פרק ט - המניעות להגביר החשק · חבל על הזמן החולף...
כששב מוהרנ"ת לביתו לנמירוב לאחר ששהה אצל רבינו זמן מה-התחיל לחוש שלב אביו החל להתהפך עליו לטובה. אביו ראה בעיניו כי יראתו של בנו ודבקותו הטהורה באביו שבשמים מתחזקת יותר כל אימת שהוא שב מרבו. הוא הבין איפוא כי לא שייך כלל להטות את לב בנו מרבינו, וגם לא לטובה תיחשב עבורו להרחיק אותו מרבינו-מקור חייו והתעלותו בעבודת השי"ת.
אשיב לך את הנדוניא-פנה אל בנו ברוח של פיוס. אולם מצד שני בא בדברים עם בני הבית, שבכל זאת ינסו לשכנע את מוהרנ"ת ולדבר אל לבו שאמנם יקדיש מעט זמן לעסק משא ומתן לכלכלת משפחתו.
"כבר עברו שבע שנים שהנך סמוך לגמרי על שולחן אביך" פנו אליו בני משפחתו בתחנונים "ואימתי תחשוב להגיע לידי איזה מעמד פרנסה. אמת נכון" דיברו אליו "כי קבלת על עצמך בהחלטה נחושה לעסוק אך ורק בתורה ותפילה כל היום, כך שלא שייך כלל לנתק אותך מכך, ואף דעתנו איננה חלילה להפריד אותך לגמרי מעסקך בעבודת השי"ת".
"אלא עצתינו היא", המשיכו בני המשפחה בהצעת פשרה, "להקים עבורך בית מסחר זעיר, אשר לא תצטרך להטריד את מחשבתך בעסק זה, אלא רעייתך תשב שם לשרת את הקונים, ברם, דבר אחד בלבד אנו דורשים ממך, שמידי פעם תצא ליריד בברדיטשוב לקנות סחורה, ואף על פי שעל ידי כך תיאלץ לבטל מעט מלימודך, אבל לעומת זאת בשובך מהיריד תוכל להקדיש את כל עתותיך רק לתורה ותפילה".
מוהרנ"ת ברוב חשקו ותבערת לבו לעבודתו ית' לא שת כלל לכל טענותיהם, וגם דחה אותם בטענה כי אפילו הזמן המועט של הויכוח עמם יקר הוא בעיניו מאד, וחבל לבטלו לריק. הוא עזב אותם ורץ כחץ מקשת לבית המדרש להמשיך בעבודתו הקדושה.
גיסו, לא השלים עם זאת, והגיע אחריו לבית המדרש, וטענתו על פיו:
"הפרנסה מה תהא עליה?!"
"אכן, צודק אתה" השיבו מוהרנ"ת נחושו"ת "אך מה אעשה ועוד נצטרך לשכב אי פעם על הארץ כשהרגליים מכוונות לעבר הדלת"---("מוועט נאך א מאל ליגן מיט די פיס צו די טיהר"- כלומר, למות ולתת דין וחשבון על כל רגע ורגע מחיינו).