פרק ד - החיפוש
בבית אביו
לאחר ששהה יותר משנתיים אצל חותנו בשריגראד, שם התעלה במעלות התורה, חזר מוהרנ"ת לנמירוב עיר מולדתו לקראת חג הסוכות שנת תקנ"ו (1795).
בבית אביו נתקבלו מוהרנ"ת ורעייתו בחיבה ובהערצה. הקצו עבורם חדר מיוחד, שם המשיך מוהרנ"ת לשבת על התורה ועל העבודה, כאשר עול פרנסתו מוטל על שכם אביו הנגיד.
מן הראוי לציין כי חיבה והערצה ללא גבול רחשו למוהרנ"ת, בתקופה ההיא, גם אביו וגם חותנו, ותמיד נתעורר וויכוח ביניהם מי יזכה בהארחתו, כל אחד היה חפץ שמוהרנ"ת ישהה אצלו יותר ויותר (שיח שרפי קודש א-תרפ"ב)
את בית המדרש בנמירוב קבע לו כמקום לימודו באותו חורף, כשלחברותא לקח לו את האברך ר' ליפא, אף הוא עובד את ה' מנעוריו, אך בעוד שמוהרנ"ת קיבל את חינוכו ותורתו מן המתנגדים, גדל ר' ליפא בין החסידים, ואף אשתו היתה ממשפחה חסידית, כך יצא שר' ליפא היה שליח ההשגחה העליונה להיות הראשון שהוציא מעט מלב חבירו את הסלידה מהחסידים ורבותיהם. והוא אשר הרעיף במילים חמות על מוהרנ"ת את גודל האור הטמון בדרך החסידות הנפלאה, ולא פסק מלדבר דברי סנגוריא על עדת החסידים, אך דברי הקטרוג של חותנו נגד "כת החסידים" הדהדו באזניו, וחלחלו בו עמוק, ולכן לא נכנסו עדיין דברי חבירו בלבו, ונשאר בהתנגדותו.
הויכוח בין המתנגדים לחסידים
אפשר לשער את מהלך הדו-שיח שלהם, שהיה לחם חוקו של כל יהודי ירא המחפש דרך בעבודת השם בעתים ההם: ענינם העיקרי של המתנגדים היה לימוד התורה בעיון ובעומק, כל יהודי היה נמדד, לפי דעתם, כפי מידת כוחו השכלי לעיין ולחדש בתורה. ורק יהודי מלומד היה יכול להמשיך את מורשת היהדות המקורית, ומי שלא זכה לאור התורה כמעט ולא היה לו חלק וחבל בעם ישראל.
החסידים, לעומת זאת, טענו, כי גישתם השכלית של המתנגדים התאימה את עצמה רק ליחידי סגולה, בעוד שרוב העם נשאר עם הבנה תורנית שטחית בלבד. וכתוצאה מריחוקם של פשוטי העם-הפכו הללו טרף קל למלתעותיהם הפעורות של המשכילים, שלטשו עיניהם לצוד ברשתם כל יהודי ויהודי.
מעבר לכך, מכיון שההדגשה של המתנגדים היתה בעיקר על לימוד התורה, לכן הוזנחה עבודת התפילה, ותהי מצות אנשים מלומדה, ללא עמל ויגיעה וללא התלהבות ודבקות הנדרשת בעת התפילה. הם הרגישו מעט מאד חום, עליה רוחנית, או קירבה אל השי"ת, בזמן התפילה וקיום המצוות.
לעומתם, שמו החסידים דגש על כל מצוות ה', וכל עמלם היה למלא רצון ה' בשמחה ובהתלהבות, בפרט בעת התפילה, שאז הוא זמן הקשר וההתדבקות של הנברא אל הבורא (ראה ליקוטי מוהר"ן ח"ב סימן פ"ד, ועוד).וכך מצאו את מקומם בין עדת החסידים גם פשוטי העם אשר קרבת אלקים יחפצון.
ועוד היה כנראה משרשי הויכוח בין החסיד להמתנגד בימים ההם. לדעת המתנגדים, עודדה החסידות הזנחת פרטי הלכה. למשל, כדי להתכונן כראוי וכיאות לתפילה היו מבלים זמן רב, וכתוצאה מכך, קרה, שאחרו את זמן קריאת שמע ותפילה, בניגוד לנפסק בשולחן ערוך (או"ח סי' נ"ח וסי' פ"ט).
נקודה נוספת נתונה במחלוקת, היתה נטיית החסידים לעסוק בתורת הנסתר ובקבלה בגלוי, ואף עודדו את הציבור לכך, ונקודה זו רגישה היתה ביותר, מכיון שהרשע שבתי צבי והשני בדומה לו יעקב פראנק שר"י, השתמשו בתורת הקבלה בכדי להכשיל ולהטעות הרבה נפשו"ת מישראל.
אולם, כידוע לכל, כי גם את זה לעומת זה עשה האלקים. הבעש"ט ותלמידיו הקדושים, האירו אמנם בעם השגות אלוקות נפלאים הבנויים ומיוסדים על חכמת האמת, על תורת הקבלה וכתבי האר"י הקדוש ותלמידיו, ובעת קיימם את המצוות היו מתייגעים לחוש ולהרגיש את קרבת אלקים באמצעות המצוות המלובשים בעניני גשמיות, שהרבה הסתייעו בעבודתם הקדושה עם חכמת הנסתר, שם בא לידי ביטוי הקשר בין העליונים והתחתונים, ואף סוד המצוות ופנימיות התורה מתגלים שם, ומעוררים בלב האדם את הרצון לשאוף למעלות רמות ונשגבות.
אמנם גם המתנגדים קיימו את המצוות ואף דקדקו בקלה כבחמורה, אך ללא שיתוף ההרגש הפנימי וההתלהבות הנדרשת לכך. וכפי שמוהרנ"ת עצמו המליץ ברבות השנים על ההבדל הדק בין המתנגדים לבין החידוש שבתורת הבעש"ט, שהוא על דרך תבשיל המתובל ומבושל כראוי, שיש הבדל רב בין אותו תבשיל ממש בעת שהוא נאכל חם לבין שהוא נאכל קר...
הבעש"ט האיר את תורתו לגדולים ולקטנים, המצוות המקויימות בדברים גשמיים הם החוט המקשר בין הגוף לנשמה, בין האדם לבוראו... המצוות הנעשו"ת בהתלהבות ובשמחה, דוחות את הדרישו"ת הגשמיות ואת התאוות המרחקות את האדם מבוראו. כדי לזכך את האדם שיהיה כלי ראוי לקבל את אור ה' זקוקים להתבוננות וחיות בתורה ובמצוות. בתורת הבעש"ט באה גם לידי ביטוי גודל יקרת ערכה של נשמה יהודית, תהיה אשר תהיה ובאיזה מצב שהיא נמצאת... נשמה של אדם מישראל היא חלק אלוק ממעל ואין לשער ולתאר רום ערכה גם אם לא זכה האדם לאור התורה. הבעש"ט לא זלזל חלילה בגודל מעלת לימוד התורה הקדושה, אך היה דורש לא לשכוח בעת הלימוד ולאחריו את נותן התורה, כי התורה היא האמצעי הנעלה ביותר-אם לומדים כראוי- לקשר של האדם עם בוראו...
כאלו ומעין אלו יתכן והיו הדיבורים שדוברו בין ר' ליפא החסיד, ועמיתו מוהרנ"ת שהיה מושפע מבית אביו ובית חותנו.
* * *
הלב מתחיל להתרכך...
שוב ושוב התווכחו ר' ליפא ואחרים עם מוהרנ"ת והוכיחוהו במעלתה של דרך החסידות. ברם הוא אינו שועה לדבריהם, ודבק בינתיים בדעותיהם של אביו וחותנו.
אולם לא עבר זמן רב, ודברי האמת שמקורם קדוש החלו אט אט להכנס לתוך לבו ולרככו.
חלפו חדשים מספר, ודברי ר' ליפא החלו להשפיע על מוהרנ"ת ולפעול את פעולתם הרצויה.
טענתו הקבועה והחוזרת של ר' ליפא ושאר האברכים החסידים שהיו מצטרפים לויכוח, שהחסידים מצטיינים במדריגת אהבה ויראה, וכי היא הדרך האמתית בעבודתו ית'-החלה למצוא הד בלבו של מוהרנ"ת, כי הרי באמת כך צריך לעבוד את ה', כמו שכתוב (דברים י יב): "מה ה' שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלקיך... ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך... לטוב לך"...
"טוב ה'"
ר' ליפא העיד בעצמו כי זכה להיות אצל כמה וכמה צדיקים גדולים של אותה תקופה, והצד השוה שבהם-שכולם עובדים את בוראם בדבקות ובהתלהבות רבה וכנה, זכה וצחה הנובעת מפנימיות הלב, בהתעוררות, בשמחה ובתענוג עילאי.
כך נגע ר' ליפא בנקודה רגישה בלב מוהרנ"ת: מדוע אינו מרגיש תענוג בעבודת ה', ואם הוא לא הגיע לזה, כנראה שהוא עדיין רחוק מבוראו...
כתוצאה משמיעת דברים אלו, שבו רעיונותיו של מוהרנ"ת לייסרו ביתר שאת וביתר עז; הרי לומד הוא את תורת ה' בהתמדה רבה ומדוע אינו חש את "טוב" ה' ואת העונג הרוחני אותו מרגישים החסידים בעבודתם כפי שבאו לידי ביטוי בתיאוריו של ר' ליפא החסיד והעובד ה'...
מוהרנ"ת החליט ויהי מה, הוא ישתמש בכל האמצעים הדרושים לגלות את האמת ולהגיע לעבודה רוחנית אמיתית אפילו אם ייאלץ לפעול כנגד דעתם של הוריו וחותנו.
תרופה ליסורי נפשו
באותו זמן החל מוהרנ"ת להציץ מעט לתוך עולמם של החסידים, בתפילתם הנלהבת והחיות הרבה בקיום המצוות, ולבו התמלא קנאה טהורה. אט אט החלו הספקות מנקרים במוחו: אולי שם, בין החסידים, מקומו, ושמא ימצא שם מזור וצרי לנפשו המתייסרת מחוסר סיפוק רוחני.
לא ארכו הימים, ולמרות התנגדותם הנמרצת של בני ביתו, שם פעמיו לעבר חצרות הצדיקים מבני היכלו של הבעש"ט ותלמידיו, בתקוה ששם ימצא מרגוע לנפשו.
לסיום תקופת חייו זו, בטרם עבר להסתופף בקרב עדת החסידים, כדאי להעתיק קטע מ"יומנו" האישי של מוהרנ"ת בו הוא מתאר בקצרה תקופה זו:
"בשנת תק"ם נולדתי בקהילת קודש נמירוב בחמישה עשר בשבט. בשנת תקנ"ב נתקשר אבי ז"ל בשידוכין שלי עם חותני הגאון הצדיק המפורסם מורנו הרב רבי דוד צבי ז"ל, ובשנת תקנ"ג בשבת נחמו היו הנישואין שלי בקהילת קודש שריגראד, והייתי סמוך על שולחן חותני שני שנים. ואז הייתי מתנגד גדול על החסידים, מחמת שחותני היה חולק עליהם מאוד ודיבר הרבה עליהם לפני ולפני שאר חתניו ובני ביתו, ואמר שכל כונתו בדיבוריו כדי לרחק מהם.
"אחר כך יצאתי משריגראד בתחילת שנת תקנ"ו בחג הסוכות ובאתי לקהילת קודש נמירוב עם זוגתי תחיה, והייתי סמוך על שולחן אבי ז"ל. ונתחברתי ללמוד בחורף עם חברי ז"ל. והוא היה מגודל מקטנותו בין החסידים, והיה אצל כמה צדיקים, ודיבר עמי הרבה והתוכח עמי שהחסידים הם יראים, ושהצדיקים המפורסמים שביניהם הם גדולים במעלה מאד ועובדים את השם יתברך באמת (כאשר היא באמת) וגם שאר אנשים התוכחו עמי בזה, ובכל זה הייתי חזק בדעתי הרבה בהתנגדות מחמת ארס הדיבורים של חותני ז"ל שהכניס בי הרבה. כי אע"פ שהיה צדיק וירא שמים, אבל לא זכה לידע מאור קדושת אמיתת הצדיקים גדולי החסידים המפורסמים והיה חולק עליהם מאד כנ"ל. ומחמת זה בכל החורף הנ"ל שהייתי בנמירוב הייתי עדיין מתנגד עליהם.
"אחר כך מריבוי הדברים של חברי הנ"ל ושארי אנשים הבחנתי האמת, וזכיתי לכנוס באמונת חכמים, והסכימה דעתי עם החסידים שטוב להתקרב לצדיקים המפורסמים גדולי החסידים, כי הם אנשי אמת וה' עמם, ואז נמשך עלי יראה קצת ונשתניתי לטובה בכמה דברים הידועים לי, ועם כל זה עדיין הייתי תועה בדרך ולא ידעתי בין ימיני לשמאלי, כי לא היה לי מנהיג כראוי. וכל מה שעבר עלי בימים אלו קצרה היריעה לספר" (ימי מוהרנ"ת בתחילתו).
עבודותיו של רבי זוסיא מאניפאלי
מוהרנ"ת לא נח ולא שקט, תבערת לבו לא היתה כרוח סערה הגדולה בשעתה, כל כולו חדור היה יראת ה' טהורה ורצון כביר להתקרב אל ה', אך עדיין לא ידע איך לנהוג בארחותיו היום יומיים. הוא החל להתעניין יותר ויותר אודות דרכי הצדיקים והנהגותיהם בקודש.
ויהי היום ולעיר הגיע אורח מאניפאלי, מחסידיו של הצדיק הקדוש רבי זוסיא מאניפאלי. מוהרנ"ת וחברו קיימו בו הכנסת אורחים.
מוהרנ"ת החל עוקב אחר האורח והנהגותיו. התפעלותו לא ידעה גבולות, הוא ראה כיצד מקיים הוא מצוות בוראו בדבקות ובהתלהבות, במיוחד התפעל בעת נטלו את ידיו לאכילה (כידוע, נטילת ידים היתה אחת מההבחנות אצל הצדיקים לדעת איש מעשהו).
מוהרנ"ת וחבירו ר' ליפא נכנסו עמו בשיחה: "ודאי מכירים הנכם את הצדיק רבי זוסיא ואת אורחותיו בקודש". "ודאי-השיב האורח-מבאי ביתו הנני, ואת ההתעוררות בעבודתו ית' אצלו קבלתי".
החסיד מאניפאלי המשיך לתאר בפניהם את ההתלהבות המתלוית לעבודת רבו: התפילה, קימתו בחצות הלילה, בכיותיו על גלות השכינה הממיסים אף לב אבן...
מדי לילה בהגיע זמן חצות, ניעור ר' זושיא ומפיל עצמו מעל גבי המיטה תוך שהוא זועק:
"זושא, זושא, קום לעבודת הבורא! ישנת כבר דייך! את המותר תשלים בקבר"!...
הוא תיאר בפניהם עוד מעבודותיו הקדושו"ת של רבו ר' זוסיא, ומוהרנ"ת יושב ואזנו כאפרכסת, ולבו מתעורר מאד, ואז הוא מחליט לנסוע לצדיקי הדור מתלמידי הבעש"ט.
מוהרנ"ת גמר אומר כי אכן זוהי הדרך הנכונה, ואף הוא מנסה להתנהג כן, וכבר הוא חש ומרגיש שינוי לטובה במצבו.
אך עדיין הוא רק בתחילת הדרך, נפשו הצמאה שואפת לעוד ועוד.
אצל הצדיק מקרמניץ
מוהרנ"ת, כפי שהוא בעצמו מתבטא: "שמריבוי הדברים של חברי הנ"ל הבחנתי האמת... והסכימה דעתי עם החסידים שטוב להתקרב לצדיקים המפורסמים גדולי החסידים, כי הם אנשי אמת וה' עמם..." גמר בלבו לנסוע, בצנעה, מכוסה מעין חמיו ומשפחתו-אל הרה"ק רבי מרדכי מקרמניץ בנו של הרה"ק רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב מתלמידי הבעש"ט.
אמר ועשה. מיד בהגיעו אל ר' מרדכי, נתפעם בו לבו, וכל כולו נרעש, הוא ראה לפניו צדיק העובד את בוראו בהתלהבות עצומה, שאליה כל כך השתוקק וכה נכסף כל ימיו. לבו של מוהרנ"ת כמעט ונמס בקרבו, כיצד זוכים לעבוד את השי"ת בלהט שכזה. הוא חשב להשאר בקרמניץ זמן מספיק בכדי שיוכל ללמוד מדרכו של ר' מרדכי בעבודת השם, אך נאלץ לנסוע משם במהרה חזרה לביתו, כדי שמכריו ובני משפחתו לא יבחינו בחסרונו (עקב ההתנגדות העזה ששלטה בכל צד ופינה).
אצל הצדיק מברדיטשוב
בשנים ההם, ביקר מוהרנ"ת בכמה וכמה מחצרות הצדיקים, ובכל מקום התעורר והתפעל מחדש.
והנה הוא קם באחד הימים ונוסע להרה"ק "פאר ישראל"-כפי אשר נקרא רבי לוי יצחק מברדיטשוב ברבות הימים על ידי מוהר"ן (ראה ליקו"ת ס"ז, חיי"מ מ"ה, שיהר"ן קצ"ח).
הצדיק מקבלו בזרועות פתוחות. הוא הכיר מיד במעלותיו של החסיד הצעיר ובכסופיו העזים לבוראו, ומגלה לו קירבה מיוחדת, וקורא לו, ברבות הימים, "נת'לע שלי"...
מוהרנ"ת מוצא סיפוק לנפשו במחיצת הצדיק הזה. הוא חוסה בצלו של האילן הגדול אשר גדולי הצדיקים מרכינים ראשם לפניו. האהבה שרוחש הצדיק לכל יהודי ויהודי אינה יודעת גבולות. מקיים מצוות ה' בלהט אש קודש, ותפילתו-כתפילתם של שרפי מעל. כאשר הצדיק מברדיטשוב מגיע לברכות קריאת שמע, ומסיים "הבוחר בעמו ישראל באהבה", טרם אמירת "שמע ישראל", משתנים פניו באופן מבהיל, עד שמוהרנ"ת מבחין בהם סימני גסיסה, מאותם סימנים המוזכרים בשולחן ערוך... הנה הנה מוסר הוא את נפשו בפועל ממש לבוראו... נפשו הטהורה עומדת לעזוב את גופו הקדוש. כאן נוכח מוהרנ"ת ברורות למה יכול האדם להגיע, לאיזה מדריגה של מסירות נפש ודבקות בה' יכול יהודי להגיע עלי אדמות.
מתי יזכה אף הוא לכך---
הצדיק הקדוש מברדיטשוב פותח בפני מוהרנ"ת את שערי החסידות. את התורות שהוא שומע מפיו, רושם מוהרנ"ת על גבי הניר. ברבות הימים-כפי עדות של אחד מתלמידי מוהרנ"ת- נכללו כתבים אלו בספר הקדוש "קדושת לוי".
לבו של מוהרנ"ת בוער בקרבו, ועדיין לא מצא מזור לשאיפותיו. הוא בעצמו רוצה להתעורר ולזכות לעבוד את בוראו כראוי...
מיום ליום מכיר מוהרנ"ת יותר במעלותיו ובגדולתו של ה"קדושת לוי", וזה פותח יותר ויותר את תיאבונו הרוחני ואת שאיפותיו הפנימיות להתעלות בעבודת השי"ת.
הוא כבר זוכה לשהות במחיצתו של אחד משרפי מעל, הוא מתבשם מתורותיו וקדושתו הרבה, אך עדיין לא מצא די סיפוקו לנפשו הצמאה והשוקקה...
הוא מנסה לעלות בשלבי הסולם, עולה מעט, אך שוב מועד ונופל... וכך עוברים עליו הימים והשנים.
במחיצת תלמידי המגיד הגדול
באותן שנים מחליט מוהרנ"ת להכיר עוד צדיקים. הוא נסע אז גם אל הצדיקים הקדושים רבי ברוך ממז'בוז', רבי גדליה מליניץ, רבי אברהם דוב מחמלניק ורבי שלום מפרובישט. כולם מקבלים אותו בחיבה, ומקרבים אותו בקירבה יתירה. אצל כל אחד מהם הוא שוהה זמן מה, אצל כל אחד הוא מתפעל ממידה מיוחדת השייכת לאותו צדיק. אך כל אלו טרם השפיעו על מהותו העצמית. יודע ומכיר הוא בעובדא, כי הדרכים הללו דרכי אמת המה, אך מדוע הם לא שינו את מהותו... מחפש הוא צדיק שיטלטלהו טלטלה עזה, שידריכהו הלכה למעשה, שיורה לו את המסילה שלו דרכה הוא יעלה לבית אל. הוא חפץ להדבק בצדיק הקשור לשורש נשמתו. צדיק ומורה-דרך שילמד אותו פרק אחר פרק בעבודת הבורא, וישאהו על כפיו כאשר ישא האומן את היונק...
מוהרנ"ת מתעכב שוב אצל הצדיק מברדיטשוב, מתחבר עם האברכים הבאים לשאוב ממעיינו הטהור. מתוועד הוא עמם, ומנסה בכל לבו ונפשו למצוא דרך ראויה ונכונה עבורו...
האם נוצרתי לקנות בייגל?!...
באחד ממוצאי השבת, יושב לו מוהרנ"ת בסעודת "מלוה מלכה" בין חבורת האברכים ומתוועדים בצוותא בדברי תורה וחסידות, אולם השולחן חסר ממעט מיני תרגימא. ובכן, מי יהיה השליח שיצא להביא מעט "בייגל" עבור המתוועדים. הפור נפל על החסיד הצעיר ה"חדש", על מוהרנ"ת. הוא יצא מיד לכיוון בית האופה...
אולם רעיונותיו ועשתונותיו של מוהרנ"ת רחוקים היו בשעה ההיא כמטחוי קשת ממיני התרגימא שנדרש להביא. הבלבולים וטרדות המחשבה הפוקדים אותו חדשים לבקרים עדיין לא עזבו אותו, הם התגברו עליו ביתר שאת. תוך כדי הילוכו לקנות הבייגל עשה את חשבון נפשו: גם עכשיו שכבר זכה להסתפח על עדת החסידים, אין הוא מוצא מקום בעולם, לבו מר עליו, עדיין יש לו עליות וירידות, יעלו שמים ירדו תהומות... מה יהיה בתכליתי חשב בלב מר, "האם לכך נוצרתי", שואל את נפשו, "לקנות בייגל?!"...
הוא היה אובד עצות. לא ולא! אין זו הדרך... אמת נכון כי ניצב הוא כבר בשערי גן עדן התחתון, הוא חש באורה הרבה היוצאת מבית מדרשו של הבעש"ט, אך לפניו כאילו נעולה הדלת... צדיקים הרבה כבר זכה לראות ואף להתחמם לאור עבודותיהם הקדושות, אך מה יהיה אתו, מתי יזכה לרוות את צמאונו לאביו שבשמים, הצמאון אשר התגבר יותר ויותר לאחר כל מה שראה אצל הצדיקים ששהה במחיצתם...
הוגדשה הסאה
הוא פורץ בבכי גדול. יותר אינו יכול לסבול, סאת יסוריו הרוחניים הוגדשה. רבונו של עולם-הוא זועק-מה יהא בסופי...
מרוב צער יצא מלבו דבר השליחות שהוטלה עליו לקנות "בייגל", ובמקום להמשיך לבית האופה-הוליכוהו רגליו לאחד מבתי המדרשו"ת שנזדמנו לו בדרכו, הוא נכנס לעזרת נשים שבבית הכנסת, נטל ספר תהילים, והחל לומר בבכיות עצומות...
מרוב צער נתגלגל על הריצפה בפישוט ידים ורגלים. הוא אינו יכול להרגע. בדרך זו שהינו הולך הוא לא יכול להמשיך יותר, לעמוד במקום אחד מבלי להתקדם ולהתעלות, ואף לפול מידי פעם-אינו מסוגל יותר... חייו אינם חיים. האברך הצעיר בכה, ובכו עמו שמים וארץ...
מוהרנ"ת קם מן הריצפה, והמשיך לומר את הפרק השני בתהילים, בסיום הפרק שוב נשכב על הארץ, חפץ היה שיפתחו לפניו שערי שמים. כך המשיך באמירת תהילים ובהתפרצויות של בכי ונפילה על גבי הקרקע לסירוגין. כשהגיע לפרק נ' שבתהילים. נפל על הריצפה נטול כוחות וחסר אונים כשלבו שבור בקרבו.
סולם מוצב ארצה---
מוהרנ"ת שוכב על הארץ, אין כבר כח בפיו להתפלל, עיניו נפוחות מדמע, כל רצונו ושאיפת נפשו היא שיזכה לדבקות אמיתית בבוראו ולהתהלך באמיתו!!!
הוא המשיך בבכיותיו עוד זמן רב עד שנרדם. והנה בשנתו רואה הוא חלום נורא, וזה דבר החלום:
סולם גבוה מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. והנה הוא מתחיל לעלות בשלבי הסולם, עולה שלב ועוד שלב, ולפתע אינו יכול להחזיק מעמד, הוא מועד ונופל על האדמה.
הוא מתחזק ומתחיל לעלות שוב. הפעם הוא מצליח להעפיל גבוה מקודם, אך לפתע מתמוטט הוא שוב ונופל למטה. עתה הנפילה גדולה יותר אך בכל זאת מנסה הוא שוב לעלות. הוא עולה מעלה אחר מעלה, הנה הוא כבר כמעט מגיע לקצה הסולם... עוד מעט קט והוא בשלב העליון של הסולם אשר ראשו בשמים... אך לפתע הוא מועד ונופל לתהום בחבטה עזה גדולה ועצומה פי כמה מקודמתה.
ענן חושך וערפל הקיפוהו מכל צד ודכאון עצום התגבר עליו, הרי הוא כבר כמעט הגיע לשאיפתו, ועתה הוא נפל מטה מטה, האם יוכל אי פעם להתאושש מהנפילה הקשה ולעלות שוב... הוא עומד כבר לפני היאוש, אין הוא יכול לנסות יותר לעלות... אבריו שבורים ורצוצים מעוצם החבטות העזות שקיבל מהנפילות האיומות...
הקול המסתורי: דראפע זיך און האלט זיך!
עודו שוכב שבור ורצוץ אין אונים, והנה צצה לפניו לפתע דמות אברך צעיר בעל פנים מאירות באור יקרות.
מוהרנ"ת קם ממקומו נבוך ונרעש כאחד... ואיש האלקים שנתגלה לפניו פתח פיו וכה אמר לו: אברך, טפס וטפס אך החזק עצמך היטב! "דראפע זיך און האלט זיך"!
מוהרנ"ת ניעור באחת משנתו. דמותו של האדם בעל הפנים המאירות באור יקרות, ודיבוריו המעטים המשיבים את הנפש בשבעה משיבי טעם נחרטו היטב בזכרונו. הוא תוהה ותמה: היכן נמצא אברך בעל פנים מאירות וזורחות שכאלו שבמילים ספורות עודדו וחיזקו ונסך בו חיים חדשים? לבו פועם בעוז, נרגש הוא ונפעם. בטוח הוא כי מן השמים מרמזים לו משהו, אך בדיוק מה, זאת אינו יודע עדיין.
ולפתע נזכר, כי בעצם הוא עדיין באמצע שליחותו לקנות "בייגל"... הוא מתנער בזריזות, מיהר אל האופה ושב עם מיני התרגימא לבני החבורה. הם ישבו עדיין מסובים בהתוועדות, ובהכנסו שאלוהו לסיבת התעכבותו למשך שעות ארוכות. הוא דוחה אותם בתירוץ כלשהו, ומצטרף עמם להמשך ההתוועדות...
"מתי אבוא ואראה?"
זמן מה שהה מוהרנ"ת במחיצתו של הצדיק מברדיטשוב. ולאחר מכן שב אל בית אביו בנמירוב.
סיפור החלום התרחש שנה אחת לפני בואו והתקרבותו לרבו מוהר"ן.
השנה היא תקס"ב. שנה חלפה. דבר החלום כמעט שיצא מזכרונו של מוהרנ"ת. והוא עדיין מתפתל בלבטיו ויסוריו הרוחניים הקשים: מתי אבוא ואראה פני אלקים?!...
* * *
ברסלב
בחודש אלול תקס"ב, עקר רבינו משכנו מהעיר זלטיפאלי, ועבר לגור בברסלב.
רבות נאמר ונכתב אודות ענין זה של עקירת רבינו מושבו ממקום למקום, שהיו לו בזה ענינים מופלאים. אולם בענין ישיבתו בברסלב (שעל שמה נקראים החסידים) היה לרבינו סודות נפלאים ונוראים מאד-כפי שגילה מעט בעצמו.
כאמור, מיד בהכנסו לברסלב, פנה מוהר"ן אל תלמידו הגדול והמקובל רבי יודל מדאשיב, וכה אמר לו:
רואה אני נשמה חדשה באוקראינה סמוך לברסלב... רצונו איפוא שנשמה זו תתקרב אליו.
ואכן, המרחק בין ברסלב לנמירוב-מקום שהותו של מוהרנ"ת בעת ההיא, הוא לא רב, קילומטרים ספורים מפרידים ביניהם, כך שביאתו של רבינו לברסלב כמו שהותו של מוהרנ"ת בעת ההיא בנמירוב-היוו את ההזדמנות הטובה והקרקע הנוחה להגשמת השאיפה להתאחדות הרב עם התלמיד, שרבינו מוהר"ן עצמו רימז לא פעם שהוא ענין נשגב ומופלא, והוא בחינת הקשר שבין משה רבינו ליהושע בן נון, שאף משה רבינו מקבל התורה היה זקוק ליהושע תלמידו הנאמן שיהיה הכלי הראוי לקבל ולמסור את התורה לעם ישראל. ובשפת המקובלים קשר זה הוא בחינת היחוד של חמה ולבנה- חכמה ומלכות, והדברים ידועים ליודעי ח"ן.
הצדיק "החדש"
ברסלב היתה עיר מסחר, בה קיים היה יריד גדול, לשם היו מגיעים סוחרים מכל האזור. אף תושבי נמירוב הגיעו לאותו יריד.
נהוג היה אצל הסוחרים המגיעים ליריד, להכנס אל הצדיק הדר בעיר היריד, להגיש לו פיתקא ופדיון, בבקשת ברכה להצלחה בעסקיהם.
ואכן, עם כניסת רבינו לברסלב, שחרו לפתחו סוחרים רבים שהגיעו עם פתקאותיהם בבקשה להצלחה וברכה. ולפעמים היו אף מתעכבים בבית הצדיק לשמוע דברי תורה ויראה והדרכה בעבודת הבורא.
סוחרי נמירוב הסמוכה, אף הם נכנסו לרבינו, להתברך מפיו ולהתבשם מדברי תורתו.
וכששבו הסוחרים לנמירוב מן היריד אשר בברסלב, סיפרו לאנשי עירם דברים מופלאים אודות הצדיק "החדש" שהגיע לעיר, הנוהג בהנהגות מיוחדות במינם: הוא אינו מדבר כלל מעניני עסקי העולם הזה, וכל שיחה הוא מסיט אך ורק לענין התכלית, שהוא עבודת השם... ולועג בפה מלא לכל הוויות העולם כי אך הבל המה.
"עכשיו אהיה איש כשר"
הבאים מהיריד בברסלב אף הוסיפו לומר, שהמנהיג החדש סולד מהנהגת הרבה חסידים העושים מהתוועדויות של אכילה ושתיה עיקר במקום עבודת ה'.
כי זאת לדעת שבימים קדומים כשהיו ההחסידים נפגשים לדבר דברי תורה ולשוחח בעניני עבודת ה'. נהגו לשתות מעט יי"ש, כדי לגרום לקרוב הלבבות ולהתרוממות הדעת, והיו שיחות הקודש לעיקר ומעט ה"משקה" לטפל... אך במשך הזמן הפך היי"ש כמעט לעיקר בהתוועדויות אלו ונטל את מקום השיחות להתעוררות בעבודת ה' (אבניה ברזל עמ' נ"א, ס' ז'). רבינו התריע מאד נגד תופעה זו.
מוהרנ"ת עצמו, בתחילת התקרבותו לחסידות והתלהבותו מאורחותיה, חשב שאסיפות אלו הינם לתועלת. הוא לא הסכים עם חבירו מנמירוב, החסיד שנקרא ר' זלמן "דער קליינער" שהתנגד למנהג זה. אולם בחלוף הימים השתכנע אף הוא כי לא זו הדרך...
וכשמוהרנ"ת היטה אוזן להתרשמויותיהם של החוזרים מהביקור אצל רבינו, נקלט גם זה במוחו, כי רבינו אינו מחשיב כלל את ההתוועדויות הללו אם אינן אך ורק לעניני תורה ועבודה וחיפוש עצות להנצל מהיצר. ובחושיו העדינים סיכם אז בדעתו כי את זאת הוא מבקש...
ואף מוהרנ"ת הוסיף אז ואמר: עכשיו יתכן שאני אהיה איש כשר...
השגחה פרטית על כל צעד ושעל
יש לציין כי להתקרבותו של מוהרנ"ת לרבינו-שהיו טמונים בה ענינים נעלים ונשגבים כנזכר, נלוותה מסכת ארוכה של התרחשויות נסיות והשגחה פרטית מופלאה על כל צעד ושעל, עד שהגיעו לקיום היעוד הלזה, של יחוד הרב והתלמיד.
האף אמנם כי לאזני מוהרנ"ת הגיע זה מכבר שמעו של מוהר"ן ודרכו הנפלאה בעבודת ה', אבל היה זה כאשר רבינו דר עדיין בעיירות רחוקות כמדוודיבקא וזלטיפאלי, ולא היה יכול להעלות על דעתו להיעדר זמן כה רב מן הבית ולעשו"ת את הנסיעה הארוכה הלזו, מה גם שאז החלה המחלוקת נגד שיטת רבינו על ידי הסבא משפאלי. ועל הכל ריחפה עליו היראה הגדולה ממשפחתו, מאביו, והעיקר מחותנו המתנגד, שלא נח ולא שקט כל הזמן ועקב אחריו "שחלילה" לא יסתפח לכת החדשה בכל צורה שהיא, ולכן ויתר לגמרי על הרעיון לנסוע לרבינו ולתהות על קנקנו.
כדוגמה ממוראו של מוהרנ"ת מחותנו מכל זיק של קשר עם החסידים, תסופר העובדא הבאה:
היה זה כשמוהרנ"ת נסע פעם בחורף בדרך לחותנו, ואחד מסר בידו מכתב למסור להרה"ק רבי מרדכי מקרמניץ-עיירה סמוכה לשריגראד מקום כהונתו של חותנו רבי דוד צבי. מפחד מכעס חותנו לא נכנס מוהרנ"ת אל ר' מרדכי עד פסח, גם לא לשם קיום השליחות ומסירת המכתב.
אולם עתה בשהותו בנמירוב, ורבינו קיצר מאד את המרחק לבוא אליו-נראה כי הדרך הוכשרה.
העכבה לטובה
באותו קיץ של שנת תקס"ב טרם הכנס רבינו לברסלב-היה בדעתו של מוהרנ"ת להשתקע בעיר ברדיטשוב. אף על פי שחמיו רבי דוד צבי אבה בכל לבו להנחיל את כסא רבנותו לחתנו, ואף הדריכו רבות לכך, כנזכר לעיל, לא הסכים מוהרנ"ת לכך בשום אופן. הוא לא רצה להשתמש בכתרה של תורה, ונטה יותר לעבור לברדיטשוב כדי להמשיך בעסק אביו, שכאמור היה לו שם בית מסחר, ולשבת על התורה ועל העבודה כשהוא נהנה מיגיע כפיו ואינו נזקק לחסדי הזולת.
לבסוף התברר כי אילו היה מוהרנ"ת מתיישב בברדיטשוב המרוחקת-הרי שהתקרבותו לרבו היה מתרחקת מרחק רב, או לא יוצאת אל הפועל כלל. וכאן התגלתה ההשגחה הפרטית, כי בטרם ביצוע משאלתו לעקור לברדיטשוב או לאודסא המרוחקת אף היא, הגיעה לו הידיעה כי חותנו הגאון רבי דוד צבי עומד לבקר בנמירוב.
וכמובן מפני כבוד חותנו דחה בינתיים את הנסיעה לברדיטשוב בכדי להימצא בעיר ולקבל פני חותנו.
והשי"ת מסבב כל הסיבות סיבב כך שבואו של חותנו לנמירוב נדחה מעת לעת, בגלל סיבות שונות, עד לאחר ראש השנה של תקס"ג.
וכך קרה, שבדיוק באותה תקופת זמן שמוהרנ"ת המתין לחמיו בנמירוב-נכנס בינתיים רבינו לברסלב הסמוכה לנמירוב... וזאת היה הסיבה מאתו יתברך שמוהרנ"ת יתעכב מעט, ועכבה זו שנגרמה בעקיפין על ידי חותנו המתנגד הגדול לדרך החסידות... היתה לטובה ולברכה, שכתוצאה מכך התוודע מוהרנ"ת לרבינו, ונהפך לחסיד נלהב-ומהתוודעות זו תוצאות חיים עד היום הזה, כדלהלן.
* * *