פרק ה - כאשר ישא האומן את היונק...
מה קרה לר' ליפא?...
בחודש אלול של שנת תקס"ב, בשבוע של פרשת כי תבוא, נודע למוהרנ"ת ולחבירו הנאמן ר' נפתלי-אף הוא ירא את ה' מנעוריו, מחשובי האברכים וממבקשי ה' אשר בנמירוב-כי רבינו השתקע בברסלב. הידיעה הגיעה אליהם, כאמור, מפיהם של הסוחרים ששבו מן היריד בברסלב.
חבירו האחר של מוהרנ"ת, החסיד ר' ליפא, כבר זכה לבקר אצל רבינו, ואף להסתופף בצילו בשבת השניה להשתקעותו בברסלב.
במוצאי שבת קודש פרשת נצבים, שבו חל הלילה הראשון של סליחות שלפני ראש השנה דשנת תקס"ג, שב ר' ליפא מברסלב לנמירוב לאחר שאצר בקרבו שבת נעלה ונשגבה במחיצת רבו החדש.
בהגיעו לבית הכנסת לאמירת הסליחות, נעמד בקרן זוית מאחורי התנור, והחל באמירת סליחות בהתלהבות רבה, בקול חזק ובכוונה גדולה תיבה אחר תיבה בדבקות עצומה, שלא כפי הרגלו עד עתה.
ר' ליפא שכח עולם ומלואו. מרוב דבקות הוא הגיע כמעט להתפשטות הגשמיות, גם כאשר נאספו סביבו כמה מבני הקהל, וביניהם מוהרנ"ת וחבירו ר' נפתלי, לא חש בכך, הוא המשיך להתפלל בדביקות גם את הפיוטים "עננו" "מי שענה" וכיוצא בהם, שבדרך כלל נחפז הציבור באמירתם, ואילו הוא עומד על עמדו ומתחנן לבוראו בכל מילה ומילה במתיקות ובהשתפכות הנפש, כאילו זה עכשיו עמד בתפילה...
מוהרנ"ת ור' נפתלי עומדים מן הצד וצופים בכל זה בהשתוממות. מה אירע לר' ליפא חברם, כיצד חל בו השינוי, הם השיחו ביניהם על כך, וציינו אף את העובדא של אמירת הפיוטים בסוף הסליחות במתינות, כמונה מעות, בדבקות ובהשתפכות. לבו של מוהרנ"ת ניצת מיד, אף הוא חפץ לטעום מאותו אור הגנוז שהאיר לר' ליפא בברסלב...
ואכן, לאחר התפילה פנה מוהרנ"ת לר' ליפא ושאלת נפשו עמו: כיצד זוכים לזה. ר' ליפא הטעימו, על רגל אחת, מעט מן הדרך הקדושה ששמע זה לאחרונה בבית מדרשו של רבינו. מיד גמר מוהרנ"ת בדעתו והחליט כי הוא נוסע לברסלב.
מוהרנ"ת נוסע לרבינו
אמר ועשה. עוד באותו יום יצאו מוהרנ"ת ועמיתו ר' נפתלי, יחד עם ר' ליפא ועוד חסיד בשם ר' זלמן דער קליינר (הקטן) הנזכר לעיל, לככר השוק, לתור אחר עגלה היוצאת מיד לברסלב. מוהרנ"ת שמח מאד על העובדא כי בהשגחה פרטית יצא אביו באותו יום לבית מסחרו בעיר ברדיטשוב, כך שיוכל לנסוע ללא ידיעתו. הוא החליט לנסוע במהירות ולהספיק לשוב טרם יוודע לאביו... אך זאת גמר בלבו כי אם אכן ימצא שם את המורה הנכון עבורו, שוב לא ישית לבו להתנגדות מצד משפחות בית אביו ובית חותנו, אלא יפסע בדרך שיורהו רבו מבלי להתחשב עם המניעות שיתעוררו עליו מקרוביו.
בהגיע חבורת הנוסעים לככר השוק, פגשו באחד מהאברכים החסידיים בשם ר' לייבוש, האומר לשום אף הוא פעמיו לעיר ברסלב לרגל מסחריו. הם עוררו בו רצון להשתתף עמם בכניסתם אל רבינו. הוא נעתר להם וכולם עלו על העגלה, ויצאו לברסלב.
בשערי ברסלב...
והנה מגיעים הנוסעים לשערי ברסלב... כבר במבוא העיר ירדו מהעגלה ונכנסו לבית הראשון בעיירה, שלשמחתם היה ביתו של אחד מהחסידים בשם רבי ברל דובריש'ס. הלה קיבלם בסבר פנים יפות, וכשמעו את מטרת בואם לברסלב, החל לשוח בפניהם בהתלהבות על דרכו הטהורה של רבינו, וכי היא הדרך הנכונה להוציא את האדם מגשמיותו ולעלותו למסילה הנכונה בעבודת הבורא, ואף סיפר להם כמה אותות ומופתים ממה שהוא עצמו היה עד להם. הדברים הלהיבו אותם במאד, ותשוקתם גברה לראות לחזות בפני איש האלקים תיכף ומיד---
הפגישה עם רבינו
והנה הגיעה השעה הגדולה בה היו צריכים להפגש הרב והתלמיד, המאור הגדול והמאור הקטן...
מוהרנ"ת נכנס אל הקודש פנימה... והנה חוזות עיניו בדמותו של רבינו הקדוש...
מיד כשנפגשו מבטיהם הקדושים זה בזה, נפלו על מוהרנ"ת אימה ופחד ויראה גדולה עד מאד... על אתר הוא נזכר בצורה הקדושה הזאת אותה חזה אי פעם באותו חלום לילה בטפסו על הסולם שראשו הגיע השמימה...
מכירים אנו זה מכבר...
רבינו פותח פיו הקדוש וכה אמר לו:
"מכירים אנו זה את זה כבר זמן רב, אך זה מזמן שלא נפגשנו---
בנפשו של מוהרנ"ת נחרטה ברגע זה ההחלטה העמוקה: פה אשב כי אויתיה, למקום זה איוה, יגע והתייסר והשתוקק מיום עמדו על דעתו...
ואף רבינו נענה אז ואמר:
מעתה איני בודד---
בשיחה שהתפתחה בין רבינו ומקורביו החדשים מוהרנ"ת ור' נפתלי, מנה כל אחד את יחוס משפחתו. ר' נפתלי נכד היה להרה"ק מסקאהל, ור' לייביש אף הוא בעל יחוס משפחתי היה. ותוך כדי דיבור נענה רבינו ואמר: "כולם יהודים טובים"! ("יהודי טוב", "גיטער איד"-כינוי לאדמו"ר בעל יוחסין ומנהיג של חסידים).
מוהרנ"ת סיפר לרבינו כי הוא חתנו של הגאון הצדיק ר' דוד צבי, וממילא הוא אף שאר בשרו של רבינו, משום שר' דוד צבי היה גיסו של הרה"ק ר' נחמן מהורדנקא סבו של רבינו (כי כנזכר היו לר' דוד צבי שבע אחיות, אחת מהן היתה נשואה לר' נחמן מהורדנקא בזווג ראשון, בעוד שרבינו היה נכדו של ר' נחמן מזיווג שני).
* * *
רבינו הקדוש מוהר"ן מברסלב
רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א, נולד בשנת תקל"ב (1772) לאביו הצדיק הנסתר רבי שמחה, ולאמו מרת פיגא הצדקנית, אשר אחיה הצדיקים רבי אפרים מסדילקוב בעל ה"דגל מחנה אפרים" ורבי ברוך ממז'בוז' כינו אותה בשם "פיגא הנביאה". היא היתה בתה של אדל, בתו של אור ישראל הבעש"ט. הוא נולד ונתגדל בבית אבי אמו במז'בוז', שם דר לפנים זקנו הבעש"ט.
רבינו עבד את ה' באופן מופלא למעלה מגדר אנושי. את עבודותיו הקדושו"ת החל כבר בהיותו בן שש שנים. וכך עלה מעלות רמות ונשגבות מיום ליום ומשנה לשנה כבר בימי ינקותו ממש.
לאחר נשואיו בגיל שלש עשרה עבר לגור ליד חותנו בעיירה הקטנה אוסטין, שליד מדוודיבקא בקרבת הנהר דנייפר במזרח אוקראינה.
מיד לאחר חתונתו והוא עדיין בן שלוש עשרה, החלו אנשים להתקרב אליו. ובהיותו בגיל שמונה עשרה, כבר היה לאדמו"ר מפורסם ולו חסידים רבים ענקי רוח.
הדרך החדשה-הישנה
בשנת תק"ן (1790) הוא עבר לעיר מדוודיבקא, שם החלו אנשים רבים מכל שכבות הציבור לבוא אליו, לקבל הדרכה בעבודת השי"ת ע"פ דרכו המיוחדת במינה שרבינו הק' בעצמו העיד עליה שאמנם היא דרך חדשה אבל היא ישנה מאד, כי היא הדרך בה הלכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב והנביאים וכל הצדיקים...
האריות שבחבורה
כבר אז בתחילת הנהגתו כאדמו"ר היתה לו חבורה קדושה של חסידים אנשי מעלה, שכל אחד מהם היה ראוי להיות רבי ומנהיג בזכות עצמו.
בין אותה חבורת קודש היו כאלו שהיו מבוגרים בהרבה מרבינו: החסיד רבי שמעון, היה גדול ממנו בכחמש שנים, הוא היה מקורבו הראשון. עליו העיד רבינו שזכה לשבור לגמרי את מידותיו הרעות, ורימז זאת בשמו שמעו"ן "מש-עון".
המקובל רבי יודל ראש חבורת האריות עובדי השם אשר בדאשיב, תלמיד הרה"ק רבי פנחס מקאריץ, שבהתקרבותו כבר היה בגיל העמידה.
רבי שמואל אייזיק מדאשיב, שעבודותיו גדולות ונשגבות היו ומיוחדות בחריפותן שלאו כל אדם מסוגל לכך, עד שמוהרנ"ת אמר שרבינו הוביל אותו על חודו של חרב.
רבי יקותיאל מטרהאוויצע תלמיד המגיד הגדול ממזריטש, שבעצמו היה מגיד מישרים באוקראינה על שמונים וארבעה עיירות וכפרים! וכולם קיבלו את מרותו והנהגתו. ר' יקותיאל זה, היה כבן שבעים שנה בהתקרבותו.
חתנו העובד ה' המופלא ר' יצחק סג"ל שנתגדל בביתו של הרה"ק ר' זוסיא מאניפולי, ועוד ועוד, כולם תלמידי חכמים מופלגים ועבדו את ה' כבני העליה שבדור.
עוד אחד ממקורביו המפורסמים היה רבי אהרן בהרב ר' משה אב"ד דק"ק קארסין. רבינו הפליג מאד בעוצם קדושתו וטהרתו. לימים כיהן כרב בעירו של רבינו ברסלב, ורבינו אמר על רבנותו זו: "לא רק לו צריכים אנו להודות אלא גם לסוסים שהביאוהו לברסלב" (שיח שרפי קודש תקמ"ה).
רבי אברהם פטרבורגר, שמלבד גדלותו בתורה ועבודה, היה עשיר, וניחון בפקחות מיוחדת. הוא רשם כמה מתורות רבינו במדוודיבקא לפני התקרבותו של מוהרנ"ת.
רבי בער מדאשיב, חסיד צעיר שהשפיע על גדולי צדיקי דאשיב, כר' יודל ור' שמואל אייזיק, לנסוע לרבינו. הוא נהג להפריש חומש מכל כספו לצדקה, ואמר "עם החומש שלי אין לי מה לפחד מבית דין של מעלה".
כהנה וכהנה היו הענקים תלמידי רבינו בעודו צעיר לימים, והצד השוה שבהם שכולם התבטלו אליו בתכלית, וצעדו באורחותיו, וכך הגיעו למעלות רמות ונשגבות בכוחו של רבינו.
הנסיעה לארץ ישראל
בשנת תקנ"ח (1798) נסע רבינו לארץ הקודש והשיג שם השגות נעלות ונשגבות גבוה מעל גבוה, ואחר כך חזר למדוודיבקא בתחילת הקיץ של השנה הבאה. הוא עקר לזלטיפולי, שם התחילו לחלוק עליו. המחלוקת החלה בעת שאחד החזנים בעיירה חש עצמו נפגע משום שהוא חש שרבינו לא העריך את כשרון חזנותו, בהיותו חזן שאינו הגון, כפי עדות רבינו עליו (ואחר כך אמנם נודעה שחיתותו ברבים) החזן החליט להתנקם, הוא החל לדבר סרה ברבינו בפני הסבא משפולי, שהיה לפנים ידידו של רבינו.
ה"מתנה"-מחלוקת
כפי שרבינו עצמו הבטיח בשובו מארץ ישראל "הבאתי לכם מתנה את המחלוקת"- התחיל אמנם מסע אכזרי של רדיפות על רבינו ותלמידיו. מאחר וזלטיפולי היתה פעם עיר מגוריו של הסבא, והשפעתו היתה שם ניכרת-ניסה להסית את גדולי הדור נגד רבינו, ופעל פעולות נמרצות שאף יחרימו אותו! רבים מגדולי הצדיקים התנגדו לכך בכל תוקף, ביניהם הרה"ק ר' לוי יצחק מברדיטשוב, הרה"ק ר' גדליה מליניץ, הרה"ק ר' ברוך ממז'בוז', הרה"ק ר' אברהם קאליסקר ועוד מגדולי צדיקי הדור ההוא. כל אלה, לא רק שלא הושפעו, אלא אף כתבו לרבינו מכתבי תמיכה ועידוד.
כשההתנגדות מצד הסבא משפולי ואנשיו היתה קשה מנשוא, נסע רבינו לדודו אחי אמו, רבי ברוך ממז'בוז', לבקש מקום בו יוכל לדור בשקט בלי מחלוקת. רבי ברוך הציע את ברסלב, וסידר שראשי הקהילה הגבירים, משה חינק'ס, אברהם פייאס, ור' מרדכי רוטנזייד, ידאגו לקבל שם את רבינו ולתמוך בו. ואכן הם קיבלו על עצמם לפרנס את רבינו, והוסיפו לו את הוצאות העברת הדירה, ועוד הרבו בתמיכתם כהנה וכהנה יותר מאשר נתבקשו על ידי רבי ברוך.
יש לציין שטרם שנכנס רבינו לברסלב התעניין אצל אנשי העיר מארחיו האם יש בעירם מקומות ראויים להתבודד לפני השי"ת.
החסידים מגיעים לברסלב
רבינו הגיע לברסלב ביום שלישי י' אלול תקס"ב (1802), ואז נענה ואמר לתלמידו המקובל ר' יודל: "אני רואה נשמה באוקראינה קרוב לברסלב" (בהתכוונו למוהרנ"ת) והמשיך להפליג בגדולת נשמה זו.
יום שלישי היה יום היריד בברסלב, וכל תושבי האיזורים הסובבים הגיעו לקנות ולמכור. בין הבאים היו גם אנשי נמירוב, שהביאו את דבר רבינו לעירם, הם הדגישו את העובדא כי לרבינו דרך מיוחדת שכל כולה עבודת ה' צרופה, ומדבר רק על תורה ותפילה, וכי אינו סובל את "אסיפות היין שרף", עליהם התבטא: "איני יכול לסבול את הימים טובים שלהם!"
עוד סיפרו כי רבינו מורה למקורביו להתוודות לפניו על כל עוונותיהם, ועבור זה היו מכונים חסידיו באותם ימים בשם "וידוי'ניקעס". פרט זה היה נושא לויכוח אצל השומעים אנשי נמירוב, שלא הבינו את המעלה שבדבר, עד שאחד מהם בשם וולצ'י נתנאל'ס לעג במלוא פיו על מנהג ההתוודות. אולם ר' נפתלי, ידידו הקרוב של מוהרנ"ת מילדות, ואף הוא שקוע בחיפושים אחר הדרך הנכונה לעבוד את ה'-רוח אחרת היתה עמו, הוא גער בו: "על זה אתה צוחק? זה בדיוק מה שאני משתוקק!"
מקובל, כי רבי יצחק חתן המגיד מטראוויצע, ממקורבי הרה"ק רבי זוסיא מאניפולי, ואף נתגדל בביתו, שאל אותו קודם הסתלקותו לאיזה צדיק יתקרב. רבי זוסיא השיב לו שיראה להתקרב לאותו צדיק "שיצווה למקורביו שיתוודו לפניו ויתן להם תיקונים על כל דבר" (כוכבי אור דף כט. אות כ"ד).
ר' ליפא נסע לברסלב לשבת הבאה פרשת 'כי תבא' כמסופר לעיל, וחזר לנמירוב במוצש"ק לליל הראשון של סליחות. ומוהרנ"ת כאמור התפעל מהתלהבות תפילתו של ר' ליפא למרות שכבר קיים מנהגי חסידות שנים רבות לפני כן, אבל כזאת לא ראה ולא שמע עד הנה.
ביום א' כ"ב אלול, נסעו מוהרנ"ת ור' נפתלי לברסלב לתהות על קנקנו של הצדיק מברסלב, ולבדוק בטיבה של הדרך החדשה, אמנם כבר הרגישו באמיתותה, אך אינה דומה שמיעה לראיה...
ואז כמסופר הכיר מיד מוהרנ"ת ברבינו את אותה דמות שנתגלתה לו בחלומו, ואז נכרת הברית בין התלמיד לרבי כנזכר...
* * *
רבינו ממשיך בשיחה עם שני מקורביו החדשים מוהרנ"ת ור' נפתלי, ותוך כדי כך סיפר להם שלושה סיפורים, ובהם הדרכה לתחילת הדרך החדשה, כיצד להתייחס אליו, בכדי שהקשר בין הרב לתלמיד שרבינו כה השתוקק לו, יהיה בשלמות---
סיפור ראשון: לשים לב לדיבורי הצדיק
ורבינו סיפר: אל הרה"ק רבי מרדכי מנשכיז נכנס פעם אחד מחסידיו, והשיח לפניו את צרותיו ומצוקותיו, ובמיוחד על מצב פרנסתו שהוא בכי רע, עד שאין בידו לשלם אפילו את שכר דירתו. הצדיק שמע את דבריו ונענה ואמר: "חפץ אנכי כי הבית שאתה דר בו, יהיה בבעלותך!"
אותו חסיד התגורר במבנה ששם היו דירות רבות, ואף בית מלון היה שם.
כאשר שב החסיד לביתו, נודע לו כי בעל הבית של המבנה נפטר, וכי הבנין עבר ליורשיו. אולם לגודל הפלא; מאותו יום שעבר הבית לבעלים אחרים, סרה הברכה ממנו. לא עבר זמן רב ובאיזור פשטו שמועות כי רוחות רעות קבעו להם למשכן את הבית הזה, ומי שקנה שם דירה מת בחטף. עקב כך לא ההין שום איש לקנות שם דירה למגוריו. כמו כן נסגר בית המלון, מחמת הפחד שאחז באורחים להתאכסן שם. ואף מעט השכנים שנותרו עדיין בבנין, עזבוהו, והבנין נשאר שומם. בעליו רצו בכל לב להפטר ממנו ולמכרו, אך קונה אין. ולכן ירד ערכו פלאים, עד שהוצע למכירה במחיר זעום מאד.
אץ החסיד לקנות את הבנין, על פי ציווי רבו, ואכן כל הבנין עבר לבעלותו.
והנה אך עבר הבית לרשותו, שבה ההצלחה להאיר פנים. אנשים החלו פוקדים את הבית כדי לקנות לעצמם שם דירה, וכן בית המלון החל שוב לשקוק חיים, והחסיד דנן התעשר עושר רב.
כעבור זמן, נסע החסיד כהרגלו לרבו ר' מרדכי ושהה שם איזה זמן. טרם נסיעתו חזרה לביתו, נכנס לקבל ברכת פרידה. לפי תשובתו של הרבי הבין החסיד כי עדיין לא הגיע הזמן לשוב הביתה, ומן הראוי שישאר עוד במקום. מבלי לשאול שאלות נשאר עוד כמה ימים אצל הצדיק. ושוב חזר הדבר, בעת שהלך לקבל ברכת פרידה רימז לו הצדיק שלא יעזוב את המקום. החסיד החל לחשוש שמשהו כאן אינו כשורה, אולי לא טוב עבורו לדור באותו בנין שקנה, שכבר היה מקום מועד לפורענות. וכחסיד החדור על אמונת צדיקים תמימה, נשאר שם בהחלטה ברורה שלא יסע מן המקום עד שהצדיק יאשר לו את הנסיעה בלשון ברורה. הדבר חזר ונשנה שוב ושוב. ולבסוף יצא שהחסיד נשאר בצל קורת הרבי שלוש עשרה שנים רצופות!...
רבינו אף סיפר, שכאשר חזר מארץ ישראל וביקר אצל הצדיק ר' מרדכי מנשכיז, פגש באותו יהודי היושב עדיין בבית רבו על-פי ציוויו.
ואז, חמישה ימים לאחר שעזב רבינו את ביתו של ר' מרדכי מנשכיז, נסתלק הצדיק לבית עולמו. כיון שכך, נמלך אותו חסיד בדעתו ושב לביתו. ולמרבית הפלא מיד בחזרו נסתלק ומת...
בסיפור זה, רצה רבינו לרמוז למוהרנ"ת ור' נפתלי, שישימו היטב לבם לכל דיבור היוצא מפיו, כי בכל דיבור ודיבור טמונים ענינים נעלים, אשר מי יוכל לעמוד על ערכם ומהותם.
סיפור שני: הפוך בה והפוך בה...
ושוב סיפר רבינו, על תלמיד אחד של הרה"ק בעל התניא, שאמר שמונה שנים תורה על ענין אחד ששמע מפי רבו...
משמעות הדברים הובנו היטב למוהרנ"ת: שיראה לחדש בתורתו של רבינו, הפוך בה והפוך בה.
סיפור שלישי: יודע מחשבות
ורבינו שב וסיפר בשלישית:
הרה"ק ר' מיכל המגיד מזלאטשוב זיע"א, היה מגדולי תלמידי הבעל שם טוב.
כאשר נכנס המגיד מזלאטשוב לראשונה אל הבעש"ט, נפלה עליו יראה גדולה עד מאד, שכמעט לא יכל לעמוד על עמדו. אולם לא עבר זמן רב, ור' מיכל התרגל מעט לשהות במחיצתו, והיראה פחתה מעט, מחמת ההרגל.
הדבר הטריד מאד את דעתו של ר' מיכל, שהיראה מפני רבו נחלשה אצלו במעט. ובעת עמדו לפני הבעש"ט חשב בעצמו אולי הסיבה לדבר היא בהיותו עם הארץ, כמו שאמרו חז"ל: (סנהדרין נב:) עם הארץ בתחילה דומה עליו ככלי זהב, ואחר כך ככלי חרס וכו'. עודו מהרהר בדברי הגמרא, תפסו הבעש"ט וקרא אליו:
"מיכל'ע וכי אתה עם הארץ?!..."
ברגע זה נשתומם מאד מוהרנ"ת. כי גם בדעת מוהרנ"ת עלו אותן מחשבות שעלו בלבו של ר' מיכל'ע, ורבינו אחז בו, והדגיש: מיכל'ע וכי אתה עם הארץ?!...
מוהרנ"ת נוכח עתה בעליל כי רבינו קורא את מחשבותיו, וכי הכל גלוי וידוע לפניו...
* * *
ולסיום, כדאי לצטט מהספר "ימי מוהרנ"ת", המסכם את תחילת פגישתו עם רבינו:
"בשנת תקס"ב בחודש אלול זכיתי להתקרב לאדמו"ר הקדוש והנורא הרב האמת מוהר"ן זצוק"ל, והוא אחז בידי, וקרבני ברחמיו המרובים ונשא אותי כאשר ישא האומן את היונק"...
* * *
ההתקבצות בראש השנה
הימים ימי הסליחות. בעוד שבוע ימים יחול ראש השנה. כפי הידוע ציוה רבינו לכל חסידיו והסרים למשמעתו לבוא להתקבץ אצלו בראש השנה. רבינו הפליג מאד בגדולת הדבר, עד שאמר: מה אומר לכם, אין דבר גדול מזה-להיות אצלי על ראש השנה! וכפל את אזהרתו לא להשתמט בשום פנים ואופן, אלא כולם כאחד יבואו אליו, איש בל יעדר!
כמובן שהתכונה לקראת ראש השנה בחצר רבינו כבר הורגשה, ואף התלמידים החדשים, מוהרנ"ת ור' נפתלי, כבר נתוודעו לכך. וחרף רצונם וחשקם העז להשאר אצל רבינו עוד זמן מה, חזרו לביתם, כדי שיוכלו כעבור שבוע לשוב להיות בראש השנה אצל רבינו.
ראשיתם של מניעות
רבי נפתלי הירץ, אביו של מוהרנ"ת ששהה לרגל מסחריו בברדיטשוב, שב כעבור יומיים לביתו. כאשר נודע לו כי בנו נסע לרבינו, הצטער צער רב. היטב חרה לו מכבר על שבנו המובחר והעילוי נוסע לאדמורי"ם מ"כת" החסידים, אבל העובדא שזה עתה נסע אל הרבי מברסלב, שחסידיו נתכנו בשם "וידויניקעס", הוסיפה צער על צערו וחרפה על חרפתו. הןא ניסה בכל מאמציו להניא את בנו מדרך זו.
הוא בא בדברים עם כלתו, אשת מוהרנ"ת, שתנסה לדבר עמו וללחוץ עליו להתרחק מהדרך החדשה, ותעשה ככל אשר ניתן לאל ידה לעכב בידו מלנסוע שוב לברסלב.
אולם מוהרנ"ת כבר החליט, יהיה מה שיהיה, הוא לא ישעה להתנגדות אביו, ועל ראש השנה יסע לרבינו להיות במחיצתו, ובפרט שהוא כה הזהיר על כך.
מוהרנ"ת נוסע לראש השנה
מוהרנ"ת שכבר היה מודע היטב להתנגדות בני ביתו, כלכל צעדיו בהתאם לכך. הוא יצא ושכר עגלה שתסיעהו לברסלב, אך נדבר עם בעל העגלה שלא יבוא לביתו, אלא ימתין לו עם עגלתו ביציאה מהעיר.
היה זה ביום ששי ערב שבת קודש, כ"ז אלול תקס"ב, ראש השנה חל באותה שנה בימים שני ושלישי.
כאשר נכנס מוהרנ"ת לביתו, לקחת את בגדי החג שלו, ואשתו הבינה שאכן הוא גמר אומר להיות "שם" בראש השנה-נתנה קולה בבכי. אף אביו הצטער צער רב, אך הבין שאין בידו מה לעשות, ואי אפשר כבר לסובב את הגלגל אחורנית... מוהרנ"ת כבר לא יוותר על הנסיעה הזאת בכל מחיר שבעולם.
לאחר מכן אץ לחדרו, נטל את בגדי החג ויצא. לנסיעתו הצטרפו עוד כמה חסידים. ר' ליפא ור' זלמן "דער קליינר". הם הגיעו לברסלב בחצות יום ו'.
"איינגעבאקענע חסידים"...
לאחר צהרי אותו יום ו' של פרשת נצבים, נכנסו מוהרנ"ת וחברו ר' נפתלי ונצבו לפני רבינו. הוא שוחח עמם שעה ארוכה. בין היתר אמר להם:
"אני אוליך אתכם בדרך חדשה שאף אחד עוד לא צעד בה. זו דרך ישנה מאד אולם חדשה לגמרי"...
עוד אמר להם רבינו בתחילת התקרבותם אליו:
"יש לי שלשה סוגי חסידים: א. אלה שבאים אלי בכדי לחטוף שיריים. ב. אלה שבאים לשמוע תורה. ג. ואלה שדבוקים וחקוקים על לבי... (ובלשונו: וואס זענען מיר איינגעבאקן אין הארצן, בדרך משל: "אפויים היטב בלבי"). הוא פנה למוהרנ"ת ור' נפתלי והפטיר "אני רוצה שאתם תהיו מהסוג השלישי מ"האיינגעבאקענע חסידים".
מוהרנ"ת וחברו ר' נפתלי מתכוננים לקבל פני שבת מלכתא ולשבות במחיצת רבינו הקדוש...
היכן מחיאות הכפים?...
כשהגיע רבינו לפתח בית הכנסת של העיר ברסלב-פנה ואמר למלוויו:
"משום מה אין שומעים שום מחיאות כפיים או צעקות בתפילה?!".
לאחר התפילה עורר רבינו שוב על מעלת התפילה בקול רם, בהתעוררות ובמחיאת כפים: "דעתי היא" אמר למוהרנ"ת, "שצריך להתפלל בקול רם עם מחיאות כפיים, לא כמו רוב ההאנשים שאומרים שהתפילה צריכה להיות בנחת ובשקט כמי שעומד לפני מלך..."
וכן כותב מוהרנ"ת בספרו "חיי מוהר"ן":
"בתחילת כניסתו [לברסלב]... הוכיח את העולם... שאינם מתפללים כראוי. ומזה הבנו מיד שהוא רוצה להחזיר העטרה ליושנה שיחזרו להתעוררר ולהתפלל בכוונה והתלהבות ובכח גדול כמו החסידים הראשונים שהיו בימי הבעש"ט ז"ל ותלמידיו הק' שהיו בדורות שלפנינו" (חיי מוהר"ן ע"ח)
בשולחן אשר לפני ה'
מוהרנ"ת וחברו רבי נפתלי מצטרפים לשולחנו הטהור של רבינו בליל שבת קודש...
כשרבינו והחסידים התחילו לשיר "אשת חיל", החלו מחשבותיו של מוהרנ"ת טורדות אותו מעט; מצד אחד בער בו לבו מאד להדבק ברבינו ולהשאר אצלו לחסות בצלו, אולם מאידך גיסא ידע היטב עד כמה אביו וחותנו מתנגדים לחסידות זו אליה עומד הוא להצטרף, לאותה "כת" שכה בזויה בעיניהם, ומשפחתו עומדת ומצפה שמא ואולי יחזור לראש השנה, והוא היה חפץ להשאר כאן תקופה ארוכה, לפחות מספר חדשים!...
עודו שקוע בהרהורים על מצבו העגום, שומע הוא איך שרבינו נמצא עדיין בשירת "אשת חיל", וחוזר על הפסוק "כפה פרשה לעני וידיה שילחה לאביון". מוהרנ"ת הרגיש שרבינו מושיט לו את ידו לתמוך בו ולחזק אותו. רבינו חזר גם מספר פעמים על התיבות "ולחם עצלות לא תאכל". ושוב חש מוהרנ"ת שרבינו מכוין בזה לעודדו ולחזקו שלא יפול לעצלות וכבדות, ויעמוד על עמדו גם אם יעבור עליו מה...
"בפתורא חדתא"
מנהגו של רבינו בליל שבת קודש בעריכת שולחנו הטהור היה לקדש תחילה, ליטול ידיים, לברך על הפת ולאכול מעט ממנו, ואז היה שר את הזמר "אזמר בשבחין", כאשר הרבי פותח ושר את המילים הראשונות של כל 'בית' בזמר, והחסידים היו עונים לעומתו את הסוף של כל קטע וקטע...
מוהרנ"ת ורבי נפתלי עומדים ומצפים ומייחלים לשמוע את קולו של רבינו שיפתח בניגון הזמירות.
כאשר החל רבינו לזמר את הנגון הנפלא אזמר בשבחין, הרגישו שני הריעים כי נפשם הולכת וכלה... רבי נפתלי שהיה בעל חוש נגינה, חש כי לא יוכל לעמוד יותר... עוד מעט ונשמתו תפרח מרוב נועם ומתיקות. הוא הוציא מטפחת מכיסו והידק וקשר את ראשו הלוהט, למען לא יבקע מנועם העליון שכמעט לא יכל לעמוד בו...
"נזמין לה השתא בפתורא חדתא"---(נזמין את השכינה הקדושה לקראת שולחן חדש)
רבינו יושב כשפניו מאירים כשמש וכירח-כתיאורו של מוהרנ"ת, ומזמר, וכל הציבור מחרה מחזיק אחריו... רבינו חוזר על התיבות הללו "נזמין לה השתא בפתורא חדתא" כמה וכמה פעמים... מוהרנ"ת הבין היטב שרבינו מכוין לאותה שיחה נפלאה ששח עמם באותו יום ששי אחר הצהרים, שיוליך אותם בדרך חדשה, כלומר "בפתורא חדתא"-שולחן חדש... ומוהרנ"ת ור' נפתלי השיבו לעומתו בקול רם ובדבקות עצומה:
ובמנרתא טבתא דנהרא על ראשין---(יאיר על ראשינו אור טוב ושפיר...)
רבינו מגיע לתיבות "לאיתקפא חלשין" (לחזק החלשים), מוהרנ"ת חש ומרגיש כי רבינו מכוין בזה במיוחד אליו, שיתחזק ויעמוד איתן בכל מה שיעבור עליו. כמו כן היה זה ענינו של מוהרנ"ת כל ימיו, לחזק הנפשו"ת החלושות...
מי שלא ראה זאת-לא ראה טוב מימיו...
מן הראוי להביא את תאורו של מוהרנ"ת עצמו מה שחזה בבית רבינו בשולחנו הטהור בליל שבת קודש:
"מי שלא ראה עוצם קדושתו ורשפי שלהבת דבקותו בשבת קודש, וסדר הקידוש שלו בליל שבת עם סדר השולחן והניגון שהיה מזמר: 'אתקינו סעודתא', 'אזמר בשבחין', ואיך שהיה מזמר שאר הזמירות: 'כל מקדש', 'מנוחה ושמחה', 'אשת חיל' ו'מעין עולם הבא'-ומי שלא ראה זאת, לא ראה טוב מעולם... ואילו היו כל הימים דיו וכו' אי אפשר לבאר אפס קצה ועוצם היופי והקדושה הנוראה והיראה העצומה, ועריבת נעימת דבקות הנפלא שהיה אז בענוה באמת אשר לא נראה כזאת בעולם... קודם הקידוש היה נוטל הכוס בידו והיה עומד זמן רב עם הכוס בידו לפני השולחן בשתיקה, ולא היו שומעים ממנו כי אם קצת קול השתוקקות, ועלה אז למקום שעלה. אחר כך אחר ששהה הרבה מאד, פתח פיו בנעימות נפלא: יום הששי---" (שיחות הר"ן קס"ט).
אש להבה בברסלב!!
לאחר שולחן שכזה שוב לא יכול היה מוהרנ"ת לעלות על יצועו. רבינו הצית את האש בתוך לבו הכוסף והמשתוקק של מוהרנ"ת, אין הוא יכול להעלות תנומה בעפעפיו... הוא קם בלב יוקד להשי"ת ויצא מחוץ לביתו, כך הלך ופסע עד קצה העיר, והגיע לשפת הנהר 'בוג' הזורם בקרבת העיר ברסלב, ועלה על הגבעה המשקיפה על פני הנהר, לבו הוצת כולו מהאש שיצאה מבית מדרשו של רבו החדש, והוא חפץ שאש קודש זו תוקד בו תמיד לא תכבה, כפי שהשתוקק מיום עמדו על דעתו להגיע להתעוררות עזה בהשי"ת. בלב גואה ועובר על גדותיו החל לזעוק בקול לא לו:
רבונו של עולם! אין ברסלב ברענט אַ פייער! פייער מיר אריין דאס פייער אין הארצן אריין!!! (-בברסלב יוקדת אש! להט נא אש זו בלבי פנימה!!!)...
שעות מספר עמד מוהרנ"ת על עמדו מבלי יכולת לשוב לעשתונותיו. הוא עמד עד זריחת השמש. לבו הפך לאש להבת שלהבת לאביו שבשמים, ואז נפתחו כל השערים מבלי להסגר...
בברסלב אוה מוהרנ"ת את מכון שבתו עולמים, וממנו תוצאות חיים עד היום הזה.
* * *
התורה הראשונה
כידוע הספר הקדוש "ליקוטי מוהר"ן" שחיבר רבינו, נכתב, ברבות הימים, ברובו על ידי מוהרנ"ת. הוא היה שומע את התורות מפי רבינו, כותבן, ולאחר מכן היה מגישן אליו לשם הגהה, עד שנתלקטו לספר גדול רחב היקף.
באותה שבת ראשונה להתקרבותו, שמע מוהרנ"ת את התורה שנדפסה, כעבור שנים, בליקוטי מוהר"ן בשם "אתם נצבים" (סימן מד), שם מפליג רבינו במעלת מחיאת כפיים בתפילה, שעל ידה ממשיכים בחינת אויר ארץ ישראל, וניצולין ממחשבות זרות שבתפילה וכו'. רבינו הרחיב באותה שבת את הדיבור בנושא זה.
כעבור זמן מה נשמע מפי רבינו שאומר: "על ידי מחיאת כפים וריקודין כבשנו את העיר ברסלב". כי לא ארך זמן רב וכל תושבי העיר קבלו את מרותו ודעתו הקדושה של רבינו עליהם.
בשבת בבוקר היה מוהרנ"ת שוב אצל שולחן רבינו, ושוב הרגיש שהרבי מעודד אותו בכל מיני אופנים, ונותן לו את הכח לעמוד בפני ההתנגדות שמצפה לו מאשתו ומשפחתו.
מיד בצאת השבת כתב מוהרנ"ת את התורה ששמע מפי רבינו, שכאמור נדפסה בבוא היום בתוך הספר ליקוטי מוהר"ן.
"היריד שלי עדיין בעיצומו..."
ביום ראשון שהיה ערב ראש השנה תקס"ג, התקיים יריד בברסלב. במשפחתו של מוהרנ"ת חשבו, כדבר המובן מאליו, שהוא יחזור לביתו ולעירו-הקרובה לברסלב- לחוג את הימים הנוראים בקרבתם, הם אף ביקשו משכניהם ומכריהם שנסעו ליריד כי בהפגשם עם מוהרנ"ת יזרזוהו לשוב הביתה. ואמנם הללו בראותם את מוהרנ"ת שאלו אותו אם בדעתו לחזור כבר מיד לביתו לקראת יום טוב.
"עדיין לא", השיב, "היריד שלי לא הסתיים עדיין!"...
גדולתו וענוותנותו של מוהרנ"ת
לראש השנה הגיעו לברסלב חסידים רבים מכל הערים והעיירות, ביניהם גם מותיקי וגדולי החסידים והמקורבים, כגון רבי שמואל אייזיק מהעיר דאשיב. ועוד. מוהרנ"ת התפעל מאד מרוב ההתעוררות שבתפילתם ומגדודל צדקותם וקדושתם.
בהיותו במחיצתם של שרפי מעלה אלו התעוררו בלבו שוב השתוקקות וכיסופים עזים להשי"ת, ולזכות להגיע לשלמות. כי עקב שפלותו הרבה בעיני עצמו וענוותנותו היתירה, חש עצמו מוהרנ"ת לכלום על אף גדולתו הרבה בתורה ויראה.
בתחילת התקרבותו-אמר פעם רבינו לבתו אדל: "מה אומר לך מחכמתו של ר' נתן, כשאך יביט על בית הכנסת זה בהסתכלות בעלמא, יאמר לך כמה אמות היא מחזקת בגבהה".
וכשדיבר פעם רבינו עם ר' יצחק חתן המגיד מטראהויצע והפליג בשבחו של מוהרנ"ת, אמר לו בין היתר: "אם תסתכל עליו תראה בו שהוא שפל ברך כל כך עד אשר הוא כעפר וטיט ממש" (חיי מוהר"ן של"ח).
עוד יסופר, כי חסיד זה, ר' יצחק, בטרם פגש את מוהרנ"ת. ותוך כדי שיחה עם רבינו, הזכיר את גדלותו וענותנותו של מוהרנ"ת, חפץ מאד להכיר את מוהרנ"ת. "איך אכיר אותו?" שאל ר' יצחק. "אם היית מצוה עליו לקנות לך בייגל בפרוטה היה רץ לקנות לך מיד אף על פי שאינו מכירך"-השיב רבינו. בלכתו ברחובה של עיר פגש באברך צעיר בלתי מוכר הדור בלבושו. מיד הבין ר' יצחק כי אברך זה צריך להיות מוהרנ"ת, עקב לבושו המהודר כמנהג בית אביו שהיה עשיר ונגיד, ואעפ"כ היה שפל מאד בעיני עצמו. ר' יצחק הוציא כמה קופיקות מכיסו ואמר לאברך: "ראה נא, רעב אני ללחם, התקנה לי משהו לאכול?" מוהרנ"ת לא היסס ורץ בשמחה לקנות לר' יצחק בייגל...
ואותו חסיד ומקובל ר' יודל מדאשיב, אשר כמסופר גילה לו רבינו אודות נשמה גבוהה שהוא רואה באוקראינה, כשראה את מוהרנ"ת לא האמין שאליו התכוון הרבי, עקב היות מוהרנ"ת כל כך צעיר, עניו ומושפל בעיני עצמו. 1
תפילת שמונה-עשרה של ארבע שעות
ראש השנה תקס"ג התחיל באור ליום שני. בלילה הראשון של ראש השנה התפלל רבינו יחד עם הציבור. תפילת שמונה עשרה נמשכה אצל רבינו זמן ארוך מאד, בערך כארבע שעות. הציבור סיים תפילתו שעה ארוכה קודם רבינו-שביקש לא להמתין לו. כולם שבו לביתם לערוך את סעודת יום טוב. ולאחר מכן חזרו לשולחן רבינו, ומצאו אותו עדיין שקוע בתפילת שמונה עשרה.
לביטול הגזירות
תורת רבינו בראש השנה הזאת נסבה אודות גזירות קשו"ת המתרחשו"ת לבוא, ועל העצות להמתיקם ולבטלם.
כבר זמן מה לפני ראש השנה התהלכו שמועות מחרידות בקרב ריכוזי היהודים באוקראינה על דבר גזירות שונות שעומדת הממשלה לגזור נגד התורה והיהדות, וביניהם הגזירה הנוראה של חטיפת ילדים מהוריהם ולגייסם לצבא הצאר תוך ניתוקם המוחלט משרשם היהודי רח"ל. גזירה קשה זו נכללה ב"גזירת הפונקטין" (פונקטין ביאורה "נקודות" ע"ש שהגזירה הכילה נקודות וסעיפים רבים באופן ביצוע הגזירה) כבר השתוללה שנים מספר קודם לכן, עם עליית הצאר לשלטון באוקראינה, אך עם כניסת הקוזאקים לרוסיה וכיבושה על ידם, נתבטלה הגזירה. עתה התעוררה מחדש, ויהודי האזור עמדו נגדה אין אונים, ולבותיהם נקרעים מאימה. רבינו לא פסק מלבכות ולהתחנן לפני השי"ת שיציל את ילדי ישראל מגזירת השמד הקרבה ובאה.
המצב קשה היה מאד, וגם כי הרבה רבינו לפעול לביטול הגזירה-נראה כי לא עלה בידו, היות והגזירה המרה כבר כתובה וחתומה היתה למעלה.
ובאותו ראש השנה, שעת השיא של הפחד מפני המתרחש לבוא, אמר רבינו את התורה הנקראת "בחצוצרות וקול שופר" (ליקוטי מוהר"ן סימן ה') שם פותח רבינו בזה הלשון: "כי צריך כל אדם לומר כל העולם לא נברא אלא בשבילי. נמצא כשהעולם נברא בשבילי צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם... ולהתפלל בעבורם... וענין תפילה הוא בשני אופנים: אחת קודם גזר דין ואחת לאחר גזר דין..."
"מדברים אלו" כותב הרב מטשעהרין בפירושו על ליקוטי מוהר"ן (פרפראות לחכמה) "הבינו כי לדאבון הלב כבר נכתב גזר הדין, אעפ"כ לא פסק רבינו כל אותה שנה תקס"ג להמתיקו". ואכן לבסוף פעל בתפילותיו להמתיק הדינים.
התלמידים הקרובים לרבינו שמעו יוצא מפיו הקדוש: "דחיתי זאת לעשרים וכמה שנים!" וכך היה. מאז אמירת התורה, בשנת תקס"ג, ועד התגשמותה של הגזירה בשנת תקפ"ז (1827) חלפו כעשרים וחמש שנים.
התורה נאמרה על ידי רבינו כדרכו בבין השמשו"ת שבין יום טוב ראשון לשני של ראש השנה. רבינו מדבר בתורה זו על גודל מעלת התפילה בכח, וכן על החשיבות של קיום המצוות בשמחה. רבינו כותב שם שצריכים להוציא את תיבות התפילה בכח גדול, שעי"ז נעשה רעמים במוח ומפשיטים העקמימיות שבלב. מתוך דברעו הק' שם יוצא גם שעל ידי כך נמתקים הדינים. מניעה גדולה לתפילה אמיתית הן המחשבות הזרות במח. רבינו מקשר פגם זה עם הספקות באמונה בהן מתייסרים אנשים רבים כתוצאה מהמחלוקות שבין הצדיקים בעצמם.
רבינו אימץ את כל כוחותיו בתפילה, והמתיק את הדינים, ועל ידי כך נדחתה הגזירה בינתיים.
"הלואי היו מצייתים אותו-כותב מוהרנ"ת (חיי מוהר"ן אות ו)-להרעיש ארץ ומלואה מקודם, לעסוק הרבה בתפילות וצעקות להשי"ת כרצונו, בודאי היו מתבטלין לגמרי".
תלמידו של רבינו וחברו הקרוב של מוהרנ"ת, ר' נפתלי מנמירוב, התריע וזעק על כך כי הסיבה הגורמת לגזירות על עם ישראל היא המחלוקת על יהודים כשרים וצדיקים, ובפרט על הצדיקים הגדולים, שמכך מתעוררים קטרוגים קשים.