פרק ד - החיפוש · הויכוח בין המתנגדים לחסידים
אפשר לשער את מהלך הדו-שיח שלהם, שהיה לחם חוקו של כל יהודי ירא המחפש דרך בעבודת השם בעתים ההם: ענינם העיקרי של המתנגדים היה לימוד התורה בעיון ובעומק, כל יהודי היה נמדד, לפי דעתם, כפי מידת כוחו השכלי לעיין ולחדש בתורה. ורק יהודי מלומד היה יכול להמשיך את מורשת היהדות המקורית, ומי שלא זכה לאור התורה כמעט ולא היה לו חלק וחבל בעם ישראל.
החסידים, לעומת זאת, טענו, כי גישתם השכלית של המתנגדים התאימה את עצמה רק ליחידי סגולה, בעוד שרוב העם נשאר עם הבנה תורנית שטחית בלבד. וכתוצאה מריחוקם של פשוטי העם-הפכו הללו טרף קל למלתעותיהם הפעורות של המשכילים, שלטשו עיניהם לצוד ברשתם כל יהודי ויהודי.
מעבר לכך, מכיון שההדגשה של המתנגדים היתה בעיקר על לימוד התורה, לכן הוזנחה עבודת התפילה, ותהי מצות אנשים מלומדה, ללא עמל ויגיעה וללא התלהבות ודבקות הנדרשת בעת התפילה. הם הרגישו מעט מאד חום, עליה רוחנית, או קירבה אל השי"ת, בזמן התפילה וקיום המצוות.
לעומתם, שמו החסידים דגש על כל מצוות ה', וכל עמלם היה למלא רצון ה' בשמחה ובהתלהבות, בפרט בעת התפילה, שאז הוא זמן הקשר וההתדבקות של הנברא אל הבורא (ראה ליקוטי מוהר"ן ח"ב סימן פ"ד, ועוד).וכך מצאו את מקומם בין עדת החסידים גם פשוטי העם אשר קרבת אלקים יחפצון.
ועוד היה כנראה משרשי הויכוח בין החסיד להמתנגד בימים ההם. לדעת המתנגדים, עודדה החסידות הזנחת פרטי הלכה. למשל, כדי להתכונן כראוי וכיאות לתפילה היו מבלים זמן רב, וכתוצאה מכך, קרה, שאחרו את זמן קריאת שמע ותפילה, בניגוד לנפסק בשולחן ערוך (או"ח סי' נ"ח וסי' פ"ט).
נקודה נוספת נתונה במחלוקת, היתה נטיית החסידים לעסוק בתורת הנסתר ובקבלה בגלוי, ואף עודדו את הציבור לכך, ונקודה זו רגישה היתה ביותר, מכיון שהרשע שבתי צבי והשני בדומה לו יעקב פראנק שר"י, השתמשו בתורת הקבלה בכדי להכשיל ולהטעות הרבה נפשו"ת מישראל.
אולם, כידוע לכל, כי גם את זה לעומת זה עשה האלקים. הבעש"ט ותלמידיו הקדושים, האירו אמנם בעם השגות אלוקות נפלאים הבנויים ומיוסדים על חכמת האמת, על תורת הקבלה וכתבי האר"י הקדוש ותלמידיו, ובעת קיימם את המצוות היו מתייגעים לחוש ולהרגיש את קרבת אלקים באמצעות המצוות המלובשים בעניני גשמיות, שהרבה הסתייעו בעבודתם הקדושה עם חכמת הנסתר, שם בא לידי ביטוי הקשר בין העליונים והתחתונים, ואף סוד המצוות ופנימיות התורה מתגלים שם, ומעוררים בלב האדם את הרצון לשאוף למעלות רמות ונשגבות.
אמנם גם המתנגדים קיימו את המצוות ואף דקדקו בקלה כבחמורה, אך ללא שיתוף ההרגש הפנימי וההתלהבות הנדרשת לכך. וכפי שמוהרנ"ת עצמו המליץ ברבות השנים על ההבדל הדק בין המתנגדים לבין החידוש שבתורת הבעש"ט, שהוא על דרך תבשיל המתובל ומבושל כראוי, שיש הבדל רב בין אותו תבשיל ממש בעת שהוא נאכל חם לבין שהוא נאכל קר...
הבעש"ט האיר את תורתו לגדולים ולקטנים, המצוות המקויימות בדברים גשמיים הם החוט המקשר בין הגוף לנשמה, בין האדם לבוראו... המצוות הנעשו"ת בהתלהבות ובשמחה, דוחות את הדרישו"ת הגשמיות ואת התאוות המרחקות את האדם מבוראו. כדי לזכך את האדם שיהיה כלי ראוי לקבל את אור ה' זקוקים להתבוננות וחיות בתורה ובמצוות. בתורת הבעש"ט באה גם לידי ביטוי גודל יקרת ערכה של נשמה יהודית, תהיה אשר תהיה ובאיזה מצב שהיא נמצאת... נשמה של אדם מישראל היא חלק אלוק ממעל ואין לשער ולתאר רום ערכה גם אם לא זכה האדם לאור התורה. הבעש"ט לא זלזל חלילה בגודל מעלת לימוד התורה הקדושה, אך היה דורש לא לשכוח בעת הלימוד ולאחריו את נותן התורה, כי התורה היא האמצעי הנעלה ביותר-אם לומדים כראוי- לקשר של האדם עם בוראו...
כאלו ומעין אלו יתכן והיו הדיבורים שדוברו בין ר' ליפא החסיד, ועמיתו מוהרנ"ת שהיה מושפע מבית אביו ובית חותנו.
* * *