פרק יא - הסופר · מסירות נפש באמירת תורה
ראש השנה תקס"ה. הציבור התקבץ אצל רבינו כפי בקשתו. בבין-השמשו"ת של בין היום הראשון והשני של ראש השנה אמר תורה לפני הציבור כדרכו בכל שנה ושנה. רבינו אמר אז "שמי שרוצה להמשיך ביאורי התורה, צריך להמשיך לעצמו דיבורים חמים כגחלי אש (כי אי אפשר לשאוב ולקבל מימי התורה אלא מי שדבריו כגחלי אש, בבחינת 'הלא דברי כאש') ולכן צריך לשפוך שיחו בתפילה לפני השי"ת, ועי"ז נשפע מלב העליון דיבורים (כגחלי אש) וע"י הדיבור ממשיך ביאורי התורה גם משם, בבחינת 'פתח צור ויזובו מים'".
התורה שנאמרה אז, היא התורה "תשעה תקונין" (ליקוטי מוהר"ן סימן כ').התורה נאמרה על ידו בהתלהבות עצומה.
מוהרנ"ת מתאר ברגש את אמירת התורה הזאת על ידי רבינו:
"כשהתחיל התורה 'תשעה תקונין' בראש השנה בין השמשו"ת כדרכו תמיד, דהיינו סמוך לתחילת הלילה השייכה ליום שני דראש השנה, וכבר חשך היום. ואני ישבתי סמוך מאד אליו והסתכלתי בו וראיתי שאמר התיבות "תשעה תיקונין יקירין אתמסרין לדיקנא" בכוחות גדולות מאד מאד עד מיצוי הנפש, ובאימה ויראה ורתת וזיע, אשר אי אפשר לשער. ותפס את זקנו כמה פעמים בכוחות גדולות. ואי אפשר לצייר זאת בכתב, וכבר מבואר במקום אחר שאמר, שמקודם שהוא מוציא התיבה הראשונה של התורה נדמה לו שתצא נפשו, וכן בתיבה הראשונה של הקידוש, ואצל התורה הזאת ראיתי זאת בעיני עוצם מסירות נפשו שאי אפשר לשער..." (חיי מוהר"ן ט"ו).