פרק ה - כאשר ישא האומן את היונק... · "בפתורא חדתא"
מנהגו של רבינו בליל שבת קודש בעריכת שולחנו הטהור היה לקדש תחילה, ליטול ידיים, לברך על הפת ולאכול מעט ממנו, ואז היה שר את הזמר "אזמר בשבחין", כאשר הרבי פותח ושר את המילים הראשונות של כל 'בית' בזמר, והחסידים היו עונים לעומתו את הסוף של כל קטע וקטע...
מוהרנ"ת ורבי נפתלי עומדים ומצפים ומייחלים לשמוע את קולו של רבינו שיפתח בניגון הזמירות.
כאשר החל רבינו לזמר את הנגון הנפלא אזמר בשבחין, הרגישו שני הריעים כי נפשם הולכת וכלה... רבי נפתלי שהיה בעל חוש נגינה, חש כי לא יוכל לעמוד יותר... עוד מעט ונשמתו תפרח מרוב נועם ומתיקות. הוא הוציא מטפחת מכיסו והידק וקשר את ראשו הלוהט, למען לא יבקע מנועם העליון שכמעט לא יכל לעמוד בו...
"נזמין לה השתא בפתורא חדתא"---(נזמין את השכינה הקדושה לקראת שולחן חדש)
רבינו יושב כשפניו מאירים כשמש וכירח-כתיאורו של מוהרנ"ת, ומזמר, וכל הציבור מחרה מחזיק אחריו... רבינו חוזר על התיבות הללו "נזמין לה השתא בפתורא חדתא" כמה וכמה פעמים... מוהרנ"ת הבין היטב שרבינו מכוין לאותה שיחה נפלאה ששח עמם באותו יום ששי אחר הצהרים, שיוליך אותם בדרך חדשה, כלומר "בפתורא חדתא"-שולחן חדש... ומוהרנ"ת ור' נפתלי השיבו לעומתו בקול רם ובדבקות עצומה:
ובמנרתא טבתא דנהרא על ראשין---(יאיר על ראשינו אור טוב ושפיר...)
רבינו מגיע לתיבות "לאיתקפא חלשין" (לחזק החלשים), מוהרנ"ת חש ומרגיש כי רבינו מכוין בזה במיוחד אליו, שיתחזק ויעמוד איתן בכל מה שיעבור עליו. כמו כן היה זה ענינו של מוהרנ"ת כל ימיו, לחזק הנפשו"ת החלושות...