פרק ג - עולם סוער · הבעש"ט ומתנגדיו
או אז נתגלה אורו הגדול של קדוש ישראל ומושיעו מרן הבעש"ט זי"ע, והוא אשר נטל על עצמו לגדור הגדרים ולעמוד בפרץ, כשעמו הבשורה הגדולה להפיח רוח חיים ולהרעיף טל תחיה על לבות בני ישראל הנאנקים בשבי הגלות והיצר.
גדולי הדור ההוא שראו את הופעת אורו של רבינו ישראל בעש"ט כהצלה לעם ישראל נענו ואמרו: כאשר חפצים להעיר את המתעלף, קוראים בשמו, ועל ידי כך הוא מתעורר מעלפונו. עם ישראל היה שקוע בעלפון כבד, ואז כביכול הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו דאג לעוררם, וקרא בשמם "ישראל", ומאותה הקריאה נאצלה נשמתו הגדולה של רבי ישראל בעל שם טוב, מושיען של ישראל.
אולם הסטרא אחרא לא שקטה גם היא, ומיד עם התגלותו הקימה נגדו חומה בצורה של התנגדות, שמצאה מקום בקרב חוגים שונים בישראל, והרבה יש לייחס לכך את הפחד והחרדה מכל סטיה מהמקובל, שהיתה אם לכל חטאת על ידי כת הש"ץ וגרורותיו יעקב פראנק שר"י ועוד.
לא ייפלא איפוא, שאף גדולי עולם נתחברו לכתות המתנגדים, ועם ישראל שהחל להתאושש במעט, הוכה שוב ונקרע לחצאין, כאשר מצד אחד ניצב הבעש"ט עם גורי האריות תלמידיו הקדושים ענקי ארץ ומציתים את אש שלהבת הקדושה, ולמולו ניצבה חומה חיה של התנגדות ובהם רבים מגדולי ארץ שלא ירדו לעומק דעתו הרחבה ולא השיגו את האור הגנוז הטמון במאור גדול זה שנתפשט במהרה על ידי תלמידיו הקדושים ממשיכי דרכו הטהורה.
המתנגדים לא נחו ולא שקטו, ורדפו את החסידים בכל מיני דרכים, והגיעו לידי כך שהחרימו את העדה הטהורה הזאת, ובעקבות זה, קהילות, עיירות ואף משפחות שלימות נקרעו לגזרים.