אור ברסלב

באר משה (כריף)· רבי משה כריף

דף נה.

דף נד:

גמ' לא דכ"ע משום גושא וכו' משמע אבל אי כ"ע משום אוירה היה ר"י בר יהודא מטמא אפילו דשמיה אהל משום דלגבי אויר אינו מפסיק דנכנס דרך פתחים כפירש"י ומכאן ק"ל על רש"י פ"ג דחגיגה דכ"ה ע"א גבי מאי דקא' התם הא מני ר' היא דאמר אהל זרוק לא שמיה אהל וכ' רש"י וז"ל אהל המטלטל ונזרק לא שמיה אהל להיות מפסיק בין אוירה של ארץ העמים והם גזרו על אוירה עכ"ל וק' דלגבי אויר ל"ל טעמא דלא שמיה אהל דאפילו שמיה אהל אינו מפסיק ותו דאם כן איך פליג ר' יוסי בר יהודה ומטהר ת"ל דנטמא משום אוירה וע"כ לפי אוקמתא זו דר' סבר אהל זרוק לא שמיה אהל היינו משום דכ"ע משום גושא כדק' תלמודא הכא בהדיא ואיך כתב רש"י והם גזרו משום אוירה וצ"ל דרש"י התם גירסתו הכא היא כמו הגי' שכתב הלח"מ ז"ל פ"ז מה' נזירות דין ג' לדעת רבינו דכ"ע משום אוירה ומיירי בתיבה סתומה וכו' ע"ש עוד נראה לומר דאוירה דנקט רש"י התם היינו אויר הגוש ולא אויר ממש וכן משמע מדברי מרן כ"מ ז"ל פי"א מה' ט"מ דין ה' שהביא לשון זה של רש"י על אויר המוזכר בדברי רבינו והך אויר שבדברי רבינו היינו אויר הגוש כמו שהוכיח ה' מש"ל ז"ל שם דין ג' ד"ה ודע שבכ"מ וכו' והזכיר ג"כ לדברי מרן הללו ע"ש ודו"ק והתימא בין על הלח"מ בין על המש"ל שלא נתעוררו בדברי רש"י הללו ומה גם דמרן הזכירו וצ"ע:

ודע שראיתי למרן כ"מ ז"ל שכ' על מ"ש רבי' שם דין ה' בים וכו' וטמא משום אוירה וכו' וז"ל ומ"ש וטמא משום אוירה נלמד ממה שיבא בסמוך עכ"ל ואין ספק דכונתו אמאי דכ' רבי' שם בסמוך הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל החורחין באויר טמא שאהל זרוק אינו קרוי אהל וכו' אלמא משמע דאיכא טומאת אויר והשתא לפי דעת ה' מש"ל דרבינו באויר הגוש מיירי אבל אויר ממש ס"ל לרבינו דלא גזרו משום כיון דבעיא היא אזלינן לקולא איך מביא ראיה משם שהרי מ"ש רבינו וטמא משום אוירה הך אוירה היינו אויר ממש שהרי בים ליכא גוש כלל וכמ"ש ה' מש"ל עצמו עלה בד"ה תנן בפ' בתרא דאהלות וכו' וא"כ איך מביא ראיה לסתור אדרבא על הראשונים אנו מצטערים דאיך כ' טמא משום אוירה שהרי לרבינו ס"ל דלא גזרו על אוירה כיון דבעיא דלא אפשיטא ואזלינן לקולא וכ"ש גבי ים דליכא גוש כלל וכבר תמה ה' מש"ל עצמו על רבינו וכ' דמכאן יש סיוע לדברי הלח"מ וא"כ לא ידעתי מה יענה בדברי מרן כ"מ הללו אלא ע"כ צ"ל דס"ל למרן כ"מ דרבינו באויר ממש קאמר ומ"ש שאוהל זרוק אינו קרוי אהל ר"ל להפסיק בין אוירה וזהו שאח"כ מרן עצמו הביא על דברי רבינו פירש"י דפ"ג דחגיגה שכ' לא שמיה אהל להפסיק בין אוירה ולזה כיון מ"ש נלמד ממה שיבא בסמוך וצ"ל כמו הגי' שכ' הלח"מ שלא שת לכו לדברי מרן הללו. ומה שהק' ה' מש"ל כיון דבעיא לא אפשיטא אזלינן לקולא ומה"ט נמי כ' בסוף דבריו וז"ל והדבר צריך תלמוד וכעת צ"ע עכ"ל אפשר ליישב כיון דפ"ג דחגיגה ופרק בכל מערבין מייתי תלמודא בפשי' דפליגי באהל זרוק דהיינו דלכ"ע הוי משום אוירה לפי גי' הלח"מ אע"ג דלא הוה צריך לזה לכך ס"ל רבינו דע"כ היינו טעמא משום דתלמודא הכי פשיטא ליה ונפשטה הבעיא ודו"ק נ"ל ומ"מ כולי האי ה"ל להלח"מ לבאר וצ"ע: שם גמ' אלא דכ"ע משום אויר וכו' ומ"ס אע"ג דלא שכיחא וכו' עיין לה' מש"ל פ"ד מה' מלוה דין י"ד בד"ה כתב מהריב"ל בח"ג וכו' בסו"ד ע"ש: רש"י ד"ה הנכנס וכו' וקרי לה הכי וכו' עכ"ל משמע מפי' ראו או קתני או בספינה או בספינה גדולה וכו' וכולהו גווני קתני והיינו דאי כולא חדא מילתא לאיזה תכלית נקט אותה ספינה שיש בה אסקריא ועיין להתי"ט ריש פ' י"ב דנגעים משנה א' ד"ה או באסקריא וכו' ע"ש:

בד"ה והתניא דמסייע ליה דר' יוסי וכו' ומשוי לה תורת כלי וכו' עכ"ל וס"ה נמי דאיכא לשנויי דשאני התם דלגבי מת דאהל זרוק לא שמיה אהל וכה"ג כ' התוס' גבי רבי ד"ה והתניא בניחותא וכו' בסוף דבריהם מיהו ק"ק דא"כ אמאי הוצרך לאוקמה דפליג במילת' דלא שכיחא ובשמא יוציא רא ראשו ורובו וכו' ואמאי נייד מהך אוקמתא עצמה דכ"ע משום גושא וכו' מ"ס אהל זרוק וכו' ויש ליישב דהוצרך לזה משום דהך ברייתא דמייתי סייעתא מינה דחילקה בין שידה ותיבה לקרון וספינה וע"כ דלא מתרצא אלא או משום מילתא. דלא שכיחא אבל ספינה שכיחא או משום דלא חייש לשמא יוציא ראשו ובספינה חייש וכמ"ש התוס' דבנקל יוציא דאשו וכו' שו"ר לה' מש"ל ז"ל פי"א מה' טומאת מת דין א' ד"ה תו גרסינן וכו' שאחר שהביא לשון זה של רש"י כ' וז"ל והא דלא קאמר פלוגתייהו וכו' ע"ש שכונת קושיתו היא כמו שהקשינו ע"ש מה שנדחק:

ודע שראיתי להתוס' פ"ג דחגיגה דכ"ה ע"א ד"ה אהל זרוק וכו' שהוק' להו קושית רש"י הכא שכ' וז"ל וע"ק להר"י וכו' כי מוקי פלוגתא בשמא יצא רובו וכו' אמאי מטהר ר' יוסי אם לא מטעם אהל זרוק שמיה אהל ותהדר קושי' לדוכתה מתיבה מליאה כלים וכו' עכ"ל ולא ניחא להו בתי' רש"י הכא משום דהו"ל עיקר התי' חסר מיהו ק"ק לפמ"ש התוס' הכא ד"ה והתניא וכו' דלמאי דפליג באוירה וגושא לא ק"ל מהך ברייתא לאוקמה לפלוגתייהו במונחת:

וכו' א"כ כיון דתלמודא ידע לה לפ"ז אימא דקושטא הוא דלפי האי שנויא דמשני דפליגי בשמא יצא רובו הכוונה ר"ל כ"ע אהל זרוק לא שמיה אהל וכ"ע משום גושא ולא תיקשי מהך ברייתא ופלוגתייהו במונחת וטעמא דר' דמטמא משום שמא יצא רובו. ור' יוסי לא חייש' ויש ליישב דלא נמי דנהי דתלמודא לא ק"ל מהך ברייתא לפום ס"ד דמעיק' משום דאיכא לאוקמא פלוגתייהו במונחת אבל לשנאמר לגבי שנוייא דתלמודא דזהו כונתו וראי דה"ל לבאר וה"ל העיקר חסר וזה פשוט:

בא"ד אע"ג דאורחיה דמטלטל לה עכ"ל דאל"כ אמאי קתני מונחת שהרי אפילו אהל זרוק נמי כיון דשמיה אהל אלא ע"כ דאין ה"נ באהל זרוק קא' וק"ל: תוס' ד"ה והתניא והתניא וכו' א"כ ר' לא היה מטמא וכו' עכ"ל מכאן ק"ל על התוס' פ"ג דעירובין דף ל' ע"ב ד"ה ומ"ם וכו' שכ' דוקא במונחת וכו' ע"ש דא"כ אמאי ר' מטמא וי"ל דהך מונחת דכ' ר"ל מונחת ע"ג אדם או בהמה הנושאין אותה והוא כפי' אחר שכ' התוס' הכא וכך פי' דבריהם ה' מש"ל פי"א מה' ט"מ דין א' ד"ה עוד נראה וכו' וכ"כ ג"כ מהרש"א פ"ג דעירובין ע"ש. ואגב ראיתי עוד לה' מש"ל ד"ה ודע שהתוס' פ"ב דסוכה וכו' שהק' על רבינו ותי' שאני פרה דהיכר כל דהו סגי וכו' עש"ב וק' עליו דא"כ מאי פריך פ"ב דסוכה והרי שוורים וכו' וצ"ע ועיין לחי' שם ודו"ק:

בד"ה ה"ג ואי בעית אימא וכו' נוט"א בלעז שם ספינה וכו' כצ"ל ואינו ר"ל דהספינה עצמה היא אסקריא שהרי הראיה שהביאו דאילפא תלה נפשיה באסקריא משמע שהוא התורן דהיינו העץ הגבוה שבספינה וכ"ה בהדיא בריש פ' המוכר את הספינה דע"ג ע"א דקאמר תורן הוא אסקריא ע"ש אלא כונתם ר"ל שם ספינה דנקראת אסקריא ע"ש האסקריא שבה והוא כפירש"י וק"ל: בד"ה והתניא בניחותא וכו' אבל ר' מטמא וכו' עכ"ל כיון דמתניא בשם ר' יוסי בר יהודה משמע דר' בר פלוגתיה פליג עליה ודו"ק:

כתב ה' מש"ל ז"ל פי"א מה' ט"מ. דין ד' ד"ה ודע וכו' וז"ל ולפ"ז יש לתמוה וכו' דחכמים דפרק י"ג פליגי אחכמים דפרק י"ז ווה הוא דוחק גדול וכו' עכ"ל ועיין למהרש"א ז"ל ריש פ"ק דביצה ד"ג ע"א ד"ה ר"י אמר וכו' שכ' וז"ל ואין להקשות וכו' תיקשי לן מכ"ש דרבנן אדרבנן וכו' דאיכא למימר דהני רבנן תרי תנאי נינהו וכו' עכ"ל משמע מתוך לשונו דאין כאן דוחק כלל ואע"פ דהתם רבנן דר"י אדרבנן דר"י עצמו וכ"ש הכא דרבנן דר"מ אדרבנן דר"א ועיין כיוצא בזה למהרש"ל ריש פ"ק דגיטין ד"ד ע"א ד"ה הא מני שכ' וז"ל ובודאי לא מחלקינן בין סתם ח"ק דר' יהודא לסתם ת"ק דר' יהודא וכו' וכ' עליו מהרש"א דאינו מוכרח וכו' ע"ש ומצאתי ג"כ להר"ש סוף פ"ד דנגעים משנה י"א שכ' וזל ומסתמא רבנן דפליגי הכא עליה דר' יהושע היינו ר"ג ור"א דפליגי עליה התם וכו' עכ"ל ע"ש ועיין להתוס' פ"ק דיומא ד"ג ע"א ד"ה וכ"ת וכו' שכך דעתם נמי ע"ש בסוף דבריהם אבל הח"י שם ר"ה ה"ג והריטב"א שם ס"ל דנוכל לומר תרי רבנן ועיין לחי' שם ע"ב ברש"י ד"ה והא סוכת וכו' ועיין עוד בתוס' שם פ"ג ד"ל ע"ב ד"ה נימא וכו' ובתוס' שם פ"ד דמ"ג ע"א ד"ה הכל כשרין להזות וכו' ודו"ק:

עוד כ' ה' מש"ל ז"ל וז"ל ואולי דמייתי התוספתא לומר דאפי' בעפר איכא מ"ד דמתני גבול ומצטרף וגם זה דוחק עכ"ל והא דלא מייתי מתני' דסוף פי"ז לאידך גיסא לומר דא דאפי' בגוש איכא למ"ד דלא מהני גבול ואינו מצטרף י"ל דודאי דהר"ש אין דרכו להעתיק המשניות אלא התוס' ועיקר קושית ה' היא אמאי הוצרך להביא התוספתא כיון דמתני' היא בסוף פרק י"ז ואהא תירץ דמייתי התוספתא לומר דאפי' בעפר וכו' דחידוש זה במתני' בסוף פרק י"ז ולוה סיים וגם זה דוחק משום דמסתמ' לא נחית להכי אלא נחית בעיקר הגבול אם מהני או לא ואעפ"י שהזכיר בדבריו אפי' הביא עפר וכו' ודו"ק:

עוד כ' וז"ל ויש להסתפק במביא גוש מארץ העמים ועשאו עפר וכו' ונראה וכו' אבל בגוש מתחלת ברייתו אף אם החזירו לעפר עפרו טמא וכו' עכ"ל. ודע שראיתי לה' עצמו פכ"ג מה' כלים דין ט' ד"ה ודע וכו' שכתב כה"ג ביצה אוכל שנטמא שנחתך ממנו דאף דלמ"ד אוכל פחות מכביצה אינו מקבל. טומאה מ"מ טומאתו לא פקע והוקשה ליה מהא דקי"ל גבי טומאת בגדים דבגד טמא שנפחת משלש על שלש אין בו דין טומאה ונטהר כיון דפחות משלש אינו מקבל טומאה פקע טומאה מניה ותירץ שאני התם דנשתנה שמו אבל גבי אוכל כביצה נקרא אוכל ופחות מכביצה נקרא אוכל עש"ב והביאו הרב שע"ה ז"ל הל' ברכות דף י"ד ע"ב ע"ש והשתא ק' שהרי גבי גוש נמי דהחזירו לעפרו נשתנה שמו ואפ"ה טמא ומאי שנא מבגד וליכא למימר דעשאו עפר דכ' רבינו לאו דוקא עפר ממש אלא כלו' דחילקו לשנים גושים דלא נשתנה שמו דעכשיו נמי לא מקרי עפר אלא גושים דא"כ אמאי הוצרך לחלק דגבי לבינה משים תחילתה עפר אמאי לא כ' משום דלבנה נשתנה שמה א"ו דעפר ממש קא' דנשתנה נמי שמו וי"ל דבגד נמי תחלת ברייתו נמי טהור היה שהרי לא היה בגד מתחילה ולכך מהני שנוי השם לטהרו כיון דתחילתו היה טהור ודמי ללבינה ועשאה עפר ולפ"ז ה"ה דה"מ ה' לתרץ הך דבגד עם אוכל כביצה דאפי' דנימא דאוכל נשתנה שמו מ"מ ל"ק דשאני בגד דתחלתו טהור אבל אוכל תחלתו נמי אוכל וטמא אלא קושטא קא' דקושטא הוא דאוכל לא נשתנה שמו נמצינו למדים דתרתי בעי' לטהר שנוי השם ותחלתו טהור אבל בגוש אע"פ דנשתנה שמו מ"מ תחילתו טמא ולפ"ז ה"ה נמי היכא דתחילתו טהור ולא נשתנה שמו דטמא נמי כגון שצירף שני חצאי גוש ונטמאו לדעת ר"א דמצטרפין ואח"כ עשאן לשתים לא פקע מהם טומאה אע"פ דתחלתו טהור היה דלא היה שיעור גוש שלם מ"מ כיון דלא נשתנה שמו לא פקע טומאה וכן משמע נמי מהך דלבינה דנקט לרבנן דממעטת ולא נקט גוש שצירפו אלא משמע משום דאית ביה תרתי שנוי השם ותחילתו טהור וע"ד הראיה שהביא ה' ז"ל לפי דרכו בם בס"ד מיהו ק"ל אמאי לא הביא ה' ראיה גבי אוכל דלא פקע טומאה מניה מגוש עפר דאפילו לא נשתנה שמו אפ"ה טמא משום דתחילתו גוש וכמו שהוכיח ה' מהך דלבינה כ"ש אוכל דלא נשתנה שמו ותחלתו כמו אוכל וצ"ע:

ודע שת' ז"ל פ"ד מהלכות טומאת אוכלין דין ד' נסתפק למ"ד אוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה אם שני חצאי ביצה נטמאו כל אחד בפני עצמו וחזרו ונצטרפו ונעשו כביצה אי הוו טמאים א"ד כיון דבשעת קבלת הטומאה לא היה בו כשיעור נמצא שלא קבל טומאה וא"כ כי נצטרפו אח"כ אינו מעלה ומוריד ע"ש ואין להביא ראיה מהא דנחלקו ר"א וחכמים גבי גוש הבא בירק דלר"א מצטרף לשיעור גוש לדעת הרמב"ם דמיירי בצירף וגיבל כמו שצידד ה' ז"ל אלמא אע"ג דקודם הצירוף כל א' בפני עצמו היה טהור כי חזרו ונצטרפו פו הוו טמאים ואפי' חכמים דפליגי אר"א היינו מטעמא דלא אמרו אלא גוש כברייתו אבל אין ה"נ מודו לענין דחשיב צירוף די"ל דשאני גוש דהטומאה באה מצד עצמו דגזרו עליו טומאה ולא משום דקיבל טומאה ממקום אחר וכמ"ש ה' עצמו עלה דההיא דשרץ ונבלה דפ"ד מה' אבות הטומאה ע"ש: מיהו איכא למידק דהכא משמע דמהני צירוף גבי גוש וכן גבי עפר ולבנה נמי אמרינן דמהני גבול ואמאי לא אמרי' דחיבור אדם אינו חיבור דומיא לכזית חלב מן המת שהיה מפורד ואח"כ חיברו לכזית אמרי' לעיל דף ן' ע"ב טהור מפני שחיבור אדם אינו חיבור והתוס' לעיל ד"ה ת"ש וכו' הקשו מ"ש מטומאת אוכלין דמצטרפין לכביצה וחילקו דוקא בט"מ שהטומאה באה ממנו לטמא אחרים ולכך לא הוי חיבור אבל גבי אוכלין לקבל טומאה מעלמא הוי חיבור ע"ש וא"כ ה"נ גבי ארץ העמים דהטומאה באה ממנו ואינו מקבל טומאה ממקום אחר דומיא דטומאת מת וא"כ אמאי לא אמרי'. דאינו חיבור ואע"ג דגבי ב' חצאי זתים מב' מתים דטמא והוי חיבור כבר כ' התוס' לעול דהיינו דוקא לענין אהל אעפ"י דלא הוי. חיבור לפי שראוי להאהיל על שני חצאין אבל טומאת מגע לא וכו' ע"ש וא כ הכא גבי גוש ועפר הבא מארץ העמים אינו מטמא באהל כמ"ש התוס' לעיל דנ"ד ע"ב ד"א ארץ העמים וכו ולית ביה אלא מגע וא"כ אמאי הוי חיבור ומיהו לפי מ"ש ה' מש"ל ז"ל ריש פי"א מהל' אלו דיש דין א' הטעם דאין הגוש הבא מארץ העמים מטמא באהל משום דליכא למיחש ביה אלא לעצם כשעורה דאינה מטמאה באהל ע"ש איכא לתרוצי דהך דהביא עפר מארץ העמים דקתני התוספתא וכן הך דלבינה מיירי במביא עפר הרבה דאיכא למיחש ביה ליותר מכשעורה מיהו הך דעפר הבא בירק דמיירי לענין שיעור גוש ק' ואין לומר כיון דטומאת ארץ העמים מדרבנן החמירו לומר אפי' חיבור אדם הוי חיבור דזה אינו שהרי לפי הטעם דכתבו התוס' לעיל דטעמא דגזרו משום מתי מבול או מתי ישראל וכ"כ ג"כ רבינו בפי' המשנה פ"ב דאהלות משנה ג' כמ"ש ה' מש"ל פ"ג מה' אבל דין ג' ד"ה וראיתי וכו' בתוך דבריו ע"ש א"כ לא ה"ל להחמיר יותר מדין המת שהרי כיון דבמת גופיה אינו חיבור כדמוכח ההיא דכזית חלב מן המת וכו' וכן משמע מדברי התוס' לעיל שכ' וז"ל א"ד משום גושא דדוקא המאהיל על גושא גזרו כמו שמאהיל על המת וכו' עכ"ל משמע דלפי ה"ט לא רצו לגזור על אויר אוירה שלא החמירו יותר מן המת דאינו מטמא אויר אוירו ומיהו לפי הטעם דכ' דגזרו כדי שלא יצא מא"י לח"ל ניחא דמש"ה החמירו יותר מדין המת כמ"ש התוס' לעיל ע"ש מיהו לפי המסקנא דבעיא דתלמודא דלעיל אי משום אוירה וכו' נשארה בבעיא ואזלינן לקולא ע"כ דלא אמרי' הך טעמא כדי שלא יצא דא"ל ה"ל לגזור על אויר אוירה נמי כמו גושא כדמוכח מדברי התוס' דלעיל וכמ"ש שם לעיל בחי' עש"ב וע"כ מטעם דמאהיל על המת וא"כ הדרא קושיתנו לדוכתה וכעת צ"ע ועיין עוד לחי' לעיל דף ן' ע"ב בתוס' שם ודו"ק. ודע שראיתי בפ"ב דאהלות משנה ב' דקתני מלא תרוור רקב שגבלו במים אינו חיבור לטומאה. והנראה מדברי רבינו שם בפי' דלאו מטעם חיבור אדם אינו חיבור אלא משום דאפר לאו בר גיבול והלישה לא תועיל לדבקו גוף אחד מיהו ראיתי לתי"ט שם שכ' משם מהר"ם משום דחיבור אדם אינו חיבור וא"כ לא ידעתי מ"ש גבי גוש ועפר לכ"ע מהני הגבול וצ"ע:

עוד כ' ה' בסוף דבריו וז"ל דאי לא. לרבנן מאי איריא דלבינה ממעטת אפי' גוש נמי אלא ודאי וכו' עכ"ל אע"ג דלעיל סוף ד"ה גרסינן וכו' כתב גבי צד זה עצמו של הר"ש וז"ל אלא דלפי מה שצדד הר"ש דאפשר דטעמייהו דרבנן הוא משום דאם תחזירה לעפרה טהור א"כ אף בלבנת ארץ העמים מטהרים חכמים וכו' עכ"ל וא"כ תק"ל אמאי נקט בית הפרס וע"כ צ"ל דלרבותא דר"מ דמטמא נקט בית הפרס ואע"ג דכח התירא עדיף י"ל משום דלגבי חכמים ליכא למטעי כיון דמהך טעמא גופיה דאם החזירה לעפרה טהור ה"ה נמי גם בארץ העמים וא"כ ה"נ גבי דנקטו לבנה ולא גוש נימא נמי משום דמהך טעמא גופיה דמחזירה לעפרה ה"ה נמי גבי גוש אפשר דכונת ה' משום דהיכא דאיכא לשנויי משנינן ודו"ק:

כתב ה' מש"ל פי"א מה' ט"מ דין ז' בסוף דבריו שהתי"ט לא דק וכו' ע"ש דע שראיתי לה' חזון נחום ז"ל סוף פרק בתרא דאהלות משנה ז' שהבין דכונת רבינו שכתב גזירה משום מדור שתהיה בו אשה ר"ל אשה לבדה בלא איש וכו' עש"ב הן אמת שכן משמעות סתמיות דברי רבינו וה"ט דאשה עדיפא משום שדרך האשה שבאין אצלה הגוים לינות אבל לא ידעתי דא"כ לפ"ז איך מארץ ה' עצמו וגם התי"ט בתי' הא' דכולהו גווני נקט שהרי לפ"ז כבר קתני אשה לבדה ואמאי הוצרך תו למכפל ולמתני או אשה א"ו דר"ל דגזרו משום אשה שעמה איש דהשתא שפיר יבא תירוץ זה דכולהו גווני נקט על נכון. ודע דבזה ניחא נמי מה שהק' התוס' לעיל במתני' דנ"ד ע"א ד"ה וימי ספירו וכו' וז"ל וצ"ע דלא ליתני אלא ספירו וכו' ע"ש די"ל דכולהו גווני נקט ועיין עוד לתו' שם ודו"ק ואגב גררא ראיתי לתי"ט שכ' וז"ל ונראה הא דגרסינן בסיפא ואפי' שפחה משבשתא וכו' ועוד דאינה נמכרת אלא למי שיש לה עליו קדושין כמו שפסק הרמב"ם פ"ד מה' עבדים וכו' ע"ש ואיכא למידק. עליו דפסק הרמב"ם פ"ד מה' עבדים במחלוקת הוא שנוי דאיכא תנא דס"ל מוכרה לקרובים פ"ק דף ך' ע"א וא"כ אימא דהך תוספתא ס"ל כאותו מ"ד ואיך כ' התי"ט דמשבשתא היא אבל הרמב"ם דנקט אשה ולא נקט שפחה משום דלשי' אזיל דפסק כמ"ד אין מוכרה לקרובים וזה שמעתי ודע שהרא"ם פ' משפטים ד"ה לעם נכרי צידד דמותר למוכרה לנכרים מדלא הזכירו דין זה לא בדברי הגמ' ולא בדברי הפוסקים עש"ב ויש לתמוה עליו שהרי כיון דבעינן שיש לה עליו קדושין א"כ הא בהא תליא דנכרי לא תפסי בה קדושין וכמ"ש התי"ט וא"כ הרי הזכירו דין זה בין בגמ' בין בדברי רבינו וצ"ע לעת הפנאי גם זה שמעתי ודו"ק:

כתב ה' מש"ל דין ט' דכונת הראב"ש להשיג על רבינו דלמה לא הביא דברי המשנה וכו' ע"ש ויש לתמוה עליו דמחי קושיא דכיון דרבינו פסק להדיא וכ"מ שהחזיר והחולרה יכולין להלך משם הנפל אינו צריך בדיקה והרב עצמו הזכירו והם דברי ב"ה פי"ח דאהלות מש משנה ח' וטעמא דרשב"ג הוא משום דעיר שחרבה כולה מצויות שם חיות וגוררין משם הנפלים וכמ"ש הרב עצמו על מה שהק' מרן מהיכן הוציא לחלק וכו' עש"ב אם כן הרי היא בכלל מה שכתב רבינו וכ"מ שהחזיר והחולדה וכו' ומתני' דאשמעינן דברי רשב"ג אינו אלא לומר דרשב"ג ש"ל בדברי ב"ה ואין להקשות דה"ל להביא דברי רשב"ג שם במשנה עם דברי ב"ה ולומר וכן רשב"ג אומר כדברי ב"ה וכה"ג פריך תלמודא פ"ק דקדושין דע"ד ע"א גבי אבא שאול כמאן כר"ג תנינא וכו' ופירש"י ליתני הא דאבא שאול התם וכן היה אבא שאול אומר כדבריו עכ"ל די"ל דהתם משום חדי מסכתות אבל הכ"א תרי משניות דסמכי אהדדי ומעתה אני תמיה על דברי רבי' בפי' המשנה וכן נמי הרע"ב שכ' דטעמא דרשב"ג משני שחיות מצויות א"כ איך כ' דאין הלכה כרשב"ג שהרי קי"ל כב"ה וצ"ע ועיין בס' חזון נחום ז"ל פי"ח דאהלות משנה ט':

כתב ה' מש"ל ז"ל פ"ק מה' ט"מ דין י"ד וז"ל כ' רבינו בהקדמתו לס' טהרות וכו' והנה ה"ל לבאר שדוקא הישראלי וכו' והגוי וכו' א"נ וכו' עכ"ל ע"ש ויש מי שהראני שהרמב"ם עצמו שם בהקדמתו בד"ה וטומאת זיבות וכו' כ"כ ע"ש ע"כ:

שם גמ' אמר ר"ח ל"ש וכו' אבל בנזירות מרובה מסלק נמי סלקין וכו' משמע בהדיא דמאי דקתני מתני' מתחיל ומונה מיד ר"ל דלא סלקין ליה ימי טומאה ולכך קאמר עלה ל"ש וכו' משמע נמי ממאי דפריך ר' שהביא וקתני מתחיל ומונה מיד וכו' ופירש"י אבל ימי חלוטו מיהא אין עולין לו ויש לתמוה על מרן כ"מ ז"ל פ"ז מה' נזירות דין ז' שדקדק כן מדנפשיה מכח סיפא דקתני ימי הזב עולין משמע אבל ימי טומאת מת אין עולין וכן דקדק עוד שם דין ט' מרישא גופה דקתני מיד משמע דאין עולין ע"ש ואיך לא הזכיר שתלמודא הכא סובר כן בפשי' ותו ק' עליו במה שדקדק בדין ז' מכח הסיפא דאינו דיוק שהרי כלים הנוגעין במת דקאני רישא ס"ל לרבינו דעולין לו ימי טומאה כדפסק שם דין ח' וצ"ע ועיין לתי' לעיל דנ"ד ע"ב בתוס' ד"ה ואינו סותר וכו' ודו"ק:

שם מתיב ר' שרביא וכו' אילימא בנזירות מועטת וכו' ק"ק היכי מצדד אילימא בנזירות מועטת שהרי כיון דכבר ר"ח אוקי לה בהדיא בנזירות מועטת ובפשיטות ה"ל למפרך הכי דא"כ היכי קתני אינו סופר הקודמין הא בעי גידול שיער וי"ל משום דבעו להוכיח ג"כ דאף בנזירות מרובה נמי אין עולין וס"ל היפך ר"ח בתרתי לענין דלא איירי מתני' בנזירות מועטת ולענין נמי דאין עולין אף בנזירות מרובה ודו"ק:

תוכן העניינים

באר משה (כריף)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה