלה עם ארבעה סוסים בחינם לברסלב, כאשר יצא מפי ממש..."

למען ידעו דור אחרון...

"ברוך השומע תפילות כל פה ברחמים" משתפך מוהרנ"ת בסיום תיאור הנסיעה הנפלאה "ומסייע תמיד לכל הבאים לגשת אל הקודש... והמניעות כולם עמדו לפני כחומות ממש מכל הצדדים, והשי"ת בכוחו הגדול עזרני לדלג על כולם, ולבוא אליו לקהילת קודש זאסלב, ולשמוע מפיו הקדוש תורה, ולכתבה על הספר לזכות בה את הרבים לדורי דורות. על כן הארכתי קצת לבאר פרט נסיעה זאת-למען ידעו דור אחרון המניעות שעברו עלינו, ובכוחו הגדול זכינו לשברם. כי כל מה שכתבתי ממה שעבר עלי-כאלה וכאלה עברו גם על שאר אנשי שלומינו, שרובם ככולם היה להם מניעות עצומות ונוראות מלהתקרב לרבינו ז"ל, בפרט בתחילתם, ורבים נפלו ונתרחקו על ידי המניעות, ואבדו מה שאבדו-חבל על דאבדין. ואשרי להנשארים שהתגברו והתחזקו ושברו כל המניעות ונתדבקו ברבינו ז"ל, וזכו להם... ולדורותם ולכל בני ישראל, לעולמי עד ולנצח נצחים" (ימי מוהרנ"ת עמ' יט).

* * *

חסידים "משונים"

בהגיע כל בני החבורה לזאסלב בשעות הלילה, פנו מיד לבית כנסת קטן המכונה בשם "בית הכנסת דחייטים" להתפלל תפילת ערבית. הם התפללו כדרכם בקודש בקולי קולות, בפרט באמירת ספירת העומר, מה גם שהיה אז ליל מ"ט, גמר מצוות ספירת העומר שההתעוררות אז גדולה במיוחד, כידוע.

שמש בית הכנסת שלא ידע מי הם הללו שבאו לבית הכנסת שלו להתפלל, התלונן בפני רבינו שהגיעו לעיר חסידים "משונים", השתלטו על בית הכנסת וכל כך האריכו בתפילתם עד שנמנע ממנו לנעול את שערי בית הכנסת בזמן הקבוע. רבינו חייך, השמש הבין איפוא כי אלו חסידיו של רבינו... (שיח שרפי קודש א'-ק"ע).

הסתלקות הרבנית

ביום חמישי, ערב חג השבועות, סמוך לערב, בעת שהציבור כבר התחיל להתאסף להתפלל מנחה, נפטרה אשתו הראשונה של רבינו. היה זה לאחר מחלה קשה שלמענה הגיעה לזאסלב להתרפא. רבינו היה נוכח לידה בעת יציאת נשמתה.

רבינו הצטער מאד. כדברי מוהרנ"ת: "וסיפר לי (רבינו) אח"כ, שכאשר יצאה נשמתה בעת שעמד רבינו שם, ובודאי היה לו צער גדול מאד ובלבול המוחין לפי מדריגתו, והוא היה צריך לעשו"ת ולכוון מה שהיה צריך לטובתה, אבל השי"ת עזרו אז מאד-שבעוצם הצער והבלבול, פעל ועשה לטובתה מה שהיה צריך".

מיד לאחר הסתלקותה הזדרזו אנשי החברא-קדישא דק"ק זאסלב, והתעסקו בקבורתה בזריזות נפלאה, כך שעוד היה לרבינו שהות לאחר הקבורה לנהוג אבילות שעה מועטת לפני כניסת החג המבטל את אבילות השבעה. מוהרנ"ת כותב: "וזה היה לנו לטובה וישועה גדולה, כי על ידי זה זכינו לשמוע מפיו הקדוש תורה נפלאה בחג השבועות הזה" (ליקוטי מוהר"ן סי' ס"ז, ומדבר שם מענין הסתלקות הנפש, ומפרש שם את הפסוק ויבן ה"א את הצלע).

אנשי זאסלב הקצו חדר מיוחד לתפילה עבור רבינו ואנשיו, אולם לאחר פטירת הרבנית, ציוה רבינו שכולם יתפללו בביתו במקום ההסתלקות.

תיקון ליל שבועות

החסידים הצטרפו לרבינו בעת עריכת שולחנו הטהור. אולם כל עת הסעודה לא דיבר עמם כלל. הוא למד תורה לעצמו בין מאכל למאכל.

רבינו היה ניעור כל הלילה יחד עם החסידים, ואמר "תיקון ליל שבועות". מוהרנ"ת מציין שהוא אמר את התיקון "במהירות ובהתמדה, ולא פנה לשום אדם לדבר דיבור בעלמא".

לפני עלות השחר ירד רבינו לטבול, ואחר כך התפלל כל תפילת החג יחד עם החסידים.

גם בסעודת שחרית של יום ראשון דחג השבועות, לא דיבר רבינו מאומה, רק ישב כל העת ועסק בלימוד הזוהר הק', ובין כל מאכל ומאכל אמר את ה"אידרא רבה" בקול נעים ונפלא...

בליל שבת קודש, שחל אז היום השני דחג השבועות, לבש באותו חג לראשונה את השטריימל באותו חג, "ואז" כותב מוהרנ"ת "התחיל להראות פנים מסבירות קצת, וישב אצל השולחן כדרכו. אחר גמר הסעודה, אחר ברכת המזון היה מזמר בעצמו 'אתה נגלית' ו'ברוך שמך' בניגון נפלא ונעים (אצל חסידי ברסלב ידוע הניגון על 'אתה נגלית' מקובל שמקורו הוא מהרה"ק ר' ברוך ממז'בוז' דוד רבינו, ויתכן שרבינו ניגן ניגון זה). וישב אח"כ עם קצת אנשים שנשארו עמו עד אור היום, וגם אני הייתי בתוכם, וכן בסעודת שחרית ישב עמנו בשמחה כדרכו בכל יום טוב, וכל בני העיר שלחו משקאות, וחילק להעולם בשמחה".

בסעודה שלישית אמר רבינו תורה, היא התורה הנזכרת. ובמוצאי שבת קודש הוא ישב שוב עם חסידיו כל הלילה.

שלושה לילות רצופים

את מאורעות החג הקדוש במחיצת רבינו-מסכם מוהרנ"ת:

"ברוך ה' אשר עזרנו גם בעת צרה הזאת, שנפטרה אשתו הראשונה בערב שבועות לפנות היום, אף על פי כן לא אבדנו התורה שהיינו צריכין לקבל, וגם בתוך טרדתו הגדולה שעבר עליו אז מה שעבר לפי גדולת קדושת נוראות מוחו הקדוש, אף על פי כן, ישב עמנו שלושה לילות רצופים שהיה ניעור בכולם עמנו יחד... כי דרכו היה נפלא ונשגב, ובחכמתו וקדושתו הנפלאה לא היה יכול להטריד ולבלבל אותו שום דבר, כי הבנו אז שצערו וטרדתו אז היה עצום ורב מאד, וכאשר שמענו כמה דיבורים מזה אז מפיו הקדוש, ואף על פי כן לא העבירוהו הטרדה והצער מלעסוק לתיקון נפשותינו" (ימי מוהרנ"ת עמ' כ"ג).

עורו ישנים!

כשיצא רבינו במוצאי החג לזמן מה מהחדר בו התוועד עם חסידיו-נפלו מוהרנ"ת ור' נפתלי על הריצפה מרוב עייפותם עקב היותם ערים שלושה לילות רצופים, ונרדמו. כשחזר רבינו ומצאם שקועים בשינה אמר להם: "מדוע ישנים הנכם את שנותיכם?" תיכף נתעוררו וקמו בזריזות (שיח שרפי קודש א'-קע"א).

ביום ראשון אסרו חג, טרם הפרדו מרבינו, עוד הספיק מוהרנ"ת לכתוב את התורה, והראה לו מה שכתב, ושוחח עמו ארוכות, אח"כ, מסיים מוהרנ"ת: "נסעתי משם בשלום ובשמחה".

כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני

את ימיו מאז חזרו מרבינו ועד סוף אותו קיץ בבית חותנו-מתאר מוהרנ"ת בקצרה:

"ואחר כך באתי לנמירוב, ורציתי לכנוס לבית אבי נ"י, וחרה אפו בי מאד על אשר הייתי בזאסלב והשלכתי מנגד כבוד הרבנות דק"ק מאהליב, שרצה חותני ז"ל להשאיר אותי במקומו כנזכר לעיל, ולא רצה אבי נ"י להניח אותי לכנוס לביתו, והיה לי צער ויסורים מזה. וישבתי בבית אחותי ז"ל".

"אחר שבת נסעתי לברסלב, וישבתי שם משתומם כמה ימים, ולא מצאתי עגלה למאהליב, ודעתי היתה מבולבלת מאד מריבוי היסורים והמניעות, כי לא היה לי למי לפנות, כי אם לישועת השי"ת. כי רבינו ז"ל לא היה בביתו, ובבית אבי אין לי מנוחה כנ"ל, וגם לבית חותני קשה לי לחזור, כי אין לבם עמי על ענין נסיעתי הנ"ל... וגודל עוצם היסורים בפרטיות אי אפשר לבאר".

"ואחר איזה ימים נתיישבתי ושכרתי עגלה, ונסעתי למאהליב, ולא מצאתי חותני וחמותי בביתם, כי כבר נסעו לקרמניץ כנ"ל, וישבתי במאהליב עד ראש השנה".

* * *

תוכן העניינים

באש ובמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה