אור ברסלב

באר משה (כריף)· רבי משה כריף

דף נז:

דף נז.

גמ' דיקא נמי וכו' עיין ללח"מ פ"ט מה' נזירות דין ט"ז ומפני שכיונתי למה שהק' על מרן כ"מ ז"ל מסוף לשונו שכ' אלא במעמד א' לא כתבתיו וגם תיבת אלא מגומגמת כיון דכ' ש"מ אינו מהם דהיינו במעמד א' היכי מתיישב לשון אלא והל"ל אלמא במעמד א' וק"ל וק"ק דלפי מה שפי' הלח"מ בדברי הראב"ד אמאי הוצרך תלמודא לשנות לישנא דמתני' באומר נזרקה טומאה ביניהם דר"ל אבל כי לא נפל הספק שהרי לישנא דמתני' גופיה דקתני א' מכם משמע נמי הכי והוא הוא וכמו שמוסיף רב אשי דייקא נמי דקתני מכם וכו' ודו"ק:

שם דקתני ואיני יודע וכו' עיין במקובצת:

שם ודילמא לאו טמאין אינון וכו' פי' דבכל א' איכא לספוקי דילמא לאו טמא הוא ופריך מתגלחת שנייה דממ"נ תגלחת א' מהם דעבר אהקפה וק"ל:

שם ואמאי דילמא וכו' וקעביד הקפה אמר שמואל באשה וקטן וכו' פי' דלא מחייבי אהקפה כפירש"י והתוס' ולר' הונא בסמוך דהמקיף לקטן חייב צ"ל דמגלח אשה וקטן ולר' אדא אפי' גדול מגלח להו וצ"ע דהכא משמע כיון דמתני' איירי באשה וקטן ליכא למפרך והא עביד הקפה אליבא דכ"ע אפי' הקפת כל הראש שמה הקפה ולעיל פ"ד דכ"ט ע"א גבי מתניתין דהאיש מדיר בנו בנזיר דמיירי בקטן ואפ"ה פריך תלמודא והא קעביד הקפה והוצרך לשנויי קסבר הקפת ץ כל הראש מדרבנן ויש ליישב עדיפא ליה לשנויי הקפת כל הראש מדרבנן כי היכי דלאוקמא במגלח בין גדול בין קטן וה"ה דה"מ לשנויי כר' ארא דגדול המקיף הקטן פטור אלא דניחא ליה לאוקמא אפי' ס"ל לר' הונא בהא מילתא דגדול המקיף הקטן חייב ועיין לה' שע"ה ז"ל הל' עכו"ם דף ט' ע"א ועיין מה שאכתוב בתוס' ר"ה ר' אדא וכו' ודו"ק: שם קסבר שמואל הקפת כל הראש שמה הקפה עיין לה' שע"ה זל הל' עכו"ם דף ח' סוף ע"ג ודע דמ"ש הרב שם ע"ד על ה' מש"ל וז"ל נראה דקושיא מעיקרא ליתא ואילו ר' יהודא סתמא סתים וכו' משמע א' האיש וא' האשה ואדרבא לדברי התוספות וכו' ק"ל דא"כ וכו' עכ"ל נראה דכ"ז אינו שהרי מתני' דהכא נמי סתמא היא דמשמע א' האיש וא' האשה ואפ"ה מוקי לה שמואל דוקא באשה ולא באיש ואם כן כ"ש הך דר' יהודא דנוקי לה דוקא באיש ולא אשה ועיין עוד לחי' לעיל פ"ק דף ח' ע"א כרש"י ד"ה ר"ש היא וכו' ובפ"ו דמ"ה ע"ב בגמרא גבי ר' יהודא וכו' ודרך אגב וכו' ע"ש:

שם מר זוטרא מתני וכו' והא קעביד הקפה וכו' לפי גי' זו צ"ל מאן דמתני ארישא ה"ה אסיפא ומאן דמתני אסיפא ה"ה ארישא ונראה לפ' דפליגי במ"ש התוס' פ"ג דמסכת שבת דמ"ו ע"ב ד"ה רבתה וכו' דאורחיה דתלמודא דמדקדק מסיפא אע"ג דקתני רישא בהדיא ע"ש והתם דל"ט ע"ב מחלפא שטתייהו וכ' להיפך דאורחיה דתלמודא דמדקדק מרישא אע"ג דקתני סיפא בהדיא עיין שם וכ"כ עוד במסכת בתרא פ' לא יחפור דכ"ז ע"א ד"ה הא שלשה וכו' ע"ש והשתא אפשר לומר דבסברא זו פליגי דלישנא קמא ניחא ליה לדקדק אריש' ולישנ' בתר' ניח' ליה לדקדק אסיפ' ודו"ק:

מיהו לפי הגירסא דכתב רש"י דפריך והא קעביד השחתה וכן משמע מהתוס' לולי פירש"י ד"ה אמאי מגלח וכו' דפי' דאתרוייהו פריך בין אהקפה בין אהשחתה היה נראה לו' מאן דמתני אסיפא אבל ארישא לא פריך משום דס"ל הקפת כל הראש לא שמה הקפה ואע"ג דאיסורא דרבנן מיהא איכא כדקא' לעיל דכ"ט ע"א קסבר הקפת כל הראש מדרבנן שאני הכא דלתקוני גברא שרו רבנן ולפירש"י נמי ניחא ליה למפרך אסיפא טפי כדי להקשות תרתי בין אהקפה בין אהשחתה ומאן דמתני ארישא ולא פריך אסיפא והא קעביד השחתה משמע מדברי הלח"מ ז"ל פ' עשירי מה' נזירות דין ט' משום דס"ל דתגלחת דמצורע מעכבת ועבדינן לה וזהו שכ' בסוף דבריו וזל א"נ הראב"ד פסק כלישנא קמא עכ"ל פי' דלעולם הראב"ד גורס אסיפא והא קעביד השחתה וס"ל ללישנא בתרא אינה מעכבת אבל לישנא קמא דלא פריך הכי אסיפא משום דס"ל מעכבת ובהא פליגי לישנא קמא ולישנא בתרא ופסק כלישנא נא קמא מיהו קשה דא"כ גבי הקפה נמי מאי פריך דהא איכא מ"ד דתגלחת נזיר מעכבת כדאיתא לעיל פ"ו דף מ"ו ע"א ואחר ישתה הנזיר יין אחר המעשים כולן דברי ר"א ופירש"י דתגלחת מעכבת וסתם משנה נמי לעיל דס"ל מעכבת ואם כן אימא מתני' דסכא נמי הכי ס"ל דתגלחת נזיר מעכבת ולכך עבדינן הקפה וצ"ל דס"ל לתלמודא דהלכתא כמ"ד אינה מעכבת ולכך ניחא ליה לאוקי לסתם מתני' דהכא אליבא דהילכתא ומעתה ק' על מרן כ"מ זל פ"ח מה' נזירות דין ד' שטרח הרבה למצוא טעם לרבינו דפסק דתגלחת אינה מעכבת והניח סתם משנה דלעיל ע"ש ותפוק ליה משום דסוגיא דהכא ע"כ הכי ס"ל והיותר תימא שהלח"מ עצמו טרח נמי ליתן טעם לרבינו ע"ש ודוחק לומר משום דניחא ליה לתלמודא לאוקי מתני' סתמא אליבא דכ"ע ולאו משום הילכתא גם בעיקר סברא זו שכתב הלח"מ כיון דתגלחת מצורע מעכבת עבדינן לה לא כן אנכי עמדי אלא אדרבא נהפוך הוא כיון דספק הוא היכי דחינן ללאו מקמיה עשה וטפי הוה לן לדחות העשה מקמי הלאו דשב ואל תעשה עדיף ולפ"ז מאי דמשני באשה וקטן הכונה אבל בגדול לית ליה תקין למ"ד תגלחת מעכבת ולמ"ד אינה מעכבת סגי בלא גילוח וכן ראיתי לה' המאירי שכתב וז"ל וכן צריך שתדע שאע"פ שתגלחת מצוה כגון של נזיר ושל צרעת דוחה לאו פאת הראש מ"מ אין תגלחת ספק דוחה לאו של פיאה ואם כן משנתנו צריך לפרשה באשה וקטן וכו' עכ"ל ע"ש ומשמע דבין למ"ד אינה מעכבת בין למ"ד מעכבת קאמר דאינו מגלח ודו"ק:

גם מה שצדד הלח"מ בדעת רבינו דתגלחת מצורע אינה מעכבת תמיה לי עליו דמשנה ערוכה שנינו לעיל פ' ג' מינין דמ"ד ע"ב דמצורע טהרתו תלויה בתגלחתו ופירש"י אינו טהור עד שיגלח עיין שם אלמא דתגלחתו מעכבת וצ"ע גם על הראב"ד גם על הכ"מ זל בפי"א מה' טומאת צרעת ע"ש ולפ"ז מאי דמשני אסיפא באשה וקטן לא הוי דומיא דלישנא קמא ועיין עוד לחי' דמ"ד ע"ב ודו"ק:

שם א"ל חובה וכו' מבואר להדיא דאשה המקפת הקטן ליכא איסורא אפי' מדרבנן וכמו כן לר' אדא דאפי' איש מותר להקיף לקטן ואפילו איסורא דרבנן ליכא והתימא על ה' מש"ל ז"ל פ"ב מה' רוצח דין ב' ד"ה כתב מהרי"מט וכו' שכ' וז"ל דאף דנשים אינם בהזהרת לא תקיפו מ"מ איסורא דרבנן איכא ואפילו מקפת את הקטן וכדאיתא בנזיר וכו' עכ"ל ולא ידעתי היכן מצא בנזיר דאיכא איסורא דרבנן אדרבא מוכח הכא דאפי' איסורא דרבנן ליכא והיותר תימא עליו שהוא עצמו סייה דלרב הונא אפי' איסורא דרבנן ליכא ע"ש אם כן כ"ש לר' אדא דס"ל אפי' איש מותר וכ"כ התוס' פ"א דשבועות דף ג' ע"א ד"ה על הזקן וכו' דלר' אדא אפילו איסורא דרבנן ליכא ע"ש ואולי דכיון ה' למ"ש מרן הב"י ז"ל הביאו הרב שע"ה זל הלכות עכו"ם דף ט' ע"א מדחזינן דחובה נענשה ש"מ דאסור מדרבנן ורב הונא טועה בדין היה ע"ש ולכך כתב וכדאיתא בנזיר וקיצר הרב כנ"ל עומק כונתו והתימא על ה' שע"ה שלא הזכירו וצ"ע:

שם מכדי תרוייהו ס"ל הקפת כל הראש שמה הקפה במאי קמפלגי וכו' הלשון דחוק דהקפת כל הראש שמה הקפה אינו ענין כלל לפלוגתייהו דפליגי במקיף הקטן והאשה המקפת לגדול ושו"ר במקובצת שכ' משם תוספות חיצוניות וז"ל מכדי תרוייהו וכו' לא שייך לפלוגתייהו כלל ולשון נזיר משונה עכ"ל ע"ש:

תוס' ד"ה מכדי וכו' וכן ר' אדא דאמר חובה תקברינהו לבניה חובה נענשה עכ"ל לא ידענא כונתם דאי מדלייט ר' אדא ואמר חובה תקברינהו היינו לפום סברתיה דר' הונא דאמר חובה משמע דאיש היה עובר ואם כן ה"ה אשה ולהכי לטייה וכמ"ש התוספות ד"ה ור' אדא וכו' ואי מדנענשה חובה ע"כ משום דשמה הקפה אם כן תמה על עצמך דהיכי פוטר ר' הונא אפילו גדול המקיף לקטן והא מדנענשה ע"כ דאיכא איסורא א"ו דמה שנענשה היינו משום כשגגה היוצאת מלפני השליט כמ"ש התוספות בדבור שלפני זה וכ"כ עוד בפ' מרובה במסכת קמא דף פ' ע"א ד"ה חובה וכו' ע"ש ולולי דבריהם נראה דאי ס"ל לר' אדא לא שמה הקפה אם כן היכי תיסק אדעתיה למימר ודידן מאן מגלח להו אימא דר' הונא נמי הכי ס"ל אלא ע"כ משום דסבר שמה הקפה לכ"ע ודו"ק:

בד"ה ור' אדא וכו' כדי להקיש וכו' עכ"ל ק"ק תימא דלא אתא אלא לגופיה לחייב אלאו גם על המקיף וי"ל כיון דנכתבו בחד קרא מקיף וניקף ע"כ כדי לאקושינהו להדדי ודו"ק:

בא"ד בהא ודאי פליג ר' אדא דלית לן להקיש וכו' אלא במאי דמיירי פשטיה דקרא וכו' עכ"ל ואע"ג דמקיש מקיף לניקף אע"פ דמקיף לאו פשטיה דקרא שאני התם משום דבחד קרא אפקינהו לתרוויהו אבל לגבי השחתה דתרי קראי נינהו לא מקשינן ועוד משום דאל"כ היקשא למאי אתא וזהו שכ' בסמוך וז"ל ור' אדא סבר דלהכי אפקיה קרא בהך לישנא למימר וכו' עכ"ל ר"ל מדאפקינהו בחד לישנא ע"כ משמע דהוקשו להדדי וע"כ דלענין זה אתקשו היכא דניקף וכו' מקיף נמי וכו' ודו"ק:

בא"ד ומדנקט נמי אשה ולא איש משמע נמי דאיש המקיף לקטן חייב וכו' עכ"ל ק"ק בלא"ה משמע הכי דקא' בהדיא מחייב שולחו אלמא דאיש המקיף לקטן חיוב ותו יש לתמוה. דהיכי שייך למנקט איש דאם כן הוי שליח בר חיובא ולא מחייב שולחו ונראה למחוק. הנך תיבות. וכצ"ל מותרת להקיף כר' הונא ומשמע נמי וכו' והיינו ממה דקא' מחייב שולחו כדכתי' וכ"ה בדבריהם רפ"ק דשבועות דף ג' ע"א ד"ה על הזקן וכו' ע"ש:

ודע שהרב שע"ה הל' עכו"ם דף ט' ע"א הוכיח מסוגיא דלעיל פ' ד' דכ"ט ע"א דהלכה כרב הונא והוק' ליה על התוס' והרא"ש והר"ן שהוכיחו מכח. ההיא דמציעא עיין שם ונראה דליכא לאקשויי קושיא זו על דברי התוס' הכא שכ' ומשמע נמי דאיש המקיף לקטן חייב ולא הוכיחו מסוגיא דלעיל דפ"ד והוא במאי דאיכא למידק בדברי התוס' הכא שכתבו וז"ל אלמא דאשה מותרת להקיף לקטן כרב הונא וכו' דמאי ראיה היא שהרי גבי קטן אפי' ר' אדא מודה שהרי ס"ל אפי' איש המקיף לקטן פטור והתוס' שכתבו ונראה דקי"ל כרב הונא דקדקו בדבריהם וכ' דאשה שריא להקיף לקטן וה"ה לגדול וע"ז הביאו סוגיא דפ"ק דמציעא ואם כן היכן הראיה דמותרת להקיף לגדול דבהכי הוא דהוי פלוגתייהו ולכן נראה דכונת התוס' שכ' ומשמע נמי דאיש המקיף לקטן חייב כונתם להביא ראיה ג"כ לאשה המקפת לגדול דמותרת כיון דמכח האיש המקיף לקטן חייב וקא' נמי דאשה המקפת לקטן פטורה אלמא דמחלק בין איש לאשה לגבי הקפת קטן כר' הונא אם כן ממילא נמי דיש לחלק ג"כ בין איש לאשה לגבי הקפת גדול דדוקא איש המקיף לגדול הוא דחייב אבל אשה המקפת לגדול פטורה אבל מסוגיא דפ"ד דלעיל איכא למימר דאע"ג דמוכח דאיש המקיף לקטן חייב מ"מ אימא דה"ה נמי דאשה המקפת לקטן דחייבת דשוין הם כסברת ר' אדא דלייט לר' הונא לפי סברת ר' הונא משום דס"ל דשוין הם וזהו דקדוק דברי התוס' שאח"כ כתבו וזל וה"מ למימר התם שהאיש אמר לאשה אקיף לי גדול כיון דסוגיא אזלא כר' הונא וכו' עכ"ל ולא כתבו כן מקודם אחר שכתבו וז"ל אלמא דאשה מותרת להקיף לקטן כר' הונא וכו' שם הל"ל וה"מ למימר שהאיש אמר לאשה וכו' ואמאי הפסיקו וכתבו ומשמע נמי דאיש המקיף לקטן חייב שהוא ענין אחר ואחר כך חזרו לענין הראשון וכתבו וה"מ למימר שהאיש אמר לאשה וכו' א"ו דכונתם שכ' ומשמע נמי וכו' הוא כלו סיום ענין הראשון להביא ראיה דהאשה המקפת לגדול פטורה ושוב כתבו וה"מ למימר וכו' כנ"ל:

מיהו תמיה אני על ה' שע"ה ז"ל בעיקר הוכחה זו דהלכה כר' הונא מדלא משני בפשיטות דסבר כר' אדא וכו' שהרי אין זה מספיק לדעת רבינו דפסק פי"ב מה' עכו"ם דין א' דהקפת כל הראש שמה הקפה וא"כ שנויא דתלמודא דמשני קסבר הקפת כל הראש מדרבנן ע"כ דלא כהילכתא ואם כן הקושיא במקומה עומדת אמאי לא משני בפשיטות סבר כר' אדא ומה בכך אי ר' אדא לית הילכתא כוותיה שהרי עוד היום שנויא דתלמודא נמי דלא כהילכתא הוא. וע"כ לומר לדעת רבינו דה"ה דה"מ לשנויי הכי וא"כ אמטו להכי נמי שהוצרכו התוס' והר"אש והר"ן להוכיח מהך דפ"ק דמציעא ודו"ק: עוד ראיתי לה' שע"ה ז"ל שהק' אתלמודא דלעיל פ"ד דאמאי לא משני אליבא דר' הונא דמגלח להו אשה וכו' וע"י גוי ליכא לאקשויי משום דגילוח דנזיר היה בעזרת נשים וכתב דלדעת רבינו דאשה המגלחת הקטן איכא איסור מדרבנן ניחא וכו' את"ד עש"ב ואחר המחילה אינו מספיק דאכתי אמאי לא משני דמגלח להו קטן דגבי קטן ודאו ליכא איסורא מדרבנן ונראה שקושיא זו היא ממש מה שהק' התוס' רפ"ק דשבועות ד"ג ע"א ד"ה ועל הזקן וכו' שהק' בס"ד אשמעתין הכא ולאוקמא בגדול ויקיפנו לאו בר חיובא וכו' ומכח קושיא זו הוכיחו דהניקף מלאו בר חיובא חייב אפי' לר' אדא וכו' ע"ש והשתא תק"ל קושיא זו עצמה אסוגיא דפ"ד דלעיל דפריך כמו הכא והא קעביד הקפה ומאי פריך לאוקמא דיקיפנו לאו בר חיובא כגון קטן או אשה ולא שייך תירוצם שהרי לעיל איירי שהניקף נמי קטן ולאו בר חיובא הוא והתימא על ה' שע"ה שלא הזכיר לדברי התוס' הללו וצ"ל דעיקר קושית התוס' היינו משום דהכי עדיף טפי לאוקמא בגדול משום דהכי משמע פשטא דמתני' דמיירי בנזירין גדולים ועוד דאיכא חידוש טפי דנקיש גופיה דקרא דהיינו הניקף למקיף דלא משתמע אלא מלישנא וכו' ואע"פ דאין סברא כמ"ש התוס' בסמוך אבל בסוגיא דפ"ד דלעיל אין קפידא דאיכא למימר דה"ה דה"מ לשנויי הכי. ובזה ניחא נמי מה שהק' מהרש"א בדבריהם התם וזל וע"ק ומאי אולמיה ליה וכו' ע"ש דזל דאולמיה ליה משום דפשטא דמתני' בנזירין גדולי' ומשום דאיכא נמי חידוש טפי כדכתי' מיהו אכתי ק' דאמאי לא הקשו התוס' בשמעתין גופה דקאמר ר' אדא דידך מאן מגלח להו ומאי קס"ד להקשות כלל דילמא מגלח להו לאו בר חיובא כגון נכרי וקטן ולא שייך תירוצם כיון דהניקף קטן ויש ליישב דאיכא למימר דהכי פריך אטו תמתין ער שתמצא לאו בר חיובא ואם לא תמצא מאן מגלח להו אטו יהו מעוכבין בלא רפואה והשיב לו ר' הונא חובה דאשתו מצויה היא ודו"ק ועיין מה שאכתוב עוד בסמוך בדברי התוס':

ודע דמ"ש מהרש"א בתוך לשונו דהיינו גוי וקטן וכו' וכן נמי מ"ש וז"ל דטפי ה"ל לאוקמיה בגוי המקיף דלא שכיחא אשה וכו' ע"ש אינו מתיישב שהרי גילוח נזיר בעזרת נשים וגוי בעזרה מנין וכמ"ש ה' שע"ה מיהו כבר כתבנו בחי' לעיל בפ"ו דף מ"ה ע"ב בגמ' גבי ר' יהודא אומר וכו' ודרך אגב וכו' דאם גילח במדינה יצא וכו' עש"ב וא"כ משכחת לה ע"י גוי שיגלח במדינה אף לכתחילה משום תיקוני גברא וכן נמי משום מצות חינוך ומצאתי לתוס' פ"ח דמנחות דפ"א ע"א ד"ה התורה וכו' שכ' כה"ג ע"ש והשתא הדרא קושי' ה' שע"ה לדוכתה דאמאי לא משני לעיל פ"ד דמגלח ע"י גוי משום מצות חינוך וצ"ל נמי דה"ה דה"מ לשנויי הכי ונתיישבו ג"כ דברי מהרש"א מיהו לפ"ז יש ליישב קושית מהרש"א הראשונה שהק' וז"ל דאימא ה"נ הכי קאמר שמואל באשה וקטן דהיינו שהמקיף אשה וקטן והניקף גדול עכ"ל ור"ל אע"ג דמאי דפריך ודילמא לאו טמאין אינון דהיינו הנזירין מ"מ אימא דדברי שמואל דקאמר כאשה וקטן קאי אמאי דמסיים והא קעביד הקפה דהיינו המקיף דאיהו הוא דקעביד מעשה דאלו ניקף לא קעביד מעשה וא"כ אימא מילתא דשמואל קאי אלפניו ולא אלפני פניו והשתא לפי דברי מהרש"א דגוי מגלח לנזיר י"ל דאי שמואל קאי אמקיף אמאי לא נקט נמי גוי אלא ע"כ דקאי אנזירין ולכך לא נקט גוי דאינו כנזירות וזה קרוב לתי' מהרש"א וזה נמי הכרת רש"י הכא דמפרש לה דקאי אנזירין וק"ל:

בא"ד וי"ל לר' ארא וכו' עיין לתוס' פ"ק דשבועות שהוכיחו כן מפ"ק דמציעא מדלא קא' איש דאמר לקטן או לנכרי וכו' ועיין לה' שע"ה ז"ל הל' מלוה ולוה דל"ט ע"ב ד"ה האמנם וכו':

בא"ד ותדע דאל"כ וכו' שיקיפוהו קטן ואשה ונכרי וכו' עכ"ל וכ"כ נמי התוספות ריש פ"ק דשבועות ד"ג ע"א ד"ה ועל הזקן וכו' וק"ק דהא לר' אדא קיימינן ולדידיה אשה המקפת לגדול חייבת כמ"ש התוס' הכא וראיתי למהרש"א שם שדקדק מדבריהם דס"ל דלר' אדא נמי אשה המקפת לגדול פטורה ע"ש ולא ידעתו מה יענה בדברי התוס' דהכא דס"ל דחייבת א"כ היכי נקטו אשה ועור יש לתמוה עליו דאי לר' אדא אשה פטורה ודוקא איש המקיף לגדול הוא דחייב ולא אשה א"כ אמאי לטייה לר' הונא שהרי אף לסברת ר' הונא דאיש המקיף לקטן חייב מ"מ אשה מיהא פטורה כי היכי דלר' אדא גופיה דאיש המקיף לגדול חייב אבל אשה פטורה אלא ע"כ משום דס"ל לד' אדא דאין לחלק בין איש לאשה כלל אלא דשניהם שוין הם דהא בהא תליא דהיכא דהאיש חייב ה"ה נמי אשה חייבת דהשוה הכתוב אשה לאיש והיכא דהאיש פטור אשה נמי פטורה ומש"ה קאמר ודידך מאן מגלח בשלמא לדידיה האיש המקיף לקטן פטור וה"ה נמי אשה המקיפת לקטן פטורה וא"כ ע"כ דלר' אדא אשה המקפת לגדול חייבת כיון דאיש המקיף לגדול חייב וכמבואר כ"ז מתוך דברי התוס' הכא וא"כ ע"כ לומר דלשון אשה דנקטו הכא והתם לאו דוקא או ט"ס הוא וכבר ראיתי לה' שע"ה ז"ל הל' עכו"ם ד"ט ע"ג שעמד עליו בזה ע"ש והתימא על ה' זרע יצחק זצ"ל בחי' לפ"ק דשבועות שלא השגיח בזה והלך בשי' מהרש"א אלא שחילק דאי אמרי' דמקישין מקיף לניקף וניקף למקיף א"כ אשה שהקיפה לגדול פטורה אבל אי לא מקשינן אלא מקיף לניקף אשה שהקיפה לגדול חייבת וכ"כ כדי ליישב מה שהק' מהרש"א ע"ד מהר"י ן' לב ע"ש ולא ידעתי מאי תליא הא בהא לענין חיוב אשה המקפת דלא מהני חילוק זה אלא לענין הניקף דאי עברינן תרי היקשי א"כ חשיב אשה לאו בת חיובא כיון דאשה הניקפת פטור' ולכך הניקף נמי פטור אבל חיוב האשה המקפת לגדול מהיכן משמע מן התרי הקשות דפטורה ובר מן דין עיקר דבריו אינן מובנין אצלי ואחר המחילה מכת"ר אגב חורפיה לא דק שהרי מדלא קאמר איש וכו' שכ' התוס' התם היינו דמקשינן התרי היקישי מקיף לניקף וניקף למקיף וא"כ האשה פטורה ואמאי לא נקטו אשה והיכי כ' מהר"י ן' לב דלא נקטו אשה משום דחייבת ונהי דלפי דרבו ניחא דאין דבריהם דהתם סותרין דבריהם דהכא אבל על דברי מהר"י ן' לב לא תירץ מידי ודבריו צ"ע:

והנה בעיקר דברי התוס' הללו שכ' ותדע דאל"כ מצורע אמאי דחי וכו' לא ידעתי מה תיקנו שהרי לפי האמת נמי דהניקף מן לאו בר חיובא חייב ס"ס אכתי קשה אמאי דחי מצורע לאו דהקפה ויעבור מיהא גדול המקיף על לאו דלא תקיפו ואמאי לא יקיפנו קטן או נכרי ולא יעבור אלאו דמקיף וראיתי לה' שע"ה הל' עכו"ם ד"ט ע"ב שהק' כה"ג אמילה דדחיא שבת הא אפשר לקיים שניהם ע"י קטן משם מהר"י אשכנזי ע"ש ולא ידעתי אמאי לא הוק' ליה בדברי התוס' הכא ממצורע עצמו דמיירינן ביה וה' שע"ה תי' שאני הקפה דהוי היתר גמור לר' אדא דהתורה תורה מקיף לקטן דמקיש מקיף לניקף מש"ה הק' התוס' משא"כ באיסור מילה דקי"ל דהוזהרו גדולים על הקטנים ולא ספינן לקטנים איסור בידים ואיסור תורה הוא ואיכא למ"ד דלוקין עליו והילכך הואיל ואדחי האי איסורא ע"י קטן אדחי ועבדינן ליה ע"י גדול את"ד ע"ש ותי' זה אינו מספיק דאכתי ליעביד עז גוי שיגלחנו גוי למצורע וכן גבי מילה בגוי כשרה ותו ק"ק עליו דלפי דבריו הללו א"כ היכי מיישב לעיל לדברי רבינו גבי תגלחת מצורע וז"ל והנראה ליישב דעביד ליה הקפה ע"י קטן כהן וכו' שהרי כיון דלר' הונא קיימינן דגדול המקיף לקטן חייב וא"כ לא ספינן לקטן בידים וא"כ הדק"ל על רבינו דפסק כברייתא דת"ק ופסק כר' הונא וכמו כן ק' ג"כ גבי תגלחת נזיר דפסק רבינו פ"ט מה' נזירות דין ט"ו באשה וקטן ע"ש:

ובר מן דין לא ידעתי לפ"ז איך ר' הונא הניח לחובה דמגלחת לבניה שהרי כיון דגדול הניקף מן האשה חייב אם כן קטן נמי לא ספינן ליה ליקף מן האשה וליכא למימר דמה"ט לטייה ר' אדא שהרי היכי טעי ר' הונא באיסור תורה דהוזהרו גדולים על הקטנים והתימא על ה' שלא השגיח בזה וצ"ע: ודע שבא לידי ס' חקרי לב ז"ל וראיתי לו בה' שבת סימן ס"ח דקט"ו ע"ד שהרגיש בקושיא זן על ר' הונא דאיך הניח חובה לגלח לבניה וכ' וז"ל שמזה יש להוכיח שיטת הטור דס"ל דכל היכא דלא שייך האיסור בגדול המאכיל שרי לספויי לקטן ולפ"ז ה"נ ל"ק דאשה ליתא בלאו דהקפה דניקף ומקיף ולהכי שריא להקיף לקטן עכ"ד עיין שם ונראה ליישב ע"פ זה שי' התוספות דפ"ק דשבועות שזכרנו למעלה דס"ל דלר' אדא מותר לאשה להקיף לגדול וכמ"ש מהרש"א והקשינו עליו מסוגיא דהכא דמשמע דלר' אדא אשה חייבת להקיף לגדול מדקאמר ודידן מאן מגלח וכו' דמשמע דס"ל דשניהם שוין האיש והאשה וכמו שהק' עליו הרב שע"ה בסוף דבריו והשתא איכא למימר דס"ל לתוס' דפ"ק דשבועות דר' אדא דלטייה לר' הונא לאו משום דס"ל דהאיש והאשה שוין אלא משום דס"ל דאף דלא שייך האיסור בגדול מ"מ אסור לספויי לקטן בידים ובהא פליגי ר' הונא ור' אדא ולהכי קא' ודידך מאן מגלח להו ר"ל לדידך דחייב גדול המקיף לקטן ואם כן איכא איסור הוזהרו גדולים על הקטנים גבי הקפה א"כ מאן מגלח להו שהרי האשה נמי אסורה לגלח משום דאסור לספויי לקטן בידים בשלמא לדידי דגדול המקיף לקטן פטור וליבא איסור כלל דהוזהרו גדולים על הקטנים ולהכי לטייה לפום סברת ר' הונא דאיכא איסור דהוזהרו וכו' אבל לעולם דס"ל לר' אדא דאשה מותרת להקיף לגדול והשתא ניחא נמי דלא הוק' להו לתוספות ארב אדא דמאי ס"ד כלל להקשות ודידך מאן מגלח להו דילמא מגלח להו לאו בר חיובא כגון נכרי או קטן ולא שייך תירוצם די"ל דאיכא נמי איסור דלא ספינן לקטן בידים דגדול הניקף מן הקטן ומן הנכרי חייב ודו"ק כנ"ל נכון:

ודע דמ"ש ה' שע"ה וז"ל ואנכי הרואה דקושיא הלזו וכו' וליכא למימר דשמואל ס"ל כר' אדא וכו' עכ"ל ק"ק שלא הזכיר שהתוס' רפ"ק דשבועות דף ג' ע"א כתבו. בפשיטות בסוף דבריהם דשמואל ס"ל כר' אדא ע"ש ומ"ש עוד וז"ל ובשלמא לדעת הנ"י שכ' דגדול המקיף את אשה אפילו לרב הונא מותר ניחא. דאיכא למימר דר' הונא מוקי למתניתין באשה דוקא ולא בקטן וכו' ע"ש ק"ק כיון דמתני' איירי דוקא באשה היכי קתני לכולה מתניתין בלשון זכר שני נזירין וכו' אחד מכם וכו' ואומר אם אני הוא הטמא וכו' ואם אני הוא הטהור וכו' וכן נמי סיפא דמתני' כולה בלשון זכר באמרה נזיר שהיה טמא וכו' ומוחלט וכו' אוכל וכו' ושותה יין ומטמא וכו' וכה"ג הק' התוספות פ"ק דגיטין ד"ח ע"א ד"ה בשלשה דרכים וכו' ועיין שם למהרש"א וה' ורע יצחק זל ושמואל דאמר באשה וקטן ופירש"י כגון שהיו שני נזירין הללו שתי נשים או שני קטנים וכו' עכ"ל נראה דלאו דוקא דמתני' מיירי ממש בשתי נשים אלא מיירי בשני קטנים אלא דממילא ה"ה נמי היכא דהוו שתי נשים ודו"ק:

בא"ד ודוחק לחלק משום דקטן אתי לכלל חיובא דהשתא מיהא לאו בר חיובא וכו' עכ"ל ק"ק דבפרק איזהו נשך דע"ב ריש ע"א חילק תלמודא כה"ג גבי שליחות דקטן אתי לכלל שליחות נכרי לא אתי לכלל שליחות ודוחק לומר דסמכו עצמן אמ"ש וטעמא דרב הונא לא תלי בהכי וכו' וצ"ע:

בא"ד וצ"ע במקיף את האשה אי מחייב וכו' עכ"ל והנ"י הביאו הרב שע"ה הל' עכו"ם דף ט' ע"ב פשיטא ליה דגדול המקיף את האשה פטור אפילו לר' הונא משום דלא אתיא לכלל חיובא ע"ש מיהו לדעת התוספות דלא ניחא להו בהאי חילוקא וגם טעמא דר' הונא לא תלי בהכי לא ידענא מאיזה טעם לחלק בין קטן לאשה ואמאי לא מחייב מקיף האשה כמו קטן וצ"ע:

ד"ה לפי שנאמר וכו' דאף לאו השוה בכל קי"ל דדחי אלא קמ"ל דהקפת וכו' עכ"ל כצ"ל נראה מדבריהם דס"ל דתלמודא השתא ס"ד דמ"ד הקפת כל הראש שמה הקפה מכח קרא וכ"ב עוד לקמן דף הסמוך ד"ה אמר רבא וכו' בסוף דבריהם וז"ל ולא כמו דס"ד מעיקרא דבעי קרא לאשמועי' דהקפת כל הראש שמה הקפה עכ"ל וכ"פ עוד לעיל בפ' ג' מינין דמ"א ע"ב ד"ה ור"א וכו' וז"ל ובזה תמצא הסוגיא ריש פרק שני נזירין דמעיקרא בעי הש"ס למימר דמוקי ראשו לאשמעי' דהקפת כל הראם שמה הקפה ובתר הכי צ"ל דהקפת כל הראש מסברא וכו' עכ"ל ולכך הוקשה להו מנ"ל לתלמודא דבעי קרא ותי' משום דלמדחי ל"ת לא אצט' דאך לאו השוה בכל קי"ל דדחי וכו' ולא ידעתי מהיכן משמע להו הכי אימא דמעיקרא נמי קושטא הוא דס"ל לתלמודא מסברא ידעינן לה גם מה שהקשו נמי דאף לאו השוה בכל קי"ל דדחי זהו קושית תלמודא גופיה לקמן דפריך מ"ט לא נפק"ל מגדולין ומשני לכדרבא וכו' ואין ה"נ דמעיקרא נמי ידע זה ותלמודא מבאר והולך. וראיתי לה' א"מ זל שכ' וז"ל ר"ל דק"ל מנ"ל לומר דפליגי וכו' דילמא כ"ע ס"ל שמה הקפה ומאן דיליף מנזיר ס"ל דל"ת גרידא בלא"ה ידעינן דדחי וע"כ דאתי קרא לל"ת ועשה אנזיר וכו' את"ד עיין שם והיינו כדמסיק אלא דכ"ע דהקפת כל הראש שמה הקפה וכו' ולפ"ז לא ידעתי מה תירצו דהקושיא אליבא דמ"ד לא שמה הקפה דילמא ס"ל שמה הקפה וסיימו בתי' אליבא דמ"ד שמה הקפה דבעו קרא ס"ס אימא דכ"ע שמה הקפה וכדמסיק תלמודא במסקנא גם עיקר הקושיא לא קשה כ"כ דכן דרך התלמוד בכ"מ לומר לימא כתנאי ומסיק לא כ"ע וכו' וכי נקשה למאי דס"ד מהמסקנא ואחרי ההתבוננות נראה דהדין עם ה' ז"ל וכח הקושיא היינו כיון דקי"ל בכל דוכתא דאתי עשה ודחי ל"ת אף השוה בכל אם כן דקרי לה מאי קרי לה כלל מעיקרא דס"ד דלמאן דיליף לנזיר משום דס"ל לא שמה הקפה דאי משום מדלא מוקי לראשו להקפת הראש הא איכא למימר בפשיטות משום דלל"ת גרידא לא אצט' ולעולם שמה הקפה וכדפריך תלמודא גופיה למ"ד דנפק"ל מראשו מ"ט לא נפק"ל מגדולין והוצרך לשנויי כדרבא אם כן למ"ד לנזיר אימא דזהו הכרחו משים האי קושיא עצמה דל"ת גרידא נפק"ל מגדילין וכדקא' תלמודא בהדיא לאו גרידא מנ"ל יליף מגדילין וכו' אלא ע"כ לומר משום דס"ל לתלמודא השתא דהקפת כל הראש שמה הקפה בעי קרא ולכך ס"ל דממילא למאן דיליף מנזיר ע"כ דלא שמה הקפה כיון דליכא קרא שהרי אצטריך לנזיר דדוחק לומר דפליגי בזה מר נפק"ל מקרא ומר נפק"ל מסברא ואהא הוקשה להו שפיר מנ"ל לתלמודא השתא דקרא אצטריך לאשמעינן עינן דשמה הקפה אימא דאצטריך לאשמעינן דדחי ואהא תירצו משום דס"ד דלא אצט' וכו' אבל למאי דקא' דכ"ע שמה הקפה וע"כ דלמאן דיליף לנזיר ס"ל שמה הקפה מסברא אם כן ממילא נמי דלמ"ד דאתא ללאו גרידא ס"ל נמי הקפת כל הראש שמה הקפה מסברא כי היכי דלאידך מ"ד ס"ל מסברא דבהא לא פליגי וכמו שכתבו התוס' לקמן וע"כ דלא אצטריך למדחי ל"ת גרידא ומש"ה פריך ללאו גרידא אמאי לא נפק"ל מגדילים ודו"ק:

תוכן העניינים

באר משה (כריף)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה