פרק יא - הסופר · אמת, ואמת לאמיתו
לאחר שבת שירה של אותה שנה, בהיות מוהרנ"ת אצל רבינו, שח לפניו את המעיק על לבו. אע"פ שאביו תמך בו, החל חותנו רבי דוד צבי ללחוץ עליו לקבל על עצמו עול הרבנות, ובכך לפתור את מצוקתו הכלכלית.
מוהרנ"ת שאל לרבינו האם אכן מן הראוי שיקבל רבנות כרצון חותנו.
"וכי מדוע לא תאבה לזה"? השיבו רבינו בשאלה, "סע אל חמיך ובקש ממנו שידאג לכסא רבנות בשבילך"!
"מפחד אני מהאחריות הרבה שתוטל עלי לפסוק דיני איסור והיתר, חושש אני שמא אטעה חלילה".
-"נו, מי אם כן צריך להיות רב, זה שלא מפחד?!..." השיב רבינו.
-"האם קבלת הרבנות הוא האמת והנכון והראוי עבורי?"-לא הרפה מוהרנ"ת.
"אכן כן"-השיב רבינו.
"האם היא האמת לאמיתה?"-הקשה שוב.
או אז השיבו רבינו בניחותא: "אם רוצה אתה את האמת לאמיתה, אינך צריך להיות רב!..." ובלשון רבינו: "מיינסטו דעם אמת'ן אמת, דארפסטו קיין רב נישט זיין" (שיח שרפי קודש א'-קע"ה).
כל ימיו היתה למוהרנ"ת נחת רוח מכך שלא נטל על עצמו עול רבנות, שאלמלא כן לא היה ביכלתו להפיץ דעת רבינו בעולם.
מוהרנ"ת מזכיר עובדא זו כבדרך אגב: "בחורף תקס"ה ציוה עלי לנסוע לחותני לק"ק מאהלוב לבקש מאתו שיתן לי איזה רבנות באיזה עיר וכו', וב"ה שנצלתי מזה".