אור ברסלב
באש ובמים פרק ב - מולדתו-נמירוב

באש ובמים

פרק ב - מולדתו-נמירוב

פרק א - הפגישה

עיר ואם בישראל

מוהרנ"ת נולד בעיר נמירוב שבאוקראינה, ביום שבת קודש, חמישה עשר לחודש שבט, שנת תק"ם (1780).

נמירוב, עיר מולדתו של מוהרנ"ת, ממוקמת באיזור ויניצה שבאוקראינה. עד שנת תקנ"ג (1793), עד מלואת לו שלוש עשרה שנה, היתה כל אוקראינה נתונה עדיין תחת שלטון מלכות פולין.

מעודה היתה נמירוב עיר גדולה לאלקים, מבצר חשוב של תורה ויראה רבות בשנים. בפנקסיהם של כותבי תולדות עם ישראל, קיימות רשימות של התישבות יהודית באזור ההוא עוד משנת ש"ס (1500). בשנות ה-ש"צ (1630), תקופת השיא של חיי התורה בפולין, זכתה נמירוב, והגאון הקדוש רבי יום-טוב הלר, בעל ה"תוספות יום-טוב" על המשניות, תלמידו של ראש כל בני הגולה המהר"ל מפראג-פרש עליה את חסותו, בכהנו בה פאר כרב ואב"ד. מאוחר יותר נטל את עטרת הרבנות בנמירוב, הכהן הגדול, הרה"ק רבי יעקב יוסף מפולנאה, מגדולי וזקני תלמידי קדוש ישראל הבעש"ט, ראשון למפיצי אור החסידות בכתב, בספרו הנודע "תולדות יעקב יוסף" ועוד.

ימי הפרעות

מצוקות ישראל באותה חבל ארץ, החלו באביב של שנת ת"ח (1648), אז נטל לעצמו הרשע העריץ, בוגדן חמלניצקי ימ"ש, את רסן השלטון על כנופיות הקוזקים האוקראינים הארורים, והסיתם למרד מזויין נגד ממשלת פולין. לא ארך זמן רב והצבא הפולני האדיר קרס, ואנדרלמוסיה שררה בכל. החלה התקוממות כללית בכל רחבי האיזור ההוא. קבוצות של איכרים חסרי תרבות מוסתים צעדו בהמוניהם מעיירה לעיירה ומכפר לכפר, התנפלו על יושביהם כשהקרבנות הראשונים כתמיד הם היהודים, רבבות רבבות של נפשו"ת מישראל ניתנו אז להריגה, והובלו כצאן לטבח במיתות שונות ומשונות ואכזריות. רבים נסו מנוסת חרב ונפוצו לערים הקרובות, כן הגיעו פליטים רבים לנמירוב, בקוותם לקבוע להם את העיר הזאת להם למקלט, היות ועיר זו היתה עיר מבצר מוגנת היטב. בהגיעם לנמירוב לא האמינו הפליטים כי יבוא צר ואויב לתוך עיר מצודה זאת. אולם למגינת הלב פרצו הקוזקים הארורים גם לעיר זו, ובשיתוף פעולה עם התושבים האוקראינים, טבחו כששת אלפים יהודים. ותהי זעקה גדולה וקול שבר נורא לאלקים.

הפוגרום האיום הזה בנמירוב הפך לסמל לסבל העם היהודי בתקופת עריצותו של חמלניצקי, ולשם כך נקבע בכל רחבי העולם היהודי יום כ' סיון כיום צום ותענית לדורות, ואמירת סליחות על השחיטות הנוראות שהתחוללו שם, שהשפיעו השפעה קשה על כל האזור.

בתקופה ההיא כיהן ברבנות נמירוב הגאון רבי יחיאל מיכל הי"ד, שנהרג על קידוש ה', עליו ייסדו תפילת "אל מלא רחמים" ע"פ א"ב (נדפסה בהרבה סידורים).מורינו הרב רבי אברהם שטערנהארץ זצ"ל, נכדו של מוהרנ"ת, נהג לאמרה בקול רם ובהתעוררות ביום כ' סיון (יצויין כי מוהרנ"ת עצמו מתייחס ליום זה בספרו "ליקוטי הלכות" הל' החובל בחבירו ג: ז-ח, ועוד).

אולם לא לעולם חוסן, גם יומם של הקוזקים העריצים הגיע, השלטון הצליח איך שהוא לדכא את מרד הקוזקים, ובאזור החלה לשרור שלוה יחסית.

היהודים התחילו אט אט לבנות את חייהם מחדש. כבר בשנות תק"ל אנו מוצאים ברשומות שתושבי נמירוב היהודים מנו שבע מאות נפשו"ת שנותרו לאחר שנות הזעם, הם שיקמו את חיי הקהילה ואף זכו לבית כנסת גדול ומפואר משלהם שנבנה בתחילת שנות התק"ם, אשר התפרסם ביופיו ותפארתו.

אודות בית הכנסת זה מקובל סיפור נפלא: הגרף השליט בעיר ההיא היה הגרף פוטוצקי הידוע. באחד הימים החליט לבנות עבור התושבים הנוצריים, על אחד ההרים הסמוכים, מנזר יפה ומפואר שיפליא עיני כל רואהו. הוא השקיע הון רב ברכישת עצים ואבנים מעולים ומשובחים ביותר עבור הכנסיה. אולם כשהחלו הפועלים לחפור בהר לצורך הנחת היסודות, נפערו חללים בהר והללו נפלו לתוכם אחד אחד. הדבר חזר ונשנה על עצמו, חופרים ונופלים, חופרים ונופלים וחוזר חלילה. הגרף החל לחקור ולהתעניין לסיבת הדבר המסתורי הזה, ולבסוף נודע לו כי במקום הזה היה קיים אי פעם בית הכנסת יהודי ונהרס על ידי חמלניצקי וחבר מרעיו. הגרף התרגש מאד מהעובדא המופלאה הזאת, ובאותה שנה תק"ל (1770) בעצם יום חג השבועות הופיע הגרף בבית הכנסת, והביע את התנצלותו לפני הקהילה היהודית, ובו במקום הודיעם כי הוא תורם את כל חמרי הבניה היקרים עבור בניית בית הכנסת חדש ומפואר. ואמנם באותו מקום הוקם בית הכנסת המפואר שהתנוסס רבות בשנים בנמירוב העיר.

משפחתו

עברו עוד עשר שנים, ובשנת תק"ם (1780), בט"ו בשבט, נולד מוהרנ"ת, בן בכור לאביו הנגיד רבי נפתלי הירץ שטערנהארץ, ולאמו מרת חיה לאנע.

אביו הצעיר (שהתחתן בגיל 13 כנהוג בימים ההם) ר' נפתלי הירץ, נחשב לאחד מנגידי העיר וחשוביה, הוא היה סוחר עשיר ומכובד. מסחריו הסתעפו אף מחוצה לעיר. בצותא עם עוד שני שותפים הקים רשת של שלושה בתי מסחר גדולים, האחד בעירו נמירוב, ואילו השנים הנותרים בעיר המסחר ברדיטשוב ובעיר הנמל המרכזית אודסה, מהם הוציא את פרנסתו בכבוד ובריוח.

יצויין כי על אף שר' נפתלי הירץ היה טרוד למעלה ראש במסחריו, יקדה בו אהבת התורה, הוא קבע לעצמו, חק בל יעבור, עתים לעסוק בתורה, ומעודו לא עבר עליו יום מבלי להגות בגמרא, ועוד כמה סדרים קבועים של תורה. כן היה מסיים מידי שבוע את כל המדרש על הפרשה השבועית (ראה שיח שרפי קודש ג' ק"מ).

מלבד מוהרנ"ת, נולדו לאביו עוד שלושה בנים ובת אחת.

זכרון יום המיתה...

מיום עמדו על דעתו, היו מחשבותיו של מוהרנ"ת נתונים כל הזמן לחשוב חשבונו של עולם, ולתת לב לתכליתו הנצחי. זכרון יום המיתה המוזכר בחז"ל כעצה להתעוררות של תשובה- לא מש מנגד עיניו. עוד בהיותו ילד רך בשנים כבר החל לחיות עם תחושה זו, שיבוא יום וישיב את נשמתו לבוראו ויצטרך למסור דין וחשבון על כל מה שעשה בימי חייו, והיא אשר עוררה בו את ההחלטה לא לאבד רגע אחד, כאשר כל עתותיו בכל ימי חייו מוקדשו"ת אך ורק לתורה ותפילה ועשיית הטוב לפני הבורא יתברך, וזכרון יום המיתה מלוה את כל דרכיו.

* * *

בהקשר לכך מסופרת העובדא הבאה: סבו ר' יצחק דנציג, היה מיושבי כותל המזרח של בית המדרש עם שאר זקני ונכבדי הקהילה. בילדותו נהג מוהרנ"ת לשהות שם במחיצת הזקנים, והללו אהבו להשתעשע עמו. באחד הימים, בהגיעו לבית המדרש, שם הילד לב להעדרו של אחד הזקנים זה כמה ימים.

"היכן הוא היהודי הזקן הזה?"-שאל הילד לסבו.

"הלה הסתלק ונפטר לבית עולמו"-השיב הסבא. כשמוהרנ"ת לא הבין את משמעות המילה 'נפטר'-הסביר לו הסבא ר' יצחק, שבעת שהחיים מסתיימים, מתים, ואז נקברים ונטמנים בעפר...

"זה תכלית כל החיים?!", קרא הילד נרעש ואחוז תדהמה "ואם אכן כן הוא, מה היא באמת התכלית מכל מאוויי העולם הזה"?...

שאלת השאלות...

שאלה זו הפכה מאז לשאלת חייו של מוהרנ"ת... היא לא נתנה לו מנוח, וניקרה תדיר במוחו... החיפוש אחר תשובה לשאלה זו בא לידי ביטוי בהתעמקותו בתכלית החיים האמתית שהיא רק תורה ותפילה ועבודת ה', עד שהיא הביאה אותו אל פתחה של תורת רבו ודרכו הטהורה, שבה מצא פתרון לשאלת חייו ותכליתם---

אך כל זמן שלבו עדיין לא בא אל סיפוקו, דרש ודרש, חיפש וחקר, וכבר בילדותו היה למבקש ה'.

בתום וביושר

משפחתו של מוהרנ"ת היתה כאמור אמידה ובעלת אמצעים, הם חיו את חייהם בנוחיות מירבית והרחבת הדעת, כך שמוחו של מוהרנ"ת פנוי היה להתרכז בלימודיו ולעלות במעלות התורה.

מעודו, עוד בהיותו ילד קטן התמיד מאד בלימודיו, ותמיד היה חוזר ומשנן לעצמו את הגמרא דף אחר דף. הוא התבלט מאד בהתמדתו ושקדנותו על יתר חבריו ב"חדר". אף מיוחד במינו היה בדרך לימודו. בעוד שהמעולים שבילדי החדר הראו את כוחם וחילם בפלפולים וחיפוש אחר קושיות ושאלות, שלא אחת סטו מהדרך הישרה- מוהרנ"ת נמנע מכל זה, לימודו היה בפשטות ובהבנה ישרה. "מה אעשה שאין לי קושיות?" היה מתנצל כל אימת שהעירו לו על אופן לימודו הישר... המלמד שיבח את גישתו הישרה של מוהרנ"ת בלימוד ואמר: "אני מעדיף את תרגומו הפשוט של נתן על פני שאלות המפותלות של שאר הילדים" ולבסוף, מתוך פשטותו וישרותו העקבית בלימוד, הגיע לעמקות וגאונות, וזכה לכח מיוחד לחדש חידושין דאורייתא.

היה זה איפוא הגרעין הראשון שהצביע על מהותו של מוהרנ"ת, שאחת מתכונות נפשו, והחשובה שביניהם, היתה התמימות והפשיטות ודרישת האמת, שבאמצעותה הגיע למה שהגיע

* * *

בקשרי שידוכין

בשנת תקנ"ב (1782), בהיותו בן שתים עשרה שנה, כבר נתפרסם מוהרנ"ת בכל האיזור ההוא כלמדן מופלג, עד שדבק בו הכינוי "העילוי מנמירוב". אז שידך אותו אביו למרת אסתר שיינדל ע"ה, בתו של אחד מגדולי הדור ההוא, הלא הוא הגאון המפורסם רבי דוד צבי אוירבך, שהיה מכונה ע"י בני דורו "ר' דוד צבי הגדול" (דער גרויסער ר' דוד צבי) רב ואב"ד המחוזות שריגראד, קרמניץ, מאהליב ועוד.

אודות קשרי השידוך עם מוהרנ"ת התבטא פעם חותנו הגדול: "הציעו לי אולי למדנים יותר גדולים ממוהרנ"ת אולם לקחתי אותו לחתן כי ראיתי שיש לו שְׁכֶם יָפֶה" (שיח שרפי קודש א'-תרט"ו).ר' מיכל, נכד מוהרנ"ת, ביאר התבטאות זו על דרך 'ויט שכמו לסבול', עול תורה ועבודה.

החתונה התקיימה בשריגראד אחר ט' באב שנת תקנ"ג.

"רבי דוד צבי הגדול"

חותנו של מוהרנ"ת "ר' דוד צבי הגדול", נערץ ונקדש היה על כל תושבי הערים והעיירות בכל האזור ההוא, וזאת עקב גדלותו המיוחדת בתורה ויראה, מוהרנ"ת היה מפליג מאד ברום גדולתו, ולפני התקרבותו לרבינו לא היה יכול להעלות בדעתו שאי מי יכול לעלות בצדקותו על חותנו (כדלהלן), ומחשבה זו הגה מוהרנ"ת בעל המוח הגדול, אשר מעודו רכש השגה נרחבת בצדיקים.

גזע קודש מחצבתו

אביו של ר' דוד צבי, איש קדוש היה, גאון בנגלה ובנסתר-הלא הוא הגאון רבי אריה לייביש אב"ד דקהילת סטניסלב. בעל יחוס גדול היה ר' דוד צבי. בקונטרס "גדולת דוד" מובאים פרטי יחוסו:

"הרב הגאון רבי אריה לייביש (אביו של ר' דוד צבי) אב"ד דקהילת סטניסלב, בעל היחוס המפואר ממשפחות רבנים ומורי הוראה בישראל מדורי דורות. נשא לאשה את האשה הצדקנית מרת לאה רייזל בת הרב הגאון רבי משה מלמברג, נכד רבי יצחק הלוי, ואחיו של ה"טורי זהב". שבע בנות נולדו להם, ובן יחיד שהצטיין בקדושתו היתירה ובפרישותו, הלא הוא הרב הגאון רבי דוד צבי".

אודות לידתו של בנו יחידו ר' דוד צבי מובא בספר "ברכה משולשת":

ר' אריה לייביש מבורך היה בבנות, אך לבן זכר לא זכה עדיין. פעם אחת נפגש עם הבעל שם טוב, אשר הבטיח לו בן זכר, אך הוסיף עמו תנאי לכך שיכבדנו ב"סנדקאות" ויעניק לו את הזכות לקריאת השם לרך הנימול. אך ר' אריה לייביש שהיה בעצמו מקובל אלקי, היסס. הוא פנה ואמר לבעש"ט: הייתי כבר בכל היכלי הנשמות, ולא מצאתי שם בן זכר עבורי...

אכן צודק הינך-השיב לו הבעש"ט-אך מכיון שבשבילי מצויים שנים, מעניק אני לך אחד מהם...

שמחה עצומה אחזה את ר' לייביש ואשתו לשמע הדברים המפורשים היוצאים מפה קדשו של הבעש"ט. ומאז ועד יום לידת הבן, עסקו ר' לייביש ואשתו בעבודות מופלגות ובתעניות. לתקופת השנה נולד להם בן זכר.

בלידתו נתמלא הבית אורה. הבעש"ט אכן נתכבד בסנדקאות, ושם הילד נקרא בישראל "דוד צבי" כפי רצון קדשו של הבעש"ט.

"כאשר בגר, ארס לו לאשה את בתו של הרב הגאון רבי אהרן הכהן מבראד, נכדו של הגאון רבי נפתלי כ"ץ בעל מחבר ספר "סמיכת חכמים" ולמעלה בקודש...

תורה מעולם העליון

ר' דוד צבי אוירבך לא זכה לשמוע הרבה תורה מפי אביו הגדול בחיים חיותו, מפני שהתייתם בגיל צעיר מאד, אך טרם היה סיפק בידו לחוש בגודל האבידה, התרחש אצלו דבר על- טבעי: אביו הקדוש היה מופיע אצלו מן העולם העליון ולימדו תורה מידי יום ביומו. שנים מספר נמשכה התגלות זאת, עד שהדבר נתגלה ברבים, ובאותו יום פסקה הנשמה להופיע אצלו.

ומעשה שהיה כך היה:

כשהגיע לפרקו השתדך ר' דוד צבי עם אחת מהמשפחות החשובות בבראד. ובהיותו שם נפגש עם חכמי בראד, הגאונים הנודעים שרשמו פרק מזהיר בתולדות עם ישראל הידועים בכינוי "חכמי הקלויז דבראד". ר' דוד צבי נתכבד אז לומר בפני הגאונים הללו פלפול בתורה. הוא התייצב ואמר פלפול שהפליא מאד את השומעים. הם נשתוממו לדבריו המופלאים שלא שמעו כאלה עד היום, וחקרו אותו למקור תורתו. ברוחב בינתם הבינו שדברים בגו.

הדרשן הצעיר השיב בתמימות כי שמע זאת מאביו הנפטר המתגלה אליו מידי לילה בלילה...

מאז פסק אביו להתגלות אליו.

אמו הצדקנית, שאף היא שהתה עמו אז בבראד לצורך השידוך, חקרה אותו לפשר דבר: "העשית חלילה עוול כלשהו שכך ארע לך?".

"אינני יודע" השיב הבן "איני מוצא בי עון".

כאשר שבו לסטניסלב הלכה אמו להשתטח על ציון בעלה הקדוש ר' אריה לייביש. היא געתה שם בבכי, וביקשה שיגלה לה מדוע פסק מלבוא ולהשפיע תורה על בנו. הצדיק הופיע אל זוגתו בחלום הלילה וגילה לה סודם של דברים: חלילה לך לחשוד את בנינו היחיד כי קדוש הוא... קבלתי רשו"ת ללמוד עם הבן אך ורק בהסתר, אך מכיון שנודע הדבר-אין לי רשו"ת יותר לעשו"ת כן, אך מודה אני לה' על שזיכני ובני למד רוב חכמתו ממני...

אולם כמובן שביקורים אלו של נשמה מלעילא שלימדה אותה תורת אמת, שרק יחידים זוכים לכך, חרטו חריט עמוק בנשמתו, והוא המשיך לעלות ולהתעלות בתורה ויראה טהורה, עד שגדל מאד, והיה לאחד מגדולי דורו הן בתורה והן ביראה שקדמה לחכמתו.

תורה ויראה

קדושתו והתייגעותו הרבה בתורה של ר' דוד צבי, היו לשם דבר. סיפורים מדהימים אודות יראתו וקדושתו היתירה התהלכו מפה לאוזן. במשך ארבעים שנה רצופות לא ישן ר' דוד צבי על מיטה, הוא רק נמנם מדי פעם לזמן מועט, בהשענו על שלחנו כאשר נר דלוק תחוב בין אצבעותיו, ואז ברגע ששלהבת הנר התקרבה לידו, הוא התעורר ומיד המשיך ללמוד.

זהירותו הרבה והקפדתו במצוות נטילת ידיים, אף היא היתה נדירה (כפי הידוע שמו גדולי הצדיקים מצוה זו עטרה לראשם-מטעמים הידועים להם). במשך ימות החול לא אזר עוז בנפשו ליטול ידיו לאכילת סעודה של פת, עקב ההלכות חמורות התלויות במצוה זו, ובכדי להחיות נפשו לא היה אוכל בימות החול כי אם מיני מזונות הפטורים מנטילת ידיים, ורק לכבוד שבת היה ר' דוד צבי אוכל כזית פת חלה לאחר שנטל את ידיו עם כל חומרות ודקדוקי ההלכה (אבני"ה ברזל).

ר' דוד צבי היה לגדול פוסקי ההלכה לכל רחבי איזור פודוליה, והכל סרו למשמעתו, והכל החשיבוהו לצדיק מופלא ואיש קדוש כפי אשר העיד עליו גם חתנו מוהרנ"ת.

אליהו הנביא רוקד לפניו

שמו של ר' דוד צבי נערץ היה אף על גדולי הדור מבאי בית מדרשו של הבעש"ט.

וכזאת יסופר: מנהגו של ר' דוד צבי בהיותו מרא דאתרא במאהליב, לקבל תמיד את כיבוד ה"סנדק" בכל ברית מילה שנערך בעיר. פעם כשנולד לאחד מתושבי העיר בן, ומחמת שמרא דאתרא רבי דוד צבי נסע אז מהעיר, כיבדו בסנדקאות את הרב הקדוש רבי ברוך ממז'יבוז' שביקר אז בעיר, אולם רבי דוד צבי חזר בהפתעה מנסיעתו. לא ידע אבי הבן לשית עצות בנפשו כיצד לנהוג, והלך ושאל את דייני העיר מה לעשות. פסקו הדיינים שמחמת שרבי דוד צבי הוא רב העיר, "מרא דאתרא", הרי שכיבוד זה מגיע לו, ולא לרבי ברוך, על אף שכבר כיבדו אבי הבן, וכן הוה.

כשהלך רבי דוד צבי לברית, עבר דרך בית משכנו של רבי ברוך'ל, וכשראהו רבי ברוך'ל עובר, ענה ואמר בלה"ק: "וואס קען איך טאן אז אליהו הנביא טאנצט איהם פאר זיינע פאנטאפיל" (וכי מה אפשר לי לעשות, והרי אליהו הנביא רוקד לפני נעלי הבית שלו) (שיח שרפי קודש א'-תשפ"ד).

הציץ ונפגע...

ואמנם בתקופה מסוימת נמשך ר' דוד צבי בעצמו לחסידות. הוא ביקר אצל הרה"ק רבי פנחס מקוריץ, ועבודותיו הקדושו"ת והנעלות כאחד מיחידי הדור (כאשר העיד עליו רבינו) הפליאו אותו מאד. אולם הוא הבחין שחסידיו של אותו צדיק דיברו נגד דרכו של הרה"ק רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב.

כמו כן נסע להרה"ק מזלוטשוב, ואף שם יצא מלא התפעלות מרום עבודותיו בקודש הנעלות, אך שוב ראה את גישתם השלילית כלפי רבי פנחס מקוריץ וחסידיו.

או אז נענה ר' דוד צבי ואמר:

"זה שולל את זה וזה שולל את זה. ואני אומר ששניהם צודקים!..." ומאז הרחיק את עצמו מהחסידות בתכלית הריחוק, והפך למתנגד מובהק לדרכי החסידות בכללותם.

התנגדות לחסידות

התנגדותו לחסידות התעצמה והגיעה לידי כך, עד אשר מדי יום ביומו נהג לדבר ולהזהיר את בני ביתו שיתרחקו מדרך זו.

מעניינת ביותר היא התבטאותו של רבינו מוהר"ן אודות חותנו של מוהרנ"ת והתנגדותו לחסידות: "חותנך הוא צדיק"-אמר למוהרנ"ת וכשמוהרנ"ת התפלא על כך, כי הרי היה מתנגד- אמר לו: "אכן צדיק הוא, אך בעבוד התנגדותו יפרעו ממנו" (ראה אבני"ה ברזל אות א').

העיר שריגראד עצמה היתה מבצר של התנגדות לחסידות. הרה"ק ר' יעקב יוסף מפולנאה כיהן שם כרב העיר כמה שנים לפני כן, עוד טרם התוודעותו לדרך הבעש"ט. בעת תקופת כהונתו נסע ר' יעקב יוסף אל הבעש"ט בפעם הראשונה, ומיד נקשר אליו בעבותות האהבה. אולם כשהוא חזר לעירו, והחל לנהוג לפי דרך החסידות, כפי ששמע מרבו החדש-לא מצא הדבר חן בעיני התושבים, שהיו מולעטים בהתנגדות, והחלו להציק לו ולרדפו, עד שנאלץ לעזוב את כהונתו בעיר, ולעבור למקום אחר.

מוהרנ"ת התגורר איפוא אצל חותנו בשריגראד בתקופה של למעלה משנתיים ימים: מנשואיו בשנת תקנ"ג עד סוכות תקנ"ה (1793-1795).

בתקופה ההיא עלה ונתעלה ונתקדש בסילודין, כאשר כל מעייניו נתונים ליגיעה עצומה בתורה, ונפשו צמאה, דורשת ומבקשת את ה'.

תורה בטהרה

בעת ההיא, בתקופה הראשונה לאחר נשואיו למד מוהרנ"ת בבית התלמוד של חותנו, יחד עם עוד צעירים תלמידי חכמים מופלגים, ביניהם גיסיו החשובים לוקחי בנותיו של חותנו ר' דוד צבי, ונחשב אז לגדול ועצום בתורה ובמכמניה ומיוחד בשקדנותו הבלתי מצויה.

ר' דוד צבי היה כל כך נערץ ע"י מוהרנ"ת בתקופה זו, בראותו את גודל עוצם קדושתו ופרישותו היתירה. הוא ראה בו שלימות מיוחדת, שלדעתו היתה נדירה אף בדורות קדומים, גם בדורו של משה רבינו. 1

במעלות התורה

מוהרנ"ת המשיך בלימודיו בהתמדה רבה, כאשר לכך יש לצרף את כשרונותיו המעולים ומוחו החריף, וזאת תחת חסות חותנו הגאון, שם נוצלו כשרונותיו עד תום. חותנו הקדיש לו תשומת לב מיוחדת, והוא אמנם רוה מלוא הכף נחת מחתנו הלמדן, והשתעשע עמו בכל עת מצוא בדברי תורה. ברבות השנים ראה ר' דוד צבי בחתנו השקדן העצום והחריף את הראוי למלא את מקומו ברבנות, וככל הנראה, כעת בחסותו בצלו, כבר החל להכינו לכך הלכה למעשה.

הוא עלה למדרגות רמות ונעלות בתורה, ורכש ידע מקיף בגמרא ובפוסקים כאחד מהגדולים אשר בארץ.

חותנו חפץ מאד, כבר בחייו, למסור בידי מוהרנ"ת חלק ממחוז רבנותו, וכדי להכשירו לכך ולהכניסו בענינים הלכה ולמעשה, היה משוחח עמו שעות ארוכות בתורה ואף גם הורהו דרך ההוראה. בין היתר הזהירו להתרחק מ"כת" החסידות שאינה לפי רוחו.

עוד בהיותו בבית אביו, גדל מוהרנ"ת באוירה עוינת לחסידות. בני משפחתו כשאר בני הסביבה ההיא מתנגדים נמרצים היו לתורת הבעש"ט ודרכו הטהורה. ועתה, בבית חותנו, עם שיחותיו היום-יומיות נגד החסידות, אך טבעי היה הדבר כי יימשך אחר סביבתו ואף הוא כמותם ימשיך בדיעה זו.

חשבונו של עולם...

לכאורה יושב לו מוהרנ"ת על התורה ועל העבודה בחברתם של לומדי תורה ומתחמם לאורם, כשעל הכל מנצח חותנו הדגול, ונפשו שקטה ושלוה עליו. אך לא כן הדבר... לבו ונפשו של מוהרנ"ת נמשכים למקום אחר, הוא אינו מוצא מנוח לנפשו, מוחו העמוק כמו לבו הרחב יכולים לקלוט הרבה יותר, והוא חש היטב כי עדיין חסר לו... ה"מבקש" הצעיר אינו מוציא את הסיפוק המלא מתוך לימודו ותפילתו, וככל כמה שהוא עולה ומתעלה בתורה ועבודה, גובר בו הצמאון פי כמה למשהו יותר גדול יותר נעלה... נפשו סוערת בקרבו... לומד הוא למעלה מן המידה, עובד הוא את ה' עבודה רבה, אך בטבעו הוא "בעל מחשבה" וכל אימת שהוא מחשב חשבונו של עולם, הוא יוצא נסער יותר, צמא יותר, ואינו מסוגל בשום פנים ואופן להגיע לשלוה פנימית... הוא אמנם מנצל כל רגע מרגעיו להתעלותו הפנימית, אך שאלת נפשו מציקה לו, אותה שאלה הבוערת בקרבו מיום עמדו על דעתו: "מה היא התכלית האמיתית הפנימית יותר של החיים עלי חלד, ומה הוא יכול לעשו"ת יותר כדי להגיע אליה?!---"

* * *

תוכן העניינים

באש ובמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה