פרק ט - המניעות להגביר החשק
בקי ברצוא ובקי בשוב
חשקו של מוהרנ"ת גבר עליו להמצא תמיד במחיצת רבינו, ועקב כך חשב לקבוע את דירתו בברסלב. אולם רבינו לא הסכים לכך. דעתו הקדושה של רבינו היתה כי אמנם רצונו של מוהרנ"ת עז לדור בקרבתו כדי ללמוד ממנו תמיד ארחות חיים, אולם בכדי לעלות ממדריגה למדריגה עד שיגיע למדריגתו הנשגבה אליה הגיע לבסוף התלמיד הגדול-עליו לעבור כל מיני מניעות ונסיונות ולהתגבר עליהם, וכלשון רבינו להיות בקי לא רק ב"רצוא" אלא גם ב"שוב", והמניעות והמכשולים העומדים בדרך, מגבירים את הרצון והשאיפה לעלות ולהתעלות גבוה מעל גבוה עד שיעלה ויצמח ויתעביד לאילנא רברבא. כי מטיבם של המניעות להגביר את החשק כידוע (ראה ליקו"מ סימן ס"ו אות ד).
רבינו אמר פעם (חיי מוהר"ן תא. ראה גם כעי"ז בלקו"מ קסא) שהמחלוקת שיש על האדם היא כדוגמת השקאת מים לאילנות (כי הרי חז"ל מגדירים את המחלוקת כבדקא דמיא- כשטף מים רבים), ולכן היתה דעת רבינו שעל מוהרנ"ת לגור רחוק ממנו, וכך יוכל לפתח את כוחותיו ולהיות כלי גדול יותר, זך ומצוחצח ורק כך יוכל לקלוט את דרכו ותורתו העמוקה מני ים, והוא אשר יהיה הדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים לדורות.
כאמור, נשאר מוהרנ"ת לגור בנמירוב בקרבת בני משפחתו. מוהרנ"ת התבטא בדברי שבח והודי' להשי"ת על אשר הגיע מעט אל המנוחה ואל הנחלה, כאשר מדי פעם היה נוסע אצל רבינו.
סע לשלום...
חג השבועות תקס"ג. קהל החסידים הגיע אל רבינו לברסלב כנהוג. כי חג השבועות היה אחד מהזמנים הקבועים בהם התקבצו כל הקהל אל רבינו.
אולם מוהרנ"ת לא היה בשבועות אצל רבינו, הגם שנפשו כלתה עד מאד והשתוקקה להיות אצלו בחג הקדוש הזה של מתן תורה. אולם רבינו בידעו את המניעות העצומות שיש לו מצד בני משפחתו-עכבו בינתיים מלבוא. הגם שמוהרנ"ת כבר יצא לברסלב והגיע אל רבינו-נשלח חזרה לביתו (ימי מוהרנ"ת לה).
אמנם, לפני ששלחו אותו הביתה קירב אותו רבינו מאד מאד כפי שמוהרנ"ת כותב בעצמו בחיי מוהר"ן (אות תקצד):
"...בעת שבאתי אליו מנמירוב אני וחברי רבי נפתלי קודם שבועות, ואז נדמה לי שהוא מקפיד קצת על שאני שוקד על דלתותיו יותר מדי, כי נסעתי אז כמה פעמים רצופים אליו. ותיכף כשנכנסתי אליו ומצאתיו בבית הגדול שלו שהיה סמוך לבית המדרש, ונתן לי שלום, ואמר לי שלום עליכם פאר געזונד (סע לשלום), וחייך קצת..."
"מה השם יתברך רוצה לעשו"ת ממך"
מעניינת היא מאד השיחה הארוכה שדיבר עמו רבינו באותה הזדמנות, ובה הרבה הדרכות והוראות, חיזוק ועידוד להמשך דרכו של מוהרנ"ת המלאה מכשולות וחתחתים, וכן באר לו את עומק סדר אמירת תורותיו הקדושים, וסדרם, כמו שמוהרנ"ת כותב:
"אחר כך נשאר יושב במקום שישב שם, סמוך להדלת שהיה לחוץ נגד בית המדרש הישן, ואז דיבר עמי וניחם אותי מאד, ואמר לי: איך אתה יודע מה השם יתברך רוצה לעשו"ת ממך, היום אתה כך ולאחר כך תהיה וכו'. ענה ואמר: יהיה נעשה עמך וכו', ורמז לי, שאהיה בסכנות גדולות מאד כמה וכמה פעמים בלי שיעור, וכמעט כמעט וכו', ואני אפתח לך שבילי השכל, ותלך ותטייל דרך כל התורות שלי כדרך ההולך ומטייל בהיכלות ובנינים נפלאים ונוראים..."
נפלאות תורות רבינו
"ואז", ממשיך מוהרנ"ת, "באר לי הענין קצת ואמר לי: כי התורות שלו הם כמו מי שנכנס לפלטין שיש בו היכלות וחדרים ואכסדראות ופשפשין נאים, נפלאים ונוראים, נאים מאד ועליות על גבי עליות שונות בדרכי חידושים נוראים, ותיכף כשנכנסין בחדר אחד ומתחילין להסתכל בו ולהתפלא על נפלאות החידושים אשר בו, בתוך כך רואין שנפתח לו פתח נפלא לחדר אחר, וכן מחדר זה לעוד חדר, וכן מחדר לחדר ומחדר לעליה וכו', מכולם פתוחים מזה לזה פתחים וחלונות ומקושרים ומשולבים זה בזה בסדר נפלא ובחכמה עמוקה ובתכלית היופי והנוי וכו' (וכל זה אי אפשר לבאר בכתב כי אם למי שנכנס קצת בהבנת עומק דברי רבינו זכרונו לברכה, אשרי הזוכה לטעום נועם מתיקת עמקות תורתו אשר אין דוגמתה) אבל אעפ"כ עדיין לא יהיה שלך, רק כמו שמטייל בשל אחרים, אבל אני רוצה שיהיה שלך לגמרי, וגם זה יהיה. אתה סבור בשל מעשיך הטובים-רק משום שאני רוצה כך".
כלום כבר לא יהיה ממני!
"ואז", ממשיך מוהרנ"ת את שיחתו הנפלאה של רבינו עמו באותו ערב חג השבועות שהיה בעיניו כמוצא שלל רב, "ואז סיפר לי מצדיק אחד גדול, שכמה פעמים היה חושב בדעתו: ואפילו אם יהיה נעשה ממני ח"ו אפר תחת כפות רגלי הצדיקים וכו', כמו שאמרו חז"ל על נשמות הרשעים, יהיה מה שיהיה, על כל פנים אין ואפס לא יהיה ממני, ואמר בזה הלשון: 'נישט, וועט שוין אויס מיר ניט זיין'. וסיפר זאת לענין התחזקות, שגם הצדיק הגדול מאד נפל בדעתו כמה פעמים כל כך, עד שנדמה שאבדה תקותו ח"ו, עד שהוכרח להחיות עצמו ולחזק את עצמו בזה שעל כל פנים לא יהיה ממנו ולא כלום. ואמר בזה הלשון, כי בודאי מה שאמרו חז"ל שיהיו נעשין אפר, בודאי יהיה בזה האפר איזה בחינת חיות, וגם זה טוב, כי אפס לא יהיה עוד ממני".
"והנראה מדבריו" מסיים מוהרנ"ת "שכמה וכמה פעמים החיה עצמו בזה ונתרצה גם לזה, שאפילו אם ח"ו יהיה כך, הוא מרוצה לעסוק בעבודת ה' במה שיוכל לחטוף כל ימי חייו, וה' הטוב יעשה עמו מה שיעשה כרצונו הטוב"... (חיי מוהר"ן תקצד).
* * *
בגנות הגאוה
מוהרנ"ת אמנם שב לביתו לחג השבועות לחגוג בקרב בני משפחתו.
ביום טוב שני של חג השבועות אמר רבינו את התורה הנדפסת ב"ליקוטי מוהר"ן" סימן י"א, שם מאריך בגנותה של הגאות, ובמיוחד הדגיש רבינו את מאיסותה של אותה "ענוה" שכל תכליתה היא לשם גאות... ובעבור עון הגדלות שהוא כעבודה זרה ממש, לא זכינו עדיין לשוב לארצינו הקדושה ולהתגלות מלכותו יתברך. ולכן צריך להתרחק מהמידה הזאת עד קצה האחרון, ואז בנפול העבודה זרה הזאת, יתגלה כבוד השי"ת בשלימות על כל הארץ.
מיד לאחר החג הגיע מוהרנ"ת אל רבינו, ואמר לפניו את כל התורה שאמר לפני הציבור בחג השבועות.
חבל על הזמן החולף...
כששב מוהרנ"ת לביתו לנמירוב לאחר ששהה אצל רבינו זמן מה-התחיל לחוש שלב אביו החל להתהפך עליו לטובה. אביו ראה בעיניו כי יראתו של בנו ודבקותו הטהורה באביו שבשמים מתחזקת יותר כל אימת שהוא שב מרבו. הוא הבין איפוא כי לא שייך כלל להטות את לב בנו מרבינו, וגם לא לטובה תיחשב עבורו להרחיק אותו מרבינו-מקור חייו והתעלותו בעבודת השי"ת.
אשיב לך את הנדוניא-פנה אל בנו ברוח של פיוס. אולם מצד שני בא בדברים עם בני הבית, שבכל זאת ינסו לשכנע את מוהרנ"ת ולדבר אל לבו שאמנם יקדיש מעט זמן לעסק משא ומתן לכלכלת משפחתו.
"כבר עברו שבע שנים שהנך סמוך לגמרי על שולחן אביך" פנו אליו בני משפחתו בתחנונים "ואימתי תחשוב להגיע לידי איזה מעמד פרנסה. אמת נכון" דיברו אליו "כי קבלת על עצמך בהחלטה נחושה לעסוק אך ורק בתורה ותפילה כל היום, כך שלא שייך כלל לנתק אותך מכך, ואף דעתנו איננה חלילה להפריד אותך לגמרי מעסקך בעבודת השי"ת".
"אלא עצתינו היא", המשיכו בני המשפחה בהצעת פשרה, "להקים עבורך בית מסחר זעיר, אשר לא תצטרך להטריד את מחשבתך בעסק זה, אלא רעייתך תשב שם לשרת את הקונים, ברם, דבר אחד בלבד אנו דורשים ממך, שמידי פעם תצא ליריד בברדיטשוב לקנות סחורה, ואף על פי שעל ידי כך תיאלץ לבטל מעט מלימודך, אבל לעומת זאת בשובך מהיריד תוכל להקדיש את כל עתותיך רק לתורה ותפילה".
מוהרנ"ת ברוב חשקו ותבערת לבו לעבודתו ית' לא שת כלל לכל טענותיהם, וגם דחה אותם בטענה כי אפילו הזמן המועט של הויכוח עמם יקר הוא בעיניו מאד, וחבל לבטלו לריק. הוא עזב אותם ורץ כחץ מקשת לבית המדרש להמשיך בעבודתו הקדושה.
גיסו, לא השלים עם זאת, והגיע אחריו לבית המדרש, וטענתו על פיו:
"הפרנסה מה תהא עליה?!"
"אכן, צודק אתה" השיבו מוהרנ"ת נחושו"ת "אך מה אעשה ועוד נצטרך לשכב אי פעם על הארץ כשהרגליים מכוונות לעבר הדלת"---("מוועט נאך א מאל ליגן מיט די פיס צו די טיהר"- כלומר, למות ולתת דין וחשבון על כל רגע ורגע מחיינו).
איי איי כמה צודק היית!
יש לציין כי לאחר זמן ארע מקרה עם אותו גיס. בן יחיד היה לו, והוא חלה אנושות. מיום ליום הורע מצבו, עד שהגיע לשערי מות רח"ל. האב הדואג התפרץ לבית המדרש, פתח את ארון הקודש, והחל לשפוך את מר לבו לפני הקב"ה. הוא זעק מקירות לבבו: רבונו של עולם, אל נא תקח ממני את בבת עיני ומחמד נפשי, בני יחידי, תהא נא נפשי כפרה תחתיו!...
תפילתו נתקבלה. הילד החלים, וכעבור זמן מה חלה האב ונפטר לבית עולמו.
לפני פטירתו עוד הספיק לשלוח מכתב למוהרנ"ת, שם הוא כותב שישגיח על בנו. במכתב הזכיר החולה את דברי מוהרנ"ת עצמו: והלא נצטרך למות, ומה נשיב ליום הדין?... אי אי מיצר אני-כתב ברגש-כמה צודק היית בדבריך: והלא נשכב ביום מן הימים על הארץ כשרגלינו פונות לדלת... אוי! אוי! מקנא אני בך שאתה תמיד מתכונן לכך!-סיים הגיס את מכתבו קורע הלבבות, ופרידה מהעולם הזה.
היסוסים והתלבטויות
בני המשפחה עדיין לא אמרו נואש, הם ניסו עוד ועוד לשלוח אנשים אליו להשפיע עליו שישנה את דעתו ויקדיש זמן מה לעסק של משא ומתן.
אט אט החלו הדברים משפיעים עליו. מוהרנ"ת עשה שוב חשבון נפשו: הנה הגמרא מספרת על רבי ישמעאל שהיה עוסק במשא ומתן כמה שעות ביום, בעוד שרבי שמעון בר יוחאי הקדיש עצמו כל כולו לתורה, וחז"ל אמרו: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידן. אולי מותר לו לעבוד מעט למחייתו. מצד שני, חשב מוהרנ"ת, הרי כל שעה, כל רגע שמוציאים על גשמיות בחיינו המועטים עלי אדמות אבודה היא לנצח... האם ראוי שיקריב את הרוחניות עבור הגשמיות?...
ועדיין לא הגיע מוהרנ"ת להחלטה. בני המשפחה שלחו אליו את דודו, אחי אביו שינסה להשפיע עליו.
ובכן, הדוד גמר אומר לבצע את המשימה, יהיה מה שיהיה. הוא החל לבקר את מוהרנ"ת מידי יום ביומו, לדבר על לבו ולשכנעו שיקבל את דעת קרוביו. זמן רב דיבר הלה על לבו, עד שמוהרנ"ת נאלץ להבטיח.
אולם דבר אחד מתנה אני עמך-אמר מוהרנ"ת-כי לפחות הענינים הצדדיים כגון הטיפול בשכירת הסוסים והעגלה ושאר עניני הנסיעה הגוזלים זמן רב במיוחד, יהיו מוטלים עליך, ואני רק אצא ליריד לקנות את הסחורה.
שפכי כמים לבך...
אף על פי שהסכים מוהרנ"ת, בלית ברירה, לצאת ליריד לקנות הסחורה המבוקשת על ידי משפחתו, לא השלים עדיין עם החלטה זו. לבו בל עמו. זכרון יום המיתה היה חרוט היטב תמיד עמוק במחשבתו, וכיצד יכול הוא לבלות שעות יפות מהחיים על הבלי עולם הזה, הפסד של כל שעה הרי הפסד נצחי הוא שלעולם לא יוכל להשיבו.
נפשו עגמה עליו. מלחמה התחוללה בקרבו, שמא עליו לסגת מהבטחתו, אך מצד שני, אולי אף זה רצונו יתברך שיעסוק מעט במסחר, ואף זה יחשב לו לעבודת השם.
התיישב מוהרנ"ת בדעתו. בלילה טרם הנסיעה יצא מחוץ לישוב וישפוך לבו לפני השם יתברך בבכי ותחנונים, שירחם עליו ויורה לו הדרך הנכונה.
ואכן בשעות הקצרות של אותו לילה שלמחרת אמור הוא לצאת לברדיטשוב, יצא מחוץ לעיר, ובין עצי היער שפך לבו לפני השי"ת, ואחר מספר שעות של תפילות ותחנונים לאביו שבשמים הלך לבית המדרש ללמוד, ולאחר מכן להתפלל תפילת שחרית.
עצת ההתבודדות
בסיימו את התפילה, החליט מוהרנ"ת, שטרם שיסע ליריד באותו יום, יסע לרבינו לברסלב, לשאול בעצתו אם אכן עליו לקיים את הבטחתו ולהמשיך ליריד.
הוא דחה את הנסיעה לברדיטשוב לאחר הצהריים, וכך קבע עם בעל העגלה שיבוא לקחתו אז. ולעצמו עשה את החשבון, כי במשך שעות היום עד אותה שעה שקבע עם בעל העגלה לנסוע לברדיטשוב עוד יספיק לנסוע לברסלב ולחזור לנמירוב, ולצאת לפנות ערב לברדיטשוב.
הוא יצא לשוק, אך לא מצא עגלה שתובילהו מיד לברסלב. מרוב השתוקקות וכסופים, לא המתין לעגלה, והחל לפסוע רגלי לכיוון ברסלב. עודו הולך, עברה עגלה על פניו, שכיוון נסיעתה לברסלב, מוהרנ"ת עלה עליה והמשיך עד ברסלב.
כאשר נכנס מוהרנ"ת לרבינו ושיטח לפניו מצוקתו, השיב לו תשובה מספקת על כל בעיותיו ושאלותיו.
עודם מדברים, נטל רבינו את מוהרנ"ת ויצא עמו החוצה לטייל, עד שהגיעו לפלג מים. הם התיישבו לצדו, ורבינו החל ללמד למוהרנ"ת את אחד מיסודות דרכו בעבודת השי"ת והיא עצת ההתבודדות, לשפוך שיחו לאביו שבשמים, וכי הוא המפתח לכל התקרבות האדם לאביו שבשמים. אמנם כבר בתקופת ראש השנה גילה רבינו לתלמידו עצה נפלאה זו, אך כאן אמר תורה שלימה ומיוחדת לנושא זה, וכי על ידי עצה זו אפשר להתבטל לגמרי להשי"ת. תורה זו נדפסה לאחר מכן בליקוטי מוהר"ן סימן נ"ב. תורה זו היא אחת התורות היסודיות והידועות בבית מדרשה של ברסלב, הנקראת "הניעור בלילה", וכדאי להעתיק כמה קטעים מאותה תורה:
ביטול על ידי התבודדות
"אי אפשר לבוא לידי ביטול להשי"ת כי אם על ידי שמתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין קונו, על ידי זה הוא זוכה לבטל כל התאוות והמידות רעות עד שזוכה לבטל את כל גשמיותו ולהכלל בשרשו."
בלילה-עיקר זמן ההתבודדות
ועוד ממשיך רבינו:
"אך עיקר ההתבודדות הוא בלילה, בשעה שהעולם פנוי מטירדת העולם הזה. כי ביום על ידי שרודפין העולם אחר עולם הזה, הוא מבטל ומבלבל את האדם מלהתדבק ולהכלל בהשי"ת. ואפילו אם הוא בעצמו אינו טרוד, אעפ"כ מאחר שהעולם טרודים אז, ורודפים אז אחר הבלי העולם הזה, על ידי זה קשה לו לבוא לידי ביטול".
מחוץ לישוב
"וגם צריכים שיהיה ההתבודדות במקום מיוחד" כותב רבינו "דהיינו חוץ מהעיר. בדרך יחידי, במקום שאין הולכים שם בני אדם. כי במקום שהולכים שם בני אדם ביום, הרודפים אחר עולם הזה, אע"פ שכעת אינם הולכים שם, הוא מבלבל גם כן את ההתבודדות. על כן צריך שילך לבדו בלילה, בדרך יחידי, במקום שאין שם אדם. ושם ילך ויתבודד, ויפנה לבו ודעתו מכל עסקי עולם הזה. ויבטל הכל, עד שיזכה לבחינת ביטול להשי"ת באמת".
ארוצה נא בשווקים וברחובות...
כשמוע מוהרנ"ת את התורה הנוראה והנפלאה היוצאת מפי רבינו הקדוש, שכל תיבה מהם היא תורה שלימה כיצד להתקרב ולהתבטל להשי"ת כליל, התלהב עד מאד, כפי שמתואר בספר חיי מוהר"ן (אות כג):
"מעוצם הרגשתו בנעימות הדברים הקדושים האלה, נתבטל מגשמיותו. ויצעק בקול ואמר: גיוואלד! ארוצה נא בשוקים וברחובות ואצעק: אהה, מה הם חושבים לנפשם?! ומגודל תבערת לבבו עד שממש יצא מגדר אנושי, רצה באמת לרוץ ולצעוק כנ"ל, ומיד חטף אותו רבינו בבגדו, ואמר לו: עמוד, כי לא תפעל!"
התבטלות גמורה להשי"ת
לאחר פרידתו מרבינו, שב מוהרנ"ת עוד באותו יום לנמירוב, ומשם לברדיטשוב לקנות סחורה. מובן מאליו, כי לאחר פגישה כזאת עם רבינו, כאשר כל חושיו רחוקים היו כמטחוי קשת מהבלי העולם הזה, ונשמתו כמעט כלתה בקרבו מרוב געגועים להדבק בהשי"ת, לאחר כל זה קשתה עליו הנסיעה "המסחרית" עד מאד, הוא נסע, אך כמי שכפאו שד, ולבו מר עליו על הזמן היקר מכל הון שהיה יכול לנצלו לעבודת ה'.
לכן, בשובו מברדיטשוב טעון בסחורות שונות, ומיד בהכנסו הביתה, טרם הספיק למסור לזוגתו טיבה של כל סחורה ומחירה-רץ כחץ מקשת לבית המדרש, והשקיע עצמו כל כולו בלימוד התורה ובעבודת ה'. אשתו, שבאה מביתו של הגאון רבי דוד צבי, בית שכל כולו תורה ויראה-לא רגילה היתה מעודה במסחר, ולכן לא הבינה בטיב הסחורות ובשוים. בלית כל ברירה אחרת נאלצה עתה לרוץ לבית המדרש ולשאול את בעלה מחיר סחורה מסויימת כל אימת שלקוח נכנס לחנות לקנות.
מצב כזה לא היה יכול בשום פנים ואופן להמשך זמן רב. הכל החלו להבין אז כי מוהרנ"ת הוא לא האיש המתאים לרכוש סחורה ולעמוד ולפקח עליה עד שתימכר כנדרש. לבסוף הורידו ממנו גם את העול הלזה של נסיעה לרכישת סחורה. תפקיד זה הוטל על אדם אחר, כאשר אשתו קבלה על עצמה לנהל את החנות על אחריותה מבוקר עד ערב.
תן לי פרנסה לעת עתה!
באופן כזה אזלו במשך הזמן כספי הפדיון, רווחי החנות מועטים היו, וכל העסק כשל. ומכיון שמתחילת הקיץ התכלכלו כבר על שולחן עצמם-אזל המזון כליל.
המצב בבית התדרדר, והאשה לא יכלה לשאת יותר בסבל.
פעם אחת לעת סעודת הערב בחזור מוהרנ"ת מבית המדרש, החלה זוגתו לשפוך לפניו לבה: צרכי הבית גדולים, ההוצאות מרובות וההכנסות מועטות, החובות אף הם עלו והתרבו, ואינה מוצאת שום פתח כיצד להחזירן. הדברים שברו את לבו של מוהרנ"ת, וברוב מרירותו נכנס לחדר השני ופרץ בבכי.
רבונו של עולם!-זעק מקרב לבו-כדי להפוך לאיש כשר צריך להתמהמה הרבה... אנא לעת עתה תן לי פרנסה !...
טרם יקראו ואני אענה
"והיה טרם יקראו ואני אענה". אך יצאו המילים מפיו הקדוש של מוהרנ"ת, וכבר צמחה הישועה. באותה עת הכין הקדוש ברוך הוא רפואה קודם למכה, כי ממש באותה שעה שמוהרנ"ת עמד בחדרו והתחנן לבוראו על ישועתו-שוחחו אביו של מוהרנ"ת ושותפיו אודות מצבו של מוהרנ"ת: יש לך בן יקר שביקרים-אמרו השותפים אל האב- עילוי מופלג ובר דעת, מדוע אינך שם לבך אליו?
מה אעשה, השיב האב, שנים רבות סמוך היה על שולחני, ובנוסף לכך תומך אני בו בכל עת, ובכל הזדמנות אני מכניס לביתו מספר רובלים, והלוא נמצאים עדיין בביתי ילדים קטנים שעלי לפרנסם ולהשיאם, וצרכי מרובים.
מיד עלתה עצה טובה בלב השותפים, וכה אמרו: יעריכו נא הסחורה שנותרה עדיין בחנותו של מוהרנ"ת, ונעבירנה לאודסה לחנותינו המשותפת (כי כאמור לאביו של מוהרנ"ת היו כמה חנויות מפוזרות על פני אוקראינה) סחורה זו נמכור, ואת התמורה נעביר לו, למען יהיה לו מעמד פרנסה כלשהו, כי מהרווחים יחיו מוהרנ"ת ובני ביתו, ללא צורך של השעבוד לנהל חנות משלהם. כן בקשו שאביו יוסיף לו משלו רק מעט להשלמת הפרנסה באופן שיידרש.
רבי נפתלי הרץ הסכים לרעיון, ומיד שלח להודיע לבנו, אשר נוכח בעליל כי תפילתו נתקבלה, שכמובן הסכים לזה מיד.
העסק הלזה קם והיה, ממנו התפרנס מוהרנ"ת בריוח.
מחלוקת שבין הצדיקים
בימות הקיץ של אותה שנה, תקס"ג, נסע רבינו לבקר את דודו הרה"ק רבי ברוך ממעזבוז, אחי אמו מרת פיגא ע"ה. רבי ברוך ביקר אז בטולטשין, ורבינו רצה לנצל את ההזדמנות כשר' ברוך נמצא בעיר קרובה ולבקר אותו.
מוהרנ"ת רצה אף הוא להצטרף לנסיעה, אך רבינו עכב בעדו, גם כשמוהרנ"ת ניסה להתעקש לזכות להיות עם רבינו בעת שהוא מתוועד עם הדוד הקדוש, לא נעתר לו, וכה אמר לו: "לא טוב יהיה עבורך לראותני בכך..." אז הבין מוהרנ"ת כי לא לטובה תהיה הנסיעה עבורו והפסיק לבקש. ואכן השתלשלות הדברים היתה שהתנהלו ויכוחים בין שני הצדיקים בענינים העומדים ברומו של עולם. מאז גבה טורא בין הני תרי צדיקיא, ורבי ברוך החל לחלוק על רבינו.
כמוצא שלל רב
באותה שבת בה שהה רבינו אצל דודו בטולטשין, נשאר מוהרנ"ת לשבות את שבתו בעיר ברסלב, היות ורבי יודל מדאשיב מזקני וחשובי תלמידי רבינו שהה שם, ורצה להתוועד יחד בשבת בצוותא עם אחד מותיקי החסידים.
רבי יודל מראשוני החסידים של רבינו, התקרב אליו בעת שהתחיל להנהיג את החסידים במדוודיבקא. ברשו"ת ר' יודל נמצאו כתבים מתורות רבינו שאמרם בעת ההיא. הדבר שימח מאד את לבו של מוהרנ"ת, ומיד לקח ממנו הכתבים ועיין בהם. חיות חדשה נכנסה בו כשלמד את התורות הללו. כל השבת היה צמוד לכתבים ולא הוציא אותם מתחת ידו, ועיין בהם בעונג רב. גם במוצאי השבת ישב מרותק לכתבים שעות ארוכות, ולא חש בחלוף השעות, ולבסוף האיר היום כשמוהרנ"ת לא נתן תנומה לעיניו כלל כל אותו לילה.
מוהרנ"ת חשב אז לעצמו כי הנה זה עתה יוכל לקיים את אחת מהוראות רבינו אליו, שפעמיים בימי חייו יהיה ער שני ימים ולילה באמצע ברציפות ללא שינה כלל, כי למחרת היום- חשב-גם לא יהיה לו זמן לשינה, היות ורבינו יגיע חזרה מדרכו לעירו, ומיד לאחר מכן הוא צריך לחזור לביתו, כך שלא ישאר לו כלל זמן לשינה, וכפי שאכן היה.
* * *
בדרך סלולה ובטוחה
ראש השנה של שנת תקס"ד מתקרבת. שנה שלמה עברה מאז זכה מוהרנ"ת לדרוך לראשונה על מפתן היכלו של רבינו. מוהרנ"ת שמיום עמדו על דעתו היה מבקש ה' אך לא היה יכול לבטא זאת במעשים, ולבו הצמא לא הגיע לידי רויה לעולם. אולם עתה בבואו אל רבינו, וכבר החל להתנהג ע"פ דרכו, חש מרגוע בנפשו וישוב הדעת נפלא, הנה פוסע הוא בדרך סלולה צעד אחר צעד. הוא מרגיש כי ממלא ימיו ושנותיו כפי אשר נשמתו הצמאה דורשת ומייחלת, הוא מתרכז בתפילה, חש תענוג וחיות בלימודו, כן היה לו זמן קבוע להתבודד לפני השי"ת אשר היא היתה החוט השני בכל עבודותיו ועל ידה חש התעלות מידי יום ביומו.
סופר המלך
לאחרונה התחיל לרשום את תורות רבינו, שהם היוו את הבסיס לספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן. שהיה אחד מפעולות חייו הגדולות עלי אדמות, שכל הספר ליקוטי מוהר"ן נכתב על ידו כאשר רבינו עובר ומגיה את הכתבים, ועל פיו ישק דבר הספר, מדפיסו ומפיצו בישראל.
כתיבת ספר המידות
כמו כן רשם מוהרנ"ת את ספרו השני של רבינו "ספר המידות". ענינים טמירים התרחשו בעת כתיבת ספר זה:
כשנכנס מוהרנ"ת אל רבינו, מסר לו רבינו את כתב-יד ספר המידות אשר רבינו בעצמו כתבו. הוא אמר לו: לך נא הבא ניר ודיו וכתוב. רבינו הקפיד שמוהרנ"ת לא יעתיק את הספר מכתיבת ידו, אלא רבינו קרא ומוהרנ"ת כתב על פיו מילה במילה. הוא לא כתב אלא כמחצית הגליון, ורבינו הפסיקו. במשך שלושה ארבעה חדשי הקיץ כתב עוד מעט, ואחר כך על פי פקודת רבינו הפסיק לכתוב כליל, עד לערך של שנתיים, שאז סיים מוהרנ"ת לכתוב את החלק הראשון של הספר.
הספר המקורי שרבינו רשם לעצמו היה גדול פי כמה מהספר המצוי אצלינו, אך מכיון שכונה נסתרת היתה לו לרבינו שלא לפרסם את הספר כולו, לכן לא מסר אותו למוהרנ"ת שיעתיקו משם, אלא הוא בכבודו ובעצמו הקדיש לזה זמן רב, וקרא לפני מוהרנ"ת בפה קדשו מילה במילה מתוך אותו חלק שהיה מעונין לפרסם בישראל.
רבינו גילה כי רק על אות "רפואה" בלבד היו רשומים אצלו גליונות רבים בהם נרשמו כל התרופות לכל המחלות שבעולם, אך לא רצה לפרסמם.
כדאי להעתיק מדברי מוהרנ"ת מהקדמתו לספר המידות פרטי מאורע זה:
"וזאת לדעת כי זה הספר העתקתי אות באות מפיו הקדוש, כי אצלו ז"ל היו כתובים על דפים קטנים כל הדברים האלה ויותר מזה אפילו כפליים, ומחמת שלא היה רצונו למסור להעולם להעתיק כל דבריו שהיו כתובים אצלו בדרכים כאלה ע"כ לא רצה למסור לי כתביו כהוייתן להעתיקם, רק טרח בעצמו ובכבודו וקרא לפני בפיו הק' מילה במילה מתוך כתביו הנ"ל ומפיו יקרא אלי ואני כותב על הספר. ונשמע מפיו שאמר שעל אות 'רפואה' לבד היו אצלו כמה וכמה בויגין (גליונות) כתובים. כמדומה שאמר מאתיים בויגין אך לא רצה למוסרם להעולם... ואז אמר לי שהשיג כל הרפואות שבעולם בתוך גבולי ארץ ישראל שבספר יהושע, כי שמות כל הערים הכתובים שם אצל כל גבול וגבול הם צרופי שמות של כל הרפואות איך הם נקראים בכל הלשונות".
"ראש העולם"
השנה תקס"ג מצויינת כשנה של מניעות קשו"ת שעברו על מוהרנ"ת מצד בני משפחתו-בעוד שבשנים הבאות היו עיקר רדיפותיו ויסוריו מהמתנגדים מבני העיר שקמו עליו-אביו, חותנו, אשתו, משפחתו ומשפחת אשתו כולם התלכדו נגדו. כל נסיעה לרבינו, כל תפילה בכוונה, כל עבודה של לימוד מיוחד, כמו ללמוד ח"י פרקים משניות ליום, כולם נקנו באותה שנה על ידו במחיר של יסורים רבים ואיבת הסובבים אותו. מוהרנ"ת עצמו כותב: "אינני יודע היכן לקחתי את הכח לעמוד כנגד כל המניעות האלה אשר היו כמעט קשים מנשוא"...
אולם הוא התגבר, הוא עמד בהם כחייל על משמרתו. היטב ידע כי התחייבויות גדולות של הקמת משפחה וניהולה נפלו על צווארו כריחיים, אך הוא בכוחות המיוחדים שניחן בהם היה מוכרח לוותר על ההתחייבויות המשפחתיות כלפי ההתחייבויות הגדולות לבוראו, כפי אשר נדרשים מאחד מיחידי הסגולה ומבני העליה שבדור, ובהתאם למוחו הגדול והענק. ולכן גמר אומר שהתחייבותו לבוראו תטה את הכף נגד אחריותו כלפי בני משפחתו. הוא לא הביט ולא שם לבו לתוצאות, וכל אימת שחש איזה צורך, נסע לרבינו. הוא לא יכול להתאפק מלשתות את דברי התורה המתוקים שהם ורק הם-היה בכוחם לרוות את צמאונו הלוהט לאביו שבשמים...
* * *