אור ברסלב

באר משה (כריף)· רבי משה כריף

דף נד.

דף נג:

גמ' תניא ועל הנוגע וכו' כצ"ל בין בגמ' בין ברש"י בין בתוס' דהא קרא לא כתיב וכל אלה ועל ושו"ר שכן הגיה התי"ט פ"ב דאהלות משנה ג' ד"ה עצם וכו' ע"ש:

שם גמ' תנהו ענין למשא וכו'. ק"ק לר"ל עצם כשעורה דמטמא במשא מנ"ל ואפשר דס"ל הל"מ היא ובזה אפשר ליישב דברי הראב"ד בפ"ג מה' טומאת מת דין ג' שכתב וז"ל עצם כשעורה במגע דמטמא מקרא ובמשא דמטמא הלכתא היא וכו' עכ"ל ע"ש ולכאורה יש לתמוה עליו שהרי משא נמי מקרא כדקא' הכא אם אינו ענין וכו' תנהו ענין למשא והשתא י"ל דהראב"ד נקיט לה אליבא דר"ל אע"ג דקי"ל כר' יוחנן כיון דלא נ"מ לדינא ודו"ק נ"ל: אמנם ראיתי במקובצת שכתב וז"ל צ"ע לר"ל מנ"ל דעצם כשעורה מטמא במשא הרא"ש בפי' וה' עזריאל כתב ור"ל נפקא ליה מקרא אחרינא עכ"ל ע"ש אבל הראב"ד ס"ל דמהלכה נפקא ליה לר"ל ונקיט לה אליביה מיהו לר' יוחנן ודאי מגע ומשא מקר' אמנם ראיתי לרש"י בפרק העור והרוטב דף קכ"ו ע"ב ד"ה עצם וכו' שכתב דעצם כשעורה הל"מ דמגע ומשא אית ליה ולא אהל כדאמרי' בנזיר עצם כשעורה הלכה עכ"ל והיינו הא דאמרינן לקמן סוף פרקין דף נ"ז ריש ע"א עצם כשעורה הלכה והתוס' בפרק העור והרוטב הקשו עליו משמעתין הכא דמקראי ילפי לה ולא הוי הלכה אלא מה שהנזיר מגלח עליו אע"ג דלא מטמא באהל עכ"ל ע"ש:

וק"ק לדבריהם ל"ל קראי לטומאת מגע ומשא ת"ל מהלכתא דקתני מגלח על מגעו ומשאו מכלל דמטמאו וכה"ג פריך תלמודא לעיל פ"ד דף כ"ה ע"ב ל"ל קרא הא הלכתא גמירי לה וכן בפרק כיצד צולין דף פ"ב ע"ב פריך נמי השתא דאמרת גמרא גמירי לה באש ישרף ל"ל ע"ש ולעיקר קושייתם י"ל דס"ל לרש"י דקראי דדריש הכא אסמכתא נינהו והכריחו מכח מה שהקשינו דל"ל קראי תפוק ליה מהלכתא ולכך הוכרח לו' דמאי דקא' תלמודא לקמן סוף פרקין עצם כשעורה הלכה היינו בין טומאה בין גילוח אבל קראי דדריש הכא אסמכתא בעלמא וכה"ג כתבו לעיל גבי דרשת בעצם זה רובע וז"ל והלכה למשה מסיני דבעינן רובע וקרא אסמכתא בעלמא עכ"ל כנ"ל:

ודע דלעיל דף מ"ח ע"א גבי דקא' ומה כ"ג וכו' כתבנו שם דהיכא דאיכא אסמכתא להלכה למשה מסיני שפיר מצינן למילף מינה מק"ו ולא אמרי' אין למדין מהלכה ע"ש והשתא לפי מאי דכתיבנא א"כ רש"י מכחיש בזה דהא איכא קראי אסמכתא להלכה גבי עצם כשעורה ואפ"ה אמרי' עצם כשעורה הלכה ואין למידין מהלכה ומיהו איכא למדחי כיון דאסמכתא לענין טומאה לבד ולא לענין גילוח הילכך לא ילפינן גילוח מהלכה מיהו עיין לקמן בחידושינו דף נ"ז ריש ע"א ודו"ק:

שם גמ' ת"ש מדקתני סיפא וכו' ומני רבנן וכו' מדברי הרמב"ם בפי' המשנה והרע"ב נראה דמפרשי לה אליבא דר"א וכמו הס"ד ויש לתמוה שהרי דרכם לפרש כמו המסקנא אפי' בחדא מסכתא וצ"ע: ואגב אכתוב מה שראיתי למהרש"א ז"ל בחידושיו ליבמות דף ן' ע"א שהקשה על רש"י שם שפירש לפי הס"ד דלא כדמסקנא ע"ש ולק"מ דכן דרכו של רש"י לפרש לפי הס"ד היכא דהוי בחדא מסכתא וזכורני שהרב שושנים לדוד כ' להני כללי וע' לחידושינו לעיל דף ל"ז ע"א ד"ה טעם כעיקר וכו': רש"י ד"ה או בקבר וכו' כדתניא קברי הנכרים אין מטמאין באהל אלא בנגיעה וכו' עכ"ל. זהו סברת ר"ש בפ' הבע"י דף ס"א ע"א אבל רבנן פליגי עליה וס"ל אפילו באהל מטמאין כמ"ש התוס' ואיכא למידק דריש פ"ב דאהלות משנה א' חשיב אלו מטמאין באהל וכו' ושם משנה ג' חשיב אלו מטמאין במגע ומשא ולא באהל וכו' ע"ש והשתא ק' אי ס"ל כר"ש ליחשוב מתי עכ"ום בהדי הנך דחשיב מטמאין במגע ולא באהל ואי כרבנן ליחשוב מתי עכו"ם בהדי הנך דחשיב דמטמאין באהל וי"ל לעולם כר"ש ס"ל והא דלא חשיב בהדי הנך דאין מטמאין באהל י"ל לא קחשיב אלא מה שאין מטמאין באהל משום שאין בהם שיעור כגון עצם כשעורה וכן שדרה וגלגלת שחסרו וכו' אבל אי הוה שיעור מטמאין כדקתני רישא אלו מטמאין באהל וכו' משא"כ מתי עכ"ום אין בהם טומאה כלל מיהו תירוץ זה אינו מספיק אלא לדעת הרמב"ם דפסק כר"ש פ"ק מה' טומאת מת דין י"ג ע"ש והילכך שפיר נוקי לסתמא דמתני' כוותיה אבל התוס' בפרק הבע"י ד"ה ממגע וכו' ס"ל הלכתא כרבנן דמטמאו אפי' באהל ע"ש א"כ אטו סתם מתני' כר"ש דלית הלכתא כוותיה ותו קשה אפי' לר"ש נמי אינו מספיק שהרי התם חשיב ארץ העמים ובית הפרס דאינם מטמאין באהל והתם אין בהם נמי טומאת אהל כלל לכן י"ל דבפלוגתא לא קמיירי ודו"ק:

ואחר ימים ראיתי להתוס' בפ"ק דשבת דף ט"ו ע"ב ד"ה ואאוירא וכו' שכתבו בתוך דבריהם וז"ל א"נ כר"ש דאמר קברי עכ"ום אינם מטמאין באהל דלא החמירו בארץ העמים יותר מקבריהם וכו' עכ"ל הרי דכתבו סתם משנה כר"ש וממילא ניחא נמי כיון דחשיב ארץ העמים ממילא שמעי' לקברי נכרים ודו"ק ועיין לחידושינו לקמן דף נ"ד ע"ב בד"ה ארץ העמים וכו': ד"ה והאי אבר וכו' הילכך הואיל ואתרבי ליה להוי נזיר מגלח עליו עכ"ל. אע"ג דרובע עצמות ורביעית דם מטמא באהל ואפ"ה אין הנזיר מגלח עליו הכא כיון דבציר ליה שיעורא ואפ"ה אחשביה רחמנא לענין טומאה מסתמא ה"ה דאחשביה נמי גם לענין תגלחת נזיר א"נ י"ל כיון דרובע עצמות ורביעית דם הוא מהלכה כמ"ש התוס' לעיל גבי מתני' ע"ש א"כ משמע דוקא הנהו הוא דאיכא חילוק בין טומאה לתגלחת ולא גבי אבר וכו' מדלא קתני נמי אבר וכו' ודו"ק:

ד"ה א"ד וכו' דמפרושי קמפריש עכ"ל. משמע דגרים במשנה עד שיביא קרבנותיו אבל התו' לעיל במשנה דף מ"ט ע"ב ד"ה ומזה וכו' כתבו דלא גרסינן לה דא"כ פשיטא דרבנן היא ור"ל דפשיטא דפרושי קמפרש ויש ליישב לדעת רש"י שהרי קמבעיא ליה אי ר"א היא ומילתא אחריתי באפי נפשה היא ואינה מקושרת עם תיבת עד וכו' ואגב סיפא דקתני וקרבן אין לה קתני רישא ומביא קרבנותיו וק"ל:

תוס' ד"ה או בקבר וכו' ודוחק לו' דלא כ רבינא וכו' עכ"ל לפרש"י דפי' דלפני הדיבור דקאמר ר"ל קברי נכרים וקרי להו לפני הדיבור משום דלאחר הדיבור הוא כמו קודם הדיבור לא שייך האי ודוחק לו' וכו' דאדרבא כ"ש שיגדל הקושי דהתם קאמר דנכרים אפי' במגע לא מטמאו וע"כ דמיעט קרא אהל וה"ה מגע והכא קא' דבמגע מטמאין וכרבינא נמי לא אתי דא"כ אמאי אצטריך הכא קרא למגע ת"ל מהך קרא גופיה כדקא' התם נהי דמאהל מעטינהו ממגע מי מעטינהו וכו' משמע מהך קרא אמעט מגע וכמו שהקשו התוס' וכן נמי ק' להיפך ל"ל קרא התם למעט אהל ת"ל דהכא משמע דלא אתרבו אלא למגע כדקא' ואלו גבי נגיעה וכו' ונ"ל דלפרש"י ר"ל הכא לא אתי לא כרבינא ולא כסתמא דתלמודא התם אלא ס"ל לר"ל דלר"ש מתרי קראי דהכא והתם שמעינן מיעוט אהל ורבוי מגע דאי מקרא דהתם הו"א אמעט אהל וה"ה מגע וכסברת סתמא דתלמודא התם וכן משמע לישנא דרש"י הכא שכתב וז"ל כלומר שהנכרים מטמאין במגע אעפ"י שאין מטמאין באהל וכו' עכ"ל משמע דאעפ"י שאין מטמאין באהל ואיכא למימר דה"ה נמי מגע קמ"ל קרא דבמגע מטמאין ואי מקרא דהכא הוה אמינא אתרבי מגע וה"ה אהל ותלמודא הכא דנקט ואלו גבי נגיעה וכו' דמשמע דוקא נגיעה נקט הכי לפי האמת דאיכא תרי קראי אבל התוס' אינם מפרשים כפירש"י אלא ס"ל קודם הדיבור קודם מתן תורה וס"ל נמי דקודם הדיבור עדיף ואיכא למימר דנכרי' מטמאין קודם הדיבור טפי מלאחר הדיבור שלאחר הדיבור הוא דגריעי כיון דלא ניתנה תורה להם אלא לישראל והוק' להו דלרבנן אמאי אצטריך או בקבר כיון דאפי' לאחר הדבור מטמאין אפי' באהל כ"ש לפני הדיבור דמטמאין אפי' באהל והיכי קאמר הכא דוקא לנגיעה ולא לאהל ולר"ש נמי לא אצטריך כיון דלאחר הדבור מטמא במגע כ"ש קודם הדיבור ולשון אמאי אצטריך דנקטו גבי רבנן לאו דוקא אלא אגב ר"ש נקטו לה וה"ה דהו"מ להקשו' אליבא דרבינא ל"ל קרא התם למעט מאהל ת"ל מקרא דהכא דוקא מגע ולא אהל וכתבו ודוחק לומר דלא כרבינא וכו' ר"ל דס"ל לר"ל כסתמא דתלמודא התם דאמעט נמי ממגע לר"ש מיהו היינו לאחר הדבור אבל קודם הדיבור דעדיף אתרבי הכא למגע ואין להק' כיון דהכא אפי' לפני הדיבור לא אתרבי לאהל ל"ל קרא התם לר"ש למעט אהל אחר הדיבור די"ל דעיקר קרא התם אצטריך בשביל מגע כיון דס"ל לתלמודא התם נקט קרא אהל וה"ה מגע:

מיהו ק"ק לפירש"י דע"כ משמע דהכא במגע דוקא ולא באהל מהכתיב תרי קראי כי יגע חד באהל וחד במגע וא"כ ל"ל וקרא התם למעט אהל וצ"ע: ודע דלפי דברי התוס' שכתבו ודוחק לומר דלא כרבינא וכו' אשכחנא פתרי לסברת ס' יראים שהביא ה' מש"ל ז"ל פ"ו מה' אבל דין א' ד"ה וראיתי למרן וכו' דס"ל דלר"ש כיון דאין מטמאין באהל אף במגע ומשא לא מטמאו וכתבו עליו הגהות מיימוניות דבפרק הבע"י משמע כסברת רבינו דמטמא במגע דגרסינן נהי מאהל מעטינהו קרא ממגע ומשא לא אמעטינהו וכתב עליהם ה' מש"ל ז"ל וז"ל ואני תמיה על ההגהות וכו' וכי היעלה על הדעת דבעל ס' יראים דנודע שמו נעלם ממנו סוגיא דפרק הבע"י וכו' וטרח ה' ז"ל לפרש סוגיא דפרק הבע"י באופן אחר לדעת ס' יראים ע"ש באורך הנה משמע מדברי הרב דכוונת ההגהות לומר דספר יראים נעלמה ממנו סוגיא דפרק הבע"י והיינו משום דאע"ג דמשמע דסתמא דתלמודא התם פליג ארבינא מ"מ ס"ל להגהות דלא פליגי אלא מסתמא אחר דמייתי דברי רבינא אף סתמא דתלמודא נמי מודה לו ונראה דמשמע להו כן מדקאמר בהאי לישנא נהי דאמעטו וכו' משמע דמילתא דפשיטא היא אליבא דכ"ע ואין צורך תו לשנויי כדמשני ני מעיקרא והשתא לפי דברי התוס' הכא שכתבו ודוחק לומר וכו' אלמא דקושטא הוא דסתמא דתלמודא התם פליג עם רבינא וא"כ ס' יראים פסק כסתמא דתלמודא התם וטעמו משום דהוקשה ליה קושיית התוס' הכא לכך ס"ל כמו ודוחק לומר וכו' ולכך פסק כסתמא דתלמודא משום דר"ל הכא ס"ל כוותיה ונראה דאף ההגהות נמי לא עלתה על דעתם לומר דס' יראים נעלמה ממנו סוגיא דפרק הבע"י כמו שהבין המש"ל שהרי לא כתבו אלא דבפרק הבע"י משמע כסברת רבינו וכו' וכונתם משמעות בעלמא והיינו כיון דקא' בפשיטות בהאי לישנא נהי וכו' משמע דהכי הלכתא כיון דמילתא דפשיט' היא א"נ משום דס"ל לההגהות הלכתא כרבינא לגבי סתמא דתלמודא ודו"ק:

עוד נראה להביא סיוע לסברת ספר יראים דפסק כסתמא דתלמוד' דלא כרבינא ממעשה דאליהו במס' מציעא בפ' המקבל דף קי"ד ע"ב דהוה קאי בבית הקברות של נכרים א"ל רבה לאו כהן מר מ"ט קאי בבית הקברות א"ל כר"ש ן' יוחאי דאמר קברי גוים אין מטמאין באהל וכו' ע"ש. והשתא קשה מאי השיבו אליהו דהא כיון דמטמא במגע וכיון דאליהו הולך בבית הקברות הו"ל נוגע בקבר וצ"ל דס"ל לאליהו כסתמא דתלמודא דפליג ארבינא דאפי' במגע נמי לא מטמא ומיהו לדעת החולקים על ספר יראים וס"ל הלכתא כרבינא צ"ל שהשיבו אליהו דלא כהלכתא ודחייה בעלמא השיבו וכה"ג כתבו התוס' בפרק הבע"י דף ס"א ע"א ד"ה ממגע וכו' שהקשה דאיך השיבו כר"ש בן יוחאי דהא לא קי"ל כותיה ותירצו דדחייה בעלמא השיבו ועיקר טעמיה משום דרוב ארונות יש בהם פותח טפח וכו' ע"ש אבל ספר יראים לא ניחא ליה בהכי ולשיטתיה אזיל דפסק כר"ש בן יוחאי והשיבו אליבא דהלכתא וא"כ לענין מגע נמי השיבו גם כן אליבא דהלכתא ואפשר דס' יראים גופיה דפסק כרשב"י כחו הוא משום האי מעשה דאליהו וכעת ספר יראים אינו בידי:

ושו"ר למרן כ"מ ז"ל פ"ק מה' טומאת מת דין י"ב שכתב טעם זה לרבינו דפסק כר"ש משום מעשה דאליהו וכתב עוד משום דרבינא משמע דסבר כותיה ע"ש וא"כ זהו נמי כונת ההגהות שהשיבו על ס' יראים דלא כמו שהבין ה' מש"ל דנעלמה סוגיא ממנו וכדכתיבנא ודו"ק:

והנה תמיהא לי טובא בדברי התוס' שכתבו שכתבו דעיקר טעמיה משום דרוב ארונות יש בהם פותח טפת פי' וחוצץ בפני הטומאה דהא אכתי קשה שהרי דוקא מדאוריית' הוא דחוצץ אבל רבנן גזרו בהו טומאה כדאיתא בפרק מי שמחו דף י"ט ע"ב וא"כ איך אליהו עבר אדרבנן וצ"ע כעת:

בא"ד והריב"א פי' וכו' אחר מתן תורה וכו' כצ"ל ר"ל דריב"א מפרש קודם הדבור דקא' היינו קודם דבור פרשת טומאת מת דלא ניתנה להם אותה פרשה אלא אחר הקמת המשכן אבל אותם שמתו קודם שנאמרה אותה פרשה הוה אמינא דלא מטמאו ואפי' ישראל נמי והשתא ניחא לעולם בעלמא לפני הדבור עדיף והכא גבי טומאה שאני דהוה אמינא דגרע משום דמתו לאחר מתן תורה ולפני אותה פרשה ואפי' ישראל נמי שהרי קרא כתיב מפרשה זו ואילך ודו"ק: בא"ד וכיוצא בזה יש בפ' בתרא דהוריות דמצריך פסוק להכי שלפני הדבור משום דסד"א וכו' עכ"ל ליתא התם הכי אלא קושטא הוא דדריש גבי זב מדיבור ואילך ע"ש בדף י' ע"א ולכך נראה להגיה בדבריהם וכצ"ל בפרק בתרא דהוריות דדריש קרא לזב איש איש וכו' וכן הוא בדבריהם סוף מס' נדה דף ע' ע"ב ד"ה ואין וכו' בסוף דבריהם וז"ל וכי האי גוונא איכא בפ' בתרא דהוריות כי יהיה פרט שלפני הדיבור דגבי זיבה עכ"ל והא דנקטו קרא גבי זוב ה"ה נמי דהו"מ למנקט ג"כ קרא דגבי נגעים דדריש נמי התם מדיבור ואילך ע"ש ודו"ק.

בא"ד ומקשינן לר"ש וכו' והא קודם מתן תורה לר"ש וכו' עכ"ל התוס' בפרק חזקת הבתים דף נ"ח ע"א ד"ה מציין וכו' הוסיפו וז"ל ואפילו לרבנן דפליגי אר"ש ואמרי דמטמא באהל מ"מ בקבר שלפני הדיבור לא מרבי לה בנזיר אלא לענין נגיעה וכו' עכ"ל ע"ש ולאו דוקא נקטו הכא לר"ש ודו"ק:

והנה אגב דאתא לידן ענין ר' בנאה אכתוב מה שראיתי לה' מש"ל ז"ל פ"ג מה' אבל דין א' ד"ה וראיתי וכו' שבסוף דבריו הביא דברי הראב"ד בהשגות בפ"ה מה' נזירות דין ט"ו שכתב בס"ד וז"ל והכהנים בזמן הזה טמאי מתים הם ואין עליהם עוד חיוב טומאה והמחייב אותם עליו להביא ראיה עכ"ל. ותמה עליו המש"ל מר' בנאה דהוה מציין הקברות ואמאי הוצרך לציין כיון דהכהנים בזמן הזה טמאי מתים ואין חיוב טומאה עליהם ותירץ דס"ל להראב"ד דבזמן אמוראים היה להם אפר פרה את"ד ע"ש. ודע דמדברי הראב"ד הללו ק"ל על מרן הכ"מ ז"ל פ"ד מה' נזירות דין כ"א שעל מה שכתב שם הראב"ד בהשגה המתחלת לפיכך וכו' בסוף דבריו וז"ל ואסור להזיר בכ"מ עכ"ל כתב עליו הכ"מ וזל ואיני יודע למה אסור להזיר עכשיו בא"י שאעפ"י שאנו טמאי מתים אם אחר שנזר יזהר מלטמא במת מה איסור יש בזה עכ"ל. משמע מדבריו דטעם הראב"ד כיון דאנו טמאי מתים שמא אינו מקפיד ליזהר מליטמא כיון שכבר הוא טמא ולזה כתב אם יזהר מה איסור יש בזה ואחר המחילה תימה עליו טובא דבלא"ה איך שייך לו' שמא יטמא כיון דליכא חיוב טומאה לכהנים בז"הז כמ"ש הראב"ד גופיה בפ"ה מה' נזירות וצ"ע:

ובעיקר כונת הראב"ד דפ"ב מה' נזירות עיין מה שפירשנו בו בחידושינו לעיל פ"ג דף י"ט ע"ב במשנה מי שנזר וכו' בלשון המתחיל ודע שראיתי למרן וכו' ע"ש ודו"ק ולעיקר קושיית הרב על הראב"ד מר' בנאה עיין לחידושינו לקמן עבר הדף בגמ' ודו"ק:

בא"ד ואומר הריב"א דשפיר קרייה אדם וכו'. לא ידעתי מה תירצו דמה בכך אם נקראו אדם דנהי כיון דנקראו אדם לא אמעטו מארם מ"מ אפילו ישראל גופייהו דנקראו אדם משמע הכא דלא אתרבו לפני הדיבור אלא למגע ולא לאהל וכן נמי לא אתרבו קודם שנא' פ' טומאת מת לפירוש ריב"א גופיה אלא למגע ולא לאהל וכן הוא בהדיא בתוס' בפרק הבע"י דף ס"א ע"א ד"ה קברי וכו' וז"ל אע"ג דאקרו אדם הא לא מטמאו באהל אלא משעה שנאמרה אותה פרשה ומדהוצרך נמי בנזיר לרבות קבר שלפני הדיבור למגע מכלל דאהל לא מטמא עכ"ל הרי דמה שנקראו אדם לא מעלה ולא מוריד לפי סוגיא דהכא ויותר תמוהין אצלי בזה דברי התוס' דפרק חזקת הבתים דף נ"ח ע"א ד"ה מציין וכו' שבקושייתם הזכירו בהדיא דבנזיר לא מרבה לפני הדיבור אלא למגע וא"כ לא ידעתי איך ניחא להו בתירוצם שם שתירצו כמו שתירצו הכא דאברהם נקרא אדם וכו' ע"ש וצ"ע:

ואגב ראיתי למהרש"א שם בתוס' בפרק ח"ה שעל מה שהקשו התם מר' בנאה כתב וז"ל מדברי התוס' דנזיר נראה אדרבא לפני הדבור עדיף ומטמא אפי' באהל לר"ש עכ"ל ע"ש כונתו ר"ל כיון דלפני הדבור עדיף ומטמא אפי' באהל לר"ש א"כ ל"ק קושיית התוס' התם דלאחר הדיבור הוא דקא' ר"ש אין מטמאין באהל ולרבנן דמטמאין באהל כ"ש לפני הדיבור ומיהו לא ביאר הרב דמה יענו התוספות הכא לאותו הכרח שכתבו התוס' התם דבנזיר לא מרבה לה אלא לענין נגיעה משום דזהו קושיית התוס' הכא עצמה שהקשו מפרק הבע"י וכתבו ודוחק לו' דלא כרבינא ולכך קא' מטמא במגע כיון דלפני הדיבור אבל לא באהל אבל לרבינא לפני הדבור אפי' באהל לר"ש משום דעדיף ועוד לפי' ריב"א נמי ניחא דדוקא לאחר מתן תורה וקודם אותה פרשה הוא דקא' במגע ולא באהל אבל קודם מתן תורה עדיפי ומטמאו אפי' באהל לר"ש אפי' קודם אותה פרשה כיון דלפני הדיבור אבל לא ידעתי איך לא הרגיש הרב שהתוס' הכא עצמם דס"ל דלפני הדיבור עדיף מ"מ הקשו על ר' בנאה והוצרכו לתרץ משום דאברהם נקרא אדם וכו' כמו שהקשו ותירצו התוס' בפרק ח"ה וצ"ל דס"ל להרב דלפי' ריב"א לא אמרי' דלפני הדיבור עדיף אלא דלפני הדיבור נמי גרע כיון דמ"מ מתו קודם פרשת טומאה וכן משמע מהתוס' בפרק הבע"י דאברהם ואדם אע"ג דקודם מתן תורה היו מ"מ אמעטו מטעם קודם פרשת טומאה וכן משמ' נמי מלת גם דנקט ריב"א הכא והשתא ניחא קושיית התוס' הכא שהקשו מר' בנאה מקושרת דוקא עם פי' ריב"א משום דלפירוש ריב"א לא עדיף לפני הדבור כיון דמחו קודם אותה פרשה ומה"ט נמי לא הזכיר מהרש"א בדבריו מדברי התוס' בפרק הבע"י כלום לא בחידושיו בפרק הבע"י ולא בחידושיו בפרק חזקת הבתים משום דהתם ג"כ הקשו מקרא דכי ימות מפרשה זו ואילך וכו' וא"כ ע"כ דלפני הדיבור נמי גרע אבל התוס' בפרק ח"ה שלא הקשו אלא מלפני הדיבור לבד לכך כתב עליהם כן ודו"ק:

מיהו מדברי התוס' סוף מסכת נדה דף ע' ע"ב ד"ה ואין וכו' משמע מדבריהם דלפי' ריב"א ניחא נמי הך דר' בנאה וע"כ משום דס"ל דקודם הדיבור עדיף אפי' לפירוש ריב"א ודוקא לאחר מתן תורה הוא דגרע משום אותם שמתו לפני אותה פרשה ואפי' ישראל נמי וזה הפך מאי דמשמע מדבריהם הכא דלאחר שהביאו פי' ריב"א הקשו מר' בנאה ודו"ק:

ואגב ראיתי לבאר קצת דבריהם דהתם והוא מתחלה כתבו דקודם מתן תורה עדיף דאפי' לר"ש מטמאו אפי' באהל וציון דר' בנאה נמי אתי נמי כר"ש ע"ש והנה דבריהם הללו הם בהדיא כמ"ש מהרש"א בפרק מ"ה ונראה שנעלמו ממנו מדלא הזכירם שהוא בהדיא טפי מדברי התוס' דנזיר שהזכיר הרב שהרי התוס' הכא דנזיר לא כתבו בהדיא דר"ש אפילו באהל מטמא אלא משום דמוכח מדבריהם הכי:

עוד כתבו וז"ל וה"ר משה פירש דבנזיר פרק כ"ג מרבי מאו בקבר קברי מתים שלפני הדיבור אלמא קודם מתן תורה אף ע"ג דלא אקרו אדם וכו' עכ"ל. כונתו להביא סיוע לדבריהם דקודם הדיבור עדיף מהכא מדמרבי הכא לפני הדיבור דמשמע דה"ק דאף על פי דאמעטו מאדם לאחר הדיבור מ"מ קודם הדיבור אתרבו אלמא דקודם הדיבור עדיף. ושוב כתבו וז"ל וא"א לומר כן דהך סוגיא לא אתיא אלא כר"ש וכו' עכ"ל. דבריהם מורדפין ושיעור דבריהם א"א לומר דלא אתיא הך סוגיא אלא כר"ש ור"ל דדוחק לוקמא דוקא לר"ש דהא לרבנן אפילו אחר הדיבור מטמאין אפי' באהל וכ"ש קודם הדיבור דמטמא אפי' באהל ואלו הכא קאמר דאף קודם הדיבור דוקא במגע ולא באהל וע"כ דכר"ש היא וכמו הקושיא הראשונה שהקשו התוס' הכא ועיין למהרש"א התם:

עוד כתבו וז"ל ועוד או בקבר גבי מגע כתיב ואחר מתן תורה מטמאין קברי גוים במגע ולא אמעיט לר"ש אלא מאהל וכו' עכ"ל. ר"ל ועוד דאפילו כר"ש נמי לא אתיא דלר"ש אחר הדיבור מטמא במגע ואלו הכא משמע דוקא קודם הדיבור הוא דמטמא במגע דאל"כ אמאי אצטריך קרא הכא לקודם הדיבור וזה נמי כמו הקושיא השניה שהק' התוס'. ושוב כתבו ונראה לפ' דקודם הדיבור היינו קודם שנאמר פרשת אהל וכו' וקאי רבוי אכי ימות ולא אאדם וכו' עכ"ל. ור"ל וקאי רבוי או בקבר דמשמע דוקא מגע ולא אהל אכי ימות דהיינו לרבות אותם דקודם אותה פרשה ולא אאדם דהיינו לרבות קודם הדיבור אותם דאין נקראים אדם משום דקודם הדיבור עדיף ומטמאין אפילו באהל לכ"ע אפילו לר"ש ולכך ניחא נמי הך דר' בנאה זהו ביאור דבריהם ועיין עור למהרש"א התם הרי מבואר מדבריהם דלפירוש ריב"א נמי ניחא הך דר' בנאה דלא כמו שמשמע מדבריהם הכא ודו"ק:

בא"ד א"נ קסבר מקבר שלפני הדיבור נרבה קבר שלאחר הדיבור שלאחר מתן תורה עכ"ל. גם תירוץ זה אינו מובן ועיין לה' אורח מישור ז"ל וכעת לא נתיישבתי בדבריו לאפס הפנאי ולולי דמסתפינא היה נראה להגיה דבריהם והוא דתירוץ זה אין כאן מקומו אלא לעיל אחר שכתבו ודוחק לו' דלא כרבינא שם הוא מקומו וקאי לתרץ מה שהקשו מהך דרבינא דפרק הבע"י ור"ל דרבינא דקאמר התם דר"ש מודה במגע מכח קרא דהכא גופיה הוא דקא' דקסבר מקבר שלפני הדיבור נילף נמי לאחר הדיבור וקאי הך ודוחק לומר על הך א"נ ג"כ ושיעור דבריהם ודוחק לו דלא כרבינא א"נ דקסבר וכו' והדוחק הוא משום דודאי משמע דרבינא מהך קרא דאדם כי ימות באהל הוא דשמעינן דמטמא במגע וכדקא' נהי דאמעיטו מאהל ממגע מי מעטינהו וכו' משמע מהך קרא גופיה שמעינן ולא מקרא דהכא ועוד דא"כ דמלפני הדיבור נילף ג"כ לאחר הדיבור א"כ לאיזה תכלית נקט הכא לפני הדיבור כיון דה"ה לאחר הדיבור ובפשיטות היה לו לומר סתם לרבות נכרים דהיינו בין לפני הדיבור:

בין לאחר הדבור וכמו שכן הוא פירוש רש"י כנ"ל לפי חומר הנושא ודו"ק: שם במשנה ובית הפרס וכו' לשון בית הפרס הוא תרגום ויפרש את האהל ופריס משכנא כלו' מקום שטומאה פרוסה ומתפשטת שם עליה המחרישה הרמב"ם במס' אהלות ריש פי"ז משנה א' אבל רש"י סוף פ"ז דנדה דף נ"ז ע"א כתב פרס לשון דבר שבור ופרוס ע"ש שנפרסו העצמות ע"י מדרס רגלים או ע"י המחרישה כמו הלא פרוס לרעב לחמך ע"ש וכן פי' הרע"ב סוף פ"ב דאהלות משנה ג' והתו' סוף פ"ז דנדה ד"ה בית הפרס וכו' כתבו על פי' זה וז"ל ובש ובשדה שאבד בה קבר לא שייך האי טעמא ושמא אגב דקרי לשדה שנחרש בו קבר בית הפרס קרי נמי לאבד בה קבר ע"ש וכן צ"ל נמי לפי' הרמב"ם שזכרנו וכן צ"ל נמי גבי שדה כוכין דקרי ליה נמי בית הפרס פי"ח דאהלות משנה ב' וכתבו עוד התוס' וז"ל א"נ לשון בית הפרס ע"ש שפרסות רגלי אדם נמנעות לילך שם מפני הטומאה ע"ש ועיין להרע"ב ריש פי"ז דאהלות שכתב ל"ג פירושים. הללו אלא שכתב הפי' של א"נ שכתבו התוס' בשם אחרים ועיין לתי"ט שם:

שם ובית הפרס וכו' על אלו אין הנזיר מגלח וכו' עיין לתי"ט ז"ל פי"ח דמס' אהלות משנה ד' ד"ה ולנזיר וכו' ועיין שם לה' חזון נחום ודע דמ"ש הרב חזו"ן בסוף דבריו דס"ל לרבינו דבשני סדרים אין סדר למשנה אשתמיטיה לדברי מרן כ"מ ז"ל ריש פ"ט מהלכות רוצח דכתב דס"ל לרבינו דבשני סדרי יש סדר ע"ש:

שם והגולל והדופק. עיין לכ"מ פ"ב מה' טומאת מת דין ט"ו ועיין לחידושינו לעיל דף נ"ג ע"ב ודו"ק:

רש"י ד"ה ובית הפרס שדה שאבד בה קבר ונחרש עכ"ל. בפ"ק דמסכת מועד קטן דף ה' ע"ב משמע דאבד בה קבר לחוד ונחרש בה קבר לחוד דקאמר ג' בית הפרס וכו' וקחשיב שדה שנחרש בה קבר ושדה שנאבד בה קבר וכ"ה בפרק י"ח דאהלות משנה ב' וג' ע"ש וצ"ל דר"ש או או קאמר א"נ יש להגיה או נחרש מיהו התוס' נקטו שדה שנחרש בה קבר וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה ונראה דלאו דוקא דה"ה נמי שדה שאבד בה קבר מיהו הרמב"ם בחיבורו פ"ז מה' נזירות דין ו' כתב נמי שדה שנחרש בה קבר ולא ידעתי דאמאי לא כתב נמי שאבד בה קבר ולפחות הוה ליה לומר בית הפרס סתם דכולל תרוייהו ואמאי דקדק למנקט שנחרש בה קבר וכה"ג הק' הלח"מ על מה שכתב רבינו גוש ארץ העמים ולא כתב נמי אוירה וכתב לחד תירוצא דלרבותא נקט דאפי טומאה חמורה אין הנזיר מגלח ותירוץ זה לא יצדק גבי שאבד בה קבר דאדרבא היא החמורה שהרי מטמאה באהל משא"כ שנחרש בה קבר אינה מטמאה באהל גם תירוץ השני שתירץ שרבינו לא דבר אלא בדברים דמזה עליהם ג' וז' ע"ש אינו צודק ג"כ שהרי שדה שאבד בה קבר נמי מזה שלישי ושביעי: ואגב גררא ראיתי לרבינו שכתב וז"ל או שהאהיל עליו ועל השריגים וכו' ע"ש ולא יכולתי הבין תיבת עליו אהיכא קאי דאי קאי אלפניו שדה שנחרש בה קבר הא אינה מטמאה באהל ואי קאי אלפני פניו אגוש ארץ העמים מלבד שהוא דוחק אכתי לא ידעתי באיזה אהל קמיירי אי שהאהיל על הגוש וה"ל אהל הגוש היכי כתב בדין שאחריו וז"ל אף על פי שבכל אלו טמא טומאת ז' ומזה בג' וז' עכ"ל שהרי לרבינו אהל הגוש לית ביה הזאה שלישי ושביעי כ"א טומאת ערב כמ"ש המש"ל ז"ל פי"א מה' טומאת מת דין א' ד"ה עוד כתבו התוס' וכו'. וד"ה ודע שראיתי לרבינו בסוף ע"ב וכו' ע"ש באורך: ואי מיירי באויר אוירה כ"ש דזה אינו שהרי לרבינו אויר אוירה אפילו טומאה אין בה אלא דוקא באויר הגוש משום דבעיא דלא אפשיטא ואזלינן לקולא כמ"ש ה' מש"ל שם ד"ה תו גרסינן וכו' בסיום דבריו ע"ש ואף לדעת הלח"מ פ"ז מה' נזירות. דס"ל אליבא דרבינו דעל אוירה איכא טומאה אם כן היכי ק"ל על רבינו דלא נקט אוירה והוצרך להנך שתי תירוצים שזכרנו שהרי הכי כתב בהדיא או שהאהיל עליו שהרי לדעת הלח"מ אינו מחלק בין אוירה לאויר הגוש כמו שבא בארוכה בדברי המש"ל פי"א מה' טומאת מת סוף דבר דברי רבינו הללו אינם מובנים אצלי ואולי יש להגיה תיבת עליו וכצ"ל או שהאהיל על השריגים וכו' ודו"ק:

ודע שראיתי להר"ש פלח דאהלות משנה ג' שכתב וז"ל ומסתברא דשרה שאבד בה קבר ברשות היחיד דאורייתא והא דאמרינן בכל דוכתא בית הפרס דרבנן היינו דנחרש או אבד בר"הר וכו' עכ"ל:

וכן משמע מדברי התוס' פ"ק דשבת דף ט"ו ע"ב ד"ה על ספק בית הפרס וכו' ע"ש ונראה כיון דבר"הי דאוריי' אם כן ודאי דהנזיר מגלח עליו כדמוכח ממתני' לקמן ריש פרק שני נזירין דמגלח על ספק טומאה דרה"י ע"ש וא"כ איכא למידק אמאי לא חשיב ליה מתניתין לעיל בהדי הנך דחשיב על אלו הנזיר מגלח ולימא בית הפרס שאבד בו קבר ברה"י הנזיר מגלח וזל כיון דאינה מילתא פסיקתא דבר"הר אינו מגלח. וצריך למתני בהדיא רה"י לכך לא קתני וכה"ג משני בכמה דוכתי וכן פ"ק דכריתות וק"ל:

ודע שראיתי לרש"י פ"ק דשבת דף ט"ו ע"ב ד"ה על ס' בית הפרס וכו' שכתב שהוא שדה שאבד בה קבר ובפ"ק דע"א דף י"ג ע"א ד"ה בית הפרס כתב שדה שנחרש בה קבר וכ"כ בפ"ד דבכורות דף כ"ט ע"א ד"ה בית הפרס וכו' וז"ל דבית הפרס היינו שדה שנחרש בה קבר עכ"ל והיינו משום דכולל תרוייהו ולכך פעם כתב כן ופעם כתב כן וכדרכו הכא וק"ל:

תוס' בד"ה בית הפרס וכו' ועוד קשה אמה חשו חכמים וכו' עכ"ל. הכי תנן ריש פי"ז דאהלות ומייתי לה פ"ק דמ"ק דף ה' ע"ב עד כמה עושה בית הפרס מלא מענה מאה אמה וכתב הרמב"ם בפירושו דנעשית בית הפרס ממקום הקבר עד אורך מאה אמה שזהו אורך מענה וכן מאה אמה ברוחב וכ"כ בחיבורו פרק עשירי מה' טומאת מת דין א' וז"ל עד כמה נעשית בית הפרס מאה אמה על מאה אמה ממקום הקבר עכ"ל. והתוס' ספ"ז ספ"ז דנדה דף נ"ז ע"א ד"ה מלא מענה וכו' כתבו דבתוספתא מפרש דהנך מאה אמה היינו לכל רוח ע"ש ונראה כגון שכל השדה נחרשה מארבע רוחות של סביבות הקבר ויש לתמוה על רבינו. שלא הזכיר לדין זה ואפשר משום דממילא שמעינן ליה ודו"ק: ד"ה וכלים הנוגעים במת וכו' אמרה תורה ובגמ' מפרש באיזה כלים איירי עכ"ל. כן איתא בדפוסים חדשים ונראה דתיבת מפרש יש להגיה אפרש וקאי אדברי עצמן והוא בסמוך בעבר הדף ר"ה ומשני וכו' ועיין כיוצא בזה לה' אורח מישור ז"ל ריש המסכתא דף ב' ע"א ד"ה או אהא כזה וכו' ע"ש:

ד"ה וימי שפרו וכו' אבל ספירו דקיל עולה וכו' עכ"ל. ק"ק דא"כ היכי יליף לקמן בברייתא דף נ"ו ריש ע"ב ימי ספרו מימי חלוטו דאין עולין דהא איכא למפרך מה לימי חלוטו דתמיד וכו' וצ"ע:

ד"ה וימי ספרו וכו' וצ"ע דלא לתני אלא ספירו וכו' עכ"ל. ק"ק אימא דה"א דאינו סותר לא קאי אימי ספירו כי היכי דאין הנזיר מגלח וכן ומזה בשלישי ושביעי לא קאי אימי ספרו וימי נזירו כמ"ש התוס' בשני דיבורים שאחד זה אלא קתני נמי ספרו משום דבעי למתני ומתחיל ומונה מיד ואינו מביא קרבן ועיין עוד לחידושינו לקמן בלשונות השייכים לארץ העמים בד"ה כתב המש"ל פי"א וכו' ע"ש:

תוכן העניינים

באר משה (כריף)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה