אור ברסלב

באר משה (כריף)· רבי משה כריף

דף נ.

דף מט:

גמ' ועדיין יאמר על אבר וכו' לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו וכו' ור' יוסי בברייתא לא חש לתרץ קושיא זו מפני דקאי על דברי סומכוס דלא הזכיר אלא על המת ועל כזית מן המת אבל תלמודא הוצרך לתרץ אליבא דמתני' דקתני נמי על אבר מן המת ולכך משני בנפל שלא נתקשרו איבריו וכו' פיר' לא נצרכה אלא למת שאין בו אבר דכיון שלא נתקשרו אבריו אין עליו בשר וא"כ לא מקרי אבר והא דלא משני כפשיטות דעל המת דקתני אף עפ"י שאין עליו בשר משום דסתם מת יש עליו בשר אבל נפל שלא נתקשרו אבריו מסתמא אין עליו בשר ואקרי נמי מת וכה"ג כתב מהרש"א ריש פרק גיד הנשה דף פ"ט ע"ב ד"ה ואמר ר"י וכו'. ודע דאיכא למפרך נמי על השדרה וגלגלת מגלח על המת כלו כ"ש וצריך לשנויי לא נצרכה אלא למת שאין בו שדרה וגלגולת וכן משמע מהתוס' ד"ה רבא אמר וכו' שכתבו וז"ל ולא גרסינן אלא דהיכי מצינן וכו' ע"ש:

שם גמ' ת"ר איזהו נצל וכו' כצ"ל וכן משמע מהתוס':

שם גמ' לא קדש דילמא כיחו וניעו זכו' ואע"ג דלגבי טומאה דמתניתין דפ"ב דאהלות אפי' מספק נמי מטמא ככל דיני ספק טומאה מ"מ הברייתא לענין טומאת ודאי הלכך קתני דוקא קדש מיהו קשה על הרמב"ם פ"ב מה' טומאת מת דין א' שכתב. ואם לא קרש אינו מטמא שמא כיחו וניעו והו"ל לאחר דהרי זה ספק טומאה וכבר נתעורר בו ה' מש"ל וכתב ואולי דנצל אין לו טומאת ספק ואינו מטמא כ"א בודאי וסיים והדבר צריך תלמוד ע"ש ונראה משום דמשמע ליה להרמב"ם דסתמא פריך תלמודא בין אמתני' דנזיר בין אמתניתין דאהלות כי קרש מאי הוי משום דברייתא דאיזהו נצל סתמא קאי אנצל דתרוייהו אלמא דגבי נצל דטומאה נמי פריך היכי מטמא מספק ועוד דאי אמתני' דנזיר הוא דפריך מ"מ אמאי לא משני דלא קאי אברייתא אלא אנצל דמתני' דאהלות ואמאי הוצרך ר' ירמיה לסתור סברת המקשה דס"ל דכי קרש נמי ספק שמא כיחו וניעו והו"ל המקשה והמתרץ פליגי במציאות ואמאי לא משני דברייתא דקתני איזהו נצל מיירי בנצל דגבי טומאה דמתניתין דאהלות ולכך מטמא מספק וכ"ת א"כ ל"ל קרש י"ל רבותא קמ"ל דאפי' קרש אפ"ה ספק ואינו טומאת ודאי אלא טומאת ספק ונפקותא איכא לענין היכא דהוי ס"ס ואע"ג דברייתא סתמא קתני דמשמע דקאי נמי אנצל דמתני' דנזיר מ"מ הא עדיפא לשנויי מלסתור סברת המקשה וה"ל פליגי במציאות אבל אי אמרינן דנצל נמי אינו מטמא על הספק א"ש טפי ודו"ק: שם גמ' ת"ש וכו' ואי ס"ד יש נצל אפילו בחמה נמי אימת ממחה לה חמה בתר דסרח כיון דאסרח וכו' כצ"ל וכן נראה מפירש"י ועיין לה' מש"ל ז"ל בפ"ג מהלכו' אבות הטומאה דין י"א שיחס גרסא דידן ואי עד לכלב וכו' אליבא דרבינו ע"ש. וראיתי לו עוד שהקשה וז"ל דכפי סברת רבינו יש לדקדק בברייתא דתני בחמה טהור והוי טעמא משום דאסרח ונפסלו מאכילת כלב ל"ל משום דנפסלו מאכילת כלב ת"ל דאפי' ראוי לכלב אינו מטמא משום דהוי נצל ואין נצל לעוף ע"ש מה שתירץ משמע מתוך לשונו דאברייתא קא מקשה מדקתני חמה ע"כ מוכח דאיירי בנפסל לכלב כסברת המתרץ ואמאי אצטריך להאי טעמא וכו' והא דלא הקשה אתלמודא גופיה דמאי פריך דילמא הא דקתני טהור משום דאין נצל משום די"ל דה"ה דהו"מ לשנויי הכי ועדיפא מינה משני משום דהכי משמע לישנא דברייתא דקתני חמה דהיינו אסרח ואינו ראוי לכלב ולכך הקשה הרב אברייתא גופה אמאי קתני בחמה דמשמע דנפסל לכלב ולפ"ז קשה דא"כ דחמה דקתני הברייתא מוכח כסבר' המתרץ דאסרח ונפסל לכלב א"כ לדברי רבינו קשה דתיפשוט לאידך גיסא דע"כ כמ"ד עד לכלב דאי כמ"ד עד לגר אמאי הוצרך לטעמא דהוסרח ונפסל לכלב וא"כ תקשי מינה למ"ד עד לגר וכמו כן קשה ג"כ לגיר' רש"י ותוס' דבעי למפשט אין נצל ודחי לעולם יש נצל ומשום דאסרח ואינו ראוי לכלב דא"כ תפשוט לאידך גיסא דע"כ יש נצל דאי אין נצל ל"ל טעמא דאסרח ונפסל לכלב ומיהו לגיר' רש"י ותוס' אפשר ליישב דאי לא אסרה ברייתא גופה מספקא לה אי יש נצל או אין נצל וכה"ג משני תלמודא לקמן דף נ"א ע"א גבי בעיא דגזז שערו וכו' ועיין לה' יד מלאכי ז"ל סימן תק"ו אמנם לרבינו קשה דתקשי מיניה למ"ד עד לגר ולכן נראה דלעולם לישנא דברייתא דקתני חמה אינו מוכרח כסברת המתרץ דנפסל לכלב דדברי המתרץ אינם אלא דחייה בעלמא ולעולם דשייך נמי ראוי לכלב אפילו בחמה כסברת המקשה דהכי משמע פשטא דתלמודא וכונת ה' מש"ל דנקט קושייתו אברייתא לאו דוקא אלא כלפי שנוייא דתלמודא דאוקי לה בהכי בדאסרח ונפסל לכלב והו"ל כאלו הברייתא קתני אסרח לכך נקט קושי' אברייתא ועיקר קושיית ה' אתלמודא גופיה דאמאי הוצרך לשנויי הכי ולאוקי הברייתא בהכי ודו"ק:

שם גמ' כל הניצוק וכו' נראה אגב דבעי גבי נצל ופשיט ליה מחלב שהמחהו מייתי נמי בעיא דניצוק הכא משו' דדמי למאי דבעי למפשט' נמי מחלב שהתיכו ודו"ק נ"ל:

רש"י ד"ה כי אמר וכו' ובמסכת חולין קאי וכו' עיין לה' זרע יצחק ז"ל ריש פרק גיד הנשה דף פ"ט ע"ב ד"ה ואמר ר"י וכו':

ד"ה ורבא אמר וכו' אע"ג דבעלמא וכו' אלא א"כ שיהא בו רובע וכו' עכ"ל יש לתמוה דהפך משנה ערוכה ריש פ"ב דאהלות דקתני בהדיא אעפ"י שאין בו רובע וכו' ע"ש:

ד"ה שקרש שנימוח ואח"כ קרש עכ"ל משום דלא שייך קרישה אלא עד שנמוח מקודם ואח"כ קרש ובדבור שאחר זה כתב ומוהל שהרתיח שיצא מבשר המת כעין מים והרתיח ליקריש ע"י רתיחות שהרתיח וכו' עכ"ל משמע דמוהל לא בעי שקרש אלא כשהרתיח סגי דהיינו סמוך לקרישה ולכך גבי מוהל קתני שהרתיח דהיינו סמוך לקרישה אבל גבי בשר קתני שקרש משמע דבעינן עד שיקרוש ממש ולא סמוך לקרישה והיינו טעמא נראה משום דבשר שנמוח נקרש בלא רתיחה ולכך בעי עד שקרש משום דלא ידעינן עת הסמוך לקרישה אבל מוהל מרתיח סמוך לקרישה כדי ליקרש ולכך מעת שמרתיח סגי דהרתיחה היא עת הסמוך לקרישה:

אבל ראיתי לה' מש"ל ז"ל פ"ב מהלכות טומאת מת דין א' שהבין דכונת רש"י דהכל תלוי בקרישה שהרתיחה היא עצמה תחלת הקרישה ובזה רצה ליישב דברי רבינו שלא כתב אלא חלוקת בשר שנימוח ואח"כ קרש ולא כתב ג"כ מוהל שהרתיח משום דס"ל לרבינו כפירש"י דכלה חדא מילתא דהכל תלוי בקרישה את"ד ע"ש ולא ידעתי מה תקן דאכתי עדיין ק' נהי דהכל תלוי בקרישה דגם מוהל נמי בעי קרישה מ"מ אמאי לא כתבו רבינו לדין מוהל בהדיא דבעי נמי קרישה כמו בשר שנימוח ותו דהוה ליה לבאר דמוהל משהרתיח סגי משום דהרתיחה היא תחלת הקרישה כיון דהברייתא הוצרכה לבאר דין מוהל דהכא ואיך רבינו לא הוצרך לבארו וצ"ע:

ד"ה ה"ד וכו' הוי מן המת וכו' עכ"ל מפרש"י משמע דהספק הוא אי מן המת או אינו מן המת וכן גבי ר' ירמיה כתב ג"כ כלומר מספקא לן אי דמת הוי אי לא ומסיומא דדברי ר' ירמיה משמע דידעינן דמן המת אלא דהספק הוא אי מבשרו או כיחו וניעו וצ"ל דאידי ואידי כי הדדי נינהו ושקולין הן ודו"ק:

בא"ד כלומר דידעינן ודאי דלאו ממת הוי וכו' עכ"ל כתב הרב מש"ל ז"ל פ"ב מה' טומאת מת וז"ל ולא ידעתי מי הזקיקו לזה דאף אם מספקא לן אכתי שפיר קא מקשה דאיך מגלח על הספק וכמ"ש ש התוס' עכ"ל ולע"ד נראה דהכרח רש"י משום דלפי' התוס' אוקמתא דרבי ירמיה היינו הצד הא' של המקשה דקאמר אי דלא ידעינן כי קרש מאי הוי וא"כ הו"ל לר' ירמיה למנקט אותו הלשון עצמו דנקט המבעה והכי הו"ל לומר לעולם דלא ידעינן וכו' ומדנקט האי לישנא בסתם וכו' משמע דאוקמתא אחריתי היא שאינה מצדדי המבעה כלל ודו"ק:

ד"ה ואי ס"ד וכו' כי חזר וקרש עכ"ל ק"ק כיון דאיירי בדידעינן של נבלה א"כ אע"ג דלא קרש טמא כדפריך תלמוד' גבי נצל המת וכבר נתעורר בזה הרב מש"ל ז"ל פ"ב מהלכות טומאת מת דין א' ע"ש:

תוס' ד"ה רבא אמר וכו' אבל אם אין בו רוב הבניין או רוב המנין וכו' עכ"ל ר"ל אין בו רוב המנין ממש בשלימות אבל בעינן דבא מרוב המנין דהיינו מעט מכל עצם ועצם של רוב המנין דאל"כ אפילו באהל נמי לא מטמא וכמו שהוכיחו התוספות לעיל ד"ה ועל חצי קב וכו' מיהו ראיתי לה' לח"מ ז"ל פ"ז מהלכות נזירות דין ב' שהבין דדברי התוס' הכא אינם כדבריהם הם דלעיל ולכך כתבו התוס' הכא אליבא דרבא ותוס' לעיל אליבא דר' יוחנן דאפשר דר' יוחנן פליג עליה דרבא את"ד ע"ש באורך וכמה מהדוחק יש בזה דכולי האי הו"ל להתוס' לבאר וגם משמע נמי מתוך דבריו של ה' דלא שאני לחלק בין רוב מנין בשלימות לבין באו מרוב המנין מעט מכל עצם ועצם אלא דאידי ואידי חדא היא דאל"כ מאי ק"ל מתני' דאהלות עם סתם דנזיר אימא דסתם דנזיר נהי דע"כ דליכא רוב מ"מ מעט מכל עצם ועצם מיהא איכא ולעולם דס"ל לרבא כרבי יוחנן כי היכי דלא תקשי סתמא אסתמא ומנ"ל להתוספו' דרבא פליג על ר' יוחנן בזה אלא ודאי דלא שאני ליה להרב ולפי זה מ"ש התוס' לעיל במתניתין דמיירי שבאו מרוב מניינו וכו' ר"ל דבעינן רוב מנין ממש בשלימות ולאו דוקא דכתבו מעט מכל עצם ועצם וכו' ונמצא דלר' יוחנן בעי תרתי רוב מנין וחצי קב אבל רבא רוב מנין לחודיה סגי כדקאמר בהדיא ומינה דע"כ דחצי קב נמי דקתני מתני' היינו לחודיה אף עפ"י שאין בו רוב מנין דאי איכא רוב מנין בלא חצי קב נמי נזיר מגלח עליו. וכתב עוד. הלח"מ וז"ל וכיון דאמרינן דבנזיר רוב מניינו אף על פי שאין בו רובע וכו' וא"כ שמעינן דרובע דמטמא בעלמא הוי אפילו שאינו מרוב מניינו דאי רוב מניינו בלא רובע נמי וכו' עכ"ל ע"ש נראה דכתב כן כי היכי דלא תקשי דלרבא מה יענה בהוכחת התוספו' לעיל שכתבו וליכא לפרושי אלא כיון דלרבא אפי' רובע לחוד בלא רוב מנין מטמא באהל א"כ ליכא הוכחה מהך מתני' דאהלות מדלא קתני חצי קב וכו' שהרי אפי' רובע לחוד מטמא וע"כ דהך דפ"ב דאהלות פליגא כמ"ש הלח"מ ז"ל אלא הוכחת התוספו' אינה אלא לר' יוחנן לפום אי אמרינן דר' יוחנן פליג ארבא וס"ל דרוב מנין לחודיה אין הנזיר מגלח עליו משום דהכי ס"ל להתוס' דאפשר דר' יוחנן פליג עליה דרבא וממילא דאינו מוכרח לר' יוחנן דרובע לחודיה מטמא בעלמא ונימא מתניתין דאהלות פליגא אלא דאיכא למימר במתני' דנזיר נמי דקתני על רובע אין הנזיר מגלח דמשמ' הא טומאה מטמא איכא לאוקומה בדאיכא נמי רוב בנין ודו"ק: ודע דמה שהכריח ה' ז"ל כיון דאמרינן דנזיר רוב מנין אף על פי שאין בו רובע מגלח משמע דמטמא בעלמא דאי לא בנזיר אמאי מגלח וכו' ע"ש אינו מוכרח לפירש"י הכא ד"ה ורבא אמר וכו' דס"ל לאו הא בהא תליא אבל התוספ' לעיל במתניתין ע"כ דס"ל הא בהא תליא ונראה דלא ראה פירש"י מדלא הזכירו אמנם תמיה אני על הרב דאמאי לא הכריח ממתניתין דריש פ"ב דאהלות דקתני רוב מניינו אעפ"י שאין בו רובע וכו' הרי קתני בהדיא דרוב מנין מטמא בעלמא אף עפ"י שאין בו רובע וה"נ תנן בפרק ו' דעדיות סוף משנה י"ג עוד אני תמיה מהאי משנה על ה' ז"ל שרצה לתרץ על קושיית הכ"מ פ"ב מהלכו' טומאת מת דרבינו פסק כסתם מתניתין דנזיר דלא כמתני' דאהלות וכו' ע"ש דאיך לא הרגיש דסתמא דמתניתין דאהלות גופה קשיין אהדדי כיון דקתני דרוב מנין אף עפ"י שאין בו רובע איך קתני דבעינן רובע הבא מרוב מנין דאי איכא רוב מנין בלא רובע נמי מטמא וקושיא אלימתא היא על הלח"מ אלא ע"כ צ"ל כדברי הכ"מ דרובע הכא מרוב מנין דקתני ר"ל דליכא רוב מנין וכ"כ הר"ש להדיא וז"ל רובע עצמות מרוב המנין כלו' אעפ"י דליכא רוב מנין ולא רוב בנין ע"ש ונראה דזה נמי הכריחו כדכתי' ולדברי התוס' לעיל במתניתין דס"ל דאפי' חצי קב לחודיה אינו מטמא באהל צ"ל נמי דרובע הבא מרוב מנין ר"ל דבעינן מעט שכולו עצם של רוב המנין אבל רוב המנין בשלימות אף עפ"י שאין בו רובע הקב ואפשר דזה נמי כונת הר"ש ועיין לחידושינו לקמן דף נ"ב ע"ב. ואכתי איכא למידק דא"כ אמאי לא הביא הכ"מ הכרח זה לפירושו ואפשר משום דס"ל דאפשר לדחוק דה"ק דוב מנין אף ע"פ שאין בו רובע אבל רובע כמאן דליתיה דמי אלא א"כ בא מרוב מנין כלומר דרוב מנין עיקר אפילו ליכא רובע אבל לדעת הלח"מ ז"ל צ"ע:

בא"ד לכך יש לגרוס אלא לרוב וכו' כצ"ל:

בא"ד תנא ושייר במתני' וכו' עכ"ל ושייר תרתי דרוב מניינו ורוב בניינו תרתי חשיבי מיהו קשה לרבא אמאי לא חשיב מתני' נפל שלא נתקשרו איבריו אי ס"ל דנזיר מגלח עליו ומאי שייר דהאי שייר ואפשר דאין ה"נ לרבא אין הנזיר מגלח עליו ואף ע"ג דלרבא מפרש על המת דב"פ דאהלות כר' יוחנן בנפל שלא נתקשרו איבריו כמ"ש התוספות מ"מ דוקא לענין טומאת אהל אבל הנזיר אין מגלח עליו דומיא דרובע הקב וד' דם דמטמאו באהל ואין הנזיר מגלח עליהם כמ"ש התוס' לעיל במתניתין ד"ה ועל חצי קב וכו' וד"ה ועל חצי לוג וכו' ועי"ל דס"ל לרבא דנפל שלא נתקשרו אבריו לא חשיב שיורא דבכלל מת דקתני וכ"כ ה' שושנים לדוד ז"ל ועי"ל דשייר נמי מת שנשרף ושלדו קיימת וכן מת שנתבלבלה צורתו שהביא הר"ש ריש פ"ב דאהלות וכן נמי שליא דלא מקריא מת כמ"ש התוס' פ"ג דנדה דף כז ע"א ד"ה מ"ט וכו' בסוף דבריהם לחד תירוצא ע"ש ודוק:

ד"ה ה"ד וכו' כי קדש מאי הוי היכי מגלח על הספק וכו' עכ"ל ק"ק דמשמע דאי הוה מגלח על הספק הוה ניחא ואכתי קשה כיון דמגלח על הספק ל"ל קרש אע"ג דלא קרש כיון דמגלח על הספק ואין לומר דרבותא קמ"ל דאפי' קרש הוי ספק ומגלח על הספק דלענין תגלחת נזיר מ"ל ודאי מ"ל ספק וי"ל דאין ה"נ אלא בקושט' קאמר דקושטא הוא דאינו מגלח על הספק וכי קרש מאי הוי וק"ל:

ד"ה אמר ר' ירמיה וכו' כלו' וכו' אבל לא ידעינן וכו' עכ"ל משום דלשון בסתם אינו מיושב ולכך כתבו כלו' לח ידעינן וכו' וכ"כ נמי רש"י כלו' ספוקי מספקא לן וכו' א"נ כונת התוספות משום דמשמע דר' ירמיה נקט חלוקה אחריתי שאינה מדברי הבעיא כלל מדלא נקט הך לישנא גופיה דנקט בצדדי הבעיא אי דלא ידעינן וכו' ולכך כתבו כלומר וכו' ר"ל דע"כ דכונתו על אותה חלוקה דלא ידעינן וכו' וא' עיקר וק"ל:

בא"ד קרש ודאי מוהל עכ"ל ולפ"ז הו"ל ר' ירמיה והמקשה פליגי במציאות דלפי דעת המק' דכיחו וניעו שייך שיקרוש ולכך פריך כי קרש מאי הוי שמא כיחו וניעו אבל ר' ירמיה חדית ליה דכיחו וניעו אינו קרש ולכך אי קרש אין כאן ספק אלא ודאי דבשרו הוא וק"ל:

ד"ה יש נצל וכו' לאו לענין גילוח הנזיר וכו' עכ"ל משום דנזיר אינו מטמא אלא אדם ולא בנפש בהמה כדאמרי' לעיל דף מ"ח ע"א שומע אני אפילו נפש בהמה ת"ל וכו' וק"ל:

תוס' ד"ה וטומאה קלה פירוש שאר אוכלין וכו' עכ"ל אבל נבלה אף על גב דכ"ש דמטמאה אוכלין מ"מ בכזית מיהא מטמאה משום נבלה שהיא אב הטומאה ולא חשיבא קלה אלא טומאת אוכלין שהיא ראשון ושני דבעי שיעור ביצה ואף ע"ג דבריש פ"ה דמסכת כריתות דף ך' ע"ב אמרינן מה עוף ובהמה מיוחדין שיש בהם טומאה חמורה וטומאה קלה ופיר' רש"י טומאה קלה טומאת אוכלין כביצה טומאה חמורה כשהיא נבלה מטמאה במשא וכו' משמע דנבלה נמי יש בה טומאה קלה כבר פריך התם תלמודא דף כ"א ע"א היכי משכחת לה טומאה קלה אי בשר טומאה חמורה אי דם טומאה חמורה ומשני לענין צירוף וכו' ע"ש:

וק"ק אמאי לא מבעיא ליה הכא גם כן בטומאה ש קלה שהיא טומאת אוכלין י"ל דמשמע ליה דצא גמירי נצל אלא לענין כשיעור כזית ולא כשיעור ביצה ומה"ט נמי לא מבעיא ליה אי יש נצל בטומאת שרץ משום דשיעורו כעדשה כמ"ש במקובצת ע"ש מיהו קשה דאמאי לא מבעיא ליה בנבלת עוף טהור דמטמא נמי טומאה חמורה בבית הבליעה בכזית כדפסק רבי' בפ"ג מהלכות אבות הטומאה דין א' ורבינו שם דין י"א פסק דאין לו נצל וכתב הכ"מ ז"ל משום דבגמ' דנזיר לא מבעיא ליה אלא גבי בהמה משמע דגבי עוף פשיטא דאין לו נצל ע"ש והשתא קשה על הגמר' גופה דאמאי לא מבעיא ליה גבי עוף ונראה כיון דאינה מטמאה אלא עד שיהא כזית בבית הבלועה אבל במגע ומשא אינה מטמאה הילכך גרע וסברא דאין לה נצל ודו"ק:

בא"ד ומהאי סיומא וכו' אלא אגב וכו' עכ"ל ק"ק דבריש פ"ה דכריתות דף כ"א ע"א שזכרנו מסיק תלמודא דבנבלה עצמה יש בה טומאה קלה כגון להצטרף בפחות מכזית נבלה או כזית נבלה עם האוכלין להיות משלים שיעור ביצה ע"ש בתוס' בד"ה כגון וכו' ולפי"ז נהי דטומאה קלה דאוכלין דעלמא לא שייכא הכא מ"מ טומאה קלה דמס' כריתות שייכא הכא דלמ"ד טומאה חמורה נמי עד לכלב. אי אמרינן יש נצל וחשיב כמו בשר עצמו לטמא טומאה חמורה ממילא ה"ה נמי דמצטרף להשלים שיעור ביצת אוכלין כיון דחשיב כמו בשר עצמו ואי אמרינן אין נצל וחשיב עפרא בעלמא ממילא נמי דאינו מצטרף אבל למ"ד טומאה חמורה עד לגר לא נבעי לא לענין טומאה חמורה ולא לענין טומאה קלה דהיינו צירוף אוכלין שהרי כיון רלא נבעי לענין טומאה חמורה משום כיון דנעשה נצל לא חזי לגר ממילא נמי לו יהא דחשיב אוכל מ"מ בעי שיעור כביצה כמו טומאת אוכלין בעלמא ובשיעור ביצה אין נצל וא"כ שפיר נקט תלמודא האי סיומא דטומאה קלה עד לכלב כיון דלמ"ד טומאה חמורה עד לכלב שייכא הבעיא גם לענין טומאה קלה לכך נקט האי סיומא כלומר דלהך מ"ד לא נבעי לא לענין טומאה חמורה ולא לענין טומאה קלה דכריתות וי"ל דגם למ"ד טומאה חמורה עד לכלב ע"כ דלא מהני נצל לצירוף האוכלין אפילו מטמא טומאה חמורה שהרי כיון דאפי' כזית נבלה עצמו צריך מחשבה לשוויי אוכל כדאיתא התם דקאמ' צריכין מחשבה א"כ כיון דנצל עפרא בעלמא לא חשיב אוכל להצטרף ודו"ק: ודע שרש"י פ"ג דמסכת בכורות דף כ"ג ע"א ס"ל דטומאת מגע דנבלה חשיב טומאה קלה ע"ש וק"ק דא"כ אמאי לא מבעיא ליה הכא גם אטומאה קלה שהרי כיון דשיעורה בכזית ואמאי קאמ' הניחא למ"ד וכו' משמע דלא מבעיא ליה אלא אטומאה חמור' ויש ליישב דלא קאמר הניחא למ"ד וכו' אלא לענין טומאה חמורה ואין ה"נ דמבעיא ליה גם אטומאה קלה לכ"ע וכן משמע מפירש"י ד"ה אלא למ"ד וכו' שסיים בסוף דבריו ולא מטמא טומאה קלה וכן בד"ה לעולם אימא לך וכו' סיים נמי בסוף דבריו ואינו מטמא אפי' טומאה קלה ולשטתיה אזיל דס"ל דמגע נבלה חשיב טומאה קלה אבל התוס' הכא לשיטתם התם פ"ג דבכורות ד"ה טומאה קלה וכו' שדחו פירש"י וסבירא להו דטומאת מגע נמי חשיבא טומאה חמורה ולא מקרי טומאה קלה אלא טומאת אוכלין ולכך כתבו דמהאי סיומא לא נפקא מידי לסוגיא דידן וכו' ומה שיש להקשות לסברת רש"י דטומאת מגע חשיבא קלה מסוגיא דכריתות דף כ"א דפריך אי בשר מטמא טומאה חמורה אי דם מטמא טומאה חמורה וכו' ולא מוקי לה כגון טומאת מגע דחשיבא טומאה קלה עיין לחידושינו שם ודו"ק: ד"ה ת"ש המחהו באור וכו' דמשו"ה לא נפסל מלאכול לכלב וכו' עכ"ל תיבת לכלב אינה בדקדוק שהרי ע"כ אפי' לאדם נמי אינו נפסל דאל"כ תקשי מינה למ"ד עד לגר ולכן נראה למוחקה וק"ל:

ד"ה בחמה וכו' אבל באור מיהא כיון שהמחהו בידים וכו' אבל בחמה לא הוי בידים כגון שהניחו במקום צל וחמה ממילא אתיא וק"ל:

ד"ה חוץ וכו' וצפחת כמו וכו' ובערוך פי' וכו אבל הרמב"ם בפי' המשנה פי' דזיפים וצפחת שני מקומות בא"י הם וע"ש בס' חזון נחום נ"ל:

תוכן העניינים

באר משה (כריף)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה