באר משה (כריף)· רבי משה כריף
דף סה:
גמ' אמר רבה בדק ופנה וכו' איכא דאמרי וכו' הרמב"ם פ"ט מה' ט"מ השמיט דין זה ע"ש ולא ידעתי למה וצ"ע:
שם מנה"מ אמר ר' יהודא אמר רב אמר קרא לטהרו וכו' עיין לה' מש"ל זל פ"ב מה' טומאת צרעת דין א' עש"ב ומ"ש וז"ל ודבריו הללו דס' עמד ס' לא עמד משנה ערוכה פ"ג דעדיות משנה ז' ובפ"ב דטהרות משנה ב' וכבר הביא רבינו משנה זו פט"ו מה' אבות הטומאה דין ה' וכו' עכ"ל יותר תימא שה' כ"מ עצמו שם פט"ו מה' אבות הטומאה הביא משנה זו ע"ש ונראה דלזה נתכוון ה' מש"ל עצמו שם פט"ו מה' אבות הטומאה ע"ש ודו"ק: עוד כ' ה' מש"ל פ"ב מה' טומאת צרעת וז"ל הן אמת דאי מקרא ילפינן הך דינא דספק נגעים טהור אפשר לומר דכי אגמריה רחמנא למשה וכו' אך מסוגיא דפ' בתרא דנזיר מוכח וכו' והנראה שם מדברי התוס' דלית ליה טעמא דקרא אלא טעמא וכו' משום דהעמד גברא אחזקתיה וכו' וא"כ הדק"ל וכו' עכ"ל ואחר המחילה הראויה דבריו תמוהין דהעמד גברא אחזקתיה נמי מקרא ילפינן לה כדאיתא פ"ק דחולין דף ה' ע"ב הא מילתא דא דאזלינן בתר חזקה ויליף לה מקרא וכ"כ התוס' פ' המדיר דע"ה ע"ב ד"ה ספק וז"ל דהא אמרי' פ"ק דחולין מנא הא מילתא דאמור רבנן אוקי מילתא בתר חזקה ומייתי לה מקרא וכו' עכ"ל ע"ש וא"כ אכתי תירוץ ה' הא' במקומו עומד וצ"ע:
שם אם בהרת קדמה וכו' אמר קרא לטהרו וכו' ואע"ג דלדעת רבינו כל ספיקא דאורייתא לקולא מדאורייתא כדכתי' לעיל דס"ד ע"א מ"מ אצטריך קרא לטהר משום דמיירי שנזקק לטומאה כמ"ש התוס' ד"ה א"ה וכו' והילכך ה"א ניזיל בתר חזקה דטומאה והא דלא הוכיחו התוס' הכי מכח האי קושיא אלא מכח קושית אוקמיה אחזקתיה י"ל משום דלשיטתייהו אזלי דהתוס' הם מכת הסוברים דספיקא דאורייתא לחומרא מדאוריי' כמ"ש הפ"ח י"ד בתחילת כללי ס"ס ע"ש ועיין לחי במס' סוטה פ' כשם דכ"ח ע"א ומיהו לפמ"ש רבינו פ"ט מה' ט"מ דין י"ב דדבר שחייבין על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה אין צורך לזה משום דטמא שנכנס למקדש זדונו כרת ודו"ק: ודע שאחר ימים מצאתי לה' ראש דוד למהר"י אזולאי זצ"ל דע"ז ריש ע"ד שנכנס בקושיא זו ורצה ליישב ע"פ דברי ה' ט"ז דכל דבר המפורש התירו בתורה אין כח ביד חכמים להחמיר ע"ש ואע"פ שסברא זו של ה' ט"ז אינה מוסכמת מהתוס' בכמה דוכתי כמ"ש ה' שע"ה ז"ל הל' יסודי התורה ד"ב ע"ד מ"מ להרמב"ם מיהא לית ליה כתוס' וכה"ג ראיתי לה' שע"ה הל' ט"מ דס"ט סוף ע"ג ד"ה עוד וכו' שיישב דברי רבינו ע"פ סברא זו של ה' ט"ז ע"ש מיהו בעיקר דברי הט"ז עיין לה' שע"ה הל' שופר דפ"ו סוף ע"ד מה שהק' עליו ע"ש:
ודע הא דאצט' למעוטי ספיקא אע"ג דקמי שמיא גליא י"ל אצטריך לדידן כיון דפעמים קדמה בהרת ופעמים קדם שיער וכ"כ התוס' במס' שבת פרק ר"א דקל"ז ע"ב ובתוס' דיומא ריש פ' יה"ך דע"ד ע"א ועיין לתי"ט סוף פ"ד דנגעים משנה י"א ד"ה ואם ספק וכו' בסוף דבריו ע"ש:
שם במשנה בז' דרכים בודקין הזב וכו' הא דאצטריך למתני מניינא וכה"ג פריך ריש פ"ק דכריתות ד"ב ע"ב י"ל היכא דאיכא לשנויי משנינן וכה"ג כתב שם ה' באר שבע ע"ש ושו"ר לה' שושנים לדוד ז"ל שהרגיש בזה ותירץ משום דאי תליית כולן שוה א"ד ע"ש כונתו ר"ל משום דהוי ז' דרכים אין תליית כולן שוה אלא דמראה והרהור תולין בהם עד מעת לעת ושאר הנך תולין בהם כל זמן שמצטער כמ"ש הרמב"ם פ"ב מה' מחוסרי כפרה דין ג' והוא מהתוספתא כמ"ש שם הכ"מ ז"ל ולכך קתני מניינא דהמניין מורה שהם מחולקין דכה"ג משני ריש פ"ק דכריתות דקאמר מניינא ל"ל לומר שאם עשאן בהעלם א' חייב על כל א' וא' כלומר לחלק לחייב על כל א' וא' ועוד תי' ה' ז"ל לדברי הרמב"ם דפסק שם דין ב' דאם הוכה על גבו הוי בכלל קפיצה וכן פסק נמי שם דין ג' דהרואה קרי אינו מטמא בזוב שאחריו ע"ש וא"כ צריך נמי לבדוק אם ראה קרי קודם הזוב וע"כ דלא קתני ליה מתני' משום דהוי בכלל חולה ולכך קתני ז' כלומר אע"ג שלכאורה יותר מז' מ"מ כשתדקדק אינם אלא ז' ואידך כלולים בהם א"ד ע"ש:
שם ובהרהור וכו' לפירש"י במראה שראה שד וכו' הרהור נמי היינו שהרהר בשר וכו' כמ"ש ה' שושנים לדוד אבל לפי' התוס' במראה שראה איש ואשה נזקקין וכו' הרהור נמי שהרהר באיש ואשה וכו' והרמב"ם בפי' המשנה פ"ב דזבים משנה ב' כתב שחשב בענייני התשמיש ואע"פ שאין בדמיונו צורת בריה ידועה וכו' ע"ש ואע"ג דא דאמרינן נן פ"ק דסוטה ד"ח ע"א גמירי דאין יצה"ר שולט אלא במי שעיניו רואות ע"ש צ"ל דוקא לענין עשיית עבירה רה ממש אבל הרהור בעלמא אע"פ שלא ראה ומיהו מדברי התוס' פ' נגמר הדין דמ"ה ע"א ד"ה אלא במה שעיניו רואות וכו' שהק' מהא דאמרינן סוף פ"ק דמגילה כל האומר רחב רחב מיד נקרי משמע דס"ל דאפי' הרהור בעלמא בעי עיניו רואות ומש"ה הוצרכו לשנויי ביודעה ומכירה ע"ש ולפי דבריהם צ"ל דהכא במתני' נמי דהרהר במי שיודעה ומכירה דאל"כ בעינן עיניו רואות ותלמודא נמי סוף פ"ק דמגילה דט"ו ע"א דפריך ר' נחמן אנא אמינא רחב רחב ולא אכפת לי ומוקי לה ביודעה ומכירה ה"ה דה"מ פריך מהא דאמרי' אין יצה"ר שולט אלא במי שעיניו רואות אלא דעדיפא מינה פריך מכח מציאות אבל להרמב"ם הרהור בעלמא לא בעי עיניו רואות והא דקאמר סוף פ"ק דמגילה אנא אמינא רחב רחב ולא אכפת לי אלמא דבעי עיניו רואות אפי' גבי הרהור בעלמא ומש"ה הוצרך לאוקי לה ביודעה ומכירה י"ל דהתם מיירי שההרהור בא מצידה משום שאמר רחב רחב ולכך בעי או עיניו רואות או יודעה ומכירה ודו"ק:
שם שרגלים לדבר וכו' משמע דטעם אונסו דמטמא מכח סברא שרגלים לדבר שבא מחמת זיבה כיון שכבר נזקק לזיבה וק' דבסמוך בגמ' קאמ' משום דאתקש לנקבה ופירש"י מה נקבה אפי' מאונסה וכו' אלמא מקרא ילפינן וכן ראיתי להר"ש פ"ב דזבים משנה ב' שנתעורר בקושיא זו ע"ש וליכא למימר דטעמא דקרא קאמר וכה"ג אמרי' פ"ק דסוטה דף ג' ע"א תנא דבי ר' ישמעאל מפני מה האמינה תורה עד א' בסוטה מפני שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה וכו' ע"ש אלמא דקאמר דטעמא דקרא משום רגלים לדבר דשאני התם משום דבכל התורה כולה בעינן שני עדים ולכך הוצרך ליתן טעם למה בסוטה האמינה תורה עד א' אבל הכא מהיכא תיתי ליתן טעם לתורה ותדע שהרי באשה גופה דילפי' מינה אונס ליכא שום טעם ועיין לתי"ט דמכילתין ד"ה שרגלים וכו' ודו"ק:
רש"י ד"ה בדק ופנה וכו' דמחזקינן בשכונת קברות עכ"ל קאי אקמייתא דשלישי לא מפני קמי קמאי ואין ה"נ דס"ל לרש"י דמ"ש ולא הני תרי מפני וכו' פי' א"ץ שיפנה כמ"ש התוס' ד"ה אמר רבא וכו' וק"ל:
ד"ה ה"ג וכו' ואמאי מפנה להו לישוינהו שכונת קברות שיחזרו למקומן וכו' עכ"ל יש לתמוה דא"כ דצריך שיחזירם למקומן משום שכונת קברות א"כ כ"ש דתקשי ללישנא קמא דקושטא הוא דהוי שכונת קברות א"כ היכי קאמר ולא הני תרי לגבי האי חד והרי צריך שיחזירם למקומן וכ"ת אין ה"נ דפריך גם אלישנא קמא א"כ לא משני מידי עילה מצאו וכו' בשלמא לאיכא דאמרי משני שפיר דלא רצו להחמיר לשוינהו שכונת קברות אבל ללישנא קמא דקושטא הוא דהוי שכונת קברות א"כ הו"ל להחזיר למקומן וכן משמע מפירש"י ד"ה אמר ר"ל וכו' וז"ל כלומר כשנתנה רשות לפנות וכו' עכ"ל משמע דשנויא דתלמודא אינו אלא לאיכא דאמרי דנתנה רשות לפנות וכו' ולכן נ"ל דהני תיבות שיחזרו למקומן וכו' יש למוחקן אלא דפריך לישוינהו שכונת קברות לענין דאסור לפנותו משום דקנה מקומה וכן לענין דבודק מכאן ולהלאה ך' אמה כדקתני במתני' וכמ"ש התוס' ד"ה אמר דבא וכו' לפי אית דגרסי וכו' ודו"ק:
ד"ה ובדק ממנו וכו' ולא קנו מקומן א"ד וכו' מחזקינן נן להו בשכונת קברות וכו' עכ"ל משמע מפי' דהבעיא היא על הנך ג' שמצא כבר אי מחזקינן להו בשכונת קברות או לא ולזה משיב ר' מנשיא דמחזקי' להו בשכונת קברות ולא ידעתי לפ"ז איך מסיים מ"ט אמר ר"ל עילה מצאו וכו' דזה הטעם היינו לטהר אבל ר' מנשיא אדרבא להחמיר קאמר דשכונת קברות היא בשלמא לפי' התוס' א"ש דר' מנשיא דקאמר שכונת קברות עיקר כונתו לטהר לדייק דלא יצטרך יותר לבדוק וכו' וע"ז קאמר מ"ט וכו' אבל לפירש"י עיקר כונת ר' מנשיא להחמיר ומצאתי במקובצת משם הרא"ש שפי' הבעיא כפירש"י ממש ואח"כ כתב ולא גרסינן הכא מ"ט אמר ר"ל עילה מצאו וכו' ע"ש ונראה דגם רש"י לא גריס לה וכן משמע מלשונו ד"ה ה"ג וכו' שלא העתיקה וזה עיקר כונתו שכ' ה"ג וכו' שנתכוון שלא לגרוס הך מ"ט הכא ולפ"ז יש להגיה בדברי רש"י בדבור שאח"ז וכצ"ל בד"ה אמר ר' מנשיא אמר רב ה"ז שכונת קברות כלומר אע"פ וכו' ומ"ש בנתיים מ"ט אמר ר"ל וכו' עד וטיהרו את ארץ ישראל דבור אחר הוא ואין כאן מקומו אלא לעיל בדברי רש"י ד"ה אמר ר"ל עילה וכו' שם מקומו והכל דבור אחד ותחילה פי' עילה צלע וכו' ואח"כ כתב כלומר כשנתנה רשות וכו' ובזה ניחא נמי אמאי המתין רש"י לפ' עילה צלע באחרונה ולא מתחלה אבל לפי הגהתנו א"ש ודו"ק:
והנה עיקר פי' זה דעולה היינו צלע וכו' אינו מבואר כ"כ בדברי רש"י אבל ראיתי לתוס' פ"ב דכתובות ד"ך ע"ב ד"ה עילה שכ' פי' זה מבואר משם ר"ח וז"ל פי' ר"ח צלע ותלו הטומאה באותו צלע והשאר טיהרו עכ"ל אבל רש"י התם פי' בע"א עילה עלילה בעלמא מצאו חכמים והחזיקו בה לתלות עליה ולטהר את א"י וכו' עכ"ל ובמקובצת כתב עוד וז"ל בעלילה מועטת ובסברא קטנה טהרו א"י וכו' ע"ש:
ד"ה ובמראה וכו' ואמר מר מבשרו ולא מחמת אונסו עכ"ל עיין לתי"ט ד"ה בודקין וכו':
ד"ה ואונסו וספיקו וכו' דא"א להם בלא צחצוחי זיבה עכ"ל וצ"ע דבגמ' מוכח דמתני' מיירי אפי בעיניה דקפריך ואפי' ר' יהושע לא אמר אלא משום ציחצוחי זיבה וכו' וכמ"ש התוס' לקמן ד"ה אלימא וכו' ומשמע דאפי' המקשה נמי פשיטא ליה הכי ולכן נראה למוחקו מדברי רש"י וק"ל: ד"ה שרגלים לדבר שלא בא מחמת אונסו וכו' עכ"ל וק"ק דאפי' בא מחמת אונסו מטמא כיון שנזקק לזיבה כדקתני משנזקק לזיבה אונסו וכו' וכן פירש"י להדיא בסמוך ד"ה ברביעית וכו' וז"ל ואפי' אם הוא באונס אין בודקין וכו' עכ"ל ועיין להר"ש פ"ב דזבים משנה ב' וצ"ע:
תוס' ד"ה איכא דאמרי וכו' ושמא כל זה מן ההלכה וכו' עכ"ל לא ידעתי לפ"ז מאי פריך ולשוינהו שכונת קברות שהרי כיון דמהלכה הוא דבאחד לא נתקן שכונת קברות וצ"ע:
ד"ה א"ה וכו' לא אצטריך קרא וכו' עכ"ל והא דקא' מעיקרא מנה"מ וכו' דמשמע דצריך קרא ר' יהודה גופיה הוא דקאמר מנה"מ וכו' וכ"כ הר"ש פ"ד דנגעים משנה י"א ועיין עוד שם באורך:
בא"ד אבל מתניתין דהכא מחלק בין נזקק וכו' כצ"ל:
ד"ה ור' יהושע וכו' ופי' הר"ר יהודא וכו' שת"ק מטמאו מספק ור' יהושע וכו' ודאי מצורע וכו' עכ"ל ונ"מ דהיכא דהוי מצורע מס' אם ספק נגע בטהרות ה"ל ס"ס ולקולא אבל ודאי מצורע אי ס' נגע בטהרות ליכא אלא חד ספיקא וספיקא דאורייח' לחומרא ועוד נ"מ דטמא ודאי שורפין אם נגע בתרומה וקדשים וטמא ס' תולין ועוד נ"מ נמי דמצורע ודאי מביא קרבן אשם לטהרתו ומצורע ס' אינו יכול להביא דאין אשם בא נדבה וצריך שיכתוב נכסיו לאחרים ויביא קרבן עני שהיא חטאת העוף שבאה על הס' ועיין כיוצא בזה לה' מש"ל פ"ב מה' צרעת דין א' ולפי דברי התוס' הללו יתיישבו ג"כ דברי הרמב"ם בפי' המשנה דפ"ד דנגעים משנה י"א דמפרש קיהה לשון מניעה כלומר הרחיק זה הדעת וטיהר וכו' ע"ש וראיתי לה' שושנים לדוד שהק' עליו משם ה' ק"א דא"כ מאי פריך דילמא קיהה וטמא דאם הוא ר"ל לשון מניעה דמנע מדעת ת"ק פשיטא דר"ל טהור דהא ת"ק קאמר טמא ע"ש מה שנדחק והשתא לפי דברי התוס' הללו יתיישב דפריך דילמא דמניעה על הס' וס"ל ודאי טמא מיהו ק"ק על דברי התוס' הללו דהיכי שייך לומר דר' יהושע טמא ודאי שהרי כיון דקושטא הוא דספק איזה מהן קודם ואיך אפשר לומר דטמא ודאי דמאיזה טעם נותנין לו דין טמא ודאי וי"ל כיון דאיכא כא חזקה דטומאה דבנזקק לטומאה מיירי כמ"ש התוס' בדבור שלפני זה ולכך טמא ודאי דאזלינן בתר חזקה דטומאה אבל ת"ק אזיל נמי בתר חזקה דגופא שלא היה בו נגע ולכך טמא מספק ואכתי ק' לדברי התוס' דמאי משני אמר קרא לטהרו וכו' אכתי אימא דר' יהושע טמא ודאי קאמר ולא דריש לטהרו וכו' כי היכי דלת"ק נמי ע"כ דלא דריש ליה ודברי הרא"ש הובאו במקובצת נוחים אצלי וז"ל ודילמא קיהה וטמא כלומר מ"ט דר' יהושע דמטהר דילמא ראוי להיות טמא והוי כמו מנה"מ אלא שלשון נזיר משונה עכ"ל שי"ר לתוס' פ"ב דנדה די"ט ע"ב ד"ה אמר רבא וכו' שפי' ג"כ הכי אבל דבריהם הכא צל"ע וכן ק"ל נמי על הגי' דגרסינן קיהה בקוף שכ' המקובצת וכן התוס' פ"ו דסנהדרין דפ"ז ע"ב וכן ראיתי לתוס' פ"ב דנרה שזכרנו שנתעוררו ג"כ בזה ע"ש ודו"ק. ולפ"ז נמי יתיישבו דברי הר"מ בפי' המשנה שו"ר לדברי ה' ק"א במקומן פ' תזריע שהביא לדברי התוס' הכא כדי ליישב דברי הר"מ בפי' המשנה ולא הזכיר לדברי התוס' דפ"ב דנדה שכ' דפירכת תלמודא אר' יהושע גופיה דבזה א"ש נמי דברי הר"מ בפי' המשנה כדכתי' גם גימגומין חזינא בדבריו שבתחילת דבריו הביא משם התוס' שהקשו שו על פירש"י מאי פריך וכו' ועוד היינו ת"ק וכו' ע"ש וסתמא משמע דקאי אפ"ב דנדה שהזכיר ה' כבר ששם הוא שהקשו התוס' ועוד היינו ת ק וכו ואח"כ סיים בסתם משם התוס' שתירצו דבירושלמי וכו' ע"ש וה"ל לבאר דתירוץ זה הוא מהתוס' דפרק הנחנקין כי שם ביתו ומלבד זה אני חמיה עליו שאחר שהביא דברי ר"ת דפי' דקיהה לשון אסיפה והק' עליו וז"ל ועדיין ק' היכי ס"ד וכו' והרי היינו ת"ק וכו' אח"כ הביא דברי הר"י מקורבי"ל שכ' התוס' הכא וכתב ולדעתי אין אנו צריכין לזה דהכי פי' הסוגיא וכו' עש"ב והוא תמוה דמאחר שה' הזכיר לדברי התוס' דפ"ב דנדה ודפרק הנחנקין איך כתב פי' זה מעצמו שהרי התוס' גופייהו כתבו בהדיא פי' זה משם ר"ת עצמו בפ"ב דנדה ובפ' הנחנקין וכנראה שלא ראה ה' דברי התוס' במקומן אלא ע"פ ידיעת זכרונו:
ודע דמ"ש ה' בתוך לשונו לכך נראה כתי' ר"ת וכו' ואח"כ כ' ועדיין ק' וכו' לכאורה ק' מה כונתו בזה מה הרויח בפי' ר"ת ודקרי לה מאי קרי לה ונראה שכונתו משום דלפי' הר"מ במשנה לא שייך למפרך דילמא טמא שהרי פי' קיהה היינו חלק וא"כ קתני בהדיא דחלק הפך המקשה אבל לפי' ר"ת לא קתני בהדיא אלא מחמת קושית היינו ת"ק נכריע דלא כמקשה וזה מדוייק בלשונו ודו"ק:
ודע דלפי דברי התוס' דפ"ב דנדה ודברי המקובצת שזכרנו נוחין דברי מרן כ"מ ז"ל פ"ב מהלכו טומאת צרעת סוף דין ט' שעל מ"ש רבינו ויראה לי שטומאתו בס' כתב וז"ל הטעם משום כיון דספק הוא איזה מהם קדם א"א לומר דטמא שאמרו הוא טמא ודאי אלא טמא מספק קאמר עכ"ל וק"ל דא"כ מאי פריך תלמודא דילמא קיהה וטמא וע"כ דר"ל דטמא ודאי דאל"כ היינו ת"ק כמו שהוכיחו התוס' הכא והשתא ניחא דהכ"מ סובר דפירכת תלמודא היא מנ"ל לר' יהושע טהור דילמא טמא ודו"ק ועיין לתי"ט סוף פ"ד דנגעים משנה י"א בסוף דבריו שהק' על דבינו דס"ל ספק טמא מפ"ד מה' ממרים ועיין למגיה שבספר מש"ל ז"ל פ"ב מה' טומאת צרעת דין ט' ע"ש מ"ש ליישב וסיים וכה"ג כתבו התוס' פרק הנחנקין דפ"ז עכ"ל משמע מתוך לשונו שנתכוון א אדברי התוס' שם בע"א ד"ה ורשב"ל וכו' ולפי דרכו ה"ל למי' דאשתמיט לתי"ט דברי התוס' שם עבר הדף ד"ה בפלוגתא וכו' דשם קיימי אהאי פלוגתא גופה דר' יהושע ורבנן ע"ש. מיהו בעיקר דברי ה' המגיה יש מי שהק' לי דכונת התי"ט אינו משום דלא משכחת לה זקן ממרא שיתחייב מיתה אלא כונת קושיתו משום דרבינו פ"ד מה' ממרים דין ב' כתב וז"ל וכן אם חלק עליהם באב מאבות הטומאה כגון נגעי בשר או נגעי בתים וכו' לדברי האומר טמא אם נכנס למקדש ענוש כרת ע"ש וכיון דתלמודא בפ' הנחנקין אוקי לה להך נגעי בשר בפלוגתא דר' יהושע ורבנן א"כ איך כ' רבינו דלדברי קאומר טמא ענוש כרת כיון דדברי האומר טמא היינו רבנן דר' יהושע דס"ל טמא מס' ולא ידעתי מה יענה ה' המגיה בקושיא הלזו ויש מי שישב דאיכא למימר דנגעי בשר דכתב רבינו לאו היינו ספק בהרת דפליגי ר' יהושע ורבנן דמייתי תלמודא דההיא ודאי מייתי לה תלמודא לענין דנ"מ לקדושין וכו' אבל רבינו פלוגתא אחריתי קאמר דאשכחן דפליגי טובא תנאי במס' נגעים גבי נגעי אדם אם טמא ודאי אם טהור ותלמודא גופיה ע"כ דחדא מנייהו נקט ורבינו לא הוצרך לבאר כיון דגילה דעתו פ"ב דצרעת גבי ספק בהרת דטמא מספק וליכא כרת וה"ה נמי דה"מ רבינו למייתי הך ספק בהרת דנ"מ לקדושין אלא דאין צורך כיון דכבר רבינו שם הודיענו זה הדין דזקן ממרא יתחייב על דבר דאיכא נפקותא לענין קדושין וכו' ודו"ק ודוחק:
ד"ה ר' נחמיא וכו' איידי דתנא שהגלים לדבר וכו' עכ"ל ק"ק דה"ל לומר דהך שרגלים לדבר גופה וכן הך שרגלים לדבר נמי דקתני גבי המוציא מת בתחי' וכו' אינו אלא איידי שרגלים לדבר דקתני מתני' לעיל דס"ג ע"א גבי נזיר וכ"ה במקובצת ע"ש וי"ל דאיכא למימר דהנך כיון דכולן ענין ספק טומאה לכך נקטינהו הכא אגב הך מתניתין דלעיל דגבי נזיר דלענין ספק טומאה נמי מיירי אבל הכא דענין אחר הוא דענין נזיקין הוא לכך הוצרכו לומר איידי דרגלים לדבר ודו"ק: