באר משה (כריף)· רבי משה כריף
דף נ:
גמ' הב"ע כגון דבהדי דמרתח וכו' צ"ע | על הרמב"ם דפסק פ"ז מה' טומאת אוכלין דין ד' דאין נצוק לאוכלין ובפ"ב מהל' טומאת מת דין ו' פסק להך דחלב המת סתמא ואיך לא ביאר דהב"ע כגון דבהדי דמרתח וכו' כדמשני תלמודא וראיתי להרב המאירי שכתב וז"ל ופירשוה דבהדי דמרתח וכו' ומ"מ אין אנו צריכין לכך שכל שהוא טמא כלו אינו מתפרד ע"י נצוק שהניצוק אינו עושה חבור אלא לחדש טומאה בטהור אבל מ"מ במה שהוא כולו טמא אין הניצוק מפריד ונמצא לא מחבר ולא מפריד עכ"ל כצ"ל ור"ל דהניצוק אינו עושה חיבור אלא לחדש טומאה בטהור התחתון מהעליון הטמא אבל היכא דבין העליון ובין התחתון כולו טמא אין הניצוק מפריד ר"ל לא אמרינן מפורד ע"י דאין ניצוק ונמצא לא מחבר ולא מפריד ר"ל דלא אמרי' מחבר ע"י ניצוק וכן לא אמרי' מפריד ע"י אין ניצוק כלו' דלא שייך ניצוק ואין ניצוק במה שכולו טמא וא"כ אין אנו צריכי' לשנויי' דתלמודא הב"ע וכו' כיון דלא שייך ניצוק. איך שיהיה משמע מדברי ה' דאעפ"י דתלמודא פריך לה והוצרך לשנויי הב"ע וכו' אעפ"כ אמרי' האמת הוא דלא שייך ניצוק וכו' ואין צריכי' להך שנוייא דמשני הב"ע וכו' וזה חידוש בעיני ובכמה דוכתי ראיתי לו דמרגלא בפומיה לו' כן עיין בשיטתו ליומא דף כ"ב ע"א גבי איברים ופדרים הביאו ה' שיח יצחק שם ע"ש ומעתה י"ל דכ"ה נמי דעת הרמב"ם ולכך לא הוצרך לבאר הב"ע וכו' משום דאינו מן הצורך ועיין לחי' בפ"ב דיומא דף כ"ד ע"א גבי הרמת הדשן שהרוחנו נמי בזה ליישב קושיית המש"ל על רבינו כיוצא בזה ע"ש ודוק:
והנה בעיקר מאי דפסק רבינו דאין נצוק לאוכלין כתב הכ"מ ז"ל וז"ל כר' זירא ומר בריה דרבינא ולא שבקינן לפשיטותיה דרבינא משו' דחייתו של רב אשי עכ"ל הנה מ"ש לא שבקינן לפשיטותיה של רבינא אף ע"ג דכתב כר' זירא ומר בריה דרבינא כונתו כמו טעם אחר מיהו קשה מאי אולמיה מהכא דשבקינן פשיטותיה משום דחיית ר' זירא ומר בריה דרבינא ותו קשה דאיך כתב טעמא משום כר' זירא ומר בריה דרבינא שהרי אינו אלא דחייה בעלמא ועדיין בעיא היא וה"ל למפסק לחומרא דיש נצוק ונראה דעיקר כונת הכ"מ אינו אלא משום דהוקשה ליה דאמאי תפס פשיטותיה דרבינא דאין נצוק טפי מרבא דפשט יש ניצוק ואהא תירץ דגבי רבא שבקינן פשיטותיה משום דחיית ר' זירא ומר בריה דרבינא אבל פשיטותיה דרבינא לא שבקינן ליה משום דחיית ר' אשי ונראה דכוונתו ר"ל משום דדחיית ר' זירא ומר בריה דרבינא הוו תרתי לגבי רבא אבל דחיית ר' אשי לרבינא יחיד לגבי יחיד וכן ראיתי לה' חזון נחום ז"ל פ"ה דמכשירין עלה הך מתני' דכל הנצוק שכ"כ בסוף דבריו שאחר שהביא דברי הכ"מ כמו שזכרנו כתב וזל וק"ק אמאי שבקינן פשיטותיה דרבא משום דחייתו דרבי זירא ומר בריה דרבינא והו"ל למתפס כרבא לגביה דרבינא ולחומרא ואולי י"ל משום דהוי יחיד לגבי רבים ע"ש:
מיהו קשה דע"כ דרבא דבעי למפשט יש ניצוק ס"ל כמו דחיית ר' אשי דאל"כ היך פשיט יש נצוק דא"כ תיקשי ליה מתני' דמקפה דפשיט מינה דרבינא דאין נצוק אלא ע"כ צ"ל כדחיית רב אשי וא"כ הוה ליה רבא ורב אשי תרי נמי לגבי רבינא וליכא למי' משום דע"כ דרבינא נמי ס"ל כמו דחיית ר' זירא ומר בריה דרבינא דאל"כ איך פשיט אין נצוק דא"כ תיקשי ליה הך דחלב המת דפשיט מינה רבא דיש נצוק אלא ע"כ צ"ל דס"ל כדחיית ר' זירא ומר בריה דרבינא וא"כ הו"ל תלתא לגבי תרי שהרי מה בכך ס"ס כיון דפשיטות רבא מיהת לגבי דחיית ר' אשי הו"ל יחיד לגבי תרי ואם כן הו"ל למשבק לפשיטותיה לגבי רבים וצ"ע:
רש"י ד"ה ת"ש ב"ש אומרים אלמא דיש נצוק וכו' עכ"ל ולפ"ז ע"כ דאין פי' הבעיא אליבא דרבנן כפירש"י לעיל דא"כ איך פשיט ליה מב"ש אלא הבעיא לא קאי כלל הך דנצוק אלא בעלמא קאי והא דמביא תלמודא תחלה הך מתני' דנצוק אינו אלא בשביל המפשיט דפשיט מינה ולא בשביל המבעה מיהו קשה דאיך פשיט מב"ש דלא כהלכתא וכן נמי לפי מאי דדחי מדי אריא וכו' משמע נמי מפרש"י בדבור שאח"ז דלכ"ש מבעיא ליה אי הוה טעמיה משום רירי דוקא אבל סמיכי לא א"ד ה"ה נמי בשאר אוכלין דסמיכי וקשה היך מבעיא ליה אליבא דב"ש שהרי דבכוליה דוכתי פריך תלמודא וכי טעמא דב"ש אתי לאשמעי' ונראה הא דפשיט מדברי ב"ש לעולם דכונתו לפשוט אליבא דכ"ע כלו' דאפי' ב"ש נמי מודו לת"ק דיש נצוק וא"כ ה"ה לשאר אוכלין ואעפ"י דפליגי במקפה מ"מ באוכלין כ"ע מודו דיש נצוק משום דסמיכי עיקר ודחי דלכ"ע מצי למבעי וכן נמי ללישנא בתרא דרש"י דפשיט מב"ש דאין נצוק הכונה נמי ומדב"ש משמע נמי לרבנן דטעמא דרבנן נמי משום רירי דוקא וכמו שפירשו התוס' ד"ה ת"ש וכו' ודוק:
ד"ה מידי אריא וכו' כגון עדשים וכו' כמו מקפה של גריסין וכו' כצ"ל: תוס' ד"ה יש ניצוק וכו' או"ד טעמא דת"ק וכו' ושאר אוכלין נמי חמירין וכו' עכ"ל ואע"ג כיון דלב"ש מקפה עדיפא מאוכל א"כ לרבנן דפליגי אמקפה כ"ש דאוכל נמי גרע מ"מ ס"ל לרב' דאוכל עדיף ממקפה ובזה פליגי דלרבנן סמיכי עיקר ולב"ש אפכא דרירי עיקר אע"ג דלא סמיכי וכמ"ש התוס' לקמן ד"ה מידי אריא וכו' וק"ל:
ד"ה ת"ש וכו' תיתכן כמו היתכן וכו' כצ"ל פירוש כמו היתכן בה"י וכ"ה בהר"ש פ"ג דאהלות משנה ד' ע"ש:
בא"ד למאן דלית לה נוגע וחוזר ונוגע וכו' עכ"ל פי' דא"א ליגע ביחד ושתי נגיעות אין מצטרפין ועיין בפ' העור והרוטב דף קכ"ד ע"ב: בא"ד אע"ג דרביעית דם וכו' וכן שני חצאי זתים משני מתים וכו' עיין לחידו' לקמן דף נ"ב ע"א בגמ' ודו"ק:
בא"ד וכה"ג משני בפרק העור והרוטב וכו' אף ע"ג דהתם משמע דלענין מגע לא מהני עיין לתוס' שם ונוח לך:
בא"ד וא"ת תפשוט מינה דחבור אדם אינו חיבור וכו' עכ"ל לשון תפשוט לאו דוקא דאינה בעייא בשו' מקום ועיקר קושיית' מההיא דכל האוכלין מצטרפין לכביצה שהזכירו בסוף דבריהם דמשנה היא סוף פ"ד דמעילה דף י"ז ע"א וזהו שלא הזכירו אלא אותה משנה לבד משום דמינה הוא דשמעינן ותירצו דהכא לענין לטמא לאחרים והתם לענין לקבל טומאה כביצה והנה תירוץ זה לא יצדק אלא אי אמרינן דאוכל אינו מקבל טומאה אלא כביצה וכמבואר בדבריהם מיהו אין זה מוסכם דדעת רש"י בפרק כל שעה דף ל"ג ע"ב דאוכל פחות מכביצה מקבל טומאה כמ"ש התוס' שם וכ"ה דעת הרמב"ם ריש פ"ד מהלכו' טומאת אוכלין דין א' ע"ש וע"כ דהך דכל אוכלין מצטרפין לענין לטמא אחרים מיירי וכמו הך דחלב וכו' וא"כ לא ידעתי מה יענו לקושיית התוס' הכא והתוס' שם דחו לדברי רש"י ולא ידעתי אמאי לא דחו נמי מכח קושייתם הכא והיותר תימא לי שהרמב"ם פסק להך דכל האוכלין מצטרפין לכביצה שם דין ג' ופסק להך דחלב המת היה מפורד וכו' טהור פ"ד מה' טומאת מת דין ו' וכן פסק נמי להדיא דחבור אדם אינו חבור שם דין ה' ודין ט' וא"כ נמצא דפסקיו סתרי אהדדי וכמו שהקשו התוס' הכא:
שו"ר דלק"מ דהתוס' דנקטו בתירוצם לחלק בין לטמא אחרים לטומאת עצמו אינו אלא משו' דהכי ס"ל דאוכל אינו מקבל טומאה אלא בכביצה ולכך קושטא קאמרי אבל לעולם בלא"ה בפשיטות יש לחלק בין טומאת מת לאוכלין דלגבי טומאת מת חבור אדם אינו חיבור ולגבי טומאת אוכל הוי חיבור ומהטעם עצמו שכתבו התוס' משום דאפשר להיות שכן היתה הקבלה. ועיין להרמב"ם בפ"ו מה' טומאת אוכלין דין י"א דפסק חבור אדם הוי חיבור גבי בצלים שחברן ובדין שאחריו גבי שום פסק דאינו חיבור והראב"ד השיגו מאי שנא והכ"מ חילק בין טומאה להכשר ע"ש וא"כ ה"ה נמי לחלק בין מת לאוכלין והיינו משום דאפשר שכך היתה הקבלה ע"ד שכתבו התוס': ודע אחר ימים ראיתי להרב חזון נחום ז"ל פ"ג דאהלות משנה ד' ד"ה שאין חיבור אדם חיבור שכתב וז"ל דוקא כשהיה מחובר בתחלה בידי שמים ונחלק אין חיבור אדם חיבור אבל אי מתחלה לא היה מחובר אלא ע"י אדם ונחלק חיבור אדם הוי חיבור דחזר הדבר לכמו שהיה מתחלתו שהיה מחובר ע"י אדם ומטעם זה מהני לחבר שתי חתיכות לחם ע"י קיסם וחשיב שלם לענין ברכת המוציא עכ"ל ע"ש משמע דלא ס"ל לחלק כמו שכתבנו ומ"מ יש ליישב פסקי רבינו דהך דחלב המת דאינו חיבור משום דתחלתו מחובר בידי שמים אבל הך דכל האוכלין מצטרפין ס"ל לרבינו דמיירי כגון שמתחלתו היה מחובר עז אדם א"נ דמיירי כגון שצירף שתי מיני אוכלין שלא היו מחוברין כלל כגון קמח עם תאנה והכי נקיט לה הרמב"ם להדיא פ"ד מה' טומאת אוכלין דין ג' אבל לעולם אי הוי כגון תאנה שנחלקה לא הוי חיבור אדם חיבור כיון דתחלתה מחוברת בידי שמים אבל התוספו' לא ניחא להו בזה משום דסתמא קתני כל האוכלין מצטרפין וכו' ועוד אפי' לא היו מחוברין תחלה ס"ל דאינו חיבור דומיא דרביעית דם הבאה משני מתים שהזכירו בדבריהם: מיהו ק"ל דפ"ו מהלכו' טומאת אוכלין דין י"ב כתב רבינו וז"ל וכן אתרוג שנפרש ותחבו בקיסם אינו חיבור ומשמע מדברי הכ"מ שם דלענין הכשר קאמר רבינו אבל לענין טומאה אה"נ דהוי חיבור אלמא אעפ"י שתחלתו חיבור בידי שמים חיבור אדם הוי חיבור לענין טומאה וא"כ מ"ש מהך דחלב המת שהקשה מינה ה' חזון נחום ז"ל אבל לפי חילוק התוס' ניחא ותו דהך אתרוג שכתב רבינו נראה שהוא מהתוספתא והזכירה הר"ש בפ"ג דאהלות משנה ד' דקתני אתרוג שנפרץ ותחבו בכוש אינו חיבור חיבור אדם חיבור ורישא דתוספתא בחלב המת מיירי אלמא דלאו לענין הכשר איירי והר"ש פירשה להך דאתרוג לענין שלא לצאת ידי חובתו ע"ש ולפי זה ניחא מיהו פשט דברי רבינו משמע לענין הכשר והתימא על מרן הכ"מ ז"ל שלא הורה מקור הך דאתרוג דכתב רבינו וגם לא הזכיר דברי הר"ש וכעת צ"ע בזה לאפס הפנאי: ודע שהוקשה לי מהא דגרסינן בתוספתא הביאה ה' מש"ל ז"ל פלא מה' טומאת מת דין ד' ד"ה גרסינן וכו' וז"ל הביא עפר ממקום הטומאה וגבלו וכו' טמא וכו' ע"ש אלמא דמהני מה שצירף וגבלו ואמאי לא אמרינן חיבור אדם אינו חיבור שהרי הך עפר הוי כמו המת עצמו דגזרו טומאה על ארץ העמים ועיין לחידושינו לקמן דף נ"ד ע"ב בד"ה כתב. הרב מש"ל בהלכות השייכות להלכות טומאת מת דף נ"ה ע"א ד"ה מיהו איכא למידק וכו' ע"ש באורך ודו"ק ודע שלא ראיתי לרבינו פ"ח מה' לולב שהביא דין אתרוג של מצוה ע"ש: