באר משה (כריף)· רבי משה כריף
דף נג:
גמ' ה"ד וכו' ת"ל משום עצם כשעורה וכו' איכא למידק אמאי לא פריך הכי אשדרה וגלגלת דלעיל מינה דמשמע שדרה כולה אבל פחות משדרה לא ת"ל משום עצם כשעורה ואי איכא לשנויי נמי דאקמח אקמוחי א"כ היכי פשיט לעיל תלמודא דף נ"ב ע"ב לבעיא דרמי בר חמא דאי ס"ד וכו' ליתני רובע מן השדרה וכו' וכתבו התוס' דף קס"ד דליכא שדרה דלית בה רובע עצמות ופשיט ל"ל דתני השדרה והגלגלת דמשמע דוקא שלמין ת"ל דאפילו חסרים כיון שיש בהם רובע וכו' ע"ש. ומאי פשיט כיון דאיירי בדאקמח לכך קתני שדרה שלימה אבל פחות לא אבל ברובע עצמות דאתי משדרה דלא אקמח אכתי נבעי ולפי מ"ש התוס' הכא דמתני' דבסמוך פריך ניחא אלא ק"ק אמאי לא הכריחו מכח קושיא זו ואין לומר משום דאיכא למדחי לפרושי כפירוש רש"י לעיל דפשט משום דלחשוב נמי וכו' דא"כ ע"ז לא דחי מדי תלמודא לעיל לפי גירסתם לעיל ד"ה בתר דש דשמעה וכו' וע"כ דמה"ט הוא דלא ניחא להו כפירש"י לעיל ואין להאריך וי"ל דלעיל עדיפא ומינה דחי דאפילו רובע דאקמח לא תפשוט וכ"ש דנבעי נמי בדלא אקמח וכן נמי ה"ה דאיכא למבעי אפילו ברובע שבא משאר עצמות כיון דחצי קב דקתני איירי בדאקמח ורובע דסיפא נמי בדאקמח לפי דברי התוס' הכא א"כ אימא דוקא משום דאקמח הוא דבעי חצי קב אבל רובע דלא אקמח אימא דנזיר מגלח עליו א"ד לא שנא אלא דלא מבעיא לעיל אלא ברובע הבא מן השדרה משום דאכתי לא ידע הא דמוקי לה הכא בדאקמח ואין ה"נ לבתר דמוקי לה הכא בראקמח נבעי נמי גם ברובע דשאר עצמות שאינן מן השדרה ונשארה בבעיא כמו רובע מן השדרה דנשאר בבעיא ומיהו הרמב"ם פ"ז מה' נזירות דין ד' לא הביא אלא בעיא דרובע מן השדרה משום דס"ל כפירוש רש"י דלא כפירוש התוס' הכא ועיין מה שאכתוב בתוספות ודו"ק:
שם בפסקא על אבר מן המת וכו' איכא למידק דבסדר המשנה קתני על אבר מן המת ואח"כ חצי קב ואמאי תלמודא הקדים לפרש חצי קב ואח"כ אבר מן המת ושמא משום דשקלא וטריא דחצי קב זוטר מילי לכך התחיל בה וכה"ג משני תלמודא ריש פ"ב דבכורות דף י"ג ע"א וריש פ"ק דשבועות דף ג' ע"א ע"ש ודו"ק:
שם גמ' ר' יוחנן אמר אין הנזיר מגלח דהא קתני ברישא וכו' אבל אין עליהם לא וכו' וכן פסק הרמב"ם פ"ז מה' נזירות דין ו' ועיין למרן כ"מ ז"ל שכתב לדיוק זה מדנפשיה ולא הזכיר שהוא מדברי ר' יוחנן גם לא הזכיר שרבינו פסק כר' יוחנן ואולי דהמדפיסים השמיטוה מיהו קשה על רבינו שכתב סתם ולא באר דוקא כשאין בו עצם כשעורה אבל יש בו נזיר מגלח כדמסיק תלמודא ה"ד אי אית ביה עצם כשעורה מ"ט דר' יוחנן ומסיק דלית ביה וכו' גם בפ"ג מה' טומאת מת דין ג' כתב סתם אבר שאין עליו בשר בין מן המת בין מן החי יראה לי טומאתן אינה דין התורה שהרי אין הנזיר מגלח וכו' ע"ש ולא באר נמי דמיירי שאין בו עצם כשעורה אבל אית ביה עצם כשעורה נזיר מגלח עליו וטמא מן התורה. וראיתי למרן כ"מ ז"ל שכתב וז"ל ומ"ש אבר שאין עליו בשר כראוי כלו' ואין בו עצם כשעורה דא"כ טמא מ"הת עכ"ל ויש לתמוה עליו מלבד שאין בדבריו כדי שביעה ס"ס הו"ל לרבינו לבאר שאין בו כשעורה אלא שהכריח מעצמו דא"כ טמא מן התורה ואיך לא כתב דבהדיא קאמר תלמודא הכי דאי אית ביה עצם כשעורה מ"ט דר' יוחנן אלמא דבאית ביה עצם כשעורה טמא מן התורה והנזיר מגלח עליו:
וכמו כן ק"ל על הראב"ד שם שכתב וז"ל א"א אף בזה טעה דאבר שאין עליו בשר כראוי היינו עצם כשעורה ואינו מטמא באהל ובמגע דמטמא מקרא ובמשא דמטמא הלכתא היא והנזיר מגלח עליו וכו' עכ"ל. כונתו שכתב היינו עצם כשעורה ר"ל כיון שהוא אבר לא משכחת לה שלא יהיה בו עצם כשעורה אלא אית ביה וא"כ הנזיר מגלח על מגעו ומשאו כיון דעצם כשעורה מטמא במגע מקרא ובמשא מהלכתא ודבריו תמוהים דבהדיא מצדד תלמודא הכא האי אבר ה"ד אי לית ביה עצם כשעורה וכו' ומסיק דלית ביה ואיך סובר ה' דלא משכחת שלא יהיה בו עצם כשעורה והתימא על הכ"מ ז"ל שהוצרך לתרץ כגון אבר של נפל קטן והביא ראיה דכה"ג משני תלמודא לעיל דף ן' ע"א גבי מת וכזית מן המת וכו' עי"ש ואמאי הוצרך להביא עצות מרחוק שהרי גבי אבר גופיה קאמר תלמודא בהדיא שאין בו עצם כשעורה וצ"ע.:
גם מ"ש הראב"ד דעצם כשעורה דמגע דמטמא מקרא הוא ובמשא דמטמא הלכתא היא איכא למידק עליו מתלמודא לקמן דף נ"ד ע"א דמסיק אם אינו ענין למגע תנהו ענין למשא אלמא דמשא נמי מקרא כמו מגע ולא הלכתא ויש ליישב ושם אפרש ע"ש:
עוד כתב הראב"ד וז"ל ורביעית דם באהל מקרא דעל כל נפשות מת לא יבא אבל על מגעו ומשאו אינו מגלח דלא כתיב אלא ביאה ואין דנין מעצם כשעורה שהוא הלכה בנזיר עכ"ל. מבואר מדבריו דס"ל דרבי דרביעית דם מגלח על האהילו ולא על מגעו ומשאו ולפ"ז מתני' דתני חצי לוג דוקא היינו משום מגע ומשא וכן נמי מתני' לקמן דקתני רביעית דם אין הנזיר מגלח היינו דוקא על מגע ומשא וכן נמי הא דאמרינן לעיל ב"ד של אחריהן אמרו רובע עצמות ורביעית דם וכו' אבל לא לנזיר וכו' צ"ל הא בדאיתיה והא בדאיתיה דלגבי רובע לענין אהל ולגבי רביעית דם לענין מגע וק"ק דא"כ הו"ל למתני סיפא דמתני' בהדיא מגע ומשא דרביעית כי היכי דקתני אהל רובע עצמות ותו ק' נהי מעצם כשעורה לא ילפינן שהוא הלכה מ"מ שמעינן מיהא מן ההלכה דמגע ומשא חמור מאהל ולכך עצם כשעורה מטמא במגע ומשא ולא אהל וכן נמי רובע עצמות על מגעו מגלח על אהילו אינו מגלח וא"כ כיון דגלי קרא גבי רביעית דם דמגלח על אהילו ויליף מגע ומשא מכ"ש מאהילו דהשתא לא ילפינן עיקר הדין מעצם שהוא הלכה אלא ילפינן שהמגע חמור וממילא נילף מאהילו דגלי ביה קרא מכ"ש:
ודע דלפי דברי הראב"ד ל"ק מה שהקשו התוס' פ"ג דברכות דף י"ט ע"ב ד"ה מדלגין וכו' משם ר"ת דליתא להני כללי וכו' ע"ש ודו"ק. ודע שהרב מש"ל פ"ה מה' נזירות דין ט"ו תמה על רבינו שכתב שם דטומאה שאין הנזיר מגלח עליה לוקה משמע מן התורה והכא בפ"ג מה' טומאת מת דין ג' כתב דאינה דין תורה והם דברי' סותרי' ע"ש ואע"ג דבכמה מקומו' בתלמוד אשכחן לוקה ואינו אלא מדרבנן מ"מ לשון הרמב"ם לחוד ולשון תלמוד לחוד ועיין לחידושנו לעיל דף ל"ו ע"א ד"ה אמר רבא וכו' ע"ש:
ודע שהגידו לי שהרב חזון נחום ז"ל סוף ספרו לס' טהרות דף רנ"ה ע"ב כתב דאינה דין תורה דכתב רבינו אינו ר"ל אלא דרבנן אלא הכונה הל"מ את"ד. ואחר המחילה זה אינו דהרמב"ם פ"ק מה' טומאת מת דין י' כתב בהדיא דדבר שהוא הלכה נקרא דין תורה כמ"ש שם הכ"מ ע"ש. ותו יש מי שהקשה לי עליו דאכתי אינו מספיק שהרי כללא כייל רבינו פ"ה מה' נזירות דין ט"ו נטמא טומאת ז' וכו' וארץ העמים ובית הפרס הם מטמאי' טומאת שבעה כדמוכח מדברי רבינו פ"ז מה' נזירות דין ז' ובסוף פ"ב מה' טומאת מת דין י"ו כתב דמדברי סופרים הם ע"ש וא"כ איך כתב דלוקה ועיין לחידושינו לקמן שלהי פרקין דף נ"ז ע"א מה שיש עוד לתמוה עליו ע"ש ועיין עוד לחידושינו ריש פ"ק דמכלתין דף ד' ע"ב בגמ' דקא' מני מתני' וכו' שהקשינו כה"ג על דברי מהרימ"ט ע"ש בסוף הלשון ודו"ק: ודע עוד יש מי שהראני דברי הב"י ז"ל י"ד סי' שע"א ס"ג שכתב על דברי ספר יראים וז"ל וכתב עוד שם כהן שעמד בבית הקברות או באהל המת בשגגה ואחר שידע התרו בו וקפץ ויצא פטור ואם שהה כדי השתחויה לוקה עכ"ל. ונ"ל דהאי לוקה לאו מדאורייתא הוא דהא לאו שאין בו מעשה הוא ע"ש. הרי דכתב בפשיטות דלוקה דס' יראים לאו דאורייתא ואולי דאעפ"י כן לשון ס' יראים לחוד ולשון הרמב"ם לחוד דהרמב"ם דייק טפי בלישניה אלא שאין זה נוח לי שהרי הרמב"ם פ"ה מה' נזירות דין י"ט כתב גם כן כדברי ס' יראים ממש וא"כ תפול עליו קושיית הב"י דאיך כתב דלוקה שהרי לאו שאין בו מעשה הוא ומ"מ יש לתמוה על הב"י שלא הזכיר לדברי רבינו שכתב ג"כ כדברי ס' יראים. ושו"ר להלח"מ ז"ל פ"ג מה' אבל דין ד' שכתב משם הב"י עצמו ח"מ סי' שפ"ה שכתב על דברי רבינו גופיה שהוא כדברי ס' יראים וז"ל ונ"ל דהאי לוקה לאו מדאורייתא דהא לאו שאין בו מעשה הוא עכ"ל. ומיהו מלשון הרמב"ם פ"ו מה' נזירות דין ט' שכתב וז"ל אינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות וכו' משמע דככל מקום שאומר רבינו לוקה הוי מדאורייתא ועיין לה' זרע אברהם חלק י"ד סי' י"ז דף ע' ע"א: ואגב אכתוב דלכאורה דדברי רבינו דכ"ו מהלכות נזירות דין ט' הם סותרים דבריו פ"ה מה' נזירות דין י"ח וכבר כתבתי בזה בחידושינו לעיל דף י"ו ע"ב ע"ש באורך:
שם גמ' ור' יוחנן אמר כל היכא דמשמע מכללא לא קתני בסיפא וכו'. ק"ק דבפ"ב דאהלות משנה א' קתני אלו שמטמאין באהל וקחשיב אבר מן המת ואבר מן החי שיש עליהם בשר כראוי ושם משנה ג' קתני אלו שמטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל וחשיב נמי אבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהם בשר כראוי ע"ש ותקשי לר' יוחנן ל"ל סיפא שהרי שמעי' לה מכללא דרישא ושו"ר להמקובצת שהרגיש בזה ותירץ משם הר"ם דאצטריך סיפא דאפי' יש בו עצם כשעורה ויש בו נמי בשר אלא שאיני כראוי אינו מטמא באהל דאי מרישא ה"א היינו כי ליכא עצם כשעורה לא מטמא באהל אבל אם יש בו עצם כשעורה מטמא באהל כיון שיש עליו בשר אעפ"י שאינו כראוי קמ"ל סיפא דאפי' יש בו עצם כשעורה אינו מטמא באהל דע"כ סיפא מיירי בשיש בו עצם כשעורה דאל"כ לא היה מטמא במגע לר' יוחנן ע"כ ת"ד ע"ש וק"ל דאכתי לא אצטריך סיפא דע"כ מרישא שמעינן דאף כשיש בו עצם כשעורה ואין בו בשר כראוי אינו מטמא באהל דאי מטמא באהל אמאי לא קתני ליה רישא בהדי הנך דחשיב דמטמאין באהל וכה"ג כתבו התוס' לעיל גבי מתני' לעיל דף מ"ט ע"ב ד"ה ועל חצי קב וכו' וחצי קב משאר עצמות אינו מטמא באהל קתני לה פ"ק דאהלות בהדי הנך דמטמא באהל עכ"ל ע"ש:
ולעיקר הקושיא אפשר לו' דודאי דר' יוחנן דקא' כל היכא דמשמע מכללא לא קתני לה סיפא לא קאמר הכי אלא דוקא הכא גבי משנתנו דנזיר שהרי בכוליה דוכתא בהש"ס מצינו שדרך התנא לומר דבר והופכו א"ו דוקא הכא הוא דקא' והיינו טעמא משום דגבי שדרה וגלגלת לא קתני סיפא אבל גלגלת ושדרה שחסרו אין הנזיר מגלח כי היכי דקתני הכי בהנך משניות דאהלות משמע דהכא לא ניחא ליה לתנא לו' דבר והופכו אלא כיון דמשמע מכללא לא קתני סיפא ודו"ק נ"ל ועיין מה שכתבתי לעיל ע"א ברש"י ד"ה על אלו וכו' ודו"ק:
שם גמ' לאפוקי מר"ע דאמר וכו' מטמא באהל וכו'. ר"ל דסיפא לא אצטריך לתגלחת נזיר דאינו מגלח דזה שמעינן לה מרישא אלא אצטריך לטומאה לאשמעינן דממת א' הוא דמזה עליו בשלישי ושביעי דמסתמא רביעית דקתני היינו ממת א' וכן נראה מפי' רש"י אבל התוס' כתבו בזה וז"ל לאפוקי מר"ע דאמר בשלהי פרקין דעל רביעית דם על מג מגעו ועל משאו מגלח עכ"ל משמע דסיפ' אצטריכא לתגלחת נזיר דאינו מגלח ברביעית הבאה משני מתים וקשה דאיך יתכן דסיפא מיירי בשני מתים דא"כ משמע אבל ממת אחר מגלח וזה אינו דלרבנן אפילו רביעית הבאה ממת א' אינו מגלח אלא בעינן חצי לוג כדקתני ועל חצי לוג וכו' ותו אי סיפא אצטריך לרביעית משני מתים דאין הנזיר מגלח הא נמי מרישא שמעינן לה דוקא חצי לוג אבל רביעית אין הנזיר מגלח ולכל הפחות ברביעית של שני מתים ואדרבא ע"כ מוכח דאפי ממת אחד שהרי חצי לוג דקתני היינו ממת א' אבל שני מתים אפי' חצי לוג אינו מגלח כמ"ש התוספות לעיל דף נ"ב ע"א ד"ה שבא משני מתים וכו' וז"ל ובדין הוא מ"ל למנקט לרבנן על חצי לוג דם הבא משני מתים דאינו מגלח וכו' ע"ש וכן פסק הרמב"ם פ"ז מה' נזירות דין ב' ועל חצי לוג הבא ממת א' ע"ש ואם כן מדיוקא שמעינן אבל רביעית אפי' ממת א' אינו מגלח ותו איך הביאו ראיה דר"ע מגלח על רביעית הבא מב' מתים משלהי פרקין דף נ"ז ע"ב שהרי הך מתני' ע"כ איירי במת אחד כדמוכח מדברי התוס' לעיל דף נ"ב ע"א שכתבו וז"ל דאלו ממת א' לר"ע מגלח בדתנן במתני' לר"ע וכו' עכ"ל וע"כ דהיינו הך מתני' דשלהי פרקין ומשום דסתמא משמע רביעית דם ממת אחר כמ"ש בחידושנו לעיל והו"ל להביא ראיה מהך מתני' דלעיל גבי פלוגתא דר"ע מטמא וחכמים מטהרין דקתני ועל רביעית דם הבא משני מתים ר"ע מטמא וע"כ לענין תגלחת נזיר נמי איירי כמ"ש התוס' שם בד"ה ת"ש ממניינא וכו' ע"ש ונראה דתוס' הכא לא גרסי בגמרא דאמר ר"ע רביעית דם הבאה משני מתים וכו' אלא גרסי לאפוקי מר"ע ותו לא וטעות נפל בקביעות דבריהם וכצ"ל ד"ה ה"ג התם לאפוקי מר"ע וה"פ וכו' ור"ל דסיפא דאצטריך לאו משום למעוטי שני מתים אלא אצטריך למעוטי דרביעית דם אפילו על מגעו ומשאו אינו מגלח דאי מרישא הו"א דוקא על אהילו אינו מגלח ובעי חצי לוג אבל על מגעו ומשאו מגלח אף על רביעית כסברת ר"ע כי היכי דדייקינן הכי גבי רובע עצמות קמ"ל סיפא דלא. וא"ת היכי ס"ד דרישא אתיא כר"ע שהרי לר"ע רביעית דם אפילו על אהילו נמי הנזיר מגלח כדמוכח לעיל דף נ"ב ע"ב וכמ"ש רש"י שם ד"ה ואב"א וכו' וז"ל לר"ע רביעית דם מגלח נזיר באהילו וכו' עי"ש. וי"ל משום דר"ע דסוף פרקין משמע לענין מגע ומשא דוקא ולדבריו דר"א קאמר כמ"ש במקובצת לקמן שלהי פרקין ולהכי קא' לאפוקי ר"ע ר"ל ר"ע דאמר לדבריו דר"א:
מיהו קשה דע"כ דר' יוחנן דדייק גבי אבר אפילו במגע לא ולא דייק דוקא על אהילו דומיא דרובע עצמות כסברת ר"ל היינו משום דס"ל מדקתני סיפא בהדיא גבי רובע דוקא לענין אהל משמע אבל גבי אבר הדיוק הוי אכולהו בין מגע בין אהל וכן נמי מדקתני מתני' בהדיא גבי עצם כשעורה דדיוקא דעל אלו דוקא לענין אהל שמעינן נמי דדיוקא דאבר הוי אכולהו דאל"כ לחשביה בהדי עצם כשעורה או בהדי רובע עצמות דסיפא וא"כ ה"נ גבי רביעית דם נמי נימא דהדיוק הוי אכולהו דומיא דאבר ואכתי למאי אצטריך סיפא וי"ל כיון דר"ע דקאמר דרביעית דם מגלח על מגעו ומשאו מעצם כשעורה ילפינן מק"ו כדתנן לקמן סוף פרקין ה"א דבכלל עצם כשעורה דקתני רישא דמגלח על מגעו ומשאו ולא על אהילו משום הכי אצטריך סיפא ועיין במקובצת ודו"ק:
ודע שראיתי להראב"ד בהשגות פ"ג מה' טומאת מת דין ג' דס"ל דרביעית דם מגלח על אהילו ולא על מגעו ומשאו ע"ש ולפ"ז ע"כ דאינו מפרש כפי' התוס' דהכא לאפוקי מר"ע דמגלח על מגעו ועל משאו דהא מרישא שמעינן דע"כ חצי לוג למעוטי מגעו ומשאו כיון דעל אהילו מגלח וצ"ל דס"ל כפירש"י ומה שיש לתמוה על סברת הראב"ד הלזו כבר כתבתי לעיל בגמרא גבי ר' יוחנן אמר אין הנזיר מגלח וכו' ודו"ק:
שם גמ' זה המאהיל על פני המת וכו' ואע"ג דכתיב אשר יגע וכו' אהל נמי קרי נגיעה כדאיתא בפרק העור והרוטב דף קכ"ה ע"ב ע"ש מיהו איכא למ"ד דמפיק מהאי קרא גולל ודופק ולדידיה א"ש טפי דכתיב אשר יגע משום דגולל ודופק מטמא נמי בנגיעה ולכך אפקוה בלשון נגיעה משום גולל ודופק כמ"ש התוס' בפרק הנז' דף קכ"ו ע"ב ד"ה גולל וכו' ע"ש ועי"ל אם אינו ענין לנגיעה תנהו לענין אהל וכה"ג קאמר בסמוך ודו"ק:
ודע שרבינו פ"ב מה' טומאת מת דין ט"ו כתב דגולל ודופק טומאתם מד"ס והשיג עליו הראב"ד ז"ל וכתב הכ"מ דמשמע ליה לרבינו דקרא אסמכתא וראיתי לה' ברכת הזבח ז"ל בסוף חידושיו למנחות בלשונות להרמב"ם דף קנ"א ע"א שכתב עליו דליתא דא"כ קרא למאי אתא ע"ש באורך ועיין להרא"ם פ' חקת ד"ה על פני השדה שכתב ג"כ לדעת הרמב"ן דקרא אסמכתא ולעיקר קושייתו אחר המחילה לק"מ דאצטריך קרא לדרשא דהכא זה המאהיל על פני המת ופסקה רבינו פ"ק מה' טומאת מת דין יו"ד שכתב ובין שהאהיל האדם וכו' על המת וכו' ועיין עוד לס' תועפות רא"ם למהר"א גאטיניו ז"ל ע"ש:.
רש"י ד"ה ר"ל אמר וכו' שהנזיר מגלח על אהילו עכ"ל ק"ק דא"כ למאי הילכתא קתני מתני' יש עליהם בשר כראוי וכן נמי בברייתא דמייתי בסמוך קתני נמי ויש בו להעלות ארוכה וע"כ למעוטי אהל וכמ"ש התוס' וכן משמע נמי מתלמודא לקמן דקאמר ואלו גבי נגיעה וכו' משמע דוקא נגיעה ולא אהל ורש"י עצמו כתב בסמוך ד"ה ואפ"ה רבייה למגע וכו' עכ"ל והיותר ק"ל דהפך משנה ערוכה היא פ"ב דאהלות משנה ג' דקתני ואלו מטמאין במגע ואין מטמאין באהל וחשיב אבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהם בשר כראוי וכו' ע"ש אלמא דאינו מטמא באהל ואפשר ליישב בדוחק דרש"י דכתב הכי היינו היכא שיש בו עצם כשעורה אבל הא דמשמע לקמן אינו מטמא באהל משום דמיירי בשאין בו עצם כשעורה וכן נמי מתני' דאהלות דקתני אינו מטמא באהל איירי כשאין בו עצם כשעורה משום דס"ל לרש"י כיון דלפי האמת ר"ל מיירי כשאין בו עצם כשעורה ואפילו הכי מטמא במגע ומשא א"כ מסתמא היכא שיש בו עצם כשעורה עול דרגא דאפי' על אהילו נמי מטמא כיון דאית ביה תרתי אבר שלם ואית ביה עצם כשעורה ודוקא עצם כשעורה לחוד בלא אבר הוא דקתני מתני' דאינו מטמא באהל מיהו לר' יוחנן ע"כ דאף שיש בו עצם כשעורה אינו מטמא באהל כיון דבאין בו כשעורה אינו מטמא אפי' במגע א"כ כשיש בו כשעורה עול דרגא נמי דבמגע הוא דמטמא ועוד כיון דלר' יוחנן אין בו עצם כשעורה אפי' במגע אינו מטמא א"כ ע"כ הך מתני' דאהלות דקתני אלו מטמאין במגע כשיש בו עצם כשעורה ואפ"ה קתני אינו מטמא באהל מיהו לפי מה שצדד המקשה דפליגי כשיש בו עצם כשעורה ע"כ דלר"ל אפילו אית ביה עצם כשעורה אינו מטמא באהל שהרי ע"כ לדעת המקשה נמי הך מתני' דאהלות דקתני אינו מטמא באהל איירי כשיש בו עצם כשעורה דאי אין בו עצם כשעורה היכי קתני מטמא במגע שהרי ע"כ לפי דעת המקשה אין בו עצם כשעורה אינו מטמא במגע דהכי פריך אי לית ביה עצם כש כשעורה מ"ט דר"ל דאמר מטמא במגע ומשא וא"כ ע"כ מתני' דאהלות דקתני מטמא במגע איירי כשיש בו עצם כשעורה והשתא ניחא נמי לר"ל הא דקתני מתני' שיש עליהם בשר כראוי דמיירי כשאין בו עצם כשעורה ולכך קתני בשר כראוי למעוטי אין בו בשר כראוי מטומאת אהל דר"ל נמי מודה כיון שאין בו עצם כשעורה ולר' יוחנן אפי' במגע ומשא ומיהו כמה מהדוחק יש בזה לעשות פלוגתא בין לפי האמת לדעת המקשה ומי הכריחו לרש"י לזה כלל ותו קשה דאי לפי האמת לר"ל אבר שאין עליו בשר מגלח אפי' על אהילו היכא שיש בו עצם כשעורה אמאי לא חשיב ברישא דמתני' בהדי הנך שהנזיר מגלח עליהם וכן נמי מתני' דאהלות אמאי לא חשיב ליה בהדי הנך דקחשיב שמטמאין באהל לכן נראה דיש למחוק מרש"י תיבת אהילו וכצ"ל שהנזיר מגלח עליו ולעולם דס"ל לרש"י כדברי התוס' ודו"ק:
מיהו ק"ל דא"כ איך מכריח ר"ל מגלח מדלא קתני בסיפא וכתבו התוס' וז"ל מדלא קתני בהרי סככות ופרעות דאבר שאין עליו בשר כראוי אף במגעו ומשאו לא יגלח מכלל דמטמא במגעו ומשאו עכ"ל שהרי השתא נמי דמגלח על מגעו ומשאו אבל לא על אהילו תקשי נמי אמאי לא קתני ליה סיפא בהדי רובע עצמות דאינו מגלח על אהילו ומגלח על מגעו ומשאו וכבר הקשתי קושיא זו על התוס' ד"ה ר' יוחנן וכו'. וראיתי לה' המאירי שהרגיש בקושיא זו וז"ל ויש לשאול ולר"ל נמי הו"ל למתני' לומר ואין נזיר מגלח על אהילו כדקתני באהילו של רובע עצמות אלא שברובע עצמות הוצרך ללמדה שתטמא במגע אף עפ"י שאין בה עצם כשעורה אי נמי רובע עצמות ורביעית דם דבעלמא מטמא באהל הוצרך ללמוד כאן שאין הנזיר מגלח אבל אבר שאין בו בשר כראוי לא הו"ל למתנייה שלא יגלח על אהילו דפשיטא הוא שהרי אף בדעלמא אינו מטמא אלא במגע עכ"ל נראה דכוונתו שני תירוצים הם וכונת תירוץ הא' הוא כיון דחידוש סיפא דמתני' הוא דמטמא במגע אף שאין בו עצם כשעורה כדאוקי לה תלמודא בדאקמח לפי' התוס' א"כ גבי רובע הוא דאיכא הך חידושא דמטמא במגע אעפ"י שאין בו עצם כשעורה אבל גבי אבר ס"ל לר"ל מילתא דפשיטא היא כיון שהוא אבר שלם ואעפ"י שאין בו עצם כשעורה וק"ק שהרי תלמודא לא הוצרך לאוקי סיפא דמתני' הכי אלא לר' יוחנן אבל לר"ל אתיא מתני' כפשטה דהחידוש שאין מטמאין באהל וא"כ ליתני נמי אבר ואפשר דכוונתו ר"ל דמכח קושיא זו נימא דגם ר"ל נמי מוקי לה כר' יוחנן דחידוש סיפא לגבי מגע. גם מה שתירץ עוד דגבי אבר מילתא דפשיטא היא כיון דבעלמא אינו מטמא באהל וכו' ק"ק דאינו מספיק אכתי ליתני בהדי עצם כשעורה דקתני מתני' דאינו מטמא נמי בעלמא באהל וקתני וצ"ע:
ד"ה אי לא הדר וכו' וכגון דלא אקמח וכו' עכ"ל דאי אקמח אפי' על מגעו אינו מטמא כדמשני לעיל אלא דאקמח וכו' וכפרש"י לעיל מיהו צ"ע דבדלא אקמח הדרא קושיית תלמודא לעיל לדוכתה דפריך ת"ל משום עצם כשעורה והיכי קאמר דאצטריך סיפא משום דה"א על מגעו ומשאו לא ותו קשה מאי פריך כלל כיון דסיפא ע"כ מיירי בדלא אקמח מדמטמא במגע ורישא איירי בדאקמח מדלא מטמא אפי' במגע א"כ אי מריש' הוה אמינא בדאקמח הוא דאמעיט רובע אבל בדלא אקמח אפילו על אהילו מגלח ודוקא עצם כש כשעורה הוא דקתני דאינו מגלח על אהילו אבל רובע עצמות אפי' על אהילו מגלח לכך אצטריך סיפא לאשמעינן דרובע נמי על אהילו אינו מגלח ולזה י"ל דא"כ דעל אהילו נמי מגלח הו"ל למתני' למחשביה בהדי הנך דקתני דמטמא במגע ומשא ואהל אבל קושיא קמייתא קשה והתימא על התוס' ד"ה חצי קב וכו' שלא כתבו הכרח לפירושם מכח קושיא הלזו וצ"ע:
ואין להקשות כיון דעל רובע אינו מגלח על אהילו אבל על מגעו מגלח אמאי לא חשיב ליה בהדי עצם כשעורה דקתני מתני' ואמאי פלגינהו בתרי משניות די"ל משום דלא דמו לגמרי דעצם כשעורה באהל אינו מטמא כלל אבל רובע מטמא באהל אלא שאינו מגלח ואין להקשות השתא נמי לא דמי עצם כשעורה לכל הנך דחשיב בהדה דאינהו מטמאו באהל די"ל מ"מ דמי שהרי במאי דמטמא עצם כשעורה הנזיר מגלח אלא דלגבי אהל כך הוא דינו שאינו מטמא וכ נמי הנך במאי דמטמאו הנזיר מגלח משא"כ רובע דמטמא באהל ואפ"ה אין הנזיר מגלח ודו"ק:
בא"ד ואידך נמי דקתני כגון הסככות והפרעות וכו' משום דקא מטמא בהם וצריך הזאה ג' וז' וכו' עכ"ל וה"ה דאיכא לשנויי נמי הכי גבי רובע ורביעית דם כיון דקתני מתני' ומזה ג' ושביעי ה"א הדיוק קאי נמי עליה וה"א דלא מטמאו אלא דבלא"ה משני שפיר ודו"ק:
תוס' ד"ה חצי קב וכו' ולכך דייק פשיטא וכו' על מגעו וכו' ת"ל משום עצם כשעורה וכו' עכ"ל ק"ק דאכתי קשה קושייתם הכא דהיכי קאמר דהוה אמינא דאפילו על מגעו ועל משאו לא להכי אצטריך וכו' שהרי הא לענין אהל איירינן ואמאי אצט' סיפא וי"ל דאיכא למימר דה"מ למפרך הכי אלא בלא"ה עדיפא פריך ת"ל מעצם כשעורה אבל קושיית התוס' היא משום דמאי פריך כלל ודו"ק:
ועי"ל דלא ק"מ במאי דאיכא למידק בעיקר קושייתם שהקשו הא לענין אהל איירינן וכו' דמהיכא פשיטא להו דלענין אהל איירינן שהרי כיון דמתני' קתני על מגען ומשאן ואהילן אם כן הדיוק אכולהו קאי וזהו כונת רש"י ד"ה חצי קב וכו' שכתב כל הג' חלוקות על מגען ועל משאן ועל אהילן וכו' ותו דרש"י לעיל ד"ה על אלו דרישא למעוטי עצם כשעורה וכו' כתב וז"ל וצריכא לפרושי דאי לא וכו' ה"א דאפי' על מגעו ועל משאו לא יהא מגלח עכ"ל אלמא דהו"א דהדיוק קאי אכולהו. ותו קשה שהרי לפי דברי התוס' בדבור שאחר זה ע"כ דר' יוחנן דאמר אין עליהם בשר אין הנזיר מגלח היינו אפי' על מגעו ועל משאו שהרי לענין אהל כ"ע אינו מגלח אלמא דהדיוק הוי אכולהו לכן נראה הא דמשמע להו לענין אהל איירינן היינו משום דמסיק בסמוך דאי מרישא הו"א אפילו על מגעו ומשאו להכי אצטריך סיפא וכו' משמע דלבתר דאצטרי' סיפא תו לא קיימא הך הו"א אפי' על מגעו וכו' אלא דאין ה"נ דרישא לענין אהל איירי אבל לא במגע ומשא וכמו סיפא ומשו"ה הוקשה להו דאיך פריך הכא ותיפוק ליה משום עצם כשעורה דמשמע דקושטא הוא דדיוק דרישא אמגע נמי שהרי לפי האמת משמע לבתר דאצטריך סיפא קושטא הוא דדיוק דרישא לענין אהל דוקא ותירצו דתלמודא פריך אהך אותו ה"א עצמו דקאמר בסמוך דאיך ס"ד לומר כן ולמאי אצטריך סיפא פשיטא ת"ל משום עצם כשעורה והשתא ניחא הא דקא' בסמוך הו"א אפי' על מגעו ומשאו וכו' משום דאי לאו סיפא קאמר אבל קושיית התוס' אחר הסיפא ודו"ק:
וראיתי במקובצת שכ' וז"ל והא חצי קב עצמות דמשמע רובע לא ואפ"ה קתני לה בסיפא ומשני אי לא תנא רובע עצמות וכו' פי' מתניתין אוקימנא לעיל דאקמח אקמוחי הילכך אי מרישא הו"א דאפי' על מגעו ומשאו אינו מגלח כיון דליכא עצם כשעורה קמ"ל רובע דסיפא דעל אהילו דוקא אינו מגלח הא על מגעו מגלח הר"ר עזריאל עכ"ל. ויש לתמוה דמשמע מדבריו דקמ"ל סיפא דעל מגעו מגלח אפי' ליכא עצם כשעורה והיינו כפירו' התוס' ומתחלת דבריו משמע דס"ל דרישא אוקימנא לעיל בדאקמח וכפרש"י וא"כ ע"כ משמע דרובע דאקמח אינו מטמא אפי' במגע וא"כ נמצא דבריו סתרי אהדדי ונראה דלעולם ס"ל כפי' התוס' וה"פ מתני' אוקימנא לעיל בדאקמח ר"ל סיפא דמתני' והוא כפירוש התוס' ומ"ש אי מרישא הוה אמינא וכו' כיון דליכא עצם כשעורה וכו' פירוש משום דנוקי לרישא בדאקמח כמו סיפא ולכך הו"א אפילו במגע לא ומיהו לבתר דקתני על מגעו מגלח אפילו בדאקמח ממילא דרישא לא מיירי אלא לענין אהל אבל במגע מטמא בין בדאקמח בין דלא אקמח כמו סיפא ודו"ק:
בא"ד ומשני כגון דאקמח וכו' עכ"ל. ולפ"ז אפי' אקמח מטמא רובע במגע אבל לפירש"י היכא דאקמח אינו מטמא במגע אבל חצי קב אפילו לפי' התוס' מטמא במגע אפי' אקמח דהא מכ"ש מרובע והרמב"ם פ"ז מה' נזירות דין ו' משמע דס"ל דרובע מטמא במגע כמ"ש התי"ט במשנתנו ד"ה ורובע וכו' ופסק נמי שם כר' יוחנן ולא ביאר דאפילו אקמח מטמא במגע כמ"ש התוס' משמע דס"ל כפי' רש"י דבאקמח לא מטמא. מיהו קשה דגבי חצי קב עצמות ע"כ מטמא במגע ומשא ואהל אפי' בדאקמח אפי' לפי' התוס' ולא ביאר הרמב"ם דין זה שם בדין ב' וצ"ע:
ד"ה ור' יוחנן וכו' מכלל דמטמא במגעו וכו' עכ"ל. ק"ק השתא נמי לחשביה בהדי רובע עצמות דמגלח על מגעו ומשאו ולא על אהילו וצ"ע. ועיין מ"ש בדברי רש"י ז"ל ד"ה ר"ל אמר וכו':
בא"ד ור' יוחנן אמר לך הא קתני ברישא על אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי ש"מ אבל אין עליהם בשר כראוי אינו מגלח מ"מ אפי' על מגעו ועל משאו ולא אצטריך תו למתנייה בסיפא דכל היכא דנשמע מכללא דרישא לא קתני בסיפא והא ברישא תנא וכו' כצ"ל:
ד"ה האי אבר וכו' דבמאהיל מיירי וכדאמרי' נמי פ"ק דשבת וכו' ר"ל אפי' אין עליהם עכ"ל. לא ידענא לאיזה ענין הביאו הך דפ"ק דשבת גם מ"ש ד"ל אפי' אין עליהם אין לדברים אלו מובן והר' אורח מישור ז"ל כתב וז"ל ר"ל לא הכלים על המת ולא המת על הכלים עכ"ל. גם דבריו אינם מבוררים ונראה להגיה בדבריהם וכצ"ל ואמרינן נמי פ"ק דשבת וכו' המאהילים על המת ה"ה אפי' המת עליהם עכ"ל ור"ל דהכא דנקט מאהיל על פני המת וכן נמי פ"ק דשבת נקט ג"כ האי לישנא כלים המאהילים על המת לאו דוקא עד שיהא מאהיל על הטומאה אלא ה"ה נמי כשהטומאה מאהלת עליהם וכן פסק הרמב"ם פ"ק מה' טומאת מת דין י' ועיין להתי"ט ריש פ"ג דאהלות משנה א' ד"ה מאהיל וכו' שהקשה כה"ג על מתניתין דהתם דקתני מאהיל על חצי שני וז"ל יש לתמוה אמאי לא תנן נמי ההפך או שני חצאי זתים מאהילים עליו דהא באהל כך הוא מטמא כשהטומאה מאהלת עליו כמו שהוא מאהיל על הטומאה דמאי שנא וכו' את"ד ע"ש וא"כ לא נפלאת היא ליחס דזה נמי כוונת התוס' אלא התי"ט הניח בתימא משום דהתם ברישא תני נמי דבר והופכו ע"ש וזה נמי מאי דאמרינן טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ר"ל בוקעת ועולה למאהיל עליה בוקעת ויורדת למאהיל תחתיה וכ"כ ה' המאירי אלא דמ"מ איכא למידק על התוס' שהביאו הך פ"ק דשבת וטפי הו"ל לאתויי הך מתני' דפ"ג דאהלות שהקשה התי"ט עלה ודו"ק:
בא"ד בחלל זה אבר מן החי וכו' דהכי משמע אבר שנפל מגוף החי ונחתך עכ"ל. הא דכתבו מגוף החי אינו מכח ומשמעות של חלל דדילמא נפל מגוף המת כדקא' זה אבר הנחלל מן המת וכו' אלא דעיקר המשמעות היינו אבר שנפל ונחתך אבל הא דכתבו מן החי משום דקושטא הוא דמיירי באבר מן החי דבאבר מן המת מהו במת נפקא כדמסיק וק"ל:
ד"ה חרב הרי הוא כחלל וכו' והכא אמרינן זכו' אפי' שלא כנגד המת וכו' עכ"ל. היינו מכח הספרי שהביאו בסמוך וק"ל:
בא"ד דיש חילוק בין טומאה רצוצה לבינו שהקבר וכו' כצ"ל: