אור ברסלב
באש ובמים פרק יא - הסופר

באש ובמים

פרק יא - הסופר

פרק י - במחיצת רבינו

מסירות נפש באמירת תורה

ראש השנה תקס"ה. הציבור התקבץ אצל רבינו כפי בקשתו. בבין-השמשו"ת של בין היום הראשון והשני של ראש השנה אמר תורה לפני הציבור כדרכו בכל שנה ושנה. רבינו אמר אז "שמי שרוצה להמשיך ביאורי התורה, צריך להמשיך לעצמו דיבורים חמים כגחלי אש (כי אי אפשר לשאוב ולקבל מימי התורה אלא מי שדבריו כגחלי אש, בבחינת 'הלא דברי כאש') ולכן צריך לשפוך שיחו בתפילה לפני השי"ת, ועי"ז נשפע מלב העליון דיבורים (כגחלי אש) וע"י הדיבור ממשיך ביאורי התורה גם משם, בבחינת 'פתח צור ויזובו מים'".

התורה שנאמרה אז, היא התורה "תשעה תקונין" (ליקוטי מוהר"ן סימן כ').התורה נאמרה על ידו בהתלהבות עצומה.

מוהרנ"ת מתאר ברגש את אמירת התורה הזאת על ידי רבינו:

"כשהתחיל התורה 'תשעה תקונין' בראש השנה בין השמשו"ת כדרכו תמיד, דהיינו סמוך לתחילת הלילה השייכה ליום שני דראש השנה, וכבר חשך היום. ואני ישבתי סמוך מאד אליו והסתכלתי בו וראיתי שאמר התיבות "תשעה תיקונין יקירין אתמסרין לדיקנא" בכוחות גדולות מאד מאד עד מיצוי הנפש, ובאימה ויראה ורתת וזיע, אשר אי אפשר לשער. ותפס את זקנו כמה פעמים בכוחות גדולות. ואי אפשר לצייר זאת בכתב, וכבר מבואר במקום אחר שאמר, שמקודם שהוא מוציא התיבה הראשונה של התורה נדמה לו שתצא נפשו, וכן בתיבה הראשונה של הקידוש, ואצל התורה הזאת ראיתי זאת בעיני עוצם מסירות נפשו שאי אפשר לשער..." (חיי מוהר"ן ט"ו).

בשבח ארץ ישראל

תורה זו מדברת בשבח ארץ ישראל ובגודל קדושתה.

מוהרנ"ת כותב:

"בהתחלת התורה דיבר מארץ ישראל, ואמר בזה הלשון: מי שרוצה להיות יהודי, דהיינו לילך מדרגא לדרגא, אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל... וזה עיקר נצחון המלחמה..."

לאחר שסיים לומר את התורה, שאל מוהרנ"ת את רבינו: "מה כוונתכם בזה שאמרתם שארץ ישראל היא גדולה כל כך ושזה עיקר נצחון המלחמה?".

רבינו השיבו:

"כוונתי ארץ ישראל הזאת בפשיטות עם אלו הבתים והדירות... כלומר, שכל כוונתו במה שהאריך במעלת ארץ ישראל כוונתו כפשוטו, על ארץ ישראל הזאת שבני ישראל נוסעים לשם, שרצונו שכל איש ישראל כל מי שרוצה להיות איש ישראל באמת, יסע לארץ ישראל, ואף על פי שיש לו מניעות רבות על זה, ישבר כל המניעות וילך לשם, כי זה עיקר נצחון המלחמה כשזוכין לבוא לארץ ישראל" (שם).

מוהרנ"ת שנסע ברבות השנים לארץ ישראל (כפי שיתואר להלן) מסיים דבריו:

"וזה אשר העיר לבבי ביותר, וחיזק אותי ביותר לעבור על כל המניעות הרבות שהיה לי בלי שיעור, לשבור כולם ולבוא לארץ ישראל. ברוך השם יתברך אשר היה בעזרי לשבר מניעות ובלבולים ועיכובים כאלה ולבוא לשם בשלום ולחזור בשלום."

על אש ומים...

אחרי אמירת התורה אמר רבינו בדרך צחות: "היינט האב איך גערעד'ט פאר פייער און פאר וואסער" "היום דברתי באופן של אש ומים" (ביטוי שמובנו מסירות נפש, שהולך באש ובמים כדי לבוא אל המטרה הנכספת).

ועוד אמר מוהרנ"ת, שבעת ששמע תורה זו מרבינו "הרגיש קולות וברקים במוחו" (אבני"ה ברזל עמ' מ"ה).מאז בער בלבו החשק לנסוע לארץ ישראל, והוא נכסף לנסוע תיכף ומיד, אבל התרבו עליו המניעות, "וגם איך אפשר להפרד זמן רב כל כך מרבינו", "כי לא יכולתי לפרוד ממנו כלל, אשר הוא חיי ואורך ימי, ובלעדיו אין לי שום חיות כלל"...(ימי מוהרנ"ת חלק ב' ב').אולם כאמור דברי רבינו יקדו בקרבו, ובערוב ימיו (י"א שנה אחר פטירת רבינו) אכן נסע לארץ ישראל.

אלף אדומים עבור תורה אחת...

ביום שני ה' בתשרי תקס"ה נכנס רבינו לפתע פתאום אל אנשיו שישבו בבית מדרשו ואמר בפניהם את התורה "חותם בתוך חותם" (ליקוטי מוהר"ן סימן כ"ב).

מוהרנ"ת כותב:

"בתחילה ישב ודיבר עמנו כדרכו, ומקודם ציוה לאיש אחד להביא לו שמן ופתילה לתקן לו נר שמן זית, ואח"כ הדליק את הנר בעצמו, כי כן היה דרכו כמה פעמים שהיה פתאום מדליק נר של שמן זית, והדבר היה מובן שהיה ממתיק דינים בזה. ואז סמוך להדלקה, והנר היה דולק סמוך לשולחנו, והוא דיבר עמנו באימה גדולה, ובתוך כך ציוה להביא לפניו סליחה, והביאו לפניו, ופתחה ואמר קצת מאיזה סליחה של יום כיפור. והכל היה בפני כולנו, שהיינו עומדים סביבו, והוא ישב על כסאו סמוך לשולחנו בחדר. בתוך כך התחיל לדבר מהגן עדן והגיהנום, שהגן עדן והגיהנום הם בזה העולם וכו'".

תוך כדי שיחת רבינו אודות הגן עדן והגיהנום: "נכנס מענין לענין עד שגמר את התורה "חותם בתוך חותם" הנ"ל, ונשתהתה האמירה בערך ארבע שעות!".

מוהרנ"ת התפעל מאד מגודל עומק תורתו של רבינו, כפי שהוא מתבטא: "...ומה שעבר אז אי אפשר לספר בכתב. אשרי השעה! אשרי הרגעים שזכינו לעמוד לפניו!...

אחר כך בשבת אחר סוכות אמר רבינו שבשביל התורה הזאת נתן אלף אדומים לשומר הפתח למעלה במקום שהיה שם...

תורה זו, שמוהרנ"ת כה התפעל ממנה היתה למוהרנ"ת נקודת מפנה בהערכתו את תורות רבינו, כפי שהוא עצמו מספר: "כששמעתי מרבינו את התורה 'ראיתי מנורת זהב' שבליקוטי מוהר"ן סימן ח', חשבתי שתורתו של רבינו היא כתורתו של הגאון הקדוש רבי שמשון מאוסטרופולי זצ"ל, אולם כששמעתי את התורה "חותם בתוך חותם" ראיתי שאלה הם באמת תורות רבי נחמן" (שיח שרפי קודש א'-תר"צ).

נישואי מרים בת רבינו

בתחילת חודש חשון של אותה שנה, תקס"ה (1804), נערכו הנישואין של מרת מרים ע"ה בת רבינו עם ר' פנחס בנו של הרה"ק ר' אריה לייב מוואלטשיסק. מוהרנ"ת מציין: "ואני זכיתי לנסוע עמו על החתונה בקהילת וואלטשיסק. "הפארשפיל" התקיים בשבת קודש לפני החתונה, שבת פרשת נח ר"ח חשון. רבינו היה שרוי אז בשמחה עצומה, והיה מרקד הרבה מאד".

מוהרנ"ת ממשיך לתאר:

"וריקודין כאלו לא נראה ממנו בשום פעם כמותם, כי היה מרקד כמעט כל היום, ומה שהיה אז באותה שבת אי אפשר לבאר ולספר... אשרי מי שראה זאת. באותו השבת שתה מעט יין מחמת שמחת הנישואין כנהוג, והיה בשמחה גדולה... ואז סמך עצמו על רבי יודל ורקד. והיו מזמרים אז נגון נאה והתעוררות של יראה, והוא רקד על ידי זה הניגון, כי כן היה דרכו על פי רוב לרקד על ידי ניגון של התעוררות ויראה, והניגון ידוע אצלנו. ואמר אז שהניגון הזה הוא ניגון קריאה וכרוז, היינו שקורין כל נשמות המתים הצדיקים הקדושים של משפחתו, שהם הבעש"ט ז"ל וזקנו רבי נחמן ז"ל ואמו הצדקת ז"ל שכולם יבואו על החתונה, כמבואר בזהר הק' שבשעת החתונה מתקבצים כולם".

רבינו אמר בסעודה שלישית את התורה "ויאמר ה' סלחתי כדברך" (ליקו"מ סימן קעז). באותם ימים סיים מוהרנ"ת לומר קדיש על אמו. באותה עת אמר רבינו את התורה שבסימן קע"ז, ושם כלל גם את ענין הקדיש, ובתוך התורה אמר רבינו: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" (חיי מוהר"ן קי"ז).

רבינו צוה אז לאנשיו לומר תיקון חצות.

* * *

כח המדמה כשר וטוב

שבת חנוכה תקס"ה. קהל רב התאסף אצל רבינו בברסלב כנהוג. היה זה כאמור אחת השבתות בה היה הקהל מתקבץ ובא לחסות בצלו של רבינו. הוא אמר אז את התורה סימן נ"ד בליקוטי מוהר"ן. שם מבאר רבינו בהרחבה את ענין "ברור המדמה" לברר את דמיונות השוא ולהגיע לכח מדמה כשר וטוב.

רבינו אמר אז למקורביו, ובמיוחד כיון לתלמידו מוהרנ"ת: "כבר נתתי לכם כח המדמה כשר וטוב, ואתם רשאים לחדש בתורה..." (חיי מוהר"ן תקכ"א).

לאחר אמירת התורה, הורה רבינו למוהרנ"ת להתחיל לחדש בתורה הלכה למעשה. (כמו כן אמר לו שהוא טובה לנשמת אבותיו שנסתלקו. שם)

נסתלקו" (שם). 3

אמת, ואמת לאמיתו

לאחר שבת שירה של אותה שנה, בהיות מוהרנ"ת אצל רבינו, שח לפניו את המעיק על לבו. אע"פ שאביו תמך בו, החל חותנו רבי דוד צבי ללחוץ עליו לקבל על עצמו עול הרבנות, ובכך לפתור את מצוקתו הכלכלית.

מוהרנ"ת שאל לרבינו האם אכן מן הראוי שיקבל רבנות כרצון חותנו.

"וכי מדוע לא תאבה לזה"? השיבו רבינו בשאלה, "סע אל חמיך ובקש ממנו שידאג לכסא רבנות בשבילך"!

"מפחד אני מהאחריות הרבה שתוטל עלי לפסוק דיני איסור והיתר, חושש אני שמא אטעה חלילה".

-"נו, מי אם כן צריך להיות רב, זה שלא מפחד?!..." השיב רבינו.

-"האם קבלת הרבנות הוא האמת והנכון והראוי עבורי?"-לא הרפה מוהרנ"ת.

"אכן כן"-השיב רבינו.

"האם היא האמת לאמיתה?"-הקשה שוב.

או אז השיבו רבינו בניחותא: "אם רוצה אתה את האמת לאמיתה, אינך צריך להיות רב!..." ובלשון רבינו: "מיינסטו דעם אמת'ן אמת, דארפסטו קיין רב נישט זיין" (שיח שרפי קודש א'-קע"ה).

כל ימיו היתה למוהרנ"ת נחת רוח מכך שלא נטל על עצמו עול רבנות, שאלמלא כן לא היה ביכלתו להפיץ דעת רבינו בעולם.

מוהרנ"ת מזכיר עובדא זו כבדרך אגב: "בחורף תקס"ה ציוה עלי לנסוע לחותני לק"ק מאהלוב לבקש מאתו שיתן לי איזה רבנות באיזה עיר וכו', וב"ה שנצלתי מזה".

פתקא נאה

מאז התקרבותו לרבינו, היה מוהרנ"ת נוהג לרשום את התורות ששמע מפיו הקדוש, וכן הרבה משיחותיו הקדושות.

באמצע החורף של שנת תקס"ה הורה רבינו למוהרנ"ת להעתיק מחדש את כל התורות הרשומים אצלו, ולהכינם לכריכה. אמנם עדיין לא היה רצונו להדפיסם ולהפיצם ברבים, רק לאנשי שלומו, מפני כמה טעמים-כפי שמוהרנ"ת מציין.

מוהרנ"ת התחיל מיד בעבודת הקודש, להעתיק תורות רבינו, וכך להציב את הבסיס לפרסום תורותיו הקדושו"ת בעולם. הוא שיתף בזה את רעהו רבי נפתלי. מוהרנ"ת מדגיש כי העתיק אותם "על נייר טוב ודיו יפה". וכך היה סדר עבודתם: רבי נפתלי היה מקריא לפניו מן הכתובים, ומוהרנ"ת היה רושמם על פיו מילה במילה. עבודה זו נמשכה שלושה חדשים רצופים. הם סיימו אותה בסמוך לחג השבועות.

באותה שנה ציוה רבינו למוהרנ"ת ללקט מתורותיו את העצות והעובדות למעשה היוצאות מתוך התורות. "ובתחילה", כותב מוהרנ"ת, "כתבתי קצת מענין זה, ולא הוטב בעיניו, ואחר כך הבנתי כונתו וחזרתי וכתבתי, והוטב בעיניו". זה היה איפוא הבסיס לספרו "קיצור ליקוטי מוהר"ן". "כשקרא בו", ממשיך מוהרנ"ת, "נענע בראשו, ואמר בזה הלשון: 'א שיין צעטיל' (פתקא נאה) והבנתי שהוטבו מאד בעיניו הדברים הנאמרים שם, והיה כוסף מאד שנזכה לקיימם באמת".

* * *

לידת הבן הקדוש

בסמוך לראש חודש ניסן של אותה שנה נולד בן לרבינו הקדוש, אשר נקרא בשם "שלמה אפרים". רבינו תלה תקוות גדולות ונשגבות בילד הזה, הוא רמז שנשמתו גבוהה מאד ושהוא עתיד להביא תועלת גדולה לעולם.

השמחה הקיפה את כלל החסידים, ולמחרת הולדת הבן הגיעו מוהרנ"ת ועוד מקורבים לשמוח בשמחת רבינו, ונשארו שם כמה ימים לאחר הברית, וכן כותב מוהרנ"ת:

"ואנחנו באנו אליו תיכף למחרתו, אחר יום שנולד הילד הקדוש הנ"ל, והיינו שם בשבת וכל השבוע עד שנימול, וגם אחר כך עד יום שלישי למילה, ובאותו העת שמענו ממנו תורה הרבה ושיחות נוראות ונפלאות..."

בליל שבת קודש שלפני הברית מילה נחוג שמחת ה'שלום זכר' כנהוג. מוהרנ"ת מתאר מה שקרה באותה שבת:

שיחות חולין שלנו...

"אחר שיצאו רוב העולם שבאו לקבל פנים כנהוג, שנקרא 'שלום זכר', נשארנו אנחנו עומדים לפניו. בתוך כך הסתכל על המנעל שלי שנתעקם מאד, היינו שהעקב נתעקמה הרבה לפניו על פני המנעל. ענה ואמר: המנעל שלך הוא דומה כמי שטופחין בפנים (ואמר בזה הלשון: דיין שיך האט א פנים וויא א פאטש אין פנים) ואחר כך שתק מעט. והנה אנחנו בודאי היינו מאמינים שכל דבריו אינם פשוטים, ובודאי יש בהם רזין גדולים".

"אחר כך ענה ואמר": ממשיך מוהרנ"ת בתיאורו "שיחות חולין שלנו (ואמר בלשון אשכנז: "אונזערע שיחות חולין"...) ודחק תיבת "אונזערע"... (כמפליג בשבח שיחות חולין שלו) והתחיל לזרוק מפיו הקדוש בחן קדוש ונורא, ואמר: יש 'וטפח לו על פניו' (מנחות מ"ד), ויש 'וטפח לו בסנדלו' (מו"ק כ')... ובכל אלו הענינים מרומז שיש סודות התורה בענין העקב והסנדל... ואח"כ התחיל לומר התורה הנדפסת בסימן ס"ג... ובכל זה ראינו בעינינו גבורות הבורא יתברך, איך בדברי שיחה של הצדיקים האמיתיים מלובשים סודות כאלה... ומי שהיה אז ראה בעיניו גדלות הבורא יתברך וגדולת התורה וגדולת הצדיקים אמיתיים איך כל שיחתם ותנועתם תורה גבוהה... שראינו בעינינו שבדיבור בעלמא שקורין 'ווערטיל' שאמר על המנעל שלי היה כלול בו תורה גבוהה ונסתרה כזאת שכלול בה כל סוד כוונות המילה ויותר מזה כאשר אמר בעצמו..."

מוהרנ"ת מסיים את המאורע של אותה שבת:

"אשרי עבדיך, ואשרי אנשיך העומדים לפניך השומעים את חכמתך. אשרינו שזכינו לזה, זה חלקנו מכל עמלנו!..."

על סדר עריכת הברית, כותב מוהרנ"ת: "רבינו ז"ל כיבד אותי במצות פריעה אצלו, ורבינו בעצמו היה סנדק וחיתוך".

מסופר כי לקראת הברית הזאת לבש ר' יודל מלבוש (קאפטן) חדש. רבינו אמר לו אז שבקאפטן זה ילך לקבל פני משיח צדקנו.

סוד "המנעל העקום"

מלבד הכוונות העמוקות והסודות הטמירים הגנוזים בתורה זו המבוססת על שיחת חולין של רבינו בנוגע למנעלו העקום של מוהרנ"ת-כנראה שהדברים מכוונים גם בפשטות למוהרנ"ת. רבינו לא ראה בעין יפה את נעלו העקומה. חז"ל מקפידים שתלמיד חכם לא יהלך בחוץ עם נעליים מטולאות (ברכות מ"ג).בפרט לאור תפקידו של מוהרנ"ת כמנהיג העדה ומורה נתיבתה לעתיד, שגם זה השכיל רבינו לרמז באותה תורה, שצדיק הדור נמשל לנמלה, ששבחה הוא חריצותה וזריזותה, מעלות בהן שיבח רבינו את מוהרנ"ת באומרו שבזכות מידות אלו בודאי יהיה מנהיג לעמו.

מנהיג ורועה ישראל

כדאי להעתיק כל ענין זה מלשונו של הרב מטשעהרין בספרו פרפראות לחכמה בביאורו לתורה זו:

"שם כותב רבינו: 'והנמלה הוא בחי' חכם הדור המלמד דעת ודרכי ה' אל העם, כמו שכתוב: לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם וכו'. אפשר לומר שזה נוגע לענין המבואר לעיל שאמר להר"ר נתן ז"ל אודות המנעל שלו שנתעקם העקב על פניו שהוא דומה כמו שטופחים בפנים וכו', ומפשוטו נראה שהוכיח אותו על פניו למה הוא הולך במנעל כזה, כי כבר ידוע מה שהקפידו רז"ל על ענין המנעלים (כמו שאמרו חז"ל 'לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויקנה מנעלים לרגליו', בפרט לענין תלמיד חכם וכו') ועל כן הקפיד גם רבינו ע"ז קצת".

ומוסיף הרב מטשעהרין: "וכבר ידוע מה שמבואר בספר המידות שע"י זריזות זוכה להיות רועה נאמן, וסימן לדבר לך אל נמלה וכו' וכתיב משם רועה אבן ישראל סופי-תיבות נמל"ה. ושמעתי מאנשים נאמנים מאנ"ש הזקנים שענין זה אמר רבינו ז"ל בפרוש על הר"ר נתן ז"ל, שהיה זריז גדול מאד כידוע. ופעם אחת התפעל רבינו ז"ל מאד מזריזותו הגדולה והנפלאה, ואמר עליו אז שבודאי יהיה הר"ר נתן ז"ל מנהיג ורועה ישראל, כי ע"י זריזות זוכין להיות רועה נאמן כנ"ל. נמצא מבואר מדברי רבינו ז"ל עצמו שהר"ר נתן הוא חכם הדור שהוא בחי' הנמלה" (פל"ח סי' ס"ג אות ה)

זריזות מופלגת

ואמנם זריזותו של מוהרנ"ת היתה למעלה מגדר הרגיל, כפי שמתאר רבי אברהם, שאביו רבי נחמן מטולטשין היה איש אמונו והקרוב ביותר אל מוהרנ"ת:

"וכל הנהגותיו וכל מעשיו היו בזריזות ובמהירות גדול מאד... עד שכמעט לא היה באפשרות שום אדם להשתוות עמו, וכן בעת כתיבתו היתה הקולמוס פורחת מתחת ידו שהיה לפלא בעיני כל רואיו, וכן שאר מעשיו היו במהירות גדול ונפלא עד מאד. וגם אדמו"ר ז"ל התפלא פעם אחת על גודל זריזותו, ואמר שבודאי יזכה להיות על ידי זה רועה נאמן..." (כנ"ל מספר המידות).

ליהנות מזיו השכינה

בין פסח לשבועות של השנה ההיא, היו מוהרנ"ת וחבירו ר' נפתלי מספר פעמים אצל רבינו. מוהרנ"ת החל לחשוש שמא הוא מרבה בנסיעות אליו יותר מדי, כפי שהוא מציין בכתביו: "והוא הראה בעצמו כאילו הוא מקפיד על אשר אנו באים אליו בתמידות כל כך. והיה לנו מזה מניעות ויסורים בכל פעם שרצינו לבוא אליו פן יקפיד עלינו. וכבר לא השגחנו על שום מניעות מביתינו ומניעות מחמת ממון, רק זה עמד לנו במוחינו למניעה, שנדמה לנו שהוא יקפיד כשנבוא אליו מחמת שזה סמוך היינו אצלו..."

מוהרנ"ת מסיים:

"ואף על פי כן גודל עוצם חשקינו ליהנות מזיו השכינה בכל פעם, לזכות לעמוד לפני הדרת קדושתו וכו' וכו' התגבר על המניעה וזכינו לבוא אליו בכל פעם".

ערום ביראה...

מיד לאחר חג השבועות חזר מוהרנ"ת לביתו, אך לא עברו אלא שמונה ימים, נתעוררו בו שוב כיסופיו לשוב ולנסוע לרבינו: "כי היה צר לי מאד בענין דרכי עבודת ה' וכו', אבל קשה היה מאד לבוא אליו מחמת המניעות הנ"ל (-שלא יקפיד עליו על ריבוי הנסיעות אליו). כי לא ידעתי איך אשא פני לכנוס לפניו לבקשו שיקרבני להשי"ת אחר שזה סמוך הייתי אצלו, אבל אעפ"כ היה חשקי ורצוני חזק מאד לנסוע אליו".

מוהרנ"ת מצא לעצמו עצה וסיבה בכדי לבוא אליו: "וריחם עלי השי"ת ברחמיו העצומים ושלח בדעתי עצה שאסע לברסלב בשביל לכרוך הספר שנעשה מהקונטרסים הנ"ל שחזרתי והעתקתי כסדר כנ"ל... והוא ז"ל ציוה עלי בעצמו שלא לכורכם בנעמירב מפני המתנגדים הרבים שהיו שם... וע"כ ציוה עלי בעצמו לכורכם בברסלב דייקא. וכבר היה בדעתי קודם שבועות להביאם לכאן לברסלב לכורכם, אך לא אסתייע מילתא מן השמים, ועתה אחר שבועות הייתי רוצה לבוא לפניו, אך היה לי מניעה הנ"ל, והיה לי לשלל עצה הנ"ל, שהזכירני ה' ברחמיו לנסוע בשביל כריכות הספר הנ"ל. וזה יהיה לי תירוץ לפניו שבשביל זה באתי, ואגב אוכל לדבר עמו אם אזכה"...

"מורא רבך"

"ובאתי" ממשיך מוהרנ"ת בתיאור אותה נסיעה לכל פרטיה "ביום ו' בבוקר, ויראתי לכנוס אליו ולהתראות לפניו מחמת בושה כנ"ל. ואחר כך ראה אותי מדי עוברו בחדרו לביתו הגדול, ושאל אותי בדרך הילוכו: על מה באת? השבתי לו: לכרוך הספר. ושאל אותי: וכי בשביל זה הוכרחת לבוא בכוונה?! ונאלמתי ולא השבתי לו דבר מחמת אימה".

הדחיה היא התקרבות נפלא...

"אח"כ" מספר מוהרנ"ת את התלבטויותיו באותו יום "היה בדעתי לילך מיד להאומן העוסק בכריכת ספרים ולישב שם אצלו כל היום... כי ידעתי רצון רבינו ז"ל שלא להניח הספר אצל האומן אפילו פה בברסלב, אע"פ שגם האומן הכורך היה מאנ"ש, אבל אז הקפיד רבינו ז"ל מאד לשמור הקונטרסים שלא יגע בהם זר. והיה בדעתי לישב אצל האומן הכורך כל היום ולבלי להתראות פני לפני רבינו ז"ל עד שבת".

"אבל טובו ורחמיו של רבינו ז"ל שהיו בלי שיעור, והשמאל היה דוחה מעט, ובימין היה מקרב הרבה, וגם הדחיה וההתרחקות היה בעצמו התקרבות נפלא למי שחפץ וחשק באמת... וברחמיו הנפלאים שלח פתאום אצלי איש א' מאנ"ש לבית הכורך הנ"ל, ואמר שרבינו ז"ל ציוה שאני אלך אליו, והוא (היינו השליח הנ"ל) ישב במקומי כאן אצל הכורך".

"ותיכף רצתי אליו ז"ל, והיה בחדרו הקטן שהיה לו כנגד הבית המדרש מן הצד, ובאתי אליו בחדרו הנ"ל, והוא שכב על מטתו, ואז קרבני ברחמיו הרבה, ודיבר עמי הרבה מאד... וניחם אותי... ושימח אותי... וחיזק אותי הרבה מאד מאד בדבריו הקדושים והטהורים העריבים והנעימים והמתוקים מדבש ונופת צופים..."

קשה להיות מפורסם

"בכל אותו יום ששי", כותב מוהרנ"ת, "ישב רבינו ז"ל בבית עם העולם וגם אני הייתי עומד לפניו, ודיבר עמנו הרבה, ולא הלך למרחץ עד סמוך לפנות היום, מה שדרכו היה תמיד לילך למרחץ ביום ו' תיכף סמוך אחר חצות, ואחר כך ענה ואמר: כמה קשה להיות מפורסם להנהיג העולם (כלומר כמה יסורים הוא סובל שהכל מונח עליו וצריך לשאת בדעתו הרבה מאד) כי הלא זה הדבר שעוסקין עתה לכרוך הספר הנ"ל נדמה לכם שאין נחשב לכלום ענין הכריכה הזאת (אבל באמת) כמה וכמה עולמות תלויים בזה בכריכות הספר הזה, וכונתו היה שהוא צריך לשאת הכל על ראשו כנ"ל. ואז הבנו מרחוק כמה גדול ועצום ונשגב כל עסק ועסק מעסקי הספרים והענינים שלו שאפילו בכריכת הספר תלויים כמה וכמה עולמות, ואחר כך הלך למרחץ ולמקוה".

"האתה תהיה במרה שחורה?!"

מוהרנ"ת נשאר כל השבוע בברסלב להתעסק סביב כריכת הספר שנתעכב בכל ימות השבוע, כפי שהוא מציין: "הייתי שם בשבת קודש ובכל השבוע עד יום חמישי, כי נתעצל הכורך הנ"ל. ובכל ימי השבוע הזאת דיבר עמי הרבה, וכל דבריו-לחזק אותי הרבה בשמחה, ואמר לי: אפילו החולה המוטל על ערש דוי מחזקין אותו הרבה ואומרים לו שלא יפול בדעתו ויחזק עצמו בכל עוז, וכך באמת חוזר החולה לאיתנו ובריאותו ע"י שמחזק א"ע ומבריא א"ע ואינו נמשך אחר עצלות וכבידות חליו, כי ע"י זריזותו והתחזקותו חוזר לבריאותו באמת. כדברים האלה וכיוצא בהם דיבר עמי הרבה מענין התחזקות להיות בשמחה בכל מה דאפשר" (ימי מוהרנ"ת ט').

ועוד אמר לי: "האתה תהיה במרה שחורה?! אתה מחויב להיות בשמחה תמיד! (בפירוש אמר לי כן) והאתה תיתן שיפילוך? עוד יתרחשו ענינים! אחי, אחוז עצמך, ה' עמך אל תפחד!" (חיי מוהר"ן שע"א).

סיום כרכת הספר

ביום ה' של אותו שבוע נסתיימה כריכת הספר הק' ליקוטי מוהר"ן. "ולקחתי הספר מבית האומן" כותב מוהרנ"ת "ובאתי עם הספר לפניו, ועמדתי לפניו, ואמר: עדיין אין אתה בשמחה?! ברבות הזמנים תדע גדולתי, וגילה לי אז מענין הספר הנורא שלו שנשרף וכו'". היינו שרבינו כתב ספר נעלה ונשגב עד למאד, עליו העיד רבינו שאין לאף אדם הבנה בו חוץ מ"צדיק גדול וחד בדרא וגם הוא חכם בכל שבע החכמות".

בזמן מאוחר יותר, העתיק מוהרנ"ת ספר זה, אולם בסופו של דבר לא היה הדור ראוי לספר כזה, ורבינו ציוה לשורפו, והוא מכונה "הספר הנשרף" (ראה להלן).

הגילוי הנפלא של "תיקון הכללי"

באותה עת שמוהרנ"ת שהה בברסלב בהתעסקות כריכת הספר, שמע מרבינו עוד ממפעליו הקדושים לתיקון נפשו"ת ישראל. והוא הגילוי הנורא והנפלא של ה"תיקון הכללי", כפי שמוהרנ"ת כותב:

"אז היה העת שהתחיל לגלות סוד הנפלא והעצום של העשרה קפיטל תהילים לאומרם ביום שקרה לאדם ח"ו מקרה לילה רח"ל, כנדפס בספריו הקדושים. כי באותה העת קודם שבאתי אליו אמר התורה הזאת הנדפסת בספר הראשון בסי' ר"ה המתחלת: תיקון למקרה לילה לומר עשרה קפיטל תהילים וכו', ואני לא הייתי אצלו בשעה שאמרה".

ר' יוסקא חתנו של רבינו היה הראשון שסיפר למוהרנ"ת אודות הגילוי של "תיקון הכללי". 1 אך עדיין לא גילה איזה עשרה פרקי תהילים צריכים לומר, רק אמר שהיה ראוי לברר איזה עשרה קפיטלאך הם כנגד עשרה מיני נגינה... אך אחר כמה שנים 1 אחר שבא רבינו מלבוב חזר ודיבר מענין העשרה קפיטל תהילים, ואז גילה בפרטות איזה קפיטלאך צריך לומר (נדפס בליקוטי מוהר"ן ח"ב בסי' צ"ב והם: טז, לב, מא, מב, נט, עז, צ, קה, קלז, קן).

* * *

"דרכי ה' שאי אפשר להבינם"

עוד כותב מוהרנ"ת מה ששח עם רבינו באותה עת:

"גם דיבר עמי אז באותה העת, וסיפר לי מגודל צערו ויסוריו בלי שיעור, ועוצם הצער והיסורים שיש לו מהילדה של בתו תחי', שהיתה אז חולה ביותר מחולי המאזלין (אדמדמת) או פאקין (אבעבועות), ואמר שהוא מרגיש בלבו כל גניחה וגניחה של התינוק ושהוא מרוצה הלואי והיה לו חולי המאזלין בשביל התינוק, ואמר שהוא דרכי ה' שאי אפשר להבין, היינו שיש דרכי ה' שאי אפשר להבינם, שהם בחינת צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו" (כמובא בליקוטי מוהר"ן סי' נ"ו שבאותו חג השבועות אמר תורה זו הנקראת 'וביום הביכורים'). וסיפר אז רבינו: "מענין מה שמובא ב'שבחי האר"י' ז"ל, שפעם אחת הפציר אותו הרבה רבי חיים ויטאל ז"ל שיגלה לו סוד אחד, ולא רצה האר"י, כי אמר שהוא סכנה גדולה לפניו, והפציר אותו הרח"ו הרבה, ומחמת זה היה מוכרח לגלותו, כי אמר שלא בא לעולם כי אם לתקן נשמת הר' חיים ויטאל ז"ל. נמצא כשהרח"ו הפציר אותו היה מוכרח באמת לגלות הסוד לפניו, ואח"כ תיכף כשגילה זה הסוד נעשה בנו חולה ונפטר מחמת זה רח"ל".

"ואיך אפשר להבין זאת?-מסביר מוהרנ"ת-כי הלא היה מוכרח לגלות הסוד מחמת הפצרת ר' חיים ויטאל כנ"ל, ואעפ"כ נענש על זה. אך זה הוא בחינת דרכי ה' שאי אפשר להבינם..."

ומסיים מוהרנ"ת: "וסיפר אז כל זה לענין יסוריו מבניו ויוצאי חלציו, שכל יסוריו הוא מחמתינו, מחמת שעוסק לקרב אותנו להשי"ת. והלא כונתו באמת לשמים, ובודאי רצון ה' ית' באמת, ואף על פי כן יש לו יסורים וענשים כאלו מחמת זה דיקא" (ימי מוהרנ"ת ט').

דבריו אלו של מוהרנ"ת מגלים לנו טפח במהות הקשר שהתרקם בין מוהרנ"ת לרבינו. אם כי בתחילת התקרבותו לא היה זה כי אם חיפוש אחר רבי ומורה שידריכו בעבודת ה'-קיבלה עכשיו התקרבותו משמעות נעלה וגבוהה ביותר, אין זה רק רבי לחייו הפרטיים, אין זה רק מדריך כיצד לעבוד את ה', אלא יש בזה משמעות לעם ישראל בכללותו. הכרה זו התגברה עתה עם התעסקותו בכריכת הספר והגילוי על ה"תיקון הכללי" ו"ספר הנשרף", שכל אלו נתגלו לעולם בעטיו של מוהרנ"ת, או אז באה לידי ביטוי אמרתו של רבינו שאמר בפני גדולי מקורביו: "רואה אני נשמה חדשה באוקראינה..." והוא חפץ מאד שהיא תתקרב אליו, וכן התבטאותו של רבינו: "כעת אינני בודד יותר" כי על ידי שניהם-על ידי הרב והתלמיד יתרחשו דברים גדולים ונשגבים בעולם. וכפי שהוא מתבטא אז בשבוע הנ"ל: "ואז הבנו מרחוק כמה גדול ועצום ונשגב כל עסק ועסק מעסקי הספרים והענינים שלו..."

וכדאי להוסיף דברים טמירים ונשגבים מכתביו של רבי אברהם ב"ר נחמן: "עיקר שלמות כל התיקונים של הרב הוא ע"י התלמיד כמובן בהתורה 'קרא את יהושע'... וידוע שהעיקר של כל תלמידיו הקדושים היה מוהרנ"ת ז"ל... כי הוא היה התלמיד האמיתי אשר נאכל ונתהפך (עיין ליקוטי מוהר"ן סימן קכ"ט) למהות רבו ממש כביכול. ותיכף בעת התקרבותו גילה אדמו"ר ז"ל את התורה קרא את יהושע... וכמובן למשכיל גם בהתורה 'כי מרחמם ינהגם' שאמרה קודם הסתלקותו, ורימז בזה סמיכות למוהרנ"ת ז"ל... כי הוא הרב והתלמיד שהביטו והסתכלו עליהם מיום בריאת העולם עד הנה, ועל ידם יהיה נפעל ונגמר התיקון של כל העולמות בתכלית תכלית השלמות..." (חכמה ובינה אות מ).

יסורים למען כלל ישראל

כמו כן ההשוואה בין האר"י הק' לרבינו, בכך שהוא סובל יסורים למען תיקון תלמידיו והדור כולו, אף היא בעלת משמעות רבה בכל הנוגע לקשר שבין מוהרנ"ת לרבינו. האר"י הק' היה הראשון שהחל לגלות בפני עם ישראל את תורת הנסתר, שעד אז לא היתה אלא ענין ליחידים להגות בה, ואף דובר בה בשפה של רמזים בעלמא. ואילו האר"י בכתביו הקדושים פתח את שערי הקבלה לפני כל מי שיחפוץ לעסוק בה, אולם כל זה עלה לו במחיר גבוה למדי. על כל סוד שגילה שילם ביסורים קשים ומרים.

כמנהג הזה אנו מוצאים אף בחיי רבינו והנהגתו עם תלמידו. הוא סבל נוראות: ארבעה צאצאים מתו על פניו, ולאחר מכן נסתלקה אף אשתו הצדקנית. הוא עמד בפני התנגדות גדולה עליו, שלוש שנים תמימות הוא התייסר במחלת השחפת הנוראה עד שבסוף נפטר ממנה והוא בן שלושים ושמונה ומחצה בלבד, ואף בהקשר לזה אמר שהוא מוסר נפשו למען כלל ישראל.

מוהרנ"ת החל אז להבין את ההשוואה, שכמו שהאר"י הק' סבל, כך סובל רבינו, 1 מפני שהוא מגלה רזי תורה בכדי למשוך את כל עם ישראל להכיר בה ולקבל עליהם עול מלכותו ית'.

רבינו גילה את אלוקותו ית' בעולם בכל מיני דרכים, בנגלה ובנסתר, אם דרך תורה, שיחות קודש, משלים, סיפורים וניגונים ואפילו בסתם שיחות יומיומיות, שתורות שלמות גנז בהם ובעוד כמה מיני אופנים.

אולם בכדי להצליח במפעלו הקדוש חובק זרועות עולם זה-היה רבינו זקוק לתלמיד חכם ונבון שירד לסוף דעתו ויבין את עומק כוונותיו בכל גילוייו הנפלאים, וירשום את תורותיו והוא יהיה היוצא והמביא, הדולה ומשקה מתורת רבו לדורות הבאים.

אשרי... שזכינו לעמוד לפניו לשמוע הבל פיו הקדוש

ובכן, מוהרנ"ת, הוא היה התלמיד המוכשר והכלי המושלם להמשיך את דעת רבינו בעולם לנצח. וככל שהתקרב לרבינו הבין יותר איך שבכל תורה שלו, בכל שיחה ובכל תיבה הוא טומן אוצרות נפלאים של דרכים בעבודת ה' עבור דורו ועבור הדורות הבאים עד עולם. כתוצאה ממסקנה זו, הקפיד מוהרנ"ת ביותר לרשום כל מה ששמע מפי רבינו ולא לאבד אף קוצו של יוד, כפי שהוא כותב: 1

"כמה פעמים הזהיר לכתוב כל שיחה ושיחה ששומעין מפיו הקדוש, ואמר: בשלמא דברים הנכתבים בספר, אם לא יזכור אותם עכשיו יוכל לראותם וללמוד בהם בפעם אחר, אבל כל הדברים שאתם שומעים מפי, שוב לא תשמעו עוד פעם אחרת לעולם, על כן בודאי אתם צריכים לזכור מאד כל דיבור ודיבור ולכתוב הכל, כל שיחה וסיפור" (ומחמת זה התחלתי לכתוב קצת שיחות ששמעתי מפיו הקדוש בעצמו או על ידי אחרים אבל לא נכתב חלק מאלף) (חיי מוהר"ן שנ"ז).

ולהשלמת הפרק כדאי להביא עוד קטע ממה שמוהרנ"ת מפליג בגודל חשיבות של כל שיחה ושיחה שיצאה מפיו הקדוש:

"לא היה שום קביעות לאמירת תורה... רק בכל עת שנזדמן שזיכנו ה' ית' היינו זוכים לשמוע מפיו תורה נפלאה, לפעמים בליל שבת קודש, ולפעמים בשבת בבוקר, ולפעמים בליל מוצש"ק אחר הבדלה, ולפעמים בימי החול. וכמה פעמים נזדמן שמתוך שיחתו שהיה משיח ומדבר עמנו הרבה מעסקי העולם, והיינו מדברים עמו כל מה שנזדמן לתוך פינו, ואח"כ זכינו לשמוע ממנו תורה הרבה, והתורה היתה מעין כל השיחות שספרנו עמו, וזה היה שכיח מאוד, עד שהתחלנו להכיר בעינינו ממש שכל שיחתו היא כולה תורה, וכל פעם שהיינו מטים אזנינו היטב לשיחתו הקדושה, היינו שומעים שכל דיבוריו הם תורה נפלאה, עד שהתחלנו לכתוב כמה שיחות שלו, אבל לא נכתב חלק מאלף ורבבה..."

ומוהרנ"ת מסיים בהתלהבות עצומה:

"אשרי העת, אשרי השעה, אשרי הרגע שזכינו לעמוד לפניו לשמוע הבל פיו הקדוש. מי יתן לנו עכשיו שעה כזו, היינו מתגלגלים אלפים פרסאות בעפר כדי לזכות לבוא לפניו לשמוע הבל פיו הקדוש העולה על כל הקדושות" (חיי מוהר"ן קכ"ו).

* * *

תוכן העניינים

באש ובמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה