פרק ג - עולם סוער
ממלכא למלכא
שנת נשואיו של מוהרנ"ת, תקנ"ג (1793), היתה אחת מהשנים הגורליות והסוערות בהיסטוריה היהודית. אוקראינה, מקום מגוריו של מוהרנ"ת מאז הולדו, חדלה באותה שנה להיות חלק מפולין ונכנסה תחת חסותה של רוסיה. בין השנים תקל"ב-תקנ"ה (1772-1795), סיפחה רוסיה לעצמה גם את ליטא, ואף את אזור ווהלין ורוסיה הלבנה נטלה לעצמה. כך עברו כמליון יהודים להיות נתינים רוסיים.
עדיין לא ידעו היהודים הנרדפים מה מצפה להם תחת השלטון החדש, רגילים היו לחיות חיי תורה ויהדות בשלוה תחת שלטון פולין, ולא העלו על דעתם כלל שכל זה יהפוך במהרה לנחלת העבר. ואכן, לא עברו אלא שנים מועטות וכבר התברר להם למגינת לבם המצב הקשה אליו נקלעו עם חילופי השלטון. כי שררה זו שמה לה כאחת ממטרותיה העיקריות לעקור תורה ומצוות מישראל, וכהיוונים בשעתם הכריזו כלפי עם ועדה כי תחת שלטונם לא יהיה להם חלילה חלק באלוקי ישראל.
מאות בשנים לפנים, חיו היהודים תחת שלטון פולין, כאשר הם מנהלים חיי תורה תוססים ומוצלחים ביותר, וחיי הקהילה בכל מרחבי פולין היו לאות ולמופת, עד שלא היה שום מקום בגולה שם התנהלו חיי קהילה יהודית כבפולין. כל אותן שנים נהנו היהודים מאוטונומיה מוחלטת. הרבנים והדיינים נבחרו ע"י הקהילה, והם תפסו את רסן השלטון התורני דרך מוסדות ציבור וארגונים שונים.
אולם ההרס שנגרם עקב מרד חמלניצקי בשנות ת"ח ת"ט (1648-9), הותיר את הקהילות היהודיות חלשות, עניות ומיואשות, וחילוקי דיעות פנימיות התגלו, והחלו לחלחל ולהרוס כל חלקה טובה, ואיימו לפגוע בציפור הנפש של האומה הישראלית, שהוא שלטון התורה והדת.
הרס הש"ץ
כרם ישראל נפרץ. לא ייפלא שכל שועל ומחבל יכול היה לחדור לתוכו ולפגוע בו. כך הצליח משיח השקר שבתי צבי שר"י לנעוץ את צפרניו הטורפות בלב לבו של עם ישראל בשנת תכ"ה (1665). הצהרתו המשיחית, יחד עם תעמולה שקרית כאילו הוא עומד לגאול את עם ישראל מגלותם וצרותיהם, הציתה תקוה בלבבות השבורים, וגרמה לגלי התלהבות על פני העולם היהודי כולו. לא הועילו שום הזהרות וקריאות קודש של גדולי ישראל שפעלו בכל לבם, נפשם ומאודם לעקור את התופעה הקשה הזו לעם ה'. גם לאחר שנתגלתה האמת המרה, עקב המרת דתו של משיח השקר לדת האיסלם, שנה לאחר מכן-לא הועיל הדבר, וכבר קשה היה להחזיר את הגלגל אחורנית. קבוצות רבות של נחשלים המשיכו עם דרכו הרעה במחתרת ובחדרי חדרים.
המאורעות הללו השפיעו השפעה הרסנית על מהלך חיי היהדות בכללם, ובפרט על לב היהודי הפשוט, שרגיל היה תמיד בכך שהסמכות העליונה בחייו היא התורה וגדולי התורה המכוונים דרכם ע"פ התורה, וכעת כשנהרסו מוסדי תבל, נטשטש הדבר, וממילא החלה התרחקות המונית מחיי תורה ומצוות, וממנה ועד ההתבוללות עם הגויים רח"ל לא היתה רחוקה הדרך. ושנים רבות לאחר מכן קשה מאד היה להיטיב את המצב, להחזיר עטרה ליושנה ולהעמיד את הדת על תילה.
* * *
הבעש"ט ומתנגדיו
או אז נתגלה אורו הגדול של קדוש ישראל ומושיעו מרן הבעש"ט זי"ע, והוא אשר נטל על עצמו לגדור הגדרים ולעמוד בפרץ, כשעמו הבשורה הגדולה להפיח רוח חיים ולהרעיף טל תחיה על לבות בני ישראל הנאנקים בשבי הגלות והיצר.
גדולי הדור ההוא שראו את הופעת אורו של רבינו ישראל בעש"ט כהצלה לעם ישראל נענו ואמרו: כאשר חפצים להעיר את המתעלף, קוראים בשמו, ועל ידי כך הוא מתעורר מעלפונו. עם ישראל היה שקוע בעלפון כבד, ואז כביכול הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו דאג לעוררם, וקרא בשמם "ישראל", ומאותה הקריאה נאצלה נשמתו הגדולה של רבי ישראל בעל שם טוב, מושיען של ישראל.
אולם הסטרא אחרא לא שקטה גם היא, ומיד עם התגלותו הקימה נגדו חומה בצורה של התנגדות, שמצאה מקום בקרב חוגים שונים בישראל, והרבה יש לייחס לכך את הפחד והחרדה מכל סטיה מהמקובל, שהיתה אם לכל חטאת על ידי כת הש"ץ וגרורותיו יעקב פראנק שר"י ועוד.
לא ייפלא איפוא, שאף גדולי עולם נתחברו לכתות המתנגדים, ועם ישראל שהחל להתאושש במעט, הוכה שוב ונקרע לחצאין, כאשר מצד אחד ניצב הבעש"ט עם גורי האריות תלמידיו הקדושים ענקי ארץ ומציתים את אש שלהבת הקדושה, ולמולו ניצבה חומה חיה של התנגדות ובהם רבים מגדולי ארץ שלא ירדו לעומק דעתו הרחבה ולא השיגו את האור הגנוז הטמון במאור גדול זה שנתפשט במהרה על ידי תלמידיו הקדושים ממשיכי דרכו הטהורה.
המתנגדים לא נחו ולא שקטו, ורדפו את החסידים בכל מיני דרכים, והגיעו לידי כך שהחרימו את העדה הטהורה הזאת, ובעקבות זה, קהילות, עיירות ואף משפחות שלימות נקרעו לגזרים.
ההשכלה
על רקע נוח זה לכוחות הרע-צצה גם תנועת ההשכלה הארורה, ובעת שהתגברו חילוקי הדיעות בין החסידים והמתנגדים על צורת הדרך לקיים את התורה-פעלו הללו לעקור לגמרי את יסודותיה. השכלה חדשה של אינטלקטואלים יהודיים צמחה. למרות שחלק מהם היו בקיאים ביותר בתורה ובהלכה, החשיבו הם בדעתם הנלוזה את הלימודים החיצוניים כבעלי ערך עליון, ואת התורה בדרגה פחותה רח"ל. הם ניסו להציג את גישתם המעוותת כיותר נאמנה לערכים יהודיים אמיתיים מזו של הקהילה השומרת תורה ומצוות, אותה ראו כמיושנת שכבר עבר עליה הכלח.
אנשי התנועה הזאת, שלאחר מכן פורסמו בשם "משכילים", הבינו שמנהגיהם ומעשיהם המקודשים של היהודים, ועמידתם על כל קוצו של יוד ממה שקבלו מסיני ומאבות הדורות, הם שהקנו להם את זהותם היחודית במשך שנים ארוכות בגלות. אך במקום לראות את היחודיות היהודית כבעלת ערך עליון, והיא אשר החזיקה את רציפות הדורות בעם-ראו אותה המשכילים כסיבה לשנאתם של הגויים, וחיפשו כל דרך לעוקרה. מגמתם היתה להפיץ את דעותיהם בין היהודים ולנתק את קשרם לתורה ולמצוות.
ואמנם, אלה שחיפשו הזדמנות לפרוק מעליהם עול תורה ומצוות "קפצו על המציאה" והשתמשו בתנועת ההשכלה כמשען להם בעזבם את היהדות המקורית.
באותם הימים שלט הצאר פול הראשון (תקנ"ו-תקס"א, 1796-1801). הוא כינס את כל שרי המלוכה, מליטא, בלרוס, ואוקראינה (הערים שסופחו תחת שלטון רוסיה), בהם חיו מליוני יהודים והציע לחסל את כל היהודים. גבריאל דירז'שוין, חבר הפרלמנט הרוסי נטל מיד את המשימה הזאת לידיו. הוא התייעץ עם ראשי המשכילים כדת מה לעשו"ת עם היהודים להעבירם מן העולם או לפחות מדתם ומדעת קונם. עצותיהם הנלוזות של המשכילים נכתבו על ידו, והם היוו לאחר מכן את היסודות לגזירות הפונקטין והקאנטאניסטין.
הצאר פול נהרג בשנת תקס"א. והצאר אלכסנדר הראשון, שבא אחריו, ושלט עד שנת תקפ"ה קבע את הבסיס של המדיניות הרוסית כלפי היהודים. בשנת תקס"ב הוא כינס ועד נגד היהודים שמתפקידו היה לקבוע את החוקים כיצד יתנהגו היהודים בתוך רוסיה. הגזירות למעשה בוצעו בשנת תקס"ד. ביניהן, לעקור חיים יהודיים לגמרי, לגרשם מכל מקומות פזוריהם ולרכזם למקום אחד שנקרא "תחום מושב". הרב יהיה "רב מטעם הממשלה". וכן נאסרו השפות אידיש ולה"ק להופיע על מסמכים רשמיים. היהודים ייאלצו ללמוד לימודי חול, ויתגייסו לצבא הצאר וכו' וכו', והן הן גזירת הפונקטין שהחרידו את עם ה' שהגיע לאזנם כי הנה הם מתחוללים לבוא (כדלהלן). מטרתם היתה להשוות את היהודים עם שכניהם הגויים ולהפוך את עם ישראל ככל הגויים.
סופרים ופילוסופים גויים שהושפעו ע"י רעיונות אויליים אלה, הצטרפו למסע "שחרור" היהודים מ"דעותיהם הנושנות", ותיכננו איך לשתף את היהודים בעבודות יצירה ולכלול אותם בחברה של ארצם המארחת. אולם התנאי שנלוה לכך גילה את מזימתם השפלה. כדי להפוך לאזרחים שוים מן השורה-קבעו-עליהם לטשטש את כל סימני ההיכר שהבדילו אותם מהאוכלוסיה הכללית, ושיקבלו על עצמם את תרבות המדינה: עליהם לגלח את הזקן, להוריד את הפיאות, לוותר על מלבושם המסורתי ולהפסיק לדבר בשפת האידיש. הם פעלו להרחיקם ממשלח ידם עמו התעסקו עד עתה; מסחר ותיווך, לחנך אותם מחדש, ולחשוף אותם לתרבות חילונית. או אז יתקבלו כאזרחים שווים, בעוד שתפקידם של הרבנים יוגבלו ל"ענינים רוחניים בלבד". השפות אידיש או לשון הקודש לא יופיעו יותר במסמכים רשמיים. יהודים בעלי תפקידים אזרחיים יוכרחו לעזוב את מלבושם המסורתי. מצד שני השפיעו עליהם הטבות תרבותיות, כשהמטרה הסופית היתה לכפות תרבות גויית על היהודים דרך חינוך חובה, גיוס חובה וכו'.
אגב, כדי לעמוד היטב על גודל ההרס והחורבן שהיו טמונים בשיטה הקלוקלת של ההשכלה וגרורותיה, יש לעיין בכתביו של מוהרנ"ת כעבור שנים, כיצד הוא מבטא את הרעה הנוראה הלזו בעת שהוא מרתיע בכתביו להתרחק מהם ומהמונם, הוא שופך את לבו יחד עם הדיו. מקובל שכך קיבל מרבו, רבינו מוהר"ן, שכל אימת שיזדמן לו לכתוב בעניני האמונה הקדושה והטהורה, וכן נגד כל שינוי מהמסורה לנו מסיני, לא יחסוך במילים אלא ישפוך את כל עטו, כדי להזהיר את ישראל שיתרחקו מהם כמטחוי קשת שזהו היסוד לכל הכפירות והאפיקורסות וההתדרדרות בקרב עם קודש.
מקובל מפי תלמידי מוהרנ"ת, שכידוע היו פניו של מוהרנ"ת לוהטות ובוערות תמיד לאביו שבשמים, שעקב כך היתה אדמומית תמידית נסוכה עליהם, אולם בעת שהיה יושב וכותב נגד המשכילים והמחקרים, היו משתנים פניו מאדמומיות עזה לחורון כשלג, כמעט לבלי הכר מרוב צער ועגמת נפש שהיה בלבו כנגד מרשיעי ברית אלו. אף יצא לאור קונטרס מיוחד בשם "מכניע זדים"-ליקוט מכתביו של מוהרנ"ת בנדון זה (לפי דעה אחת כתב מוהרנ"ת גם את הקונטרס "קנאת ה' צבאות"-מאמרים נוטפי אש וגפרית נגד ההשכלה ומנהיגיה).
* * *
אמנם עדיין בעת ההיא טרם בוצעו למעשה הגזירות, אולם ברבות הימים השפיעו גזירות הללו שנגזרו על ידי רשעי הגויים בסיועם של רשעי ישראל השפעה רבה על חייו של מוהרנ"ת ועל אופן מלחמתו להחדיר אמונה תמימה בקרב עם קודש.
* * *