אור ברסלב

באר משה (כריף)· רבי משה כריף

דף נד:

דף נד.

גמ' ואי אמרת משום אוירה הזאה ל"ל וכו' דע שראיתי להר"ש סוף אהלות פרק י"ח משנה ט' שהביא תוספתא דקתני אין מדור עמים ובית ובית הפרס בח"ל והק' עלה הא ח"ל כולה טומאה ומה שייך בה למתני הכי וכתב לחד תירוצא וז"ל וי"ל דאצטריך משום כהנים שבח"ל וכו' ע"ש ותירוץ זה הזכירו מרן הכ"מ וכן המש"ל ז"ל פי"א מהלכות טומאת מת דין זא ע"ש ולא ידעתי כונת תי' זה שהרי ס"ס כיון דבלא"ה טמאים משום ח"ל אמאי אסור ליכנס לבית הפרס וכן ראיתי לסברא זו בהראב"ד פ"ה מה' נזירות דין ט"ו שכתב בסוף דבריו וז"ל והכהנים בזמן הזה טמאי מת הם ואין עליהם עוד חיוב טומאה והמחייב אותם עליו להביא ראיה עכ"ל. ואף לרבינו שחולק עליו וס"ל דאפ"ה חסורין להטמאות היינו היכא דפירש מן המת ואחר כך חזר ונטמא אבל אם עדין מחובר במת אחר אינו חייב כמבואר בדבריו שם דין זז וא"כ ה"נ גבי ח"ל כיון דהטומאה מצד עצמה דגזרו עליה אם כן כל זמן שהוא עומד בתוכה חשיב מחובר עדין בטומאה ואמאי אסור ליכנס לבית הפרס ויש מי שהשיב לי דאפשר דס"ל להר"ש דבמחובר חיובא הוא דליכא אבל איסורא מיהא איכא:

ושו"ר שכן כתבו התוס' להדיא לעיל דף מ"ג ע"א ד"ה מהכא וכו' וכ"כ ג"כ הרב המאירי והבאתי דבריו לעיל בחידושינו ע"ש והשתא ניחא זרע דלפ"ז אפשר דגם הראב"ד נמי לא קאמר אלא לענין חיובא אבל איסורא מיהא איכא ומעתה ניחא מה שהקשה עליו המש"ל ז"ל פ"ג מה' אבל דין א' ד"ה וראיתי וכו' בתוך דבריו מר' בנאה דהוה מציין הקברות בזמן הזה ע"ש מה שנדחק והשתא זל כיון דאיכא איסורא לכך הוה מציין גם מה שהוכיח שם דכל חכמי ישראל חלוקין על הראב"ד מאותו כתב ששלח רבינו חיים וממה שכל המחברים ראשונים ואחרונים הביאו הלכות טומאת מת עש"ב אינו מוכרח לפ"ז ודו"ק: עוד כתב הר"ש ז"ל עוד נ"מ לענין הזאת ג' וז' את"ל דטומאת ארץ העמים לא בעיא הזאה דבעיא הזאה היא בנזיר פרק כ"ג עכ"ל. והם דברים בלתי מובן והנראה שט"ס נפל בו וכצ"ל עוד כ"מ לענין הזאה שלישי ושביעי דטומאת ארץ העמים לא בעי הזאה ובית הפרס בעיא הזאה בנזיר פרק כ"ג עכ"ל. ומ"מ תירוץ זה אינו מובן אצלי שהרי ארץ העמים לא בעיא הזאה שלישי ושביעי היינו אוירה אבל גושה בעיא הזאה ג' וז' כדקאמר הכא בהדיא ותו דבית הפרס נמי דבעיא הזאת שלישי ושביעי אינו אלא טומאת מגע הגוים שהרי אינה מטמאה באהל וא"כ לא ידעתי מה תי' שהרי בלא"ה נטמא משום מגע ח"ל דאיכא נמי הזאה שלישי ושביעי ומרן הכ"מ ז"ל וכן הר' מש"ל ז"ל שזכרנו למעלה לא הזכירו בדבריהם תירוץ הלזו ולא ידעתי כונתם ודברי הר"ש צ"ע. (א"ה נ"ל דצריך למחוק תי' הזאה השנית מל' הר"ש):

ובעיקר כונת התוספתא נלע"ד דאיכא נפקותא לסברת הרמב"ם דס"ל דמאהיל על הגוש ליכא הזאה ג' וז' כמ"ש המש"ל פי"א מה' טומאת מת דין א' ד"ה עוד כתבו התוס' וכו' ע"ש אבל טומאת בית הפרס שאבד בה קבר דמטמאה באהל כדפסק רבינו ריש פ"ח מה' טומאת מת ודאי דיש בטומאת האהל הזאה שלישי ושביעי וא"כ איכא למימר דהתוספתא דקתני בית הפרס מיירי כגון שאבד בה קבר דמטמא באהל ונ"מ שפיר לענין טומאת שלישי ושביעי כגון שנכנס לח"ל ולא נגע בגוש עצמו אלא באויר הגוש כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל דליכא הזאה שלישי ושביעי אבל משום בית הפרס אי הוה גזרו עליה בח"ל בעי שלישי ושביעי ואפשר להגיה ע"פ זה דברי הר"ש ולהעמיס כל זה בכונתו וצ"ע:

שם גמ' וכי קתני אשארא וכו' ולא ניחא ליה לומ' דקאי אטומאת נושא ולא אטומאת אויר דמסתמא אי קאי אארץ העמים קאי נמי אכל טומאה שיש בה כיון דאיירי בה וניחא ליה טפי לשנויי דלא קאי עלה כלל אלא אשארה ושו"ר שכ"כ ה' מש"ל ז"ל פי"א מה' טומאת מת דין א' ד"ה עוד כתבו התוספות וכו שכתב בתוך דבריו וז"ל דהא סתמא דתלמודא סבר דאי קאי ומזה בג' וז' מארץ העמים קאי לכל מאי דגזרו טומאה בארץ העמים ומש"ה הכריח דארץ העמים משום נושא וכו' עכ"ל ע"ש:

רשי דר שיה

רש"י ד"ה וספירו של מצורע וכו' וימי גמירו של מצורע היינו ימי חלוטו וכו' עכ"ל משמע דימי גמירו היינו ימי הצרעת כדכתיב ויקרא י"ג והמצורע אשר בו הנגע וכו וכן נראה מדברי הרמב"ם בפי' המשנה ריש פ"ק דכלים משנה ד' ד"ה כבר ידענו וכו' וז"ל וזה הדין במצורע בימי גמירו לבד ר"ל בזמן הצרעת וכו' עכ"ל ולפ"ז נראה פי לשון גמירו ר"ל כשהוא מצורע גמור אבל ראיתי לה' ק"א ריש פ' מצורע דף קמ"ח ע"א ברייתא ד' ד"ה בימי גמירו וז"ל היינו קודם טבילה אחר שנגמר והוסר ממנו הנגע עכ"ל משמע דמפרש בסוף ימי חלוטו כשנתרפא מצרעתו ולשון גמירו מלשון נגמר הענין שנגמר והוסר ממנו הנגע ודו"ק:

ד"ה באמת אמרו הלכה היא וכו' ולקמן מפרש מהיכן גמיר עכ"ל אין הלשון מכוון שהרי כיון דכבר כתב הלכה היא למ"מ ועיין עוד לחידושינו לקמן דנ"ו ע"ב ודו"ק:

תוס' ד"ה ופרעות וכו' דמהלך על פני כולה טמא בודאי עכ"ל ל טמא בודאי מן התורה והנזיר מצלח דאי כונתם מדרבנן בלא"ה אף לא הלך אלא תחת אחת מן האבנים גזרו טומאה ואע"ג דכ' בדבור שלפני זה דמן התורה טהור כי הלך תחת כולן נראה דוקא גבי אילן המיסך דס"ל דמסתמא דאין בענף פותח טפח ולכך מדאורייתא לא הוי אוהל אבל אבנים היוצאות מן הגדר ס"ל מסתמא יש בהם פותח טפח והוי טומאה דאורייתא והביאו ראיה מסוף פ"ז דנדה דנ"ז ע"א גבי כותי דמהלך על פני כולה טמא בודאי כיון דטומאה דאורייתא כנ"ל ודלא כהתי"ט פ"ח דאהלות משנה ב' שנתחבט בדבריהם ע"ש ומה שהק' עוד התי"ט וז"ל ובין כך ובין כך ק"ל כיון דאין טומאת סככות אלא מדרבנן איך ערבינהו ותנניהו בהדי הנך דכולהו מדאוריית' וכו' ע"ש לא ידעתי מאי מקשה שהרי במשנתנו נתנו קא חשיב ארץ העמים ובית הפרס דהוו דרבנן בהדי רובע עצמות דהוי הל"מ כמ"ש התוספות לעיל דנ"ג ע"ב ד"ה חרב וכו' וכן חשיב רביעית דם דהוי מקרא כדמוכח מדברי התוס' פ"ק דסנהדרין ד"ד ע"א ד"ה ורבנן וכו' שהק' תרי קראי ל"ל ע"ש ועיין להרא"ם פ' אמור ד"ה לאביו ולאמו וכו' וכעת צ"ע. ודע דמ"ש התי"ט בתחילת דבריו וז"ל וכן גבי כותים דכיון שהם מדרבנן אמאי אינם נאמנים וכו' עכ"ל תיבת אמאי ט"ס וצריך למוחקה ודו"ק:

בד"ה ואינו סותר וכו' אלא טומאת ערב אמאי אין עולין לו עכ"ל כח קושייתם כיון הא דקתני מתחיל ומונה מיד היינו מיום ז' כדמוכח בגמ' לעיל דקא' ת"ש מדקתני סיפא מתחיל ומונה מיד וכו' דהיינו בז' כפירש"י והתוס' לעיל א"כ כיון דבטומאת ז' יום הז' אחר שטבל בו עולה ה"נ טומאת ערב שאותו יום אחר שטבל עולה וכ"ה בהדיא במקובצת וז"ל בד"ה אין עולין לו מן המנין קאי אכל הנך מתני' ותמה הר"ר משה מ"ש הנוגע בכלים שנגעו במת אמאי אין עולין לו אותו היום אחר שטבל שהרי כשנטמא ע"י רביעית דם ורובע עצמות אמרי' בגמ' שיום ז' אחר שטבל עולה לו מן המנין ויש לחלק ביום שנטמא בו לא מסתבר דיעלה הרא"ש ז"ל בפי' עכ"ל והוא חלוק נכון ומיהו בלא"ה י"ל דאה"נ הא דקתני מתחיל ומונה מיד לא קאי אכלים הנוגעים במת אלא אשארא דומיא למאי דמסיק תלמודא גבי ומזה בג' וז' אשארא וכן צ"ל לדעת רבינו פ"ז מה' נזירות דין ח' דס"ל דכלים הנוגעים במת עולין לו מן המנין ואדרבא משמע דס"ל דאפי' טומאה ימי ז' איכא אלא דאין טעון הזאה ואפ"ה עולין לו הכל שכתב וז"ל וכן יראה לי שזה אינו מזה בג' וז' אם נגע בכלים כדי שיעלו לו ימי טומאתו וכו' משמע מתוך לשונו דז' ימי טומאה איכא אלא שאין טעון הזאה ונתן הטעם כדי שיעלו לו וכ"כ התי"ט ד"ה מזה וכו' וז"ל ויהיב טעמי כדי שיהו עולין לו וכו' ע"ש אלמא דכל אותן הימים עולין לו וא"כ ע"כ הא דקתני מתחיל ומונה מיד לא קאי עליה הך דכלים וכו' ומ"מ נראה דתוס' לא ניחא להו בהכי משום דקתני סיפא באמת וכו' הרי אלו עולין וכו' משמע דוקא הני דחשיב בסיפא הוא דעולין וזה נמי כח המקובצת שכתב ברא"ש אמי"ר קאי אכול הנך דמתני' ולהרמב"ם י"ל דלא חשיב אלא מידי דטומאה יוצאם מגופו א"נ לא חשיב אלא מה שהוא הל"מ ועיין לה' כ"מ ז"ל פ"ז מה' נזירות דין ז' שדקדק נמי דוקא הני דחשיב בסיפא וכו' כדכתי' ע"ש אלא שיש לתמוה עליו דדיוק זה ע"כ אינו צודק לדעת רבינו וכדכתי' ועיין עוד לחידושינו לקמן דנ"ה ע"א בגמ' גבי אמר ר' חסדא לא שנו וכו' ודו"ק:

ד"ה ארץ העמים וכו' בשידה תיבה ומגדל גדולות וכו' עכ"ל דאי קטנה כלי הוא ומקבלת טומאה ולא חייצה רש"י בפ"ג דעירובין ר"ל סוף ע"ב ד"ה אוהל זרוק וכו' ע"ש והיא משנה ריש פ"ח דאהלות ע"ש להר ש וכן נמי מתני' באהלות פי"ג משנה ו' דקתני זה הכלל הטהור ממעט והטמא אינו ממעט וכו' פי אינו חוצץ:

ואגב ראיתי להר"ש שם משנה ה' ד"ה ופחות מכביצה וכו' שכתב וז"ל והא דמשמע בריש חומר בקודש וכו' א"נ דטומאת ע"ה דרבנן וכו' עכ"ל ע"ש ותמיה לי עליו טובא דהוצרך להק' מהך דחומר בקודש דגבי ע"ה שהרי מהך משנה גופה ה"מ להקשות דקתני סיפא ולא לבינה מבית הפרס דברי ר"מ ע"ש ואע"ג דטומאת בית הפרס נמי דרבנן וא"כ מ"ש מעכו"ם שישב בחלון וכן דאיתי בשיטה מקובצת בפרק לא יחפור שהק' כן משם הר"ן ע"ש והיותר תימא דע"כ משמע דר"מ גופיה מודה התם לפחות מכביצה דקתני רישא דממעט וא"כ היכי קא' גבי לבינה דאינה ממעטת ואפי' חכמים דפליגי עליה וס"ל ממעטת לאו מהאי טעמא הוא אלא כדקאמרי התם מפני שעפרה טהור ע"ש והתימא על ה' מש"ל שהזכיר לדברי הר"ש הללו פי"ב מה' טומאת מת דין ב' בסוף דבריו ע"ש ולא הרגיש בזה. ואגב ראיתי להמש"ל שכתב על דברי הר"ש הללו וז"ל וכ"כ הרשב"א בפרק לא יחפור עכ"ל משמע דס"ל להרשב"א בפ' לא יחפור דאוכל פחות מכביצה מקבל טומאה מדרבנן כסברת הר"ש ויש לתמוה שהרי ה' בפ"ד מה' טומאת אוכלין דין א' בד"ה נסתפקתי וכו' כתב משמו היפך זה וז"ל ועיין בחידושי הרשב"א פרק העור והרוטב דנראה מדבריו דס"ל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה אפי' מדרבנן והיא סברא מחודשת וכו' עכ"ל וכ"כ עוד משמו ה' שע"ה ז"ל הל' ברכות די"ד ע"ד שכ"כ בפרק המצניע דאינו מקבל טומאה אפי' מדרבנן והוכיח כן ממתני' דפרק י"ג דאהלות כמו שהוכיח הר"ש ע"ש וא"כ נמצא דדבריו סותרין וצ"ע: ודע שה' שע"ה ז"ל הק' לסברת הרשב"א דאינו מקבל טומאה אפי' מדרבנן א"כ מה יענה למתני' דפ"ב דטהרות שהביאו התוס' בפ' הישן דמוכח התם בהדיא דפחות מכביצה מקבל טומאה לפחות מדרבנן ע"ש ואנכי מצאתי לה' חזון נחום ז"ל עלה דהך מתני' שהוכיח דהרמב"ם לא גריס לאותה חלוקה ואף על פי שהדין דין אמת ע"ש וא"כ י"ל דהרשב"א נמי לא גריס לה ולכך ס"ל דהדין אינו דין אמת אמנם הא ק"ל לדברי הרשב"א דמה יענה לההיא דכותי שישב בחלון דפרק לא יחפור שהוכיח מינה הר"ש דאף דגזרו על הגוים להיות כזבין ואפ"ה חוצץ אלמא אף על גב דמקבל טומאה מדרבנן חוצץ והנראה שה' שע"ה ראה לדברי הר"ש הללו ולכך לא הקשה אלא מדברי התוס' דפרק הישן וכעת צ"ע. ודע שראיתי לה' חזון נחום ז"ל פ"ק דכלים משנה ו' דכ"ד ע"א ד"ה עוד כתוב שם וכו' שנתכוון לדברי הר"ש שחילק בין גוי לחדרה דע"ה ע"ש ודו"ק:

בא"ד שהחמירו בה יותר מאהל המת וכו' עכ"ל ר"ל דבמת אינו מטמא אלא המאהיל על אוירו ולא אויר אוירו כגון היכא דדבר מפסיק בינו לאוירו מיהו בנכנס לאהל המת אף דאיכא הפסק בינו לאויר המת כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל מטמא משום אויר אוירה של בית שהרי כמאן דמליא טומאה דמי מיהו דוקא בשידה שיש לה פתחים דנכנס האויר דרך פתחים אבל חתומה חשיב הפסק ואע"ג דמליא כל הבית טומאה ואוהל זרוק לא שמיה אוהל כיון דאינו אלא גזירת הכתוב הפסק כל דהו מפסיק עיין לה' מש"ל ז"ל פי"א מה' טומאת מת דין א' ד"ה ודע שבכ"מ וכו ובדבור שאחריו ד"ה ודע שראיתי לרבינו וכו' ע"ש:

בא"ד הקשה הר"ר יעקב מאורליינ"ש וכו' עכ"ל. נראה לקשר קושייתם משום דאי מפ"ק דשבת לחוד איכא לתרוצי דאין מטמאין באהל דקתני היינו אויר אוירה והא דגזרו על אוירה היינו אויר הגוש וכן נמי משמעתין לחוד איכא לשנויי נמי הכי דהא דמבעיא ליה על אוירה היינו אויר הגוש ומאני ומתני' דאהלות היינו אויר אוירה אבל השתא דתירצו דהך פ"ק דשבת באויר הגוש והכא באוירה ממש מעתה הך דאהלות ממ"נ ק' ושוב אחרי כתבי הדרי בי דע"כ מתני' דאהלות באויר הגוש דבאויר ממש מ"ש ארץ העמים שהרי אהל המת נמי אינו מטמא אלא אוירו ולא אויר אוירו ומתני' משמע דנחית לחלק בין ארץ העמים לטומאת מת וזה ברור:

בא"ד בגוש הבא מארץ העמים וכו' עכ"ל והטעם דאינו מטמא באהל עיין לה' מש"ל ז"ל פי"א מה' טומאת מח דין א' בתחילת דבריו שכתב משום דבההוא עפר ליכא למיחש אלא לעצם כשעורה דומה לבית הפרס ועצם כשעורה אינו מטמא באהל ע"ש:

עוד כתב וז"ל א"נ אפשר לומר דאף לרשב"י דסבר קברי נכרים אינם מטמאין באהל גזרו וכו' כדי שלא יצאו מא"י לח"ל וכו' עכ"ל ע"ש וה"ה נמי דה"מ למימר מפני רוב ישראל שנהרגו בח"ל ואיכא למיחש דילמא יאהיל עליהם אלא קושטא קא' משום דטעמא כדי שלא יצא מוכרח הוא לפי מאי דמבעיא לן גזרו על אוירה אף דאיכא הפסק בינו למת כמו שמסיים הרב וק"ל: ועוד נראה דדברי ה' באו בדקדוק:

משום דה' ז"ל קאי אדברי התוס' בפ"ק דשבת וע"כ דתוס' פ"ק דשבת לא ס"ל הך טעמא דרוב ישראל נהרגו בח"ל מדכתבו לחד שנויא דמתני' דאהלות רשב"י ואי ס"ל דמתי ישראל נקברו שם לא ניתן תירוץ זה ליאמר וכן נמי רבינו לא ס"ל טעם זה וכמבואר כ"ז באריכות בדברי ה בדבור שאחריו ע"ש ונראה דמה"ט התוספות הכא בשמעתין לא כתבו האי תירוצא דמתני' דאהלות רשב"י וכמו שתירצו בפ"ק דשבת ובפ"ק דגיטין דף ח' ע"ב ד ד"ה דגזרו וכו' משום דלשיטתייהו אזלי שכתבו גם כן טעמא דרוב ישראל נהרגו שם אבל התוס' פ"ק דשבת ופ"ק דגיטין לא כתבו הך טעמא לכך כתבו הך תירוצא דמתני' רשב"י ודוק נ"ל:

ודע דלפי א"נ שכתב ה' ז"ל דאף לרשב"י גזרו טומאת אהל כדי שלא יצא וכתב דע"כ אית לן לומר טעם זה לפי מה שנסתפקו בגמ' דנזיר. אי גזרו אאוירה ג"כ וסיים וז"ל וכמ"ש התוס' שם ע"ש והיינו מה שכתבו התוס' הכא שהחמירו בה יותר מבאהל המת כדי שלא יצא אלמא דהוכרחו לטעם זה משום דאל"כ אלא מטעם מבול או מתי ישראל איך החמירו יותר מן המת עצמו דאינו מטמא מאויר אוירו ולא ידעתי דאיך לא השגיח ה' שדבריו אינם מכוונים עם דברי התוס' הללו שהרי לפי דברי ה' ע"כ דטעם זה כדי שלא יצא אף דמועיל לענין אהל הגוש מ"מ מספקא ליה לתלמודא באויר אוירה דאינו מועיל ולא גזרו והיינו משום דלא רצו להחמיר כ"כ מטעם זה אף באויר אוירה וכ"ש לפי המסקנא דנשארה בבעיא ואזלינן לקולא דלא גזרו על אוירה וכמ"ש ה' ד"ה תו גרסינן וכו' בסוף דבריו ע"ש ואלו מדברי התוס' הכא שכתבו גבי או דילמא משום נושא הטעם מפני מתי מבול או רוב ישראל ל נהרגו וכו' ומדניידו מהך טעמא גופה כדי שלא יצא וכו' והוצרכו להני טעמי ע"כ משמע משום דס"ל דאי גזרו על אהל הגוש מטעם כדי שלא יצא ממילא דה"ה נמי דמועיל גם לאויר אוירה והא בהא תליא ולכך הוצרכו להני טעמי דלא מהנו לאויר אוירה ואולי דאיכא למימר דכונת התוספות עדיפא מינה קאמרי ודו"ק:

ודע שראיתי להמש"ל ז"ל פ"ג מה' אבל דין ה' ד"ה וראיתי וכו' שבתוך דבריו יחס טעם זה שכתבו התוס' משום רוב ישראל נהרגו בח"ל לדעת ס' יראים שכתב וז"ל שו"ר לתוס' בנזיר שכתבו שאחד מן הטעמים וכו' מפני רוב ישראל נהרגו בח"ל ולפ"ז אפשר דספר יראים סבר כסברת התוס' הלזו וכו' עכ"ל וטפי ה"ל לומר דס' יראים סבר דטעם דגזרו כדי שלא יצא וכו'. עוד ראיתי לה' שם שמקודם זה צידד עוד לבעל ספר יראים דאפשר דס"ל דמאן דאסר לכהן לילך לח"ל ס"ל כרבנן דעכו"ם מטמאין באהל וכתב עליו וזה דוחק ע"ש ולפי הנראה דתירוץ זה לאו מפיו אנו חיין דכה"ג תירצו התוס' פ"ק דגיטין ופ"ק דשבת לחד תירוצא דמתני' דאהלות רשב"י וא"כ ע"כ דסוגיא דפ"ק דשבת דגזרו על ארץ העמים על אוירה רבנן היא ולא רשב"י וא"כ אינו מן הדוחק ליחס תירוץ זה לס' יראים ומה גם דסוגיא דפ"ק דע"א שהקשה מינה ה' ברייתא היא שם דף י"ג ע"א וא"כ אינו כ"כ מן הדוחק לאוקמא כרבנן דרשב"י ופשוט וכה"ג הק' ג"כ מהך דפ"ק דנזיר דגבי שמשון וכו' ע"ש:

מיהו בעיקר קושייתו שהק' על ס' יראים מהך דפ"ק דע"ז תמיה לי עליו טובא שהרי סברת ס' יראים דס"ל דלרשב"י א"כ במגע אין מטמאין סברת סתמא דתלמודא פרק הבע"י דס"א ע"א וע"ב דכונת ההג"מיי שהקשו עליו מרבינא התם דאמר נהי דמאהל מיעטינהו ממגע ומשא מי מעטינהו היינו לענין ההלכתא משום דס"ל הלכתא כרבינא וא"כ מעתה אין תלונת ה' על ס' יראים אלא אתלמודא גופיה למאי דבעי למימר דלרשב"י אין מטמאין אפי' במגע א"כ תיקשי ליה הך ברייתא דפ"ק דע"א ועיין להתוס' סוף פרק דם נדה דנ"ז ע"א ד"ה ובנה אצלו וכו' שהקשו כיוצא בזה למאי דבעי לומר בפרק הבע"י דלרשב"י אפי' במגע לא מטמאו ע"ש וא"כ ע"כ לומר כמו שתי. ה' דאתיא כרבנן דרשב"י ואל תשיבני ממ"ש עוד ה' משם ס' יראים שס' יראים עצמו הוק' לו מההיא דפ"ק דנזיר דגבי שמשון וכו' ע"ש דודאי דאין ה"נ דכונת ס' יראים אסתמא דתלמודא גופיה דפרק הבע"י קא מקשה ומלבד זה נפלאתי על ה' מש"ל שתי' דהך דפ"ק דע"א אתיא ברבנן שהרי תירוץ זה לא יתכן כלל אליבא דס' יראים דא"כ איך פסק ס' יראים כרשב"י שהרי התם בפ"ק דע"א סמוך ונראה אמרי' אמר ר' יוחנן הלכה כר' יוסי ורבי יוסי התם בברייתא ס"ל נמי דאסור ליכנס לח"ל אם לא לדבר מצוה וכן פסק רבינו פ"ב מה' אבל דין י"ד וא"כ ע"כ דלית הלכתא כרשב"י שהרי לסברת ס' יראים דרשב"י אפי' במגע אינו מטמא מותר ליכנס לח"ל ואיך פסק כותיה הפך ר' יוחנן דפסק הלכה כר' יוסי דאסור ליכנס וכעת דבריו צ"ע:

ואגב גררא אכתוב שדברי ה' מש"ל יש בהם מן הגמגום והוא שאחר כך כתב עוד וז"ל ומלבד כל זה איכא לאתמויי טובא בסברת ס' יראים הלזו מההיא דא דאמרינן פ"ק דנזיר גבי שמשון וכו' וכתב עלה וז"ל וזו ראיה שאין עליה תשובה ואחר כך כתב שו"ר שהרב עצמו הוק' לו מסוגיא הלזו וכתב דהך סוגיא כרבנן וסיים ה' וז"ל ונכון הוא ע"ש ואיכא למידק דאיך כתב עלה הך דפ"ק דנזיר שאין עליו תשובה שהרי כיון דכבר ה' עצמו ניחא ליה גבי הך דפ"ק דע"א משום דאתיא ברבנן א"כ ה"ה נמי גבי הך דפ"ק דנזיר ואמאי לא ניחא ליה עד שראה שה' ס' יראים עצמו תירץ הכי ותו שקלסיה שכתב עליו שהוא נכון ואלו מתחילה גבי הך דפ"ק דע"א כתב עליו שהוא דוחק נמצא שהלשון מגומגם וק"ל:

דבעיקר תירוץ זה של התוס' בפ"ק דשבת שכתבו דמתני' דאהלות רשב"י היא ק"ל איך מתרצא קושיתם שהרי כיון דמבעיא ליה לתלמודא הכא אי משום אוירא גזרו ולפי צד זה ע"כ דטעמא דגזרו הוא כדי שלא יצא מא"י לח"ל וכמ"ש התוס' א"כ אף לרשב"י נמי מודה בטעם זה כמ"ש ה' מש"ל לפי א"נ אפשר לומר וכו' שכתב פי"א מה' טומאת מת בתחילת דבריו ע"ש וא"כ איך קתני אין מטמאין באהל וראיתי לתוס' פ"ק דגיטין כשכתבו תירוץ זה כתבו בזה הלשון וז"ל א"נ אי משום מאהיל על הגוש גזרו עלה איכא לאוקומא כר"ש וכו' עכ"ל נראה שנרגשו מזה כלומר אי משום מאהיל על הגוש ולא גזרו אוירה עצמו שפיר איכא לאוקומא כר"ש ומ"מ יש לתמוה ס"ס מה הרויחו בתירוץ זה שהרי כיון דקושטא הוא דתלמודא מבעיא ליה הכא אי אאוירה עצמו גזרו. עוד ראיתי לתוס' שם כשכתבו הך תירוצא דמתני' דאהלות בגוש הבא מח"ל כתבו וז"ל משום אויר עצמו גזרו ולא משום מאהיל על הגוש וכו' עכ"ל משמע דטעמא דלא גזרו בגוש הבא מארץ העמים לא"י משום דבארץ העמים גופה משום אויר הוא דגזרו ולא משום מאהיל על הגוש ולא ס"ל דעל אוירה נמי גזרו וכ"ש גושא כפי"רשי ותוס' הכא אלא ס"ל דוקא אוירה ולא גושא קאמר והא דהוצרכו לומר בגוש הבא מח"ל ולא כתבו בפשיטות דאין מטמאין באהל דקתני היינו אוהל הגוש של ארץ העמים גופה משום כיון דגזרו על אויר עצמו מאי נ"מ דאינו מטמא באהל הגוש ס"ס הרי נטמא משום אויר אלא ע"כ דהנפקותא היכא דמוליך עפר מח"ל לא"י דליכא אלא אוהל הגוש ולא אויר מיהו לדעת התוס' הכא דמשמע דס"ל דאוירה וכ"ש גושא קאמר ומשמע נמי מדבריהם דלפי תירוץ זה נמי מטמא כי מאהיל מיהא על המת כדכתבו בהדיא בקושיתם ע"כ אנו צריכין לטעם ה' מש"ל ז"ל אלא דמ"מ יש לתמוה עליו דה"ל להזכירם ומה גם דהזכירם על מילתא אחריתי בד"ה ודע שראיתי לרבינו בסוף פ"ג וכו' בסוף דבריו ע"ש. מיהו ק"ל על דברי התוס' דפ"ק דגיטין דא"כ דטעמא דמתניתין דהאלות משום אויר עצמו גזרו ולא משום מאהיל על הגוש מאי מבעיא ליה הכא תפשוט ממתני' דאהלות דמשום אוירה ולא משום מאהיל על הגוש וכבר ראיתי למהרש"א שם שנתעורר בדבריהם ע"ש וליכא למימר דהכי מבעיא ליה או דילמא משום מאהיל על הגוש ומתני' דאהלות באויר אוירה דזה אינו דע"כ באויר הגוש מיירו דומיא דמת דאינו מטמא אלא מאוירו ולא אויר אוירו כדכתי' לעיל ומה שנ"ל בכונת דבריהם דתירוצם הא' ותירוץ א"נ לצדדין הם ור"ל דלצד משום אוירה גזרו נוקי למתני' דאהלות בגוש הבא מח"ל ולצד דמשום אויר הגוש גזרו נוקי לה כרשב"י כנ"ל כונתם אע"פ שלשונם דחוק וסהדי במרומים שאחר שכתבתיו מצאתיו במהר"ם שי"ף ז"ל ע"ש: ודע שראיתי לה' מש"ל שהק' על פירש"י דבכורות פרק הלוקח שכתב גוש עפר לטמא באהל והביא דברי התוספות פ"ק דסנהדרין די"ב ע"א ד"ה חוששין שהקשו כן עש"ב. ואחר המחילה לע"ד נראה דלק"מ ומה שהביא דברי התוס' פ"ק דסנהדרין לא שמיה מתייא דמה שהק' התוס' על רש"י משום לשיטתם אזלי שהוק' להו מהך מתני' דאהלות והוכרחו. לומר דהך דאהלות מיירי בגוש הבא מארץ העמים כמו שתי' הבא בתי' הראשון כדמשמע מתוך דבריהם שם וע"ש לחידושינו אבל לשאר הנך שנויי שכתבו התוס' הכא אה"נ דאין לחלק בין ארץ העמים עצמה לגוש הבא ממנה דלעולם אימא לך דאידי ואידי מטמא באהל דאע"פ דליכא למיחש אלא:

לעצם כשעורה מ"מ כיון דגזרו שמא יצא מא"י לח"ל לא חילקו בין גוש שבתוך ארץ העמים עצמה לגוש היוצא ממנה דלא פלוג רבנן ועוד אפשר לומר דאה"נ אף גבי גוש איכא למיחש כמי לעצם יותר מכשעורה דמטמא באהל ואינו דומה לבית הפרס כדכתב ה' דשאני בית הפרס דע"י המחרישה ליכא למיחש אלא לעצם כשעורה ועיין ריש פ"ה דמס' טהרות משנה א' דקתני האהיל על א' מהן וכו' ומשמע פשטא דמתני' דקאי נמי אגוש הבא מארץ העמים והר"ש שם נדחק לפרש דקאי אכזית מן המת וכו' והיינו משום דלשיטתו אזיל פ"ב דאהלות משנה ג' שתירץ כהאי שנויא דמתני' דאהלות מיירי בגוש הבא מארץ העמים ע"ש אבל לפי"רשי אתיא:

מתני' כפשטה מיהו ע"כ דאהל דנקט רש"י פרק הלוקח לא קאי אבית הפרס ומיהו אפשר לומר דקאי נמי אבית הפרס משום דס"ל לרש"י דבית הפרס כולל נמי. שדה שאבד בה קבר וא"כ איכא למיחש נמי לגוש הבא ממנה לעצם יותר משעורה דמטמא באהל ודו"ק:

מיהו ראיתי לרש"י פ"ק דגיטין ד"ח ע"ב ד"ה דגזרו על גושא שכתב וז"ל מגע ומשא ולא אהל כגון אם האהיל עליו כדאמרינן פ"ב דאהלות ועל אוירה שהוא הנכנס לאוירה טמא וכו' עכ"ל והנראה שכונת רש"י היא ממש כתירוץ התוס' פ"ק דגיטין שכתבו דעל אויר עצמו גזרו ולא מאהיל על הגוש ומתני' דאהלות מיירי באהל הגוש ונ"מ למוליך גוש מח"ל לא"י דאינו מטמא באהל וכן ראיתי לה' מהר"ם שי"ף ז"ל שפי' כן וז"ל ולהאהיל חוץ לארץ העמים וכר"י מאוריילנ"ש ועיין תוס' עכ"ל ע"ש ומעתה דברי רש"י דבבורות ודפ"ק דסנהדרין סותרין עם דבריו דפ"ק דגיטין גם תחול עליו קושיית מהרש"א ז"ל שהק' על התוס' דפ"ק. דגיטין שזכרנו מיהו ראיתי לה' מש"ל עצמו בד"ה ודע שבכ"מ וכו' שהביא לדברי רש"י הללו דפ"ק דגיטין ופי' כונתו בע"א והוא דכונת רש"י להודיענו דאויר המוזכר בטומאת ארץ העמים לא מקרי אוהל אלא אויר ונ"מ דלא מהני ידו בדין טומאת אוהל אלא בעינן עד שיכנס ראשו ורובו דהוי נכנס לאויר ומ"ש כדאיתא בפ"ב דאהלות נתכוון בכלל דבריו לתרץ קושית התוס' והוא כתירוץ אחרון דתוס' דשמעתין את"ד עש"ב. ודע דמ"ש עוד ה' וז"ל וכבר הוזכר תירוץ זה בתוס' דפ"ק דשבת ובפ"ז דנזיר וכו' ע"ש אגב שיטפיה נקט פ"ק דשבת דשם פ"ק דשבת לא כתבו תירוץ זה ודו"ק:

עוד ראיתי לה' מהר"ם שי"ף ז"ל שפי' כונת רש"י דפ"ק דגיטין בע"א והוא דבא לפרש השתי תקנות ולכך כתב מגע ומשא ולא אהל ר"ל דזו גזרה ראשונה דגזרו על גושא ולא על אוירה ואח"כ גזרו ג"כ על אוירה דהיינו טומאת אהל והוצרך לפרש כן כדי שיתפרש דעל אוירה לא גזרו דגבי סוריא ר"ל אויר הגוש משום דאל"כ אכתי כיון דס"ל לרבי אהל זרוק לא שמיה אהל א"כ מאהיל על הגוש וא"כ איך מטהר בסורייא ע"י שידה תיבה ומגדל ומ"ש כדאיתא פ"ב דאהלות נתכוון בכלל דבריו לתרץ קושית התוס' והוא כתירוץ ר"ת דמתני' דאהלות קודם שגזרו על אוירה את"ד בביאור קצת ע"ש ולפ"ז עיקר כונת רש"י שכתב כדאיתא בפרק ב' דאהלות נחית לתרץ קושיא ואינו מביא ראיה וממילא מתרצא והוא דחוק קצת: ודע דלפי מה שצדדנו דכונת רש"י דפ"ק דגיטין דאויר הגוש אינו מטמא אלא אוירה ממש יחולו עליו השני קושיות שהק' הלח"מ ז"ל פ"ז מה' נזירות על דברי רבינו ע"ש שהרי רש"י פ"ק דגיטין כתב בד"ה ר' מטמא וסבר אוהל זרוק לא שמיה אוהל וכו' ואמאי הוצרך לה"ט בלא"ה אפי' שמיה אוהל מטמא משום אוירה ואדרבא יגדל הקושי' על רש"י דא"כ איך ר' יוסי מטהר שהרי כיון דאיכא אוירה וכן נמי ק' הקושיא השניה כיון דקסבר לא שמיה אוהל איך מוקי לה לבריית' דיכול ליכנס בסוריא כשידה תיבה ומגדל כותיה שהרי כיון דלא שמיה אוהל הוי כמהלך על גבי קרקע ואיך כתב רש"י שם ד"ה ועל אוירה וכו' בסוף דבריו והאי לא נגע וכו' שהרי ע"כ דחשיב נוגע כמו שהוכיח הלח"מ מסוגיא דשמעתין דקאמ' כ"ע משום גושא ור' דמטמא משום אהל זרוק לא שמיה אהל וגם התו' נמי התם פ"ק דגיטין ד"ח ע"ב ד"ה בשידה וכו' כתבו דר' סבר אהל זרוק לא שמיה אהל והוכיחו כן מן הסוגיא עצמה התם וז"ל וכדמוכח דמסיק בסוריא על אוירה לא גזרו וכו' עכ"ל וכונתם משום דמשמע להו דעל אוירה לא גזרו דקאמ' היינו אפי' אהל הגוש והילכך מוכח שפיר דאי ר' ס"ל שמיה אהל אמאי הוצרך לומ' דאפי' אויר הגוש לא גזרו שהרי אפי' גזרו מ"מ שידה ותיבה מפסקת אלא ע"כ משום דס"ל לתלמודא דלר' אהל זרוק לא שמיה אהל ולפי דעת הלח"מ בקושייתו ליכא הוכחה וכ"ז ה"ל לה' לבאר וצ"ל נמי או כמו שתי' הלח"מ אליבא דרבינו או כדברי ה' מש"ל לפי דרכו שפי' בכונת רש"י דלפי אותו פי' לעולם דס"ל לרש"י דמטמא באויר הגוש וא"ש תירוץ ה' מש"ל כמו שיראה הרואה. ודע דאי אמרי' בדברי הלח"מ דבסתומה מיירי רש"י פ"ק דגיטין א"כ לא הוי דומה לשידה תיבה ומגדל דנקט תלמודא גבי סוריא דהתם אפי' פתוחה נמי שהרי כיון דלא גזרו משום אוירה ודו"ק. ואגב ראיתי למהרש"א שם מ"ש בתוס' ד"ה בשירה וכו' עש"ב ודע דתיבת לכ"ע שבתירוצו ט"ס היא וצ"ל למאי דס"ד וכו' וכונת תירוצו על דרך המדרגות דלר' דגזרו על אוירה ממש חות דרגא דבסוריא לא גזרו על אוירה ממש אבל אויר הגוש גזרו ולר' יוסי בר יהודא דגזרו על אויר הגוש חות דרגא דבסוריא לא גזרו אפי' על אויר הגוש ודו"ק:

ודע שמתוך דברי הר"ש פ"ב דאהלות משנה ג' יש ללמוד עוד תירוץ אחר על קושית התוספות ממתני' דאהלות והוא דאיכא לאוקמא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל כר' יוסי בר יהודא דמטהר והר"ש לא ניחא ליה תירוץ זה משום דלא אתיא אליבא דכ"ע וז"ל ואפי' נכנס בשידה תיבה ומגדל איכא למאן דמטמ' וכו' עכ"ל מיהו לפי מה שצדדו התוספות פ"ק דשבת דמתני' דאהלות רשב"י היא א"כ ה"ה נמי לאוקמא כר' יוסי וה' מש"ל ז"ל ד ה ודע שראיתי לרבינו בסוף פ"ב וכו' הביא כל הד' תירוצים של התוספות שאינם עולים לדעת רבינו אלא התירוץ הרביעי והזכיר נמי לדברי התוס' פ"ק דגיטין שתירצו עוד תירוץ אחר ד"ה ודע שהתוס' וכו' ע"ש ולא הזכיר תירוץ זה של הר"ש שאינו עולה ג"כ לדעת רבינו שהרי רבינו לח פסק כר' יוסי אלא כר' פי"א מה' טומאת מת דין ה' וה' ז"ל הזכיר דברי הר"ש בסוף דבריו שתירץ כמו תירוץ א' דתוספות והזכירו ג"כ בתחילת דבריו ד"ה ארץ העמים וכו' ושם בהך תירוץ עצמו מבואר התירוץ האחר שזכרנו: עוד ראיתי לה' ז"ל בד"ה ודע שראיתי לרבי' בסוף ץ פ"ב שתירץ עוד תירוץ אחר לדעת רבינו והוא דאין מטמאין באהל דקתני היינו דאין בהם הזאה ג' וז' כ"א טומאת ערב וכתב וז"ל וזהו שסיים בפ"ג בסוף דבריו וארץ העמים ובית הפרס הכל ז' עכ"ל. ואחר המחילה מגודל חכמתו אגב חורפיה לא דק בכונת דברי רבינו דפ"ג והריני דן לפניו בקרקע דהוא סבור דכונת רבינו דכתב כפ"ג והכל ז' ר"ל טומאת ז' וכונת ראייתו כיון דשם הביא רבינו המשנה דפ"ב דאהלות דאלו מטמאין במגע ולא באהל ארץ העמים ובית הפרס וסיים הכל ז' אלמא דמפרש לה לענין טומאה ז' ואינו כן דכונת רבינו דכתב הכל ז' מניינא קא חשיב ר"ל בין הכל ז' מיני טומאה דומיא למאי דכתב בסוף דין שלפניו הכל שתים עשרה וה"נ דכוותה דרבינו דבר והופכו קחשיב ולכך בדין שלפניו גבי אלו מטמאין במגע ובאהל חשיב הכל שתים עשרה ובדין שאחריו גבי אין מטמאין באהל חשיב הכל ז' וכיוצא בזה כתב ג"כ פ"ז מה' נזירות דין ט' כל אלו הי"ב טומאות וכו' וכן עוד ק"ל על דברי ה' דאפי' לפי הבנתו דהכל ז' ר"ל טומאת ז' מאי ראיה מייתי מדברי רבינו שהרי ע"כ מתני' דפ"ב דאהלות לצדדין קתני לפי דברי רבינו דלגבי בית הפרס ועצם כשעורה ושאר הנך אחריני היינו אפי' טומאת ערב ליכא וא"כ אימא דלגבי ארץ העמים נמי אפי' טומאת ערב נמי ליכא ואין כאן ראיה כלל וכמו כן ק"ל ג"כ על מ"ש עור ה' וז"ל ודומה לזה כתב רבינו וכו' ומה שלא נרגש רבינו בפ"ב והוא משום דהתם מילתא דפשיטא וכו' כסתם טומאת אהל דבעי הזאה ג' וז' דומיא דמגע ומשא וכו' עכ"ל ותימא דאיך כת' מילת' דפשיט' שהרי גבי שאר הנך אפי' טומאת ערב ליכא ואם נאמר דס"ל לה' דאין ה"נ דגם הנך נמי דחשיב אין מטמאין באהל היינו טומא' ז אבל טומא' ערב איכא דבר זה לא שמענו מעולם וגם הרמב"ם לא ביאר זה אלא גבי ארץ העמים בפי"א מה' טומאת מת דין ב' כתב וז"ל וכן המאהיל על בית הפרס הוא טהור עכ"ל משמע דטהור לגמרי האמר וכן משמע סתמיות דברי התוספות לעיל דמ"ט ע"ב ד"ה על משאן וכו' שכתבו וז"ל ועצם כשעורה וכו' אבל באהל אפי' טמוי לא מטמא עכ"ל ועוד דבסוף פ"ב דכתובות דכ"ח ע"ב אמרינן מנפח אדם בית הפרס והולך וכתב רש"י בד"ה מנפח וז"ל וסומך על כך שאם יש עצם רואהו ואע"ג דמאהיל לא חיישינן דאין עצם כשעורה מטמא באהל וכו' עכ"ל ע"ש ואם איתא דאית ביה טומאת ערב מה הועילו בניפוח זה כיון דס"ס טמא טומאת ערב ועוד דמה"ט דמנפח והולך התירו לכהן לילך לבית הפרס שיש שם עירובו משום דע"י הניפוח ליכא טומאת מגע ואי משום דמאהיל עצם כשעורה אינו מטמא באהל כדאיתא בפרק בכל מערבין ד"ל ע"ב ופסקה רבינו פ"ו מה' עירובין דין י"ז ע"ש וכן נמי התירו לילך לבית הפרס לשחוט פסחו כדאיתא בפסחים סוף פרק האשה דצ"ב ריש ע"ב ופסקה נמי רבינו פ"ו מה' ק"פ דין א' ועיין לרש"י ריש פ"ק דמועד קטן דף ה' ע"ב ד"ה ומנפח וכו' וז"ל ההולך לשחוט פסחו וכו' ואי מטמא באהל היכי אזיל וכו' עכ"ל מכל הני דוכתי משמע דאפי' טומאת ערב ליכא דאל"כ לא הועילו מידי בניפוח כיון דטומאת ערב מיהא איכא וזה פשוט ועיין עוד לרש"י פ"ד דמס' בכורות דכ"ט ע"א ד"ה כדר' יהודא מנפח וכו' ע"ש סוף דבר שדברי ה' הללו שגבו ממני וצ"ע:

עוד ראיתי לה' שכתב וז"ל ומה שלא צידדו התוס' תירוץ זה וכו' ולפי דבריהם מתני' דקתני בים ובשונית טהור מיירי קודם גזירה וליכא למימר וכו' עכ"ל ותמיה לי עליו שאינו צריך כלל לזה לפי מ"ש הוא עצמו ד"ה תנן בפרק בתרא דאהלות וכו' וז"ל ומה שבים ובשונית טהור היה נ"ל לומר דטהור מכל וכל ואפי' טומאת אויר ליכא וטעמא וכו' ואדרבא תמה על סברת רבינו דמטמא משום אוירה עש"ב וא"כ בפשיטו' איכא למימר דכך היא נמי סברת התוס' וכעת צ"ע:

עוד ראיתי לה' שהעמיס תירוצו שכתב לדעת רבינו בכונת תירוץ התוס' דפ"ק דשבו' שתי' דמתני' דאהלות רשב"י היא ע"ש באורך ואה"מ מכת"ר לא ניתן ליאמר ולא סיימו קמיה מ"ש עוד התוס' בפ"ק דשבת גבי תירוץ זה וז"ל דלא החמירו בארץ העמים יותר מקבריהם עכ"ל הרי דכתבו בהדיא דטעם רשב"י דאין מטמאין באהל משום דלא החמירו יותר מקבריהם וא"כ מה"ט גופה ע"כ דאין מטמאין אפי' טומאת ערב משום דקברי נכרים עצמן אין מטמאין כלל אפי' טומאת ערב כיון דקרא מיעטינהו מטומאת אהל דכתיב אדם כי ימות ולא גוים א"כ אין בהם שום טומאת אהל וכן משמע סתמיות דברי רבינו פ"ק מה' טומאת מת דין י"ג ע"ש וזה פשוט וה' ז"ל סיים וז"ל אך מדברי התוס' דפ"ק דגיטין עלה ח' לא משמע הכי עכ"ל וכעת נראה שכונתו משום דפ"ק דגיטין כתבו טעם זה דלא החמירו יותר מקבריהם ע"ש וא"כ לא הוה צריך להביא עצות מרחוק אלא דתוס' דשבת גופייהו כתבו ג"כ הכי ודו"ק. עור ראיתי לה' ד"ה ודע שהתוס' בפ"ק דגיטין כתבו עוד תירוץ אחר וכו' שכתב וז"ל ודבריהם צ"ע דמדברי הר"ש בסוף אהלות וכו' ע"ש ולא ידעתי מאי קושיא שהרי רבינו לא ס"ל כדברי הר"ם כמ"ש ה' עצמו שם דין ו' ד"ה ודע שראיתי להר"ש וכו' וז"ל ולרבינו ניחא דלא מהני בח"ל הסמיכות וכו' עכ"ל וא"כ התוס' נמי לא ס"ל כדברי הר"ש ותו אפי' לדברי הר"ש גופיה לא טיהר אלא קרקע בתולה שאין דבר טומאה מפסיק כמבואר בדברי ה' שם וא"כ אימא דתוס' איירו בקרקע שאינה בתולה גם מה שרמז בסוף דבריו לדברי רבינו והשגת הראב"ד לא ידעתי כונתו ואגב יש מי שהק' לי דלפי דברי הר"ש אמאי לא אמרינן במתני' דאהלות דקתני אינן מטמאין באהל כגון בסמוכה לא"י ואמאי הוצרך להעמידה בגוש הבא מח"ל הר"ש גופיה בפ"ב דמס' אהלות משנה ג' וי"ל דאגב בית הפרס דמוקי לה הכי ע"ש ודו"ק:

ודע שראיתי לרבינו בפי' המשנה פ"ב דאהלות משנה ג' שכתב שהטעם שגזרו טומאה על ארץ העמים לפי שהעכו"ם להתרשלותם עם המתים קוברים אותם בכ"מ שפטנו על ארצותם זאת הטומאה וכו' לפי שאנו נאמר שיהא בכל חלק מעפרה עצם כשעורה עכ"ל משמע מדבריו דבארץ העמים ליכא למיחש אלא לעצם כשעורה ולכך גזרו על מגע ולא על אהל ומעתה תיקשי ליה קושית התוס' דפ"ק דשבת והכא בשמעתין אמרינן דגזרו ג"כ על אוירה ואין שום תי' א' מכל הנך תירוצים עולה לדעתו לפ"ז דגם התירוץ הר' שכתבו התוס' עד שיכנס ראשו ורובו וכו' לא יצדק שהרי עצם כשעורה אינו מטמא באהל כלל וכן תירוץ ה' מש"ל לדעת רבינו מטמאין דקתני לענין ג' וז' לא יתכן נמי כיון דעצם כשעורה אינו מטמא כלל באהל אפי' טומאת ערב וכן התירוץ א' של התוס' ולומר דרבינו מיירי בעפר הבא מח"ל וכו' דא"כ כולי האי ה"ל לרבינו לבאר והתירוץ השני דמתני' רשב"י לא יתכן נמי דא"כ אפי' יותר מעצם כשעורה נמי ועוד דלרבנן נמי לא אתייא סוגיא דפ"ק דשבת כיון דאינו אלא עצם כשעורה ואינו מטמא באהל וצ"ל דס"ל דטעם דגזרו באוירה לאו משום דמאהיל על המת כיון דליכא אלא עצם כשעורה אלא מטעם כדי שלא יצא מא"י לח"ל ומתני' דאהלות קודם גזירה וכמו התירוץ הג' שכתבו התוס' והוצרך רבינו לעצם כשעורה כדי ליתן טעם מאי שנא טומאת מגע גזרו וטומאת אהל לא גזרו אי כרבנן אתייא ובזה ניחא מה שהק' ה' מש"ל ז"ל ד"ה ארץ העמים וכו' וז"ל וא"כ יש לדקדק וכו' מה טעם חילקו לשרוף אגושא ולתלות אאוירה ותו מעיקרא דסבור דגזור אגושא לשרוף ואאוירא לא כלום מאיזה טעם חילקו וכו' עש"ב והשתא ניחא מעיקרא גזרו משום עצם כשעורה דלית ביה אלא טומאת מגע ולא אהל ואח"כ גזרו גם על אוירה מטעם כדי שלא יצא והן הן דברי רבינו בפי' המשנה ומיהו לא רצו להחמיר בגזרה זו כדי שלא יצא אפי' אוירה לשרוף אלא לתלות כיון דליכא נמי חשש אהל המת דליכא אלא עצם כשעורה אבל אגושא דאיכא נמי חשש מגע המת של עצם כשעורה לכך גזרו לשרוף מיהו בחיבורו חזר בו וס"ל דמתני' דאהלות אינה קודם גזירה שהרי פסקה וא"כ צ"ל דס"ל כמו הנך שנויי דכתב ה' מש"ל ז"ל ולעולם דבארץ העמי' איכא למיחש נמי ליותר מעצם כשעורה והתימא על ה' מש"ל שלא השגיח בדברי רבינו דפי' המשנה הללו וה' עצמו הזכירו בד"ה עוד כתבו התוס' וכו' בסוף דבריו וז"ל ועוד שמדברי רבינו בפי' המשנה נראה דמטמא דגזרו טומאה על ארץ העמים וכו' ע"ש וכן פ"ג מה' אבל דין א' ד"ה וראיתי וכו' הזכירו בתוך דבריו ע"ש ועוד תימא עליו דלישנא דקאמר שמדברי רבינו נראה דטעמא דגזרו וכו' משמע דלפי האמת קאמר דהיינו לאחר גזירה ועוד שהביא טעם זה על טעם התוס' והתוס' אחר גזירה קאמרי וכן מוכח מדבריו דפ"ג מה' אבל שזכרנו שסובר דרבינו בפי' המשנה אחר גזירה קאמר והוא שכתב וז"ל שו"ר להתוס' בנזיר שכתבו הטעם מפני רוב ישראל נהרגו וכו' ולפ"ז אפשר דס' יראים סבר כסברת התוס' הלזו וכו' א"ד עש"ב ואי ס"ל לה' דרבינו בפי' המשנה קודם גזירה אבל לאחר גזירה אית ליה טעם כדי שלא יצא א"כ מעתה אדרבא ס' יראים א"ש אפי' דנימא דס"ל כרבינו שהרי רשב"י מודה לטעם זה כדי שלא יצא ואמאי הוצרך לומר דס"ל כתירוץ התוס' ופליג ארבינו א"ו משום דס"ל דטעמא דרבינו בפי' המשנה לאחר גזירה וא"כ לא ידעתי איך לא השגיח עליו מסוגיא דפ"ק דשבת וסוגיא דשמעתין דקאמר דגזרו משום אוירה וכמו שהק' התוס' וכעת צ"ע. וראיתי לרבינו בפי' המשנה פ"ד דטהרות משנה ה' בד"ה כבר ביארנו וכו' שכתב וז"ל וכבר נתבאר באהלות שארץ העמים וכו' מטמאין במגע וכו' ספק אם יש בה עצם כשעורה וכו' עכ"ל סתמיות דבריו משמע שכן הוא האמת אפי' לאחר גזירה וצ"ע:

עוד ראיתי לה' שהק' לתי' א' של התוס' שהסכים בו הר"ש אמאי לא מני ארץ העמים בהדי הנך דמטמאין באהל ע"ש אבל לפי תירוץ אחרון שכתבו התוס' הכא דהתם איירי בסתם טומאת אהל משיאהיל ידו וכו' ליכא להק' דאמאי לא מני טומאת אהל בארץ העמים כשהכניס ראשו ורובו בהדי הנך דמטמאו באהל משום די"ל דלא קחשיב אלא הנך דמטמאי בסתם אהל דאפי' הכניס ידו וכו' וכן נמי לפי התי' שתי' לדעת רבינו דאין מטמאין באהל לענין ג' וז' י"ל נמי דלא קחשיב אלא הנך דמטמאו אפי' טומאת ז' וכן נמי לפי התי' שכ' לעיל משם הר"ש דהתם מיירי כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל י"ל נמי לא קחשיב אלא הנך דמטמאו אפי' נכנס בתיבה ומגדל אבל לפי תי' א' של התוס' דארץ העמים עצמה טמאה כמו שאר כל האהלים נמי והא דלא הק' ה' דאמאי לא חשיב קברי נכרים גופייהו בהדי הנך דמטמאו באהל לרבנן דרשב"י ולחד תי' שכ' התוס' דהך מתני' דאין מטמאין באהל רשב"י היא ניחא דהוי כאילו קתני כיון דהא בהא תליא מיהו לפי הנך תירוצי אחריני ק' וי"ל דאיכא למימר בפלוגתא לא קמיירי ודו"ק ועיין לחידושנו לעיל ע"א ברש"י ד"ה או בקבר וכו':

עוד ראיתי לה' שרמז בסיום דבריו לדברי התי"ט פ"ב דאהלות משנה כ' והיינו משום שהתי"ט כ' שם בד"ה בית הפרס דתנא ושייר דשייר נמי שדה שאבד בה קבר וכו' ע"ש ולפ"ד הללו ק"ל על דברי התוס' לעיל דמ"ט ע"ב ד"ה ועל חצי קב וכו' שכ' וז"ל וליכא לפרש חצי קב משאר עצמות וכו' דהא באהל נמי לא מטמא מדלא קתני להו פ"ק דאהלות בהדי הנך דמטמאו באהל עכ"ל ולפי דברי ה' תי"ט הללו מאי הוכחה היא שהרי כיון דע"כ תנא ושייר ולא ידעתי מה יענו התוס' לקושית התי"ט דאמאי לא חשיב שדה שאבד בה קבר והנראה שדברי התוספות הללו נעלמו מעיני התי"ט וה' מש"ל ז"ל ועיין עוד לחידושנו שם בתוספות ודו"ק:

בא"ד דאלו באהל המת מטמא אפי' במכניס ידו עכ"ל וכן פסק רבינו פ"ק מה' טומאת מת דין ו' דאפי' הכניס ידו וכו' ה"ז נטמא כולו וכו' ע"ש וראיתי להמש"ל ז"ל שכ' שם וז"ל אפי' לא האהיל כ"א ידו בלבד על המת נטמא כל גופו דומיא דנכנס לאהל המת שכ' רבינו בסמוך כן נראה מדברי התוס' פ"ז דנזיר דנ"ד ע"ש ודו"ק עכ"ל כונתו על דברי התוספו' הללו דע"כ מוכח כן מדבריהם והוא כיון דהכא מיירי במאהיל על הגוש ומתני' דאהלות סתמא משמע דאין מטמאין באהל בין המת האהיל על האדם בין האדם האהיל על המת בדין טומאת אהל בכ"מ כמ"ש רבינו דין ו' א"כ גבי חלוקת האהיל האדם על המת אם איתא דבעינן שמאהיל ראשו ורובו ולא מהני ידו א"כ עדיין קו' התוס' במקומה עומדת דהכא משמע דמטמא באהל כי מאהיל על הגוש אלא ע"כ צ"ל נמי דהכא מיירי בראשו וגופו והתם במאהיל ידו לבד דבאהל המת מטמא אפי' האהיל ידו לבר. ודע דבעיקר דין זה דבאהל המת אפי' הכניס ידו עיין למרן כ"מ ז"ל פ"ק מה' טומאת מת שהורה מקורו מסוגיא דלעיל פ' ג' מינין דמ"ג ע"א ועיין לה' מש"ל ז"ל פי"ז מה' טומאת צרעת דין ו' ד"ה טהור מה שהק' על דין זה ומה שיש לעמוד בדבריו וכדברי מרן כ"מ דפ"ק דטומאת מת עיין לחידושנו שם לעיל דמ"ג ע"א ודו"ק:

ודע דטעמא דהיקלו בארץ העמים עד שיכנס ראשו ורובו ראיתי לה' מש"ל פי"א מה' טומאת מת דין א' שצדד משום דס"ל כרשב"י דעכו"ם אין מטמאין באהל ומן הדין אפי' הכניס ראשו ורובו טהור וכו' ע"ש ואחר המחילה נראה דצד זה אינו צודק לדעת התוס' הכא שהרי כיון דס"ל דרוב מישראל נהרגו בח"ל ומטמאין באהל וע"כ צ"ל כמו הצד השני שכ' ה' ודו"ק וכיוצא בזה כ' ה' עצמו בדבור שאחריו ד"ה עוד כ' התוס' וכו' גבי טומאת ז' דאיכא טומאת ז' לדעת התוס' מה"ט גופיה וז"ל ואף שכ' התוס' דמה שגזרו טומאה בארץ העמים הוא מפני רוב ישראל שנהרגו בח"ל ולפ"ז טומאת אהל אינה מחודשת וכו' עכ"ל וצ"ע. ואגב ראיתי לה' בסוף דבריו שכתב וז"ל ודע דלס' רבינו הלזו דבאוירה לא בעי הזאה ג' וז' ניחא מה שהק' התוס' פ"ג דחגיגה דהיאך עולין לרגל וכו' ע"ש ובלא"ה לא ידענא מאי מקשו אימא דהיו עולין קודם לרגל ז' ימים או ח' ימים כדי שיוכלו לעשות הזאה ג' וז' ועיין עוד לחידושנו שם ודו"ק:

ומ"ש עוד ה' ד"ה ארץ העמים וכו' וז"ל שו"ר שאין זה מוכרח שהרי כפי מה שתירצו דמתניתין דאהלות רשב"י היא וא"כ ע"כ ההיא דפ"ק דשבת רבנן וא"כ יש לדקדק וכו' ולפ"ז מצינו לומר דאף לרבנן אפשר לומר וכו' עכ"ל תמיה לי עליו טובא דבפשיטות ה"ל לומר דכפי מה שתי' דמתני' דאהלות השב"י לא שייך הך טעמא שכ' משום דס"ל כרשב"י וכו' שהרי לפי הך תי' רשב"י לית ליה טומאת אהל כלל וא"כ ע"כ ברייתא דקתני עד שיוציא רא ראשו ורובו אלמא דס"ל דמטמ' באהל רבנן היא ולא רשב"י וא"כ ע"כ טעמא דבעי ראשו ורובו הוא מטעם אחר כמו שהוכיח ה' ודו"ק ומ"ש עור וז"ל ועוד כדי להודיע שטומאה זו מד"ס וכ"מ לטמא שאכל מן הקדש או שנכנס למקדש שלא לחייבו קרבן דומה קצת למ"ש רבינו בספ"ב מה' משכב ומושב עכ"ל ע"ש הנה מ"ש ונ"מ וכו' הא ודאי דנ"מ נמי לענין דספקא דרבנן לקולא ובלא"ה אין לך נפקותא גדולה מזו דאינה מדאורייתא אלא מד"ס אלא כונת ה' לתת טעם ל"ל לרבנן לעביד הכירא להודיע שהיא מד"ס דמאי נ"מ בהיכר זה לו והא שיהיו טועים לסבור דהוי מדאורייתא מה בכך ואדרבא תוספת טובה שיהיו נזהרין יותר ולזה כ' דנ"מ כי היכי דלא נפיק. מינה חורבא שלא לחייבו קרבן והוי חולין בעזרה כמ"ש רבינו סוף פ"ב מה' משכב ומושב גבי טומאת עכו"ם שגזרו עליהם להיות כזבים ולא גזרו על ש"ז שלהם כדי לעשות היכר שלא לחייבו קרבן לטמא שאכל או שנכנס וכו' ואע"ג דהתם כתב עוד רבינו שלא יביאו תרומה וקדשים לא נקט לה ה' הכא משום דבארץ העמים קושטא הוא דשורפין תרומה וקדשים דהא גזרו אגושא לשרוף ומיהו מ"מ שייך נמי נפקותא זו שלא לשרוף תרומה וקדשים כגון אם ס' נטמא או לא דאי מדרבנן הוי ס"ס ואין שורפין כמ"ש רבי' פי"ג מה' אבות הטומאה סוף דין י"ג ע"ש ודו"ק:

מיהו ק"ק על ה' דמה הועילו בהיכר זה דאכתי יבאו לטעות לומר דטומאת גושא מדאוריית' אע"פ דאין בה טומאת אויר שהרי מידי דהוה אטמא מת דמטמאין במגע מן התורה ואינו מטמא באהל כמ"ש רבינו פ"ה מה' טומאת מת דין י"ג וכן נמי הא דקי"ל חרב הרי הוא כחלל מן התורה היינו לטמא במגע ואינו מטמא באהל כמ"ש שם ג"כ רבינו ואם כן ה"נ בארץ העמים יטעו לומר דמן התורה דוקא גושא ולא אוירה ולא דמי כלל למ"ש רבינו סוף פ"ב מה' משכב דשאני התם דגבי זב ע"כ אי הוה הגוי זב מדאורייתא ע"כ דש"ז טמאה כמו זב גמור כמ"ש שם רבינו וז"ל הכל יודעים שאלו היו זבין דין תורה היתה שכ"ז אב הטומאה כשכבת זרע הזב וכו' עכ"ל וא"כ אפי' קצת דמוי ליכא וצ"ע:

עוד ק"ל על ה' מדברי התוס' לעיל פ"ג דף ך' ע"א ד"ה לימא וכו' שכ' וזל לכן נראה דגרסינן אפכא וכו' וא"ת וכו' וי"ל וכו' כיון דהחמירו בה לגזור על אוירה גלוי לכל דאותה טומאה אינה אלא מדרבנן וב"ה סברי משום גושא גזרו וכיון דדינא בקבר צריך שיסתור הכל משום דמחלפא ארץ העמים בקברו' וכעין סברא זו איכא בפ' ר"ג וגו' אבל אי משום גושא ניחא דטעמא דהזאה וכו' עכ"ל ע"ש והשתא אי כדברי ה' דעשו הכירא להודיע מד"ס אמאי הוצרכו להיכר זה לב"ש דהא בל"אה ידעינן מדרבנן כיון דהחמירו לגזור על אוירה גלוי לכל דמדרבנן כמ"ש התוס' וא"כ אכתו קושית ה' במקומה עומדת אמאי לא גזרו אאוירה נמי לשרוף כמו גושא וכן נמי איך כתבו דלב"ה דגזרו משום גושא מחלפא בשאר טומאות דאורייתא שהרי כיון דעשו הכירא להודיע מד"ס איך הפה יכול לדבר דמחלפא בשאר טומאות א"ו דלא חשיב הכירא ומטעמא דכתיב והנראה דאשתמיטו מה' דברי התוס' הללו ודו"ק נ"ל:

הן אמת שעיקר דברי התוס' הללו שכתבו דמחלפא ארץ העמים בטומאה דאורייתא יש מי שהק' לי דאיך שייך לומר דמחלפא שהרי התוס' קיימי אמחלוקת דב"ש וב"ה דאיירו בזמן הבית כדמוכחא מתני' דלעיל דפ"ג ע"ש וגזרת ארץ העמים אאוירה לתלות ואגושא לשרוף באושא דתקינו אותה שהיא אחר החורבן כדאית' פ"ק דשבת דף ט"ו ע"ב דקאמר באושא התקינו וכו' ופירש"י באושא התקינו כמה שנים אחר החורבן וכו' ע"ש וא"כ ע"כ מאי דקאמר תלמודא לעיל דפליגי ב"ש וב"ה אי משום גושא אי משום אוירה היינו תקנת רבנן של שמונים שנה דאידי ואידי לתלות וא"כ שייך לומר דמחלפא שהרי כיון דטומאה דאורייתא שורפין עליה וטומאת ארץ העמים לתלות אין לך היכר גדול מזה והיא קושיא אלימתא ולפי חומר הנושא אפשר ליישב דע"כ דסוגיא דפ"ג דלעיל לפי גי' התוס' איירי לפי מאי דס"ד פ"ק דשבת דרבנן דשמונים שנה גזרו אאוירה לתלות ואגושא לשרוף וכה"ג כתבו התוס' בכמה דוכתי אלא דמ"מ כולי האי ה"ל להתוס' לבאר ומלבד זה אין זה מספיק דאכתי מאי ק"ל לתוס' לעיל כלל לפי אית ספרים דגרסי וכו' שהק' דמ"מ ליסתור הכל מידי דהוה אבית הקברות וכו' שהרי לא דמי כלל לבית הקברות דטומאה דאורייתא היא ושורפין עליה אבל טומאת ארץ העמים אידי ואידי. לתלות ואמאי הוצרכו להפך הגירסא עד שנאמר דלפי אותה גירסא ע"כ דהך סוגיא לעיל לפי הס"ד דפ"ק דשבת וכעת צ"ע היטב: ד"ה ומשני וכו' ואומר ר"ת וכו' דא"כ הנזיר מגלח וכו' עכ"ל לפי' ר"ת תיבת הני דנקט תלמודא מדוקדקת שפיר משום דמתני' מיירי בכלי שטף דוקא כלומר הני כלים דמתני' אבל לפי' רבינו חיים דמתני' בכל גוונא הל"ל כלי שטף בני הזאה וכו' וק"ל:

מיהו ק"ק אימא דעל אלו אין הנזיר מגלח דקתני קאי אשארא ולא אכלי מתכות כי היכי דלא קאי אימי ספרו וימי גמרו כמ"ש התוס' לעיל ד"ה על אלו אין הנזיר מגלח וכו' וי"ל עיקר קו' התוס' היא דלישני ליה. בכלי מתכות היינו כי היכי דלא נצטרך לשנויי אשארא אבל כיון דצריך לשנויי אשארא א"כ מ"ל האי שנויא מ"ל האי שנויא וה"ה דה"מ תלמודא לומר ה"נ מסתברא מדקתני על אלו אין הנזיר מגלח דלא קאי אימי ספירו אלא אשארא אלא דניחא ליה לאתויי חלוקת ומזה בג' וז' גופה דאיירי בה וה"ה נמי דה"מ לאתויי דמזה בג' וז' נמי דלא קאי אימי ספירו כמ"ש התוס' לעיל ד"ה ומזה וכו' אלא חדא מנייהו וקמא נקט ועי"ל דלא שייך לומר דעל אלו אין הנייר מגלח לא קאי אכלי מתכות חדא דלשון על אלו משמע אכולהו חלוקות קאי ועוד דא"כ לאיזה ענין קתני כלי מתכות כיון דעל אלו אין הנזיר מגלח לא קאי עלה ואי משום דבעי למתני ומזה בג' וז' א"ב במשנה דלעיל ה"ל למתני בהדי הנך טומאות דהנזיר מגלח א"ו דלא הוצרך לעיל למתני משום דהוי בכלל מת דקתני כיון דחרב הרי הוא כחלל וא"כ לאיזה ענין קתני לה הכא ולא דמי למ"ש התוס' לעיל דלא קאי אומי ספירו דהתם שפיר קאי עלה קצת וה"ק אבל אלו אין הנזיר מגלח כלומר דאינו מגלח בשביל נזירות דלא תימא דצריך להמתין עוד ימים אחרים אחר גילוח צרעתו ויגלח על טומאת נזירותו ודו"ק:

בא"ד ושלח לו ר"ח כהן איזה בית אשר תבנו לי דאי נזיר וכו' כצ"ל ודע דלפי סברת הראב"ד פ"ה מה' נזירות דין ט"ו והזכרתיו בגמ' דס"ל דהכהנים בזמן הזה טמאי מת הם ואין עליהם עוד חיוב טומאה וכו' לפ"ז ניחא קו' הר"ר חיים מיהו רבינו חולק על הראב"ד וס"ל היכא דפי' מן המת ואח"כ חזר ונטמא לוקה כמבואר בדבריו שם דין ט"ז. ודין י"ז וזהו נמי סברת התוס' הכא וכבר ראיתי לה' מש"ל ז"ל פ"ג מה' אבל דין א' בסוף דבריו שכתב וז"ל ובסברא זו של הראב"ד כל חכמי ישראל חלוקין עליו כמבואר באותו הכתב ששלח רבינו חיים הכהן לר"ת המתחלת מאחר שחרב הרי הוא כחלל איזה בית אשר תבנו לי ורבינו ג"כ חולק עליו וכו' וכל המחברים כלם ראשונים ואחרונים וכו' עכ"ל וכבר כתבנו בחידושינו בדברי הגמ' דאינו מוכרח ע"ש. ודע שראיתי לה' חזון נחום ז"ל בהקדמתו לסדר טהרות דף ו' ע"ב שכתב וז"ל אמנם לפ"ז ק' מה שהביא הסמ"ג ששאל רבינו חיים את ר"ת איזה בית אשר תבנו ליה והוצרך להשיב וכו' משמע דאפי' אהל מחובר חשיב אהל ומקבל טומאת אוהלים ודברים אלו כנראה סותרין וכו' עכ"ל עש"ב ולא ידעתי מאי קושיא דר' חיים לענין כלי מתכות המטלטל שבתוך הבית אבל האהל עצמו אה"נ דאינו מקבל טומאה כיון דמחובר וזה פשוט ועיין לה' מש"ל פ"ה מה' טומאת מת דין י"ב:

בא"ד דקחשיב התם ארבעה טמאים במת וכו' דע דהתם במתניתין קתני אמר ר"ע יש לי חמישי וראיתי להר"ש שם בסוף דבריו שכתב דברים סתומים וחתומים בלתי מובן ועיין לה' מש"ל ז"ל פ"ה מה' טומאת מת דין י"ב בד"ה תנן וכו' שביאר דבריו אחת לאחת ודע דהך מתני' דטבליות של עץ דף ט"ו דאהלות משנה ב' שהביא ה' בסוף דבריו שהק' הר"ש מינה תירוץ הר"ש אינו מתיישב לדעת ר"ת דהא מתני' של עץ קתני ולר"ת אינו נעשת אב הטומאה כחלל עצמו אלא של מתכות ואיך קתני הנוגע בשניה טמא ז' שהרי השניה אף שנגעה במת אינה אלא אב והנוגע בה טומאת ערב וכבר הרגיש בו הרא"ש בפי' שם ע"ש מה שתירץ ודו"ק:

בא"ד דבכלי שטף א"א להיות טמאים ארבעה וכו' עיין לה' מש"ל ז"ל פ"ה מה' טומאת מת ד"ה ודע דבהאי כללא וכו' ע"ש ודע דמ"ש בתוך דבריו וז"ל ותו דכלים בכלים אין השניים נעשים כראשונים וכו' עכ"ל תיבת ותו ט"ס היא וצ"ל אלא ודאי ודו"ק:

בא"ד אלא על המת בלבד פי' למעוטי כלים וכו' עכ"ל לפי' ר"ת צ"ל למעוטי שאר כלים אבל כלי מתכות הוי בכלל המת דקתני כיון דהרי הוא כחלל אבל התוס' משמע להו למעוטי כלים דאיירי בהו דהיינו כלי מתכות וק"ל:

בא"ד דהא ודאי מגלח על אבר מן החי ואכל הני וכו' עכ"ל דלא תימא הא דקתני על המת ר"ל דבעינן מת שלם לאפוקי אבר מן החי ושדרה מן המת וכל הני דחשיב מתני' לעיל ולא למעוטי כלים וכו' וק"ל:

בא"ד אלמא דאין הנזיר מגלח עליהם וכו' עכ"ל לכאורה משמע מדבריהם דהא בהא תליא כיון דאין הנזיר מגלח אין הכהן מוזהר וק' שהרי רביעית דם דחשיב במתני' הכא דאין הנזיר מגלח ואפ"ה כהן מוזהר עליו כדמוכח לעיל דמ"ט ריש ע"ב דמפיק לרביעית דם הבא משני מתים מעל כל נפשות מת לא יבא ע"ש אלמא דמוזהר על רביעית בלא יבא אלא כונתם ר"ל דאי הנזיר אינו מגלח משכחת לה מוזהר ומשכחת לה דאינו מוזהר אבל אי הנזיר מגלח לא שייך אינו מוזהר דלעולם מוזהר ושו"ר לתוס' פ"ג דברכות די"ט ע"ב ד"ה מדלגין וכו' שכתבו דבמסכת שמחות קתני בסיפא דכל שאין הנזיר מגלח אין הכהן מוזהר וכתבו משם ר"ת דליתא להנך כללי דמס' שמחות שהרי ד' דם אין הנזיר מגלח כדקתני מתניתין הכא ואפ"ה הכהן מוזהר ע"ש דודאי דבברייתא שפיר מה שכתבנו ליישב לדברי הר"ר חיים וצ"ל דס"ל להרב חיים דגבי ד' דם מ"מ איכא שם טומאה בדם שהנזיר מגלח כגון חצי לוג אבל חרב אינו שייך כלל בנזיר דמגלח ולכך אינו מוזהר וכה"ג כתבו התוס' שם גבי גולל ודופק לחד תירוצא ע"ש אבל ליכא למימר דס"ל להר' חיים כמו אי נמי שכתבו שם התוס' דהך דשמחות ס"ל כזקנים הא' ע"ש דא"כ איך מביא הר"ר חיים ראיה ממנה כיון דלא כהילכתא היא ומיהו ר"ת הכא לשיטתיה אזיל דס"ל דהך מס' שמחות משבשתא היא ולכך ס"ל דלעולם הנזיר מגלח ואפ"ה אינו מוזהר. ודע דאגב גררא ראיתי מ"ש מהרש"א בדברי התוס' שם. ואחר המחילה לא דק בכונת ר"ת התם וכבר כתבתי בחידושנו לעיל דמ"ט ריש ע"ב ע"ש:

והנה לסברת הר"ר חיים דכלי מתכות אין הנזיר מגלח עליו ק"ק לי שהרי האי דרשה דחרב הרי הוא כחלל היינו משום דאתקש חרב לחלל וכמ"ש ריש פ"ק דפסחים דף י"ד ריש ע"ב ד"ה כחלל חרב וז"ל הקיש חרב לחלל מתכות שנגע במת הרי הוא אבי אבות הטומאה כמת עצמו וכו' עכ"ל וא"כ אמאי לא אמרינן דנזיר נמי מגלח עליו כמת עצמו כי היכי דחשיב במת עצמו לענין אבי אבות דהא ק"ל אין היקש למחצה ואפשר מכח קו' הר"ר חיים גופה דא"כ הכהן מוזהר ואיזה בית אשר תבנו לי וכו' לכך מוכרח לומר דאין סברא דכונת התורה להקיש נמי לענין תגלחת נזיר מיהו ראיתי להתי"ט במשנתנו ד"ה על אלו וכו' שהביא דברי הרמב"ן בפי' התורה דס"ל דוקא לענין מגע ומשא הוא דאמרינן חרב הרי הוא כמת אבל אינו כמותו לטמא באהל ושמא מצאו בו מיעוט באהל מן הכתוב אדם כי ימות באהל שאינו רק על האדם עצמו וס"ל נמי דאין הנזיר מגלח על מגעו ואינו מוזהר ע"ש והזכירו מרן כ"מ זל פ"ה מה' טומאת מת דין ג' ע"ש ואם כן לא ידעתי אמאי לא אמרינן אין היקש למחצה כי היכי דחשיב כמת עצמו לענין מגע ה"נ לענין אהל שהרי כיון דס"ל אין הנזיר מגלח ואינו מוזהר ואם כן ל"ק קושית הר"ר חיים ואי משום קרא דכתיב אדם כי ימות באהל ולכך אמרינן אהני קרא ואהני היקשא הא דרשינן ליה למעוטי נכרים דאין מטמאין באהל לרשב"י פרק הבע"י דס"א ע"א ואפי' לרבנן דפליגי עליה אין סברא דפליגי בזה לענין אם מטמא חרב באהל וכמו כן ק"ל נמי על רבינו דס"ל נמי דאין מטמא באהל פ"ה מה' טומאת מת דין י"ג משום דכתיב אדם כי ימות וכו' ע"ש. ודע שהתי"ט הכא לא הזכיר לדברי רבינו אבל פי"ז דאהלות משנה א' הזכירו ג"כ ועיין להרב שושנים לדוד זל שם ועיין עוד מה שאכתוב בסמוך גבי בא"ד ועוד הביא מדאמר בספרי וכו' בבבא המתחלת והנה ראיתי לה' מש"ל וכו':

בא"ד ומשמעתין ק' למה שפי' הר"ר מסיפינ"ט וכו' עיין להר"ש פ"ק דכלים משנה א' ד"ה וטמא מת וכו' שכתב וז"ל ולפי מה שמפרש הר"ר יצחק מסימפונ"ט וכו' צריך לפ' וכו' באדם הנוגע במת איירי ולא בכלים או בכלים הנוגעים באדם או שנגעו בכלי שנגעו במת וכו' עכ"ל כצ"ל ומ"ש שנגעו במת קאי נמי הכלים אנוגעים באדם ודו"ק:

בא"ד דכלהו גמרי מכלי מתכות דאמ' חרב הרי הוא כחלל וה"ה לשאר כלים וכו'. עכ"ל ק"ק אמאי פרט קרא חרב ושוב ילפינן מניה שאר כלים ואמאי לא כתיב מעיקרא כלי סתם דהוי כולל כל הכלים ושו"ר לה' מש"ל ז"ל פ"ה מה' טומאת מת דין ג' ד"ה ודע דבהאי כללא וכו' שהרגיש בקושיא זו וכתב משם הרשב"א דלא נאמר חרב אלא להוציא כלי חרש שאינו נעשה אב הטומאה ע"ש ולפ"ז ה"ה דה"מ למכתב כלי שטף וחדא מנייהו נקט וה' ז"ל הק' עליו מדברי רש"י סוף עירובין דכתב דמקרא וחטאו וסמיך ליה והנפש הנוגעת וכו' שמעינן דכלי חרס שנגע במת אינו נעשה אב הטומאה ולפ"ז לא היה צריך ללמדנו דאינו נעשה אבי אבות מאחר דכבר למדנו דאפי' אם נגע במת אינו נעשה אב הטומאה לטמא אדם וכלים עכ"ל ואיפכא ליכא לאקשויי לכתוב קרא חרב ולא בעי וחטאו משום דמקרא דחרב לא שמעינן אלא דאינו נעשה אבי אבות ואצט' וחטאו דאפי' אב אינו נעשה ומיהו נראה דכונת הרשב"א אינו ר"ל דאצט' קרא ללמדנו כדי שלא נטעה אלא ר"ל דקרא קושטא קאמר ותדע דאי מהכא הוא דלמדנו מנ"ל דכונת התורה למעט כלי חרס אימא איפכא למעוטי כלי שטף א"נ למעוטי בין כלי שטף בין כלי חרס דדוקא חרב קאמר קרא אלא ודאי דכונת הרשב"א היינו אחר דגלי לן קרא במקום אחר דכלי חרס אינו נעשה אב הטומאה לכך נקט קרא חרב לאפוקי כלי אחר וע"כ דהיינו כלי חרס ומשום דקושטא הכי הוא נקט הכי ובזה ניחא נמי דליכא לאקשויי לכתוב קרא דחרב ולא בעי קרא דוחטאו משום דמקרא דחרב לא ידעינן אי למעוטי כלי שטף או למעוטי כלי חרש ודו"ק:

הן אמת שאני תמיה על ה' מש"ל שהק' על הרשב"א מדברי רש"י דסוף עירובין ואמאי לא הק' גם על רש"י גופיה מהא דתניא סוף פ"ק דמס' פסחים דף ך' ריש ע"ב דקתני יכול כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס ת"ל וכל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל וכו' ופי' רש"י ומהאי פירוקא נפק"ל בכל דוכתא הא דאשכחן דאין כלי א' מטמא כלי וכו' ע"ש והזכירו מרן כ"מ ז"ל בפרקין דין ו' והשתא ל"ל הך קרא דמכל האוכל כיון דכבר למדנו מקרא דוחטאו דכלי חרס אפי' נגע במת ונעשה אב אפ"ה אינו נעשה אב הטומאה לענין לטמא אדם וכלים כדמשמע מתוך סיום לשון ה' מש"ל שסיים וז"ל לטמא אדם וכלים עכ"ל וה"ט משום דקרא וחטאו ודאי דכ"ש דקאי נמי אקרא דוכל אשר יגע בו הטמא דכתיב מקמיה והנפש הנוגעת וכו' דמיירי נמי בכלים כמ"ש ה' מש"ל ד"ה וראיתי להרא"ם וכו' וז"ל ועיין ברש"י בסוף עירובין שכ' דהאי קרא וכל אשר יגע בו הטמא מיירי בין באדם או כלים שנגעו במת וכו עכ"ל וא"כ קרא דוחטאו קאי נמי עליה וכן משמע מדברי רש"י פ"ה דסוטה דכ"ט ע"ב ד"ה שכן יש במינו וכו' וא"כ כ"ש דכלי שנגע בשרץ דהוי א' דאינו מטמא כלי ול"ל מכל האוכל ומיהו איפכא ליכא לאקשויי ל"ל וחטאו ת"ל מקרא דמכל האוכל וכו' משום דמהתם לא למדנו אלא כלי א' דנגע בשרץ דהוי א' דבהכי הוא דמיירי קרא כמ"ש רש"י בחומש פ' שמיני על הך קרא דמכל האוכל וז"ל שהשרץ אב הטומאה והכלי שנטמא ממנו ולד הטומאה לפיכך אינו חוזר ומטמא כלי וכו' עכ"ל לכך אצטריך וחטאו דאפי' נגע במת עצמו דהוי הכלי חב הטומאה אפ"ה אינו נעשה אב הטומאה לטמא כלי ועוד אצט' וחטאו בשביל האדם ללמדנו דאין כלי חרס מטמא אדם אבל קרא דמכל האוכל למאי אצטריך:

תו איכא למידק בדברי רש"י פ"ק דפסחים שכתב וזל וכן אדם לא מצינו לו טומאה בכל התורה אלא מאב הטומאה כגון ע"י שרץ ונבלה וש"ז וכו' וטמא מת עכ"ל משמע מתוך לשונו מכח משמעות בעלמא משום דלא אשכחן אלא בהני וק' שהרי מיעט בהדיא וחטאו וסמיך ליה וכו' כמ"ש הוא עצמו סוף עירובין ותו קשה דמכל האוכל גופיה דדריש מיניה אוכלין ומשקין דמקבלי טומאה ולא כלים אמאי לא נמעט נמי האדם וכן משמע מדברי רש"י שם פ"ק דפסחים די"ד ע"א ד"ה טמא מת וכו' וזל וכל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל וכו' אלמא לא מקבל טומאה מן הכלי שקבל טומאה מן השרץ אלא אוכלים ומשקין בלבד ולא אדם וכלים וכו' עכ"ל הרי דנקט אדם וכלים וכעת צ"ע לאפס הפנאי ועיין לתוס' פ"ק דפסחים די"ח ע"א ד"ה לא מצינו וכו': ודע שהר"ש פ"ק דאהלות משנה ב' כתב משם ר"י מסימפונ"ט וז"ל דבשבת וחולין ופסחים לא גרסינן חרב הרי הוא כחלל דלא צריך כלל דכל מה שמדקדק יכול לדקדק בלא"ה וכו' עכ"ל כצ"ל וכך הגיה לשונו ה' מש"ל זל ד"ה עוד כתב הר"ש וכו' ועיין מ"ש ה' מש"ל אהך דנר של מתכות וז"ל והנראה אצלי דר"י לא גריס וכו' עכ"ל כצ"ל:

כתב עוד וז"ל מי הגיד לסתמא דתלמודא דלרב המחט נגע במת אימא המחט טמא מת הכונה היא שנגע המחט בטמא מת וכו' עכ"ל משמע מדברי הרב דהאי לישנא דמחט טמא מת מתפרש הכי והכי ואין להק' א"כ גבי הך נר של מתכות דכתב הרב דר"י היה גירס שנטמא טמא מת וכו' אכתי אף שהיה גורס הכי מ"מ עדיין קושייתו במקומה עומדת אמאי הוצרך להגיה כיון דמצינן לפרושי דנגע הנר בטמא מת די"ל דלא דמי דהכא גבי מחט שהקשה ה' אימא דנגע בטמא מת היינו כי הכי דלא ליפרוך תלמודא אבל גבי נר של מתכות אדרבא הוי להפך אי הוה משני תלמודא דנגע הנר במת עצמו לא הוה צריך לאתויי חרב הרי הוא כחלל וכ"ש למאי דמסיק מדלא קתני שרץ ע"כ באב הטומאה מיירי וא"כ מנ"ל לתלמודא דאיירי שנגע בטמא מת ולא ניחא לר"י לומר דתלמודא לרבותא קאמר דאפילו את"ל דהכונה שנגע בטמא מת מ"מ חרב הרי הוא כחלל דומיא דהך דריש פ"ק דחולין שכתב נמי ה' דלא ניחא ליה לומר לרבותא וכו' ומש"ה לא גריס אבל גבי מחט אדרבא אימא דנגע בטמא מת ואהא תירץ דמכל מקום לא הוה צריך תלמודא לחרב הרי הוא כחלל כיון דרב ע"כ מיירי באב הטומאה מדלא קא' טמא שרץ א"כ א"נ דחרב לא הוי אב כמו טמא מת מ"מ ממילא ע"כ דרב מיירי בנגע במת עצמו דהוי הנר אב הטומאה ודו"ק:

בא"ד דבהדיא אמרינן בשמעתין וכו' עיין ללח"מ פ"ז מה' נזירות דין ג' שכתב דרבינו מכח קושיא זו חילק בין נזיר לשאר בני אדם ע"ש: בא"ד ומיהו קצת יש לדחות וכו' לאו אכלים וכו' עכ"ל לשון הני כלים דקא' אינו מתיישב לומר כמו וכו' ויותר נראה לומר דר"י מסמפונ"ט לא היה גורס תיבת כלים אלא הני בני הזאה וכו' אבל הא דקא' מדקתני וכלים הנוגעים במת שפיר מתיישב לומר כמו וכו' ודו"ק:

בא"ד דתוכו ולא תוך תוכו וכו' עכ"ל ק"ק ל"ל ה"ט בלא"ה כיון דעצם כשעורה כרוך בסיב לא נטמא התנור דמה"ט חמת גופה טהורה ואי לרבותא קאמר דאפילו אינו כרוך בסיב לא נטמא התנור משום ולא תוך תוכו א"כ החמת טמאה ותטמא לתנור וצ"ע:

בא"ד ויש לדחות דהתם משום דיקרב בדיקרב וכו' עכ"ל וכ"ה דעת הראב"ד פ"ז מה' נזירות דין ז' ורע שראיתי להרב מש"ל זל פ"ה מה' טומאת מת דין ג' ד"ה עוד הביא ר"י וכו' שכתב וזל ומ"מ איכא לעיוני טובא בס' הראב"ד הלזו בהא מתניתין דאהלות דקתני ד' טמאין במת וכו' ע"כ בכלי מתכות דאי בשאר כלים ומשום טומאה בחיבורין הא לא מצינו בשום מקום כ"א לשני וכו' אבל השלישי וכו' וזה פשוט עד מאד וכו' עכ"ל פי' אבל השלישי אינו נעשה אב הטומאה להיות כמו השני אבל מקבל טומאה מן השני מפני שהשני נעשה אב הטומאה ע"י חיבורין כמו ההיא דחמת שטמא התנור ומיהו לאו מפיו אנו חיין דכ"כ התוספות פ"ט דמציעא דק"א ע"ב ד"ה על אדם וכו' וע"ש למהרש"א שם וכבר ה' עצמו רמז למהרש"א בפרקין דין ב' בת"ד ע"ש:

ודע שהתי"ט במשנתנו ד"ה וכלים וכו' וד"ה ומזה וכו' היה סבור דקושטא הוא שדעת הראב"ד אף בכלי מתכות בעינן חיבורין ע"ש וכ"כ עוד פי"ז דאהלות ריש משנה א' עש"ב ולפי אותה סברא הך משנה דארבעה טמאין במת הוי תיובתיה דלא אשכחן לחיבורין שיעשו ג' כמו שהק' המש"ל ז"ל והנר' דאשתמיט מה' מש"ל דברי התי"ט מדלא הזכירו אמנם תמיה אני על המש"ל ז"ל שלא סיימו קמיה דברי הר"ש פ"ק דאהלות משנה ב' שכ' סמוך ונראה וז"ל ועוד פי' ר"י מסמיפונ"ט וכו' אבל ד' טמאין במת מיירי ע"י חיבורין וכו' עכ"ל הרי דמפרש ד' טמאין במת בשאר כלים וע"י חיבורין ואיך ה' החליט זה בפשיטות עד מאד ומ"ש עוד המש"ל וז"ל ועוד וכו' מדקתני רישא וכו' עכ"ל אשתמיטיה ג"כ לדברי הר"ש שם פ"ק דאהלות משנה ד' ע"ש ודו"ק: בא"ד ועוד הביא מדאמרי' בספרי וכו' עיין לה' מש"ל ז"ל פרק ה' מה' טומאת מת דין ג' שהביא לשון הספרי כולו ופי' אחת לאחת וראיתי לו שכ' וז"ל והיינו דאצטריכו תרי קראי חד דבחלל חרב ואידך כל הורג נפש דאי כתב וכו' עכ"ל כצ"ל ודע שהרמב"ן הביאו הרא"ם פ' מטות על פסוק כל הורג נפש הניח זו בקושיא וז"ל ואם בכלי ברזל כבר למדנו לחרב שהוא בחלל לטמא טומאת ז' עכ"ל והתימא על המש"ל שלא הזכירו והלא הזכיר מקצת דבריו בסיום דבריו ד"ה ודע שמדברי הרמב"ן וכו' ע"ש ודו"ק: עוד כ' ה' וז"ל דאי לא הוה כתיב בחלל חרב ה"א דהאי וכבסתם בגדיכם לא קאי כ"א אנוגע בחלל קמ"ל בחלל חרב והשתא ע"כ הורג נפש אתא משו' דבעי לומר בתריה וכבסתם בגדיכם וכו' את"ד ק"ק אכתי לא לכתוב לא ה"י ולא וי"ו דהיינו לא לכתוב בחלל חרב ולא לכתוב נמי נוגע בחלל דמכ"ש מנוגע בחרב שנגע במת ידעי' ליה וא"כ ע"כ וכבסתם בגדיכם קאי אהורג נפש ונלמוד שפיר כלים ואדם וכלים וליכא למי' דאצט' נוגע בחלל לאקושי הורג לנוגע מה נוגע ע"י חיבור אף הורג ע"י חיבור כמ"ש רש"י בחומש דא"כ הורג נפש נמי לאו יתירא הוא דהא כיון דאצט' להאי היקשא ומנ"ל דאתא משום דבעי לומר בתריה וכבסתם בגדיכם ולעולם אימא לך דוכבסתם לא קאי כ"א אנוגע בחלל ואכתי מנ"ל כלים ואדם וכלים אלא ע"כ דברייתא זו ל"ל הך היקשא והרק"ל לא לכתוב לא בחלל חרב ולא בחלל וצ"ע:

והנה ראיתי להמש"ל ד"ה עוד הביא ר"י וכו' שכ' וז"ל וע"ק אף את"ל דהאי קרא בכלי מתכות וכו' (כצ"ל) בשלמא לרבינו וכו' ניחא אך להראב"ד ודעמיה דס"ל דקרא דכל הורג נפש מיירי בטומאה בחיבורין היאך למדנו מקרא דוכבסתם הא דארבעה טמאין מאחר דהאי קרא בכלי מתכות דוקא וקרא קמא איירי בשאר כלים משום טומאה בחיבורין וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד עכ"ל והא דלא הק' ה' ספרי דידיה אדידיה משום דאיכא למימר דבריתות פליגי ומי ששנה זו לא שנה זה וכדכתי' מיהו איכא למידק אמאי לא הק' עדיפא מינה דאף את"ל נמי דבכלי מתכות נמי בחיבורין איירי קרא וכן היה סבור התי"ט במשנתינו דקושטא הוא שכן היא דעת הראב"ד דאף כלי מתכות בעי חיבורין כדכתי' למעלה מ"מ איך למדו מהאי קרא כלים ואדם וכלים מאחר דכל הורג נפש אצט' להיקשא לטומאת חיבורין אדם בכלים ולא יתירא הוא וא"כ אימא קרא דוכבסתם לא קאי עליה אלא קאי אנוגע בחלל ודוקא כלים באדם ואפשר לומר משום דאיכא למימר דכלים באדם לא אצטריך קרא וכבסתם אלא מסברא ידעי' כיון דלמדנו מקרא דבחלל חרב שהחרב נעשה כמו מת דהוי אבי אבות למדנו נמי דנעשה כמו אדם דהוי אב הטומאה כמוהו וכמ"ש ה' עצמו לעיל מזה וז"ל ואפשר היה לומר דמכיון דלמדנו וכו' ע"ש וא"כ ע"כ אצט' וכבסתם בגדיכם כי היכי דלהוי קאי אבל הורג נפש ללמדנו כלים ואדם וכלים אך מ"ש בשלמא לרבינו ניחא וכו' והיינו משום דכל הורג נפש שלא בחיבורין הוא וע"כ דיתירא הוא ואצטריך לגלויי על וכבסתם בגדיכם קאי עליה ולא אנוגע בחלל דוקא מעתה הדק"ל לא לכתוב לא בחלל חרב ולא נוגע בחלל הן אמת שקושיא זו תיקשי ליה בפשט הכתוב למ"ל למכתב כל נוגע בחלל ת"ל ק"ו מחרב דנגע במת וסבור הייתי לומר דאצט' לאבר מן החי שמטמא אפי' של עכו"ם וכה"ג דרשי' לעיל דנ"ג ע"ב גבי בחלל הכתוב בפ' חקת אלא שלא ראיתי להרמב"ם פ"ב מה' טומאת מת דין ג' שהביא דין זה גבי עכו"ם וגם לא משמע כן מדבריו שם פ"ק דין י"ד ומיהו ראיתי לו שם דין י"ד שכ' דאין העכו"ם באהל והביא ראיה מקרא דכל נוגע בחלל ולא הזכיר אהל ע"ש ומעתה זל דס"ל לספרי דכל נוגע בחלל אצט' לאפוקי אהל וכזה ניחא ג"כ דאיך הביא רבי' קרא דכל נוגע בחלל שהרי מה שאין עכו"ם מטמאין באהל ילפי' לה בפ' הבע"י דס"א מקרא דאדם כי ימות באהל ואין העכ"ום קרויין אדם וכפירש"י שם אלא דרבינו סמך אספרי כיון דליכא נפקותא לדינא ועי"ל דרבי' הוק' ליה קושי' התוספות שהק' בפ' הבע"י ד"ה ואין הנכרים וכו' דבפ' ד"מ גבי גוי העוסק בתורה משמע דעכו"ם קרויים אדם ע"ש מה שנדחקו ולכך ס"ל לרבינו דהך ילפותא דאדם אתם אינה אלא. אסמכתא בעלמא ועיקר הילפותא אף לתלמוד דדין אינה אלא. מכח כל הנוגע בחלל כדברי רבינו ודו"ק. ועוד ראיתי לרבי' פ"ה מה' ט"מ דין י"ג דכ' דאצט' אדם כי ימות באהל למעוטי בגדים שאינם מטמאין באהל ע"ש והשתא יתיישבו דברי רבי' שפיר היטב ובזה ניחא נמי מה ש שהקשינו לעיל בבבא המתחלת והנה לס' הר"ר חיים וכו' דאמאי לא אמרינן אין היקש למחצה די"ל משום דע"כ דאדם כי ימות באהל למעוטי בגדים דלמעוטי נכרים נפק"ל מכל נוגע בחלל ועיין לה' מש"ל ז"ל פ"ט מה' צרעת דין א' דלפי מאי דכתי' ניחא לדעת רבינו מה שהק' דלגופם ל"ל היקש ח"ל מדכתיב אדם וכו' ע"ש:

עוד כתב ה' וז"ל וכ"ת כלים באדם מנין וכו' הא נמי ליתא דהא ק"ו הוא וכו' עכ"ל ואיכא למידק ל"ל ק"ו ת"ל מקרא דוכבסתם בגדיכם גופיה כיון דקאי אהורג נפש דלפני פניו כ"ש דקאי נמי אנוגע בחלל דלפניו ואם כן בהדיא כתיב כלים באדם ולמה הוצרך לק"ו מכלים ואדם וכלים וראיתי לה' עצמו בד"ה וראיתי וכו' שהוקשה לו בסוף דבריו כה"ג מקרא דכתיב בפ' חוקת וכבס בגדיו וכו' ותירץ משום דלא כתיב בהדיא ביום השביעי גבי כבוס ושוב דחאו דלטומאת ערב לא אצטריך וכו' ע"ש ולא ידעתי אמאי לו הוק' לו בפשיטות מקרא דוכבסתם בגדיכם דאיירינן ביה וכתיב ביה נמי בהדיא ביום הז' ואפשר דעיקר קושית הרב ז"ל סמוך אמסקנת דבריו שהק' וז"ל והשתא דאיכא ק"ו קרא דוכבס בגדיו ל"ל וכו' עכ"ל אבל קושית ל"ל אינה קושיא כ"כ דאיכא למימר חדא מנייהו נקט והשתא ניחא דמקרא דוכבסתם בגדיכם לא הזק' ליה משום דאצטריך כדי שנלמוד נמי כלים ואדם וכלים ועדיין אינו מספיק וצ"ע:

עוד הוק' לי בדברי הברייתא שצידדה דקרא דוכל אשר יגע אתא לאדם באדם ואמרה ק"ו ומה כלים וכו' אמאי הוצרכה לק"ו ת"ל משום דקרא וכל אשר יגע מיותר וה"א דאתא להכי כדקתני הברייתא בהדיא ותו דא"כ דאיכא ק"ו ל"ל וכל אשר יגע והתימא על ה' שלא הרגיש נמי בזה אלא אדרבא הוסיף לבאר וז"ל ואצטריך האי מיעוטא משום דאי לאו קרא היינו אומרים דאדם ואדם שיהא טמא טומאת ז' מק"ו ומה כלים וכו' עכ"ל ע"ש ולא ידעתי ל"ל ק"ו וצ"ע:

והנה בברייתא מסיק דאצטריך וכל אשר יגע למעט טמא מת ממשא וכן פ' רבינו פ"ה מהל' ט"מ דין ט' דטמא מת אינו מטמא במשא ונראה דמספרי הלזו הוא דהוציא דין זה והתימא על מרן כ"מ זל שלא הורה מקורו וראיתי להרב מש"ל ז"ל ד"ה עוד יש לדקדק וכו' שכ' וז"ל ומרן לא הביא כ"א ברייתא דפ' צו וכו' עכ"ל וכעת לא מצאתי היכן הביא מרן ברייתא דפרשת צו:

ודע דמהאי ברייתא דספרי ק"ל מהא דכתב רבינו רפ"ק מה' ט"מ דין ב' וז"ל טומאת משא במת מפי השמועה וק"ו אם נבלה שהיא מטמאה בערב מטמאה במשא המת לכ"ש ומה נבלה שמגעה טומאת ערב משאה טומאת ערב אף המת שמגעו טומאת ז' משאו טומאת ז' וכו' עכ"ל וכתב הכ"מ דבספרי הוא ע"ש ונראה שהוצרכו ללמוד עוד ומה נבלה משאה כמו מגעה וכו' כי היכי דלא תימא דיו כמו נבלה דאינו אלא טומאת ערב ולזה הוצרכו ללמוד עוד ומה נבלה וכו' כלומר דחשיב נמי כנדון דמה נבלה משא כמו מגע אף מת וכו' ועיין כיוצא בזה להרב זרע יצחק זל בחידושיו לקמא פ"ה ד"ן ע"א בגמרא ע"ש והשתא ק' ל"ל למילף משא במת מק"ו מנבלה ת"ל מדאצטריך וכל אשר יגע למעט טמא מת ממשא ע"כ שמעינן דמת עצמו מטמא במשא ולא מיעט קרא אלא טמא מת וי"ל דמקרא אשר יגע לא הוה שמעינן במת עצמו אלא טומאת ערב משום דאיכא למי' דאצטריך אשר יגע למעט טמא מת מטומאת ערב אבל טומאת ז' אפילו במת עצמו אינו מטמא ולכך אצטריך למילף במת ק"ו מנבלה כי היכי דנילף נמי מנבלה דמה נבלה טומאת משא כמו מגע אף המת שמגעו ז' משאו נמי טומאת ז' מיהו קשה כיון דלפי האמת במת עצמו מטמא אפילו ז' אם כן אימא דאשר יגע דמעיט טמא מת לא מעיט אלא טומאת ז' משום דהוה ילפינן מנבלה והוה אמרינן נמי מה נבלה משאה כמו מגעה אף טמא מת משאו ז' כמו מגעו כי היכי דאמרינן גבי מת עצמו ומש"ה אצטריך אשר יגע למעט טומאת ז' אבל טומאת ערב אה"נ דמטמא במשא מק"ו מנבילה ואהני קרא ואהני ק"ו ומנ"ל דטמא מת אינו מטמא במשא אפי' טומאת ערב דהכי משמע סתמיות דברי רבינו דכתב סתם ואינו מטמא במשא וראיתי להרב מש"ל ז"ל בד"ה ודע שמדברי הרמב"ן וכו' בסיום דבריו שכתב וז"ל ואם נפשך לומר וכו' עש"ב ולפי אותו הדרך איכא למימר נמי הכא כיון דקרא מעיט דלא נעביד ק"ו בטמא מת לענין טומאת ערב ה"ה לטומאת ז' נמי לא נעביד ק"ו דהא מיעט קרא ק"ו גבי טומאת משא דטמא מת הן אמת שדבר זה השה לשמוע מאחר דהוו תרי ק"ו תרי ענינים הם חלוקים זה מזה מהיכא תיתי כשנסתר חד אמרינן ה"ה אידך וכבר ה' מש"ל עצמו כתב על דרך זו שהוא דחוק מאד ע"ש וצ"ע:

ודע דלפי מה שפירשנו בכונת הברייתא דספרי שחזר עוד ללמוד מנבלה כי היכי דהוי כנדון ק"ל מהא דאמרינן בפ' כיצד הרגל דכ"ה ע"ב גבי מפץ במת אהני דיו לאפוקי טומאת ז' וכו' ע"ש ואמאי לא אמרינן דהוי כנדון דמה זב מפץ כמו שאר כלים דהוי ערב אף במת מפץ כמו שאר כלים דהוי ז' וצ"ע:

ודע שראיתי להרא"ם פ' מטות פסוק כל הורג נפש וכו' שהביא דברי הרמב"ן שכתב עלה דהאי ברייתא דספרי דלית לה דיו עש"ב נראה מדבריו דאין כונת הברייתא משום דחשיב כנדון אלא דס"ל לא אמרינן דיו ולפ"ז הא דקתני מקום שמגעו טומאת ז' וכו' ה"פ דלא אמרינן דיו אלא כיון שמגעו חמור יותר מנבלה הסיטו נמי חמור יותר מנבלה ולא אמרינן דיו כנבלה ואפשר שהכריחו לפ' כן מכח ההיא דפ' כ"ה ולכך ס"ל דאף כה"ג לא חשיב כנדון מיהו לישנא דהרמב"ם דפ"ק מהלכות ט"מ דקאמר ומה נבלה וכו' ודאי דכונתו דהוי כנדון ולדבריו צלע ההיא דפ' כ"ה והתימא על הרא"ם שלא הרגיש שהרמב"ם אינו מפרש לברייתא כפירוש הרמב"ן דלית לה דיו ויש מי שהקשה לי לפי דברי הרמב"ן דלית לה דיו שהרי דיו דאורייתא דהכי פריך תלמודא התם בפ' כיצד הרגל דכ"ה ע"א ע"ש ותו דלא משכח תלמודא התם תנא דל"ל דיו ע"ש ולפי דברי הרמב"ן הרי ברייתא דספרי ל"ל דיו ואפשר ליישב דאינו ר"ל דל"ל דיו כלל אלא ר"ל דס"ל ל כר"ט דהיכא דמפריך ק"ו לא אמרינן דיו והכא מפריך הק"ו שהרי לטומאת ערב לא אצטריך ק"ו מדאצטריך וכל אשר יגע שמעינן דמת עצמו מטמא במשא טומאת ערב שהרי ע"כ דאצט' וכל אשר יגע לטמא טומאת ערב דלטומאת ז' לא אצטריך דמהיכא תיתי דאי משום ק"ו דנבלה איכא למימר דיו מה נבלה ערב וכו' אלא טומאת ערב הוא דמיעט וא"כ ממילא שמעינן דמת עצמו מטמא ערב וא"כ ע"כ כי אצטריך ק"ו גבי מת עצמו היינו לטומאת ז' והשתא ניחא נמי מה שהקשינו דאימא אשר יגע לא מיעט אלא ז' שהרי דלטומאת ז' לא אצטריך כיון דאמרינן דיו ולא חשיב כנדון ודו"ק:

ודע דבהאי ברייתא דספרי דקתני אשר יגע למעט טמא מת ממשא משום דהוה ילפינן ק"ו מנבילה וכו' יש מי שהק' לי מהא דאמרינן במסכת שבת דס"ד ע"א דבעי למילף טומאת מת משרץ ופריך אם הרבה בטומאת שרץ שהיא מרובה וכו' ע"ש פירש"י והשתא ה"נ גבי נבלה נפרוך הכי אם הרבה בטומאת נבלה שהיא מרובה וכו' ואכתי אשר יגע בו הטמא למה נאמר וכמו כן ק' ג"כ דהיכי יליף בספרי גבי מת עצמו דמטמא במשא ק"ו מנבלה כמ"ש רבינו רפ"ק מהלכות ט"מ שהרי איכא למפרך מה לנבלה שהיא מרובה וכו' וקושיא אלימתא היא ונראה ליישב לפמ"ש מהרש"א התם דאין זה דבר חמור למפרך ליה אג"ש אלא אמ"מ פריך ליה וכו' ע"ש וא"כ איכא למימר נמי דלית לן למפרך ליה אלא דוקא אמ"מ ולא אק"ו דאלים נמי טפי ממ"מ כמ"ש התוספות פ"ב דפסחים דב"ה ע"א ד"ה כלאי הכרם וכו' ע"ש ודו"ק נ"ל:

ודע דעל דברי דבינו דפ"ק מהלכות ט"מ שכתב דיליף ק"ו מנבלה ראיתי למרן כ"מ זל שהקשה אין עונשין מ"ה וכ' וז"ל ואפש"ל שמשם למדנו אין עונשין מ"ה וכו' ע"ש ואיכא למידק איך כתב דמשם למדנו שהרי רפ"ק דמכות דף ה' ע"ב יליף לה תלמודא מדכתיב ערות אחותו יתירא לומר שאין עונשין מ"ה וכן יליף נמי התם מאחותך יתירא לומר שאין מזהירין מ"ה וצ"ע ובעיקר ביאור כונתו עיין להרב מש"ל שם שכתב דסיום הקושיא הוא והניחה בקושיא ע"ש. ולי נראה ליישב דאה"נ דכונת הספרי לאו לענין מלקות אלא לענין איסורא בעלמא והרמב"ם דלא ביאר משום דהעתיק לשון הספרי דכן דרכו בכ"מ:

ודע שהספרי שהביא מרן דקאמר אם טמא באהל לא יטמא במגע אלא אם אמרת כן ענשת מ"ה עכ"ל אשתמיט מה' נחלת יעקב על הרא"ם פ' אמור בפסוק נפשות מת והוא שהרא"ם הביא קושית התוספות שהק' תרי קראי ל"ל וכתב הרא"ם וז"ל ונ"ל שאין זו קושיא דאצטריכו תרי קראי חד לטומאת מגע דכתיב כל הנוגע וחד לטומאת אהל דכתיב לא יבא שפירושו אהל וכו' עכ"ל ועיין עוד בדבור שלפניו ובדבור שאחריו וכתב עליו הרב נחלת יעקב וז"ל ואני אומר לכתוב קרא אהל וליתי מגע מניה עכ"ל וכונתו ודאי דאע"ג דקי"ל אין מזהירין מ"ה שאני הכא דגלוי מילתא בעלמא דלא גרע נגיעה מאהל והשתא לפי דברי הספרי הנז' אין מקום לדבריו שהרי קאמר בהדיא דאין עונשין מ"ה אלמא דלא חשיב גלוי מילתא ועיין לה' תועפות רא"ם למהר"א גאטיניו ועיין לחי' לעיל פ"ו דמ"ב ע"ב בגמרא גבי כשהוא אומר וכו' ודו"ק ועיין לחי' לעיל דל"ז ע"ב בגמרא גבי אלא הא דתניא וכו' ד"ה עק"ל בין לטעם ה"ע וכו' מה שהקשינו מהספרי הלז לדברי מהרש"א ז"ל ע"ש:

תוכן העניינים

באר משה (כריף)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה