אור ברסלב
באש ובמים פרק יב - חבלי משיח

באש ובמים

פרק יב - חבלי משיח

פרק יא - הסופר

שפע כפול-לחם משנה

השנה תקס"ו ידועה היתה כאחת השנים הפעילות והתוססות בחיי מוהרנ"ת מאז התקרבותו לרבינו. קשרו עם רבינו התחזק והתהדק. זמן רב שהה אצלו, ועסק רבות בכתיבת תורותיו ושיחותיו והפצת דעתו הקדושה בעולם, דולה ומשקה מתורת רבו לרבים.

בראש השנה התקבצו כנהוג חסידים רבים אצל רבינו שבאו מקרוב ומרחוק.

בבין השמשות, אור ליום השני דר"ה אמר רבינו את התורה שנדפסה אחר כך בליקוטי מוהר"ן בסימנים נ"ח נ"ט. אמנם במקורה היתה זו תורה אחת ארוכה, שנאמרה על ידי רבינו בבת אחת, אולם כשנמסרה למוהרנ"ת, אמר רבינו: חילקתי את התורה הזאת לשנים. מוהרנ"ת כותב שהבין שהיתה לרבינו כונה עמוקה בכך, והשם יודע כונתו.

מעניין שבתורה זו מדובר על ה'שפע הכפול' שיש בכח הצדיק להשפיע, שהוא ענין "לחם משנה"-השפעת התורה בכפליים. ויתכן שבזה נרמז מעט סיבת חלוקת תורה זו לשנים, רמז לשפע כפול של לחם משנה (מפי הרב יעקב מאיר שכטר שליט"א).

סדר תעניות

בעשרת ימי תשובה של אותה שנה, יצא פעם רבינו מן המקוה ואמר: עתה נתגלה לי מן השמים כיצד על אנשינו לנהוג בענין תעניות למשך כל ימי חייהם, מה מספר הצומות שכל אחד מאנשיו צריך לצום. רבינו ציוה שלאחר יו"ט יכנסו אליו איש איש בענין זה.

כשנכנס מוהרנ"ת לרבינו, ראה מונחים לפניו פתקאות עליהם היו רשומים בכתב ידו הקדושה ענינים שונים. מוהרנ"ת לא ידע מה רשומים באותן פתקאותו (כפי שהוא עצמו מציין), כי מן הנמנע היה להתבונן ברשימות. כאשר ישב סמוך לרבינו לקבל פתקתו, הבחין כי רבינו מעיין בפתק שלפניו ומתבונן בו עמוקות, טרם שהתחיל לדבר ולפרט לו סדר הצומות.

הוא גילה למוהרנ"ת את הימים שעליו לצום, וביקשו לרשום זאת על גבי הניר כדי שיהיה לו לזכרון, בהזהירו אותו לשמור על הכתב היטב. תעניתים אלו-מדגיש מוהרנ"ת-הם דברים יקרים והנהגות עליונות מאד מאד, ואשרינו שזכינו לקבלם.

סדר התעניות שרבינו ראה בזה סדר עבודה ותיקון נפלא לתלמידיו, נמשך לערך כשנתיים. רבינו ציוה למוהרנ"ת שבחדשי התעניות יקפיד ביותר לעסוק במצות מעשר כספים.

כעבור שנתיים, כשרבינו שב מלמברג, הורה לאנשיו לא לצום יותר בהוסיפו: מי שאינו זוכה להיות אצלו על ראש השנה, לא מועילה לו התענית, ומי שזכה להיות אצלו בראש השנה- אינו זקוק לצומות...

ספר הנשרף

בחודש חשון נולד למוהרנ"ת בנו השני, ונקרא שמו בישראל, מאיר. עם הולדו רצה מוהרנ"ת מאד לנסוע לברסלב להיות עם רבינו, אך הדבר לא נתאפשר לו והוא נאלץ להשאר בביתו עד לאחר הברית.

כשהגיע לרבינו לאחר הברית, ציוה לו להתחיל לכתוב את חידושי תורתו. לאחר מכן הראה לו בפעם ראשונה את ספרו הנורא המכונה "ספר הנשרף". למרות שרבינו כבר גילה למוהרנ"ת בסמוך לחג השבועות תקס"ה אודותיו, אך עד עתה עדיין לא זכה לראותו בעיניו.

רבינו הקריא לפניו כמה פרקים מהספר, ומוהרנ"ת כותב: "ונבהלתי מאד אע"פ שלא הבנתי כלל". מאוחר יותר, באותו חורף, העתיק מוהרנ"ת חלק מהספר הנשרף.

סיום ספר המידות

בסמוך לחנוכה, הופיע שוב מוהרנ"ת אצל רבינו והתעכב שם כשלושה שבועות לערך. אז סיים להעתיק את "ספר האלף-בית" (ספר המידות) שכנזכר החל לכותבו בקיץ תקס"ד. מוהרנ"ת כותב בהקשר לכך: "כשכתבתי לפניו ספר האלף-בית הראשון (כלומר, חלק הראשון), ומפיו יקרא אלי מתוך כתביו, ואני כותב על הספר בדיו, ונמשך הדבר זמן רב. כי בתחילה כתבתי לפניו קצת, בערך חצי בויגן (גליון) ואחר כך לא נזדמן פנאי לכתוב לפניו, ונמשך בערך שלושה או ארבעה חדשים, ואז כתבתי לפניו עוד מעט, אח"כ נתבטל הדבר לערך שתי שנים. ופעם אחת קודם חנוכה (תקס"ו) נתעכבתי בברסלב בערך שלושה שבועות אצלו, ואז כתבתי לפניו כל האלף בית, ואז כתבתי לפניו בכל יום ויום כמה שעות רצופות, עד שנגמר בשלימות תהילה לאל. והיה כבד הדבר עליו מאד, אך מאהבת ישראל מסר נפשו על כל דבר שיש בו זכות וטובה להכלל. ופעם אחת כתבתי לפניו כמעט כל היום כולו, ואחר כך לעת ערב ענה ואמר: בוא לחשבון עמי על אותו היום מה שעשינו בו. ואמר: הלא התפללנו וגם למדנו מעט ואחר כך כתבנו, וגם זה הוא לימוד, היינו מה שכותבין דברי תורה נחשב גם כן ללימוד, ואמר אז: כל מה שאני צריך לעשות, אני חפץ מאד לעשותו ולגמרו תיכף ומיד דייקא... אם היה אפשר לגמור כתיבת ספר האלף-בית ביום אחד הייתי חפץ מאד בזה" (חיי מוהר"ן תל"ד).

"הספר שעשה רושם בעולם"

בתחילת הקיץ של אותה שנה נתן רבינו לשני תלמידיו המובחרים רבי יודל ור' שמואל אייזיק העתק של "הספר הנשרף" שהעתיק מוהרנ"ת באותה שנה, וציוה עליהם לנסוע מעיירה לעיירה באוקראינה, ובכל מקום בואם יקראו מעט מהספר הקדוש. כמו כן הורה להם ליטול עמם חלקים מתורותיו שהיו כתובים בקונטרסים, ולהשאיר כמה דפים בכל עיירה. למען קרוב הגאולה השלמה.

לאחר הפסח פנה רבינו למוהרנ"ת ואמר לו: "ספרך התחיל לעשו"ת רושם בעולם"!

טובה בעולם הבא

על אחת משליחויותיו המסתוריות של מוהרנ"ת ע"י רבינו באותה תקופה-מספר מוהרנ"ת: "אחר פסח (תקס"ו) שלח אותי לר' יהושע מזורין עם קוויטל (פיתקה) כתוב בשמות בכתב ידו הקדושה ליתן לו. כי ר' יהושע הנ"ל היה חולה, ואמר רבינו ז"ל שימות, וצריכים לעשו"ת לו טובה בעוה"ב, ע"כ שלח אותי עם הקוויטל הנ"ל, ונסעתי אליו ומסרתי לו הכתב הנ"ל ופקודת רבינו ז"ל שיקח בדעתו ומוחו ה'שמות' האלו שהיו כתובים שם, כי כאשר יקבלם בדעתו ומוחו (שהם הנשמה-כי הנשמה היא הדעת שבמוח כמו שכתוב בספריו הקדושים), יהיה טובה גדולה, גם אמר לי שאצוה לו שיחשוב את רבינו ז"ל בדעתו בכל יום עד שיסתלק וכן עשיתי. ואמר לי רבינו ז"ל שזיכה אותי במצוה בשליחות הזאת לר' יהושע הנ"ל".

* * *

פטירת הילד הקדוש

באותו זמן נסתלק בנו של רבינו, הילד הקדוש והנורא שלמה אפרים, והוא בן ארבעה עשר חדשים בלבד. הוא נסתלק מחולי השחפת רח"ל.

רבינו הזהיר מאד את מוהרנ"ת להתפלל עבור הילד, וכה אמר לו: "ידעתי כשמסרתי זה הספר (הנשרף) לידי האנשים הנ"ל (ר' יודל ור' שמואל אייזיק) שיקחו עצמם (היינו המקטרגים) ויתגברו על התינוק, וגם האיש שמסרתי הספר לידו הזהרתיו מאד מאד בעת שמסרתי לידיו הספר, למען השם, שיהיה נזהר להתפלל ולהעתיר על התינוק הנ"ל" (חיי מוהר"ן קע"ז).

טרם פטירת התינוק נסע רבינו למז'בוז' להתפלל על קברו של זקנו הבעש"ט זי"ע, אך כבר נגזרה הגזירה (כדלהלן).

כבר נגזרה הגזירה

לנסיעתו של רבינו לקבר זקנו הבעש"ט להתפלל על בנו, מתלוה סיפור נורא.

ומעשה שהיה כך היה:

בברסלב מצוי היה יהודי עובד ה' בשם רבי חיים שרה'ס, והיה האיש נשוא פנים, סוחר ובעל בית נכבד. כאשר התקרב אל רבינו, עלה ונתעלה בעבודותיו עד שהגיע למדרגות גדולות ונשגבות. רבי חיים שרה'ס היה מאלו שרבינו הטיל עליו לצום פעמיים בשנה משבת לשבת בפרשת כי תצא ופרשת כי תבא. והוא קיים זאת בכל שנה ושנה במסירות נפש ממש. רבינו הפליג מאד במעלותיו, ואף הרבה בשבחו לפני חסידיו, באמרו כי יש לו חסיד בברסלב שצם משבת לשבת. ועוד אמר, כי פעם היה צריך לפעול דבר מסויים ולא היה יכול לפעול זאת אלא על ידי עבודותיו של רבי חיים זה.

פעם אחת ישב רבינו עם אנשיו, וביניהם רבי חיים שרה'ס. לפתע נענה רבינו ואמר: שוטה מופלג הוא האדם, שגם בשעה שמלאך המות עומד מאחורי כתפו עדיין נאחז הוא בשטויותיו...

הנוכחים, בשמעם דברים אלו יוצאים מפה קדשו של רבינו, נשתוממו מאד, הם לא הבינו למי מכוונים הדברים. אולם ר' חיים שרה'ס נבהל מאד ויחרד חרדה גדולה. הוא חש והרגיש שרבינו מכוון זאת אליו.

כאשר הקהל התפזר איש לדרכו, נשאר ר' חיים יושב בפנים נפולות. מה אתה יושב? -שאלו רבינו. ר' חיים לא יכול להשיב מחמת החרדה והרפיון שאחזוהו. וכאשר קם רבינו להכנס לחדרו, הלך ר' חיים אחריו ופרץ בבכי מר.

יודעני היטב כי אלי מכוונים הדברים-דיבר ר' חיים בקול שבור-ולכן מבקש אני לעורר רחמים עבורי להותיר נפשי לפליטה בארץ החיים.

אמנם כן-השיב לו רבינו-אליך נתכוונתי, ועתה מכיון שצריך אני לנסוע לציונו של סבי הקדוש הבעל שם טוב להתפלל עבור בני החולה, הצטרף נא גם אתה עמי, ונתפלל שם גם בשבילך.

נסע ר' חיים עם רבינו למז'בוז'. רבינו ניגש לציון הבעש"ט לבדו, שם התעכב זמן רב. בצאתו אמר לר' חיים בזה הלשון:

"בשבילך פעלתי, אך בעבורי לא. ובכן אינך צריך להתפלל יותר על כך, אך מאחר שהנך מצוי כבר כאן, גש נא להתפלל על הציון".

כאשר שב ר' חיים מן הציון גילה לו רבינו את מספר שנות חייו.

בדרך חזרה לברסלב, פנה רבינו אל ר' חיים ואמר לו: הילד נפטר עתה!...

ואכן, כאשר הגיעו הביתה, מצאו כי כן הוא.

רבינו לא חפץ להכנס לעיר לשבת, ושלח את ר' חיים שיקנה עבורו חלות ומצרכי מזון לשבת, והזהירו לשמור בסוד את דבר המצאותו בקרבת מקום.

כאמור, שלח רבינו את שני תלמידיו להפיץ את תורתו מספר הנשרף, והזהירם שחיי נפש הילד תלויים בזה, וכבר נגזרה הגזירה, ואז בשובם מן המסע המפרך, קרה השבר, שהילד הקדוש רבי שלמה אפרים נסתלק ועלה לישיבה של מעלה.

גדול ועצום השבר הזה

כאשר נכנסו מוהרנ"ת ור' נפתלי לרבינו לאחר הסתלקות הילד, נענה רבינו ואמר:

"מה אתם יודעים מה גדול ועצום השבר הזה שהיה בעולם... כל לבבי נשבר וניתק ממקומו".

בספר "חיי מוהר"ן" (אות כ"ח) מתואר הרגעים הנוראים ההם בעת שרבינו קונן על בנו היקר:

"והתחילו הדמעות הקדושו"ת לירד על לחייו, ותיכף ומיד נשמטו (מוהרנ"ת ועוד אחד שהיה נוכח שם) מלפניו מעוצם הבושה שנפל עליהם על שראו בכייתו בפניהם, עד שנדמה להם כאילו נהפך כל העולם ונחרב..." (ראה אבני"ה ברזל עמ' ל' סי' ל"ב).

מוהרנ"ת כותב, כי הרבו להתפלל ולהתחנן לפני השי"ת על חיי הילד, כפי שהזהיר רבינו, אך בעוונותינו הרבים לא פעלו התפילות, והילד שלמה אפרים נסתלק תיכף לאחר חג השבועות של שנת תקס"ו (1806). ומסיים מוהרנ"ת: "השי"ת ינחם את רבינו הקדוש, אותו ואת כל עמו ישראל על השבר שהשברנו ויחיש לגאלנו..."

"בעל השדה"

ביום שלאחר זה, ביום ששי ערב שבת קודש, אמר להם רבינו ז"ל: "אילו לא הלכתם הייתי מספר לכם דברים נאים (כנזכר יצאו מפניו מחמת הבושה). ביום זה אמר להם את המאמר 'ויאמר בועז אל רות' (ליקוטי מוהר"ן סי' ס"ה) המדבר מענין תיקון הנשמות, ומה שצריכין מאד ל'בעל שדה' שישגיח עליהם ויתקנם. וזה שחוגר עצמו להיות בעל השדה עוברין עליו יסורין הרבה בלי שיעור" (חיי מוהר"ן כ"ח).

וכה כותב רבינו בתורה זו:

"דע כי יש שדה, ושם גדלים אילנות ועשבים יפים ונאים מאד. וגודל יקר יופי השדה וגידוליו אי אפשר לספר, אשרי עין ראתה זאת... ואילנות ועשבים הם בחינת נשמות קדושו"ת הגדלים שם. ויש כמה וכמה נשמות ערומות שהם נעים ונדים מחוץ לשדה, וממתינים ומצפים על תיקון, שיוכלו לשוב ולכנוס אל מקומם... והם כולם מבקשים ומצפים על בעל השדה, שיוכל להתעסק בצורך תיקונם... ומי שרוצה לחגור מתניו, להכניס עצמו להיות הוא הכעל השדה, צריך להיות איש אמוד ותקיף וגיבור חיל וחכם וצדיק גדול מאד, כי צריך להיות אדם גדול ומופלג במעלה מאד. ויש אחד שאינו יכול לגמור הענין כי אם עם מיתתו, ואפילו לזה צריך להיות גדול מאד... כי הרבה יסורין ודברים קשים עוברים עליו, אך על ידי גדלותו ומעלתו עובר על כולם, ועושה פעולות השדה כמו שצריך...

הכל הבינו כונת רבינו, ש"הבעל השדה" היינו הצדיק המתעסק בתיקון נשמות ישראל-הוא רבינו בעצמו...

היתה זו הפעם הראשונה שרבינו רמז על תפקידו הקדוש בענין תיקון הנשמות, ובמיוחד לנשמות שכבר נפטרו מן העולם, שכידוע זה בעבור זה החליט לעבור לאומאן תקופה קצרה לפני הסתלקותו, כדי לעסוק שם בתיקון נשמות רבות שהמתינו שם לתיקונן.

"היום אני אומר אחרת"...

רבינו אמר כי אילו היה נשאר הילד שלמה אפרים בחיים היתה זאת ישועה גדולה עבור כלל ישראל, אך בעוונותינו גברו המקטרגים, ולא זכינו לכך.

כמסופר לעיל, שכאשר בא ר' יודל לשמחת הברית של ר' שלמה אפרים, היה לבוש בבגד חדש, אמר לו רבינו: עם הבגד הזה עוד תקבל פני משיח! ואח"כ כשנפטר הילד, אמר: "משיח כבר לא יבא לפחות עד מאה שנה...! שאלו ר' יודל: הרי אמרתם לי שאקבל פני משיח עם הבגד הזה? ענה לו רבינו: כך אמרתי אז, והיום אני אומר אחרת... (שיח שרפי קודש א'- קל"ב).

במחיצת הצדיק מברדיטשוב

בקיץ של שנת תקס"ו-ז חידש הסבא משפולי את המחלוקת על רבינו, לאחר ששקטה כמה שנים (מאז סוף שנת תקס"ב כשרבינו עבר לברסלב).

באחד הימים של אותו קיץ, פנה פתאום רבינו למוהרנ"ת וחבירו ר' נפתלי, וציוה עליהם שיסעו למז'בוז' לקבר הבעש"ט, ובדרך יחנו בברדיטשוב ויכנסו אצל הרה"ק ר' לוי יצחק מברדיטשוב. רבינו לא פירש להם סיבת נסיעה זו.

הם הגיעו לברדיטשוב ביום ששי, ומיהרו לבית הרב. אך מה גדולה היתה הפתעתם כאשר שמעו מפי הצדיק שביקורם עתה אינו בזמן הראוי, היות שהסבא משפולי נמצא אצלו לשבת. הם יצאו מיד את בית הצדיק כי לא רצו שהוא יאמר להם בפירוש לעזוב את העיר לעת כזאת.

ר' נפתלי אמנם לא רצה להשאר בשבת בברדיטשוב, אך מוהרנ"ת אמר לו: הרי רבינו שלח אותנו להיות אצל הצדיק מברדיטשוב בשבת זו, ככל הנראה היתה לו כונה מיוחדת בזה, וממילא מחוייבים אנו לבצע את שליחותינו, ואדרבה. כנראה נכון לנו תפקיד נכבד בשבת זו, למנוע מהסבא משפולי שיוציא לעז על רבינו באזני הצדיק מברדיטשוב, שכידוע היה ממעריציו הגדולים של רבינו.

וכן היה. הם החליטו להסתתר בברדיטשוב עד סמוך לשבת ממש, כך שלא יהיה סיפק בידיהם לעזוב את העיר בטרם התקדש היום. כאשר יצאו ממקום הסתרם בסמוך לשבת ופנו לביתו של הרה"ק מברדיטשוב-שאל אותם: עדיין אתם כאן?!

כיצד יכולים לנסוע מפה ולא לשבות עמכם בשבת קודש-השיבו השניים.

כאשר נכנסו מוהרנ"ת ור' נפתלי לקבלת שבת, קיבלם הצדיק בכבוד גדול, ובמיוחד קרב את מוהרנ"ת (כנזכר לעיל שהה מוהרנ"ת בברדיטשוב זמן מסויים טרם התקרבו לרבינו, והרה"ק מברדיטשוב חיבב אותו מאד וכינה אותו "נת'לה שלי").

לאחר התפילה, נוהג היה הקהל להמתין בבית הכנסת עד לאחר שסיים ר' לוי יצחק את תפילתו, ולאחר מכן היו עוברים לפניו לברכו בשבתא טבא, וכאשר לא ראה את מוהרנ"ת בין העוברים, כי הוא עמד עדיין בתפילה, שאל לעיני כולם, ובמעמד הסבא משפולי: היכן נת'לה?.

בעת סעודת שבת בבית הרה"ק מברדיטשוב, המתינו מוהרנ"ת ור' נפתלי עד שהסבא משפולי ישב על מקומו, ורק אז התיישבו שניהם בסמוך לו, אחד לצידו ואחד כנגדו, כדי שיוכלו להגיב מיד בעת הצורך, אם הסבא ינסה לדבר על רבינו.

כאשר העמידו את היין על השולחן, נטל הצדיק מברדיטשוב את צלוחית היין, וכיבד את מוהרנ"ת, מחמת הוקרתו אליו, שיחלק לקהל מן היין, וכן עשה בשאר סעודות השבת. הסבא שנוכח בכבוד הרב שרוחש הרב למוהרנ"ת-לא העיז לפצות פיו נגד רבינו, וכל סעודות השבת עברו בשלום.

חסידים בלב ונפש

ביום ראשון בבוקר נכנס הסבא משפולי אל הרב מברדיטשוב, והתעכב שם זמן מה, באותה עת הספיק לדבר סרה ברבינו ובדרכו הטהורה. הוא אמר לו: שמגודל רצונו של רבינו שאנשיו יתפללו בהתלהבות-התיר להם שתיית יי"ש לפני התפילה...

מיד בצאתו, נכנסו מוהרנ"ת ור' נפתלי להפרד מהרה"ק מברדיטשוב. אומרים בשם רבכם-פתח ר' לוי יצחק-כי התיר לשתות יי"ש לפני התפילה, האם נכון הדבר?

השניים נחרדו ונרתעו ממקומם, ואילו ר' נפתלי תפס את הצדיק בשולי בגדיו, ושניהם פתחו בזעקה:

"רבי"! קראו בסערת נפשם "איר אויך?! גם אתם?! איר זאלט אזאלעכ'ס זאגן?!" (כמי שאומר: גם אתם מקבלים דברי סרה כאלו?!) רבנו אסר אף שתיית כף מים לפני התפילה!... (בשיחות הר"ן סימן רע"ז מובא כי רבינו העיד בעצמו כי לא שתה מעולם אפילו מים לפני התפילה, וכן הקפיד על השותים קפה או שאר משקה לפני התפילה, כפי שמוהרנ"ת מביא בליקוטי הלכות בשם רבינו על גודל איסור שתיה לפני התפילה, וכן אמנם נזהרים מאד בזה אנשי שלומינו מעולם).

"סערדצע! (ידידי וריע לבבי) לא!", קרא הצדיק מברדיטשוב, "לא אני אומר זאת, הוא אומר כן"!... הוא פייס את דעתם והחל לדבר בגדלות ושבח רבינו.

כאשר נסעו מוהרנ"ת ור' נפתלי מברדיטשוב, נענה הרה"ק מברדיטשוב ואמר לאנשיו, כי מעולם לא ראה חסידים נאמנים הקשורים בלב ונפש לרבם כמותם.

כאשר שב הסבא משפולי לעירו, נכנס אליו איש אחד, וכששאלו הסבא מהיכן הוא, והלה השיב כי מנמירוב בא-אמר לו הסבא כי בנמירוב מצויים "מגיני ארץ"-כונתו היתה למוהרנ"ת ור' נפתלי.

נכון הדבר-אמר רבינו, כאשר סיפרו לו זאת-אמנם מגיני ארץ המה. וגם לאחר מכן דיבר רבינו אודות זה בתורה "תקעו אמונה" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב סי' ה') שם מפרש רבינו את הפסוק "כי לאלקים מגיני ארץ מאד נעלה", ושם גם מזכיר רבינו את הענין של החיאת נפשו"ת בשבעה משיבי טעם.

"ובעיקר מכוון הדבר למוהרנ"ת-כותב רבי אברהם ב"ר נחמן-כי על ידי ספריו ובפיו הקדוש החיה נשמות שפלות בשבעה משיבי טעם".

מגילת סתרים

ביום א' ה' מנ"א, ביום היארצייט של האר"י הק' יצא רבינו, כדרכו מידי שנה, למסע על פני הערים מדוודיבקא וטשעהרין, שם היה שובת אצל חסידיו בשבת נחמו. מוהרנ"ת ור' נפתלי נתלוו אל רבינו בחלק מן הדרך, כשעמם הצטרף גם ר' יוסקה חתנו של רבינו (בעלה של אדל) ועוד שני חסידים חשובים מטפליק.

בדרך, ביצאם מלאדיזין, חלפו לפניהם אנשי חיל רבים, מגייסות הקוזאקים. רבינו החל אז לדבר ולגלות אודות ממלכת רוסיה, מה שיתרחש אצלה עד ביאת המשיח.

כמו כן החל פיו הקדוש לדבר דברים טמירים ונשגבים שלא שמעתם אוזן מעולם, הוא שח ממה שיקרה את עם ישראל באחרית הימים עד ביאת המשיח.

החסידים ישבו ברתת וזיע נבהלים ונשתוממים מכל אשר שומעים.

רבינו שח כשעתיים תמימות. ר' יוסקה ישב לצידו בעוד שני החסידים הנוספים עמדו על מדרגות העגלה, והביטו על רבינו באזנים כרויות...

רבינו הזהיר את מוהרנ"ת ור' נפתלי לא לגלות מאומה מכל אשר שמעו בהוסיפו: "שהאחרים לא יספרו-לזאת אדאג אני..."

מוהרנ"ת שחפץ לשוחח עם חתן רבינו אודות הדברים הנוראים שנאמרו בעת הנסיעה-נוכח להפתעתו ולתדהמתו הרבה כי הלה באמת אינו יודע כלום מכל המדובר, הוא אמר שמכל השיחה בת השעתיים שמע אך מילים ספורות בלבד: "עץ עם עלי זהב" (א בוים מיט גילדערנע בלעטער). כמו כן שאל ר' נפתלי את שני החסידים הנותרים מה הם שמעו, ואף הם העידו כי לא שמעו מאומה...

מוהרנ"ת עצמו שכח את רוב הדברים ששמע, ומהמעט שנשאר בזכרונו רשם לעצמו ברמז ובראשי פרקים בלבד. כתב זה נודע בקרב חסידי ברסלב בשם: "מגילת סתרים".

מוהרנ"ת מזהיר שלא יעתיקו קונטרס זה המכונה "מגילת סתרים", וכל שכן שלא להדפיסו הגם שהוא לא נכתב אלא ברמז בעלמא.

אודות מגילת הסתרים כותב מוהרנ"ת: "והרבה נשכח מיד ולא נכתב כלל. כי סיפור ענין זה שהה בערך שני שעות, וציוה שלא לדבר מזה, ולכתוב ברמז, ותיכף נשכח הרוב, כי לא נכתב מיד".

שלוש שנים לאחר מכן, בחודש אב תקס"ט, חזר רבינו שוב על הגילויים הנ"ל.

מלחמת גוג ומגוג-מלחמה של אפיקורסות

לאחר שסיפר רבינו סדר ביאת הגואל, כותב מוהרנ"ת: "בא עלינו שמחה גדולה מאד, והוא נסע לדרכו".

ואכן רבינו המשיך במסעו למדוודיבקא, ואילו התלמידים שבו לבתיהם.

כאשר שב רבינו ממסעו, שוחחו מוהרנ"ת ור' נפתלי עם רבינו אודות השמחה הרבה שאחזתם למשמע הדברים המופלאים. רבינו נענה ואמר כי אף הוא שמח שמחה גדולה לאחר שסיפר לפניהם את הסיפור הנורא.

מוהרנ"ת פנה אל רבינו ושאלו: מתי יהיה זאת?

עצם הסיפור והגילוי-השיבו רבינו-ענין גדול הוא, אחר שהיה גנוז בחדרי חדרים ונתגלה, זה בעצמו הוא דבר גדול מאד.

ומוהרנ"ת מסיים:

"אשרינו שזכינו לשמוע דברים גנוזים כאלה אשר לא נשמעו מעולם..." (ימי מוהרנ"ת י"ב).

ברבות השנים התייחס כמה פעמים מוהרנ"ת לאותה מגילת סתרים מופלאה, הוא אמר: "מלחמת גוג ומגוג אינה מוזכרת במגילת הסתרים, ונשמע מזה שיהיה אפיקורסות גדולה בעולם, וזה יהיה עיקר הנסיון" (כלומר שמלחמת גוג ומגוג תהיה מלחמה רוחנית). וכמו שאמר רבינו: "משיח יכבוש את העולם כולו אן א שאס פולווער", ללא יריה אחת באבק שריפה (ראה סימן ב' בליקו"מ עם השיחות הנלוות אליה. שעיקר כלי זיינו של משיח הוא התפילה עיי"ש).

* * *

"בדרך ספרתי מעשה..."

"בדרך נסיעתו של רבינו למדוודיבקא וטשעהרין (בקיץ תקס"ו 1806)-כותב הרב מטשעהרין-התחיל רבינו זצ"ל לעסוק בסיפורי מעשיות..."

וכה אמר רבינו: "איך וועל שוין אנהויבן מעשיות דערציילן" (אתחיל כבר לספר מעשיות) ומוהרנ"ת מבאר כונתו, כמי שאומר: מאחר שהתורות לא מועילות לכם- אספר מעשיות, שהם בודאי יועילו. אז סיפר את המעשה הראשונה בסיפורי מעשיות "מעשה מאבדת בת מלך".

בשעת הסיפור בדרך לא היה נוכח מוהרנ"ת, אולם כשחזר רבינו לברסלב, הוא שב וסיפר למוהרנ"ת את כל הסיפור, כשהוא פותח: "בדרך סיפרתי מעשה שכל מי שהיה שומעה היה לו הרהור תשובה...", ופתיחה זו של הסיפור הפכה לחלק בלתי נפרד מעצם הסיפור-עליה דורשים אנ"ש מאז ומקדם תילי תילים של רמזים.

סיפורי המעשיות-השגות מעולמות עליונים

הספר "סיפורי מעשיות" הוא אחד מהספרים שחיברם רבינו בעצמו, מלבד ליקוטי מוהר"ן וספר המידות. על מהות הספר הקדוש ועומק משמעותו כותב מוהרנ"ת:

"סיפורי מעשיות נפלאות ונוראות, אשר זכינו לשמוע פה אל פה מפיו הקדוש, אשר איזן וחיקר ותיקן משלים הרבה, והלביש והסתיר השגות גבוהות ועצומות בסיפורי מעשיות בדרכים נפלאים ונוראים מאד. כי זאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה, כשהיו רוצים לדבר בנסתרות ה'- היו מדברים בדרך חידה ומשל, והלבישו סתרי תורה גנזיא דמלכא בכמה וכמה לבושים מלבושים שונים. בימים הקדמונים כשהיו החברים מדברים ומשיחים קבלה-היו משיחים בלשון כזה, כי עד רבי שמעון בר יוחאי לא היו מדברים קבלה באיתגליא."

"ודע-כותב מוהרנ"ת בהקדמתו לסיפורי מעשיות-שהמעשיות שסיפר רבינו, רובם ככולם הם מעשיות חדשו"ת לגמרי שלא נשמעו מעולם, רק הוא בעצמו סיפרם מליבו ודעתו הקדושה כפי ההשגה העליונה שהשיג ברוח קדשו, שהיה מלביש אותה ההשגה באותה מעשה, והמעשה בעצמה היא מראה נוראה והשגה עליונה מאד שהשיג וראה במקום שראה".

"ואמר (רבינו) שאלו המעשיות הם חידושים נפלאים ונוראים מאד מאד, ויש בהם דרכים נסתרות ועמקות מופלג מאד, וראויים לדרשם ברבים, לעמוד בבית הכנסת ולספר מעשה מאלו המעשיות, כי הם חידושים גבוהים ונוראים מאד מאד..."

"מי שלבו שלם ובקי היטב בספרי קודש ובפרט בספרי הזהר הק' וכתבי האר"י ז"ל- כותב מוהרנ"ת-יוכל להבין ולדעת קצת מעט רמזים באיזה מעשיות, אם ישים לבו ודעתו עליהם היטב... גם יש בהם התעוררות מוסר נפלא ועצום מאד... כי רובם ככולם מעוררים וממשיכים את הלב מאד להש"י, לשוב להש"י באמת לאמיתו..."

סגולתם של סיפורי המעשיות

שבועות מספר לאחר מכן, בראש השנה תקס"ז אמר רבינו את התורה "פתח ר' שמעון", ושם רימז הרבה על ענין סיפור המעשיות. וכפי שכותב הרב מטשעהרין בספרו פרפראות לחכמה: "ובראש השנה תקס"ז שאחר הקיץ הנ"ל אמר מאמר זה של "פתח רבי שמעון", ושם מבואר ומרומז נוראות ונפלאות מענין הסיפורי מעשיות שלו, וכפי המובן מדברי רבינו ז"ל-המאמר הזה הוא פרוש וביאור על המעשה הראשונה מסיפורי מעשיות".

בתורה זו כותב רבינו את המעלה המיוחדת בסיפורי מעשיות וסגולתם הנפלאה, ושיש אופנים שאי אפשר להעלות את האדם ולעורר את הישנים ברוחניות אלא על ידי סיפורי מעשיות: "יש בני אדם שישנים את ימיהם, ואף שנדמה להעולם שהם עובדים את ה', ועוסקים בתורה ובתפילה, אף על פי כן כל עבודתם אין להש"י נחת מהם, כי נשאר כל עבודתם למטה... כשנופל לבחינת מוחין דקטנות, בחינת שינה-אין יכול להתעלות למעלה... ויש שנפלו לבחינת שינה על ידי תאוות ומעשים רעים... ועל ידי זה נתקלקל הפנים..."

"וכשרוצים להראות לו פניו ולעוררו משנתו" כותב רבינו "צריכים להלביש לו את הפנים בסיפורי מעשיות.."

רבינו מבאר על פי מאמר חז"ל שיש שבעים פנים לתורה, היינו שלכל יהודי יש איזשהו מדריגה של פנים בתורה... "אבל יש שנפל מכל השבעים פנים, עד שאי אפשר לעוררו בשום פנים כי אם על ידי סיפורי מעשיות..."

רבינו מרבה שם בתורה לבאר את גודל המעלה של סיפור מעשיות משנים קדמוניות, ושהצדיקים הגדולים יכולים על ידי זה לפעול גדולות ונצורות להעלות את האדם ולהביאו לידי מדריגה עליונה, אחרי שכבר היה שרוי במצב שפל מאד.

בעת שאמר רבינו את התורה הזאת, היתה התעוררות גדולה בקרב ציבור השומעים, ובשעה שאמר את התיבות 'ששופר מרמז על עורו ישינים מתרדמתכם' וחזר לשנות את הדברים באידיש: דערוועקט אייך פארשלאפינע פון אייער שלאף (רלוי"צ) נתעוררו כל הקהל מאד מאד (בבחינת התעוררות מהשינה הרוחנית) וכל הקהל געה בבכיה, ורבינו ישב אז דומם ושותק עד שפסקה הבכיה קצת, ורק לאחר מכן סיים את המאמר הגדול והנשגב.

רבינו אמר לאחר מכן בזה"ל: היום אמרתי ג' דברים הפוך מהעולם וכו' וכו' בקשר לשינה ולעשירות ולפקידת עקרות (עיין חיי"מ) "העולם אומרים שסיפורי מעשיות מסוגלים לשינה, ואני אומר שסיפורי מעשיות מסוגלים לעורר אנשים מתרדמתם..."

* * *

השריפה הגדולה ביום הכיפורים

מוהרנ"ת נשאר בברסלב עד אחר יום כיפור של שנת תקס"ז. אירועים שונים קרו באותה שנה בברסלב. שהראשון שבהם היא השריפה הגדולה שפרצה בליל כל נדרי.

כבר מבעוד יום, בעת שרבינו יצא מהמקוה של ערב יום הכיפורים אמר למשמשו שהוא צופה שהשנה הזאת החדשה תראה הרבה יותר חולשה וחולי, עד כדי כך שהוא אחז ומשמש בראשו לדעת אם הוא חי... עקב הסבל שהוא צופה שיתרחש בזאת השנה.

בליל יום הכיפורים, בעוד הציבור בבית מדרשו של רבינו יושבים ועוסקים באמירת התפילות והפזמונים שלאחר שמונה עשרה, נשמעה מהומה גדולה, שריפה גדולה ואיומה פרצה, והתפשטה חיש מהר על פני כל בתי העיר, ורבים מהבתים נשרפו כליל. מרוב השאון והאנדרלומוסיה הופרעה התפילה, ואנשים מבית הכנסת רצו לביתם להציל את משפחותיהם ואת כל הניתן להציל. בית רבינו נשאר עומד על מכונו והשריפה לא פגעה בו, על אף שניצב בין הבתים שעלו בלהבה.

גם כאשר שככה מעט האש, לא נרגעה המהומה. שוטרי העיר התפרצו לבית הכנסת והכו ללא רחם במתפללים שנותרו בבית הכנסת שיֵצאו מיד לסייע בכיבוי השריפה. 1

ואז, בשעת השריפה, כותב מוהרנ"ת, הורה רבינו להקל בענין הצלת הממון, שינהגו בזה על פי דין ללא חומרות יתירות. גם לאחר יום כיפור שוחח רבינו על כך שנכתבו תשובות רבות בהלכה המקילות בענין הצלת ממון, ואין צורך להחמיר בחינם.

עוד גילה רבינו כי באותו יום כיפור חפץ היה לפעול דבר מה אצל השי"ת, והיו לו בזה כמה טענות, שאילו היו נכתבים היה ממלא בהם גליונות רבים של ניר. "ועשיתי לי סדר גדול על הנ"ל-כותב רבינו-אך ע"י השריפה נתבלבל הדבר".

ומאז אותו ליל יום כיפור-גילה-בגלל שרצה לפעול אצל השי"ת, נתעורר עליו קטרוג גדול למעלה, וכתוצאה מכך באה עליו תיכף המחלה הנוראה, מחלת ה"הוסט" (שחפת) ממנה נתייסר זמן רב, ואע"פ שכונת רבינו היתה בודאי לשם שמים (חיי מוהר"ן קנ"א) אעפ"כ הגיע עליו מה שהגיע..."

* * *

תוכן העניינים

באש ובמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה