פרק יג - גלות מאהליב
בעיר מאהליב
חותנו של מוהרנ"ת, ר' דוד צבי, נתמנה בשנה שעברה, בשנת תקס"ה, לרבה הראשי של העיר מאהליב וסביבתה. אשתו ובני ביתו של מוהרנ"ת נסעו לחוג את הימים הנוראים בקרבת ר' דוד צבי במאהליב אותו לא ראו זה שנתיים ימים.
לאחר יום הכיפורים שב מוהרנ"ת לנמירוב, ועוד באותו יום חזר למאהליב למשפחתו. הדרך מנמירוב למאהליב-מרחק של קרוב למאה קילומטר, ארכה למוהרנ"ת יומיים בלבד, זמן קצר יחסי באותם ימים. ובכל אורך הדרך ראה מוהרנ"ת אנשים עם חלישו"ת וחולאים. הוא שמח שלא התעכב יותר מדי בדרך עקב הדאגה שקיננה בלבו מדברי רבינו שתהיה שנה של חולי.
בהגיעו למאהליב נודע לו שחותנו נסע לקרמניץ, שאף היא היתה אחד מהערים בה כיהן ברבנות. מוהרנ"ת ציפה שחותנו ישוב לחג הסוכות למאהליב, כדי שהוא יוכל לחזור עם משפחתו לנמירוב. אולם ר' דוד צבי התעכב בקרמניץ למשך זמן רב, וכל אותה עת נשארו מוהרנ"ת עם משפחתו במאהליב, מצפים לר' דוד צבי שישוב כדי שאשתו תוכל לראותו לאחר שלא ראתה את אביה שנתיים ימים, כאמור.
לבסוף נמשכה על מוהרנ"ת שנתיים ימים רצופות גלות מאהליב, עד שחזר לביתו שבנמירוב.
מניעות ויסורים בעבר ובהוה
כדאי להעתיק את רחשי לבו של מוהרנ"ת באותה תקופת גלות במאהליב שלא זכה לנסוע הרבה אל רבינו-מחמת ריחוק המקום-כפי שהם באים לידי ביטוי בספרו ימי מוהרנ"ת:
"...והיה בדעתי לשוב עם זוגתי ובניי שי' לק"ק נמירוב אחר סוכות, ומחמת שנתעכב בקרעמניץ כנ"ל נתעכבנו שם במאהלוב, והיינו מצפים עליו מיום ליום, ועי"ז נתעכבנו שם הרבה. ועי"ז נתגלגל הדבר שנתעכבנו במאהלוב קרוב לב' שנים... וכל אלו ב' השנים לא הייתי רגיל להיות לפני רבינו ז"ל כאשר בשנים הקודמים, מחמת שהייתי בריחוק מקום מאתו, ולא באתי אליו כי אם בזמנים הידועים לנו שהזהיר אותנו לבוא אליו, שהם ראש השנה ושבועות ושבת חנוכה. אבל מקודם כשהייתי בנעמריב הייתי רגיל להיות אצלו הרבה..."
"ובבואי למאהלוב-ממשיך מוהרנ"ת-התחילו עלי מחדש מניעות הרבה מלנסוע לרבינו ז"ל..."
מוהרנ"ת חוזר ומשחזר את המניעות והיסורים שעברו עליו מתחילת התקרבותו בענין הנסיעות לרבינו:
"כבר מבואר לעיל קצת שהיה לי מניעות ויסורים הרבה לאין קץ בתחילת התקרבותי אליו אשר אי אפשר להבין כלל איך זכיתי לשברם, וכל השומעם תצילנה אזניו, ולא בארתי חלק אלף מהם... אך עיקר גודל היסורים והמניעות לא נתמהמהו הרבה, כי הש"י זיכני ששברתים במהירות מגודל חוזקי שיהיה איך שיהיה אהי' מקורב אליו ז"ל ויעבור עלי מה! ותיכף גירש אותי אבי מביתו, ועי"ז הוכרחה זוגתי אח"כ במשך חצי שנה לירד ג"כ משולחן אבי נ"י, והיינו נזונים על שולחנינו. וכשראה אבי ובני ביתינו שא"א להטות דעתי בשום אופן-נסתלקו ממני. וגם זוגתי אע"פ שלא היה דעתה אז מסכמת כלל על נסיעתי לרבינו ז"ל הוכרחה ג"כ בעל כרחה לבטל דעתה, כי ידעה והבינה שא"א למנוע אותי מרבינו ז"ל בשום אופן בעולם, וכל מה שעבר בזה א"א לספר, אך עיקר תוקף היסורין והמניעות לא נתמהמהו הרבה..."
מוהרנ"ת מאריך בתיאור סוגי המניעות והיסורים שעברו עליו מעת שזכה להתקרב לרבינו:
"אם אמנם בודאי גם אח"כ היה לי יסורים ומניעות הרבה כמעט בכל נסיעה ונסיעה, אך אעפ"כ היו יסורים ומניעות שאפשר לסובלן, מאחר שכבר הייתי ניזון על שולחני וכל איש שורר בביתו, והייתי נוסע בכל עת שרציתי בכל ג' או ד' שבועות או פחות, ולפעמים ישבתי אצלו איזה זמן...
תוך כדי כתיבה מתלהב מוהרנ"ת ומתרפק בתענוג עילאי, ממה שזכה לראות ולשמוע אצל רבינו:
"ובכל פעם שמעתי דברי אלוקים חיים, תורות ושיחות ומעשיות נפלאות ונוראות אשר לא נשמעו מעולם, אשר החיה אותי ואת כל השומעים מפי ומפי כתבי לדורי דורות לעולמי עד ולנצח נצחים, הלא הם כתובים על ספרינו. החפץ באמת יראה בעיניו ובלבו יבין וישוב להש"י על ידם, ויבין וישכיל אפס קצה מה שזיכני הש"י בימים ההם לשמוע מפיו הק' והנורא דברים שכיסה עתיק יומין, דברים שלא שמעתן אוזן מעולם וכו' וכו', וכל זה נמשך בערך ארבע שנים..."
"אני חזק בדעתי בלי שיעור..."
"בשנת תקס"ז", מתאר מוהרנ"ת את גלות מאהליב, "שהתחיל גלותי וטלטולי למאהלוב-חזרו ונתחדשו עלי מחדש לגמרי כל המניעות יותר מבתחילה, רק שבאופן אחד היו קלים מבתחילה, מחמת שהייתי כבר חזק בדעתי מאד מאד בלי שיעור, כי כבר זכיתי לשמוע מה ששמעתי ולטעום מצוף דבש אמריו הנעימים והקדושים, ועי"ז היה לי כח לשבר המניעות..."
"וכל מה שעבר עלי אז במאהלוב אי אפשר לספר, אך בקיצור אספר קצת: הנה אחר יוה"כ נסעתי למאהלוב, ובאתי לשם ביום ה' י"ג תשרי, ולא מצאתי חותני בביתו, כי היה בקרעמניץ. וחותני היה חשוב ויקר שם מאד מאד בתכלית החשיבות, וגם מכבר היה מתנגד גדול על כל החסידים, אפילו על גדולי המפורסמים. ואשתו וכל בני ביתו כולם היו מתנגדים, והיה באמת צדיק ובעל מעשים טובים, אך שקוע בדעתו דברי בעלי המחלוקת מכבר שחלקו על גדולי החסידים כמפורסם, ומחמת זה היה חזק בענין ההתנגדות מאד, וכן כל בני ביתו וגם אשתו בכלל, ובפרט עתה שעלה לגדולה יותר, בודאי היה לי יסורים יותר, כי כולם היה לבם חלק עמי, אבל זאת ידעו שאין בידם למנוע אותי בשום אופן, כי ידעו שאני חזק בדעתי בלי שיעור כנזכר לעיל" (ימי מוהרנ"ת יג).
לידת הבן יעקב
מוהרנ"ת התעכב עדיין במאהליב. הימים התארכו לשבועות והשבועות לחדשים, עד שהתקרבו ימי החנוכה.
מוהרנ"ת הצטער מאד מזה שאינו יכול להתראות עם רבינו זמן כה רב פנים אל פנים, אך התנחם בזה שהיה משגר מכתבים אליו, בהם הוא שפך את כל לבו. כמו כן קיבל אגרות מהחסידים אשר סיפרו לו את כל אשר נעשה שם, וכך נשמר הקשר לעת עתה.
בין חג הסוכות לחנוכה, נולד לרבינו בן ביום שבת קודש, ונקרא שמו בישראל יעקב. בשל עיכובו במאהליב לא השתתף מוהרנ"ת בברית, והצטער מאד על כך.
באחד הלילות של אותו שבוע נכנס רבינו בשמחה, והחל לגלות תורה נפלאה (מובאת בשיחות הר"ן סימן צ"ג) "אני בעו"ה-כותב מוהרנ"ת-לא זכיתי להיות בכל זה, אך כתבו לי על הפאסט (בדואר) כל מה שעבר כאן".
* * *
החשק מבטל המניעות
והנה התקרבו ימי החנוכה. בלב מוהרנ"ת התגברו הגעגועים לנסוע לרבינו. שבת חנוכה היה אחד מהזמנים הקבועים שהחסידים היו מתקבצים אל רבינו מקרוב ומרחוק כנזכר, ומאד נכסף והשתוקק לא להפסיד זמן חשוב זה. "אך" כותב מוהרנ"ת "רבו המניעות בלי שיעור, בפרט אולי בתוך כך יבוא חותני בעת שאהי' בברסלב, כי היו מצפים בכל יום שיבוא, ואם יבוא ולא ימצאני שם בודאי יחרה אפו מאד, וגם זוגתי וחמותי כולם היה להם לקהיון שינים שאני אסע בעת כזאת לברסלב, אחרי שכל גדולי חשובי קהילה כזאת באים בכל יום לשחר פניהם ומצפים בתשוקה גדולה על ביאתו, והוא יקר ומפורסם כל כך ובין היום ומחר יבוא, ואני אסע בתוך כך לרבינו ז"ל אשר גם בלא זה הוא על אפם ועל חמתם מכל שכן עתה..."
"אך", מסיים מוהרנ"ת, "השי"ת ברחמיו בלי שיעור חיזק את לבבי והתגברתי על כל המניעות ונסעתי לברסלב, והש"י עזרני. כי בתחילה לא היה לי על הוצאות ולא עגלה, אבל הבא לטהר מסייעין לו, ומי שרוצה באמת בחשק חזק כראוי נתבטלין המניעות..."
שבת חנוכה אצל רבינו
מוהרנ"ת שכר עגלה, ויצא לברסלב, והגיע לשם באור ליום ו' ראש חודש טבת. מיד עם הגיעו זכה להכנס לרבינו, ואע"פ שרבינו כבר עלה על יצועו, שמח לדבר עם תלמידו. תוך כדי כך סיפר לו רבינו קורותיו בימים אליו, שמצוי איש רע ובליעל שבדה עליו דבר כזה שאין הדעת סובלתו, והיה לו יסורים רבים מזה, ואמר שנדמה לו שמעולם לא היה לו יסורים כאלה.
בשבת חנוכה, בעת רעוא דרעוין אמר רבינו את התורה "מישרא דסכינא" (ליקוטי מוהר"ן סימן ל'), שם מאריך רבינו על הצורך לבקש אחר הרבי הגדול ביותר שיוכל להאיר השגות גדולות ביותר לאלו שרחוקים מאתו ית'. וככל שהאדם קטן יותר ומרוחק יותר מהשי"ת, צריך הוא לרבי גדול יותר, כפי שבני ישראל במצרים בעת שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה, הוצרכו לרבי גדול כמשה רבינו ע"ה, שיוכל להוציאם משם. ולכן אל יאמר האדם: אתקרב אל אדם חשוב וירא שמים והלואי אזכה להיות כמוהו, אלא אדרבה ככל שהאדם קטן ושפל יותר כן הוא זקוק לרבי גדול יותר, בדומה לחולה שככל שחליו קשה יותר כן הוא זקוק לרופא גדול יותר שיבחין מחלתו היטב ויתן את הרפואות הטובות יותר כפי שהוא נצרך...
מוהרנ"ת כתב את התורה הזאת לפני רבינו, ונשאר בברסלב עוד כמה ימים, ודיבר עם רבינו הרבה. לאחר מכן נסע חזרה לנמירוב, משם אמור הוא להמשיך למקום משכנו העראי במאהליב. אביו קבלו בסבר פנים יפות ושמח לקראתו, ואף נתן לו מתנה.
מוהרנ"ת המתין בנמירוב עד יום שלישי י"ב בטבת, בתקוה שישיג עגלה הנוסעת למאהליב. אולם מכיון שלא מצא עגלה הנוסעת לשם-חזר לברסלב. הוא נתיישב בדעתו, אם להמתין לעגלה-טוב שימתין בברסלב, ולנצל את הזמן להיות בינתיים עוד אצל רבינו.
"אם הייתם בשמחה-היה טובה גדולה לעולם"
מוהרנ"ת הגיע לברסלב לאחר שכבר החשיך. אותה לילה היתה הלילה האחרונה של החודש בה אפשר לקדש את הלבנה, השמים היו מכוסים בעננים, ומוהרנ"ת חשש פן לא יוכל לקדש את הלבנה יותר.
כשהתברר לו שרבינו כבר קידש את הלבנה-דאג יותר, עד עתה היתה מחשבתו שמא רבינו עדיין לא קידש הלבנה, ובזכותו גם הוא יזכה לכך עוד הערב, ועתה-חשב- מי יודע אם יזכה עוד לחדש את הלבנה. נפשו עגומה היתה עליו מאד עקב כך.
כשנכנס אצל רבינו שאלו לסיבת המרה שחורה שהתפשטה עליו. מוהרנ"ת עצמו לא השיב, אולם מישהו אחר שהיה נוכח שם השיב כי זאת בסיבת הלבנה שלא נראתה.
"התפלל לפני השי"ת על זה"-אמר רבינו למוהרנ"ת.
"כבר בקשתי"-השיב מוהרנ"ת. "התפלל עוד"-לא הניח לו רבינו. תוך כדי כך נענה אחד מהנוכחים ואמר לרבינו כי מוהרנ"ת חפץ שהרבי יתפלל עליו עבור זה. "ובאמת" כותב מוהרנ"ת "לא עלה על דעתי לבקש אותו על זה אע"פ שהיה לי צער גדול מענין הלבנה, אבל היה לי דברים הכרחיים יותר שהייתי צריך שיתפלל עלי, ע"כ לא מצאתי לבי להטריח לפניו גם בשביל זה".
"ועמדנו קצת לפניו. בתוך כך" כותב מוהרנ"ת "בא אחד ואמר שהלבנה מתחלת להתראות מעט מתוך העננים. ענה רבינו ז"ל ואמר: תלך מיד, ותיכף כשתראה אותה כפי מה שהיא בתוך העננים רק שתראה אותה, תיכף תברך ברכת הלבנה בלי עיכוב. ויצאתי לחוץ והיתה הלבנה מכוסה בעננים רק שנראית מעט, ולא זרזתי עצמי כפי פקודתו, ובתוך כך נתעלמה לגמרי, והיה לי יסורים ביותר, כי נתביישתי לחזור אליו מחמת שלא קיימתי כדבריו. ועמדתי שם מעט ותליתי עיני למרום ובקשתי השי"ת קצת, ונראית הלבנה יותר מבתחילה, ותיכף ברכתי ברכת הלבנה, ונכנסתי אצלו ז"ל בשמחה".
"ותיכף כשבאתי לפניו"-מסיים מוהרנ"ת את סיפור הלבנה-"ענה ואמר: 'הלא ראיתם שעתה הוא איש אחר לגמרי'! והיה לו נחת גדול. וענה ואמר עלי ועל כל אנ"ש: 'אם אתם הייתם בשמחה היה טובה גדולה להעולם'"!
שעת רצון ושמחה
קהל הנוכחים התפזרו איש איש לביתו, ובבית רבינו לא נותרו כי אם מוהרנ"ת ור' יוסקה חתנו של רבינו. מוהרנ"ת ממשיך ומתאר מהתרחשויות של אותה לילה בקרבת רבינו:
"אחר כך ציוה רבינו שנאכל עמו יחד. כי המנהג היה בעת שישבנו אצלו, שבחול לא אכל עמנו יחד, רק לפעמים כשהיה עת רצון ובדיחא דעתיה היה מצוה שנאכל עמו יחד, ואז בלילה הנ"ל היה גם כן שעת רצון ושמחה קצת, וציוה שנאכל עמו, ואכלנו יחד, הוא ז"ל וחתנו הנ"ל ואנכי..."
פי שניים לתלמיד-מכח הרב
בזמן סעודת הצדיקים הזאת שמע רבינו את ר' משה חינקעס אומר קידוש לבנה בהתעוררות והתלהבות מעומק הלב כדרך אנשי שלומינו, והוטב בעיני רבינו מאד מאד והתחיל לדבר מזה (היינו שהתלמיד מתפלל יותר טוב מרבו) ועל ידי זה השתלשל הדבר שרבינו גילה תורה נפלאה על הפסוק "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי", יש הרבה פרטים בתורה זאת שמרמזים על מניעותיו של מוהרנ"ת להיראות אצל רבינו בתקופה זו ושבכל זאת יכול התלמיד להרגיש את כל עליותיו וירידותיו של רבו אם הוא מקושר אליו באמת וכו'. ואמר שבבחינות מסויימות יתכן שהתלמיד יהיה גדול מרבו, וכמו שמצינו אצל אלישע הנביא שביקש "ויהי נא פי שנים מרוחך אלי"... אולם כל זה הוא מכוחו של רבו (ראה ליקוטי מוהר"ן סי' ס"ו). 5 על התורה שגילה רבינו כותב מוהרנ"ת: אשרי אוזן השומעם!
מעלת ההתבודדות
"בעת שאמר רבינו זצוק"ל התורה ס"ו, (ויהי נא פי שנים ברוחך אלי) דיבר עם מוהרנ"ת מענין מערת אליהו ז"ל, והבין מוהרנ"ת שאליהו הנביא לא בא למדריגתו כי אם על ידי התבודדות. ונתעורר מוהרנ"ת והלך לעזרת נשים ועסק בתהילים והתבודדות בהתעוררות גדול. ובתוך כך היה אחד מאנשי העיר עושה מסיבת "תנאים" (מסיבת אירוסין), ורצה שמוהרנ"ת ג"כ יהיה על התנאים, וחיפשו אותו ולא מצאו אותו, והבינו מסתמא הוא עוסק בהתבודדות, והתחילו לצעוק ברחובות: ר' נתן, ר' נתן, ואז יצא לחוץ והלך אל התנאים" (אבני"ה ברז"ל סי' כ"ד).
מסופר, שרבינו אמר למוהרנ"ת שבעת שהיה בארץ ישראל וביקר במערת אליהו הנביא "האב איך זיך אויסגעמאלט אט דא איז געשטאנען אליהו הנביא און זיך אויסגערעדט דאס הארץ פאר השי"ת" (ציירתי לעצמי שכאן עמד אליהו הנביא והשיח את לבו להשי"ת) ומזה הבין מוהרנ"ת שגם אליהו הנביא לא הגיע למדריגתו כי אם ע"י העצה הזאת של שיחה בינו לבין קונו כנ"ל.
הגעגועים שוברים מניעות
מוהרנ"ת נשאר אצל רבינו עד לאחר השבת. לקראת שבת הגיעו לרבינו כמה אורחים, ביניהם היה אחד שחזר זה עתה מארץ ישראל. רבינו דיבר בשבחו של יהודי זה שזכה לעלות לארץ ישראל, ואמר עליו: "בודאי בהכרח שהיו לו געגועים לארץ ישראל מאחר שזכה להיות שם" ועל ידי כך שבר את כל המניעות. "על ידי זה נסתבב הדבר" כותב מוהרנ"ת "שאמר רבינו על השולחן תורה נוראה מענין שבירת מניעות. וכן אח"כ במוצאי שבת קודש אמר גם כן תורה נוראה מענין המשכת רוחו של משיח" (שני הענינים הללו נמצאים בליקו"מ סי' ס"ו).
הפגישה עם רבי דוד צבי
לאחר השבת נזדמנה למוהרנ"ת עגלה הנוסעת למאהליב. הוא נכנס להפרד מרבינו ולקבל רשותו להנסיעה. מוהרנ"ת מתאר פגישת פרידה זו: "וקבלתי רשו"ת מאתו קודם אור היום כי הייתי נחפז מאד, ונכנסתי לחדרו לקבל רשו"ת כנהוג, ולא היה נר בחדרו, כי הוא ז"ל שכב עדיין על מיטתו, ורציתי להכניס נר ואמר שאין צריכין, וקבלתי רשו"ת ממנו בחשכת לילה, ודברתי אתו מעט, כי כבר דברתי עמו הרבה קודם נסיעתי לנמירוב".
מוהרנ"ת יצא לדרכו עוד בטרם האיר היום של יום א'.
כאשר הגיע מוהרנ"ת למאהליב נודע לו שחותנו חזר לשם בזמן שהותו בברסלב. על הפגישה עם חותנו כותב מוהרנ"ת:
"באתי למאהלוב ומצאתי את חותני בביתו, כי בא בסמוך אחר נסיעתי משם לברסלב, וקבלתי פניו, ובודאי לא הסביר לי פנים יפות, כי היטב חרה לו על זה..." (ימי מוהרנ"ת ט"ו).
* * *
אגרת מרבינו
מוהרנ"ת חפץ מאד לשוב מיד עם בני ביתו לנמירוב, אך החורף האוקראיני הקשה כבר שלט במלוא עוזו, ולא היה שייך להטלטל בדרכים עם משפחתו בתקופה זו. הוא השלים מיד עם העובדא שייאלץ להשאר ב"גלות" אצל חותנו עד סוף החורף.
כנזכר ניבא רבינו שירדו חולי וחולשו"ת לעולם. מוהרנ"ת כותב: "סמוך לביאתי לשם החלה ה' אותי ונפלתי למשכב שלושה פעמים רצופים זה אחר זה, וכן זוגתי חלתה שלושה פעמים, ובניי שיחיו. והמשרתת שלנו חלתה ומתה, והמשרתת של חותני חלתה גם כן, כי באותה העת היו חולשו"ת מצויות בסביבותינו, וכבר אמר רבינו ז"ל בין כסה לעשור בשנה זאת שהולכים חולשו"ת גדולות בעולם..."
מיד בנפלו למשכב, ביקש מאיש אחד שיכתוב מכתב לרבינו, ויספר לו על מצבו, כפי שכותב מוהרנ"ת:
"ותיכף כשנפלתי למשכב רח"ל, צויתי לכתוב אגרת לרבינו ז"ל והגיע אליו. והיה לרבינו ז"ל צער גדול מזה מאד מאד. והשיב לי תשובה בכתיבת ידו הקדושה בעצמו, וכתב לי דברים מתוקים וערבים, וגילה לי עוצם נפלאות אהבתו אלי, והחיה וחיזק אותי מאד מאד במכתבו, והאגרת הזאת עדיין בידי. ולדעתי לא היה אפשר לי לסבול צער החולאת לולא האגרת הנ"ל שהחיה אותי ממש" (שם).
אמת צרופה
אמנם מוהרנ"ת עבר בבית חותנו ימים קשים וחי עם נסיונות קשים, עקב רוח ההתנגדות העזה ששררה בבית לדרך החסידות בכללותה, אולם בכל זאת ידע חותנו הגדול בערכו, ומידי פעם בא הדבר לידי ביטוי.
היה זה באחד מלילי השבת של אותו חורף. רבי דוד צבי הביא לביתו אורח נכבד. בחזרם מבית הכנסת החלו הכל לזמר "שלום עליכם" ו"אשת חיל" כנהוג. מוהרנ"ת יצא לחדר הסמוך לומר תפילת "רבון העולמים" (שלאחר "שלום עליכם") ואמרה ברוב התלהבות ובמתינות, עד שחמיו היה נאלץ להמתין עליו באמירת הקידוש. מרוב התלהבות לא חש כלל בחלוף הזמן, וגם כשסיימו בני הבית את הזמירות שלפני הקידוש -עדיין היה מוהרנ"ת בשיא דבקותו. סבלנותו של האורח פקעה, וברוב זעמו פנה לרבי דוד צבי:
"אינני מבין מה נעשה כאן, האם גאון העולם צריך לעמוד ולהמתין עד שיגמור חתנו את זמירותיו?!".
רבי דוד צבי לא הראה כלל סימני רוגז, ואך זאת ענה לאורחו:
"ר' נתן מתכוון למה שהוא עושה ברצינות כנה וצרופה!"... (ער מיינט גאלע ערנסט!)
שויו של יהלום אמיתי
ועוד מסופר מאותה תקופת שהות של מוהרנ"ת אצל חותנו המתנגד. פעם אחת שלח ר' דוד צבי את מוהרנ"ת עם עוד תלמיד חכם אחד לצאת על פני העיר לאסוף ממון עבור צדקה חשובה. הללו נכנסו אצל גביר אחד. והנה לאחר שיצאו שני המתרימים הבחין העשיר כי חפץ יקר נעלם מביתו. מיד נפל חשדו על שני גבאי הצדקה שביקרו זה עתה בביתו. הוא רץ לרבי דוד צבי לגלות לו על חשדו, לבו סמוך ובטוח היה כי ר' דוד צבי יבין לרוחו ויעמוד לצידו, היות שהוא הכיר את גישתו כלפי החסידים.
כשהגיע הלה אל ר' דוד צבי ושח לו על חשדו בחתנו מוהרנ"ת-נענה ר' דוד צבי ואמר לאותו עשיר, אספר לך משל:
מעשה באדם אחד שמצא מרגלית יקרה. ומחפצו לדעת יקר ערכה הלך והביא אותה בפני מומחים באבנים טובות שישומו אותה. כל מומחה קבע שויה במחיר אחר, אחד אמר שהיא שוה כך וכך אלפים, והשני העריכה ביותר או בפחות, עד שבא לפני אחד והלה אמר לו כי האבן שלפניו איננה יהלום כלל אלא חתיכת זכוכית בעלמא... נענה אותו אדם ואמר: אמנם אינני מומחה באבנים טובות ומרגליות ולכן איני מעריך את שויה האמיתי. אולם אני בכל זאת מספיק מבין לדעת שהיא איננה עשויה מזכוכית...
"ובאשר לחתני" סיים ר' דוד צבי "לא די שאינכם מבינים עליו, אלא גם עושים אותו לגנב?!"... (מפי רבי אליהו חיים רוזין ז"ל). 7
נגלה ונסתר
מוהרנ"ת עצמו, חפץ היה עד כלות הנפש לנסוע לרבינו, אך בראותו כי אין הדבר עולה בידו-ניצל את זמנו עד תום. הוא הקדיש את עצמו לגמרי ללמוד שולחן ערוך, והתחיל לכתוב חידושים על האור הפנימי שבכל הלכה והלכה. חידושים אלו היוו בסיס לספרו הענק בן שמונת הכרכים "ליקוטי הלכות" בו ביאר והבהיר את כל עניני השולחן ערוך מראשיתם לסופם. הוא קישר את הנגלה והנסתר שבהלכה, ע"פ תורת רבינו בספרו ליקוטי מוהר"ן.
* * *