פרק ב - מולדתו-נמירוב · זכרון יום המיתה...
מיום עמדו על דעתו, היו מחשבותיו של מוהרנ"ת נתונים כל הזמן לחשוב חשבונו של עולם, ולתת לב לתכליתו הנצחי. זכרון יום המיתה המוזכר בחז"ל כעצה להתעוררות של תשובה- לא מש מנגד עיניו. עוד בהיותו ילד רך בשנים כבר החל לחיות עם תחושה זו, שיבוא יום וישיב את נשמתו לבוראו ויצטרך למסור דין וחשבון על כל מה שעשה בימי חייו, והיא אשר עוררה בו את ההחלטה לא לאבד רגע אחד, כאשר כל עתותיו בכל ימי חייו מוקדשו"ת אך ורק לתורה ותפילה ועשיית הטוב לפני הבורא יתברך, וזכרון יום המיתה מלוה את כל דרכיו.
* * *
בהקשר לכך מסופרת העובדא הבאה: סבו ר' יצחק דנציג, היה מיושבי כותל המזרח של בית המדרש עם שאר זקני ונכבדי הקהילה. בילדותו נהג מוהרנ"ת לשהות שם במחיצת הזקנים, והללו אהבו להשתעשע עמו. באחד הימים, בהגיעו לבית המדרש, שם הילד לב להעדרו של אחד הזקנים זה כמה ימים.
"היכן הוא היהודי הזקן הזה?"-שאל הילד לסבו.
"הלה הסתלק ונפטר לבית עולמו"-השיב הסבא. כשמוהרנ"ת לא הבין את משמעות המילה 'נפטר'-הסביר לו הסבא ר' יצחק, שבעת שהחיים מסתיימים, מתים, ואז נקברים ונטמנים בעפר...
"זה תכלית כל החיים?!", קרא הילד נרעש ואחוז תדהמה "ואם אכן כן הוא, מה היא באמת התכלית מכל מאוויי העולם הזה"?...