באר משה (כריף)· רבי משה כריף
דף מט:
בא"ד ין אב לאם גלוי מילתא בעלמא וכו' כצ"ל:
בא"ד וא"ת א"כ אמאי דריש הכא מלאביו ולאמו וכו' עכ"ל אתלמודא קא מקשים דמשמע דס"ל לתלמודא דמתרוייהו דריש למת מצוה מדלא חש לפרושי ואהא תירצו דאין ה"נ וכו' ומיהו לא חש לפרושי וכו' וק"ל:
בא"ד דכ"ג ונזיר יסמוך נמי אסוגיא וכו' כצ"ל:
בא"ד כ"ג ונזיר מ"ל וכו' כצ"ל:
שם גמ' רביעית דם שיצא משני מתים וכו' דרשא זו איתא נמי בפרק בהמה המקשה דף ע"ב ע"א ועיין להתוס' פ"ג דברכות דף י"ט ע"ב ד"ה מדלגין וכו' שכתבו דאף עפ"י דאין הנזיר מגלח על רביעית דם אפ"ה כהן מוזהר עליה כדקא' בפ' בהמה המקשה דרביעית דם הבא משני מתים טמא ומפקינן ליה מעל כל נפשות מת לא יבא וכו' עכ"ל וכונתם מבוארת דר"ל כיון דמפקינן לה מעל כל נפשות מת דמיירי באזהרת כ"ג אלמא דכהן מוזהר עליו וזהו שהוצרכו להאריך לומר ומפקינן לה מעל כל נפשות מת וכו' ודלא כמהרש"א התם דאחר המחילה לא דק בדבריהם וכ"כ הרב זרע יצחק ז"ל בחידושיו לברכות ע"ש:
תוס' בד"ה על כל וכו' הנך לאפוקי הוי פירו' כמו נפק"ל וכו' עכ"ל ולקמן פרק אחרון דף ס"ב ע"ב ד"ה לאתויי וכו' כתבו גם כן דלאתויי הוי כמו למעוטי ע"ש וחידוש הוא בעיני הני כללי:
בא"ד ודוחק הוא דהא גבי נזיר נמי כתיב על כל נפש ואפ"ה וכו' עכ"ל דבריהם תמוהין שהרי גבי נזיר לא כתיב כל אלא על נפש מת לא יבא וכבר נתעורר בדבריהם ה' אורח מישור ז"ל וכתב וז"ל מיהו קושיית התוס' מ"מ מצי קאי שפיר אף אי לא כתיב גבי נזיר על כל נפש וה"פ הא גבי נזיר לא כתי' כל ונלמד מנפש א"כ אמאי יליף גבי כ"ג מכל ולא מנפשות ותירצו דבאמת גם גבי כ"ג נלמד מנפשות והגיה דבריהם עפ"י זה וכצ"ל ודוחק הוא דהא גבי נזיר לא כתיב על כל נפש ואפ"ה דריש רחוקים מנפש לכך נראה וכו' את"ד ע"ש. ואחר המחילה אינה קושיא שהרי כיון דקושטא הוא דכתיב כל יתירא גבי כ"ג לכך דריש מינה רחוקים כי היכי דהוי נפשות יתירא לרביעית דם גם תירוצם אינו מספיק דאכתי מאי משני תלמודא ואמאי לא פריך נמי אמאי כתיב כל גבי כ"ג מ"ש מנזיר דלא כתיב כל כי היכי דפריך אמאי לא כתיב נפש כמו גבי נזיר וצ"ע:
בא"ד ומ"מ דריש נמי רביעית וכו' דמדכתב נפשות לשון רבים וכו' עכ"ל ונראה דבזה יש לתרץ מה שהקשה הרא"ם ז"ל פרשת אמור ד"ה לאביו ולאמו לא יטמא וכו' וז"ל וא"ת כיון דפירש דעל כל נפשות מת לא יבא ברביעית דם קמיירי א"כ קרא דלאביו ולאמו לא יטמא לאו יתירא הוא ולמדרש מניה לאביו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה וכו' את"ק ע"ש די"ל דע"כ תרתי שמעת מינה מדלא כתיב נפש וכתיב נפשות כמ"ש התוס' וא"כ כיון דלרחוקים איכא ק"ו ע"כ כי אצטריך קרא לקרובים ולרביעית דם:
ומיהו נראה דעיקר קושיית הרא"ם ודאי אינה לרע"ק שהרי כיון דדריש מת אלו הקרובים וא"כ לדידיה ע"כ דלאביו ולאמו יתירא ותו דלר"ע קושטא הוא דלאביו ולאמו לא אתא למת מצוה דמק"ו מנזיר וכ"ג שמעינן אלא אתא אמו לג"ש וצריכי וכו' והרא"ם אדרבא דמטמא למת מצוה קאי אלא ודאי דעיקר קושיית הרא"ם היינו לר' ישמעאל דלא דריש מת אלו הקרובים אלא נפשות הוא דדריש כדמשמע הברייתא לעיל דקתני על נפשות מת במה הכתוב מדבר וכו' ושמעינן לר' ישמעאל דדריש מסורת וס"ל כדרבנן דנפשת כתיב ומפיק מינה רביעית דם כמ"ש התוס' בפ"ק דסנהדרין דרין דף ד' ע"א ר"ה ורבנן וכו' ע"ש וא"כ אליביה לא שייך לו' מדכתיב נפשות לשון רבים כיון דנפשת כתיב וא"כ מנ"ל למדרש מניה תרתי דרשות ודו"ק. ועיין להרב זרע יצחק ז"ל בנימוקיו להרמב"ם פ"ג מהלכות טומאת מת. והנה בעיקר דברי התוס' שתרצו דדריש נמי רביעית דם מדכתיב נפשות לשון רבים וכו' ק"ק כיון דע"כ הא דדריש ר"ע רביעית שיצא משני מתים היינו משום דכתיב נפשות לשון רבים א"כ אימא כוליה להכי הוא דאתא לרביעית משני מתים ומנ"ל למדרש נמי דחוקי' וצ"ע.
בא"ד ויש לתמוה ל"ל לר"ע גבי כהן גדול קרא דרחוקים ת"ל מק"ו מכהן הדיוט וכו' עכ"ל אבל לרבי ישמעאל קרא דכהן גדול בקרובים איירי כדאמרינן מרינן לעיל בקרובים הכתוב מדבר וק"ק אמאי לא הקשו עדיפא מינה אקרא דרחוקים דגבי נזיר נמי דהוי בין לרבי עקיבא בין לרבי ישמעאל שהרי לרבי ישמעאל נמי קרא דנזיר ברחוקים מיירי כדאמרינן מרינן לעיל אף כללות האמורות בנזיר מטמא לאביו וכו' ת"ל לאביו וכו' וא"כ ע"כ דקרא דעל נפש דגבי נזיר ברחוקים איירי ואף ע"ג דגבי נזיר לא שייך הך סברא איסור שהיה עליו להיכן אזל וכו' מ"מ ק"ו מכ"ה מיהא איכא ומה כהן הדיוט שמטמא לקרובים אינו מטמא לרחוקים נזיר שאינו מטמא לקרובים אינו דין שאינו מטמא לרחוקים וה"נ קתני להאי ק"ו לעיל דף מ"ח סוף ע"א וי"ל משום דאיכא למימר אין עונשין מן הדין וק"ו דלעיל ע"כ דלאו דוקא וסמך משום דמי גרע איסור שהיה עליו להיכן אזל כדפירשנו לעיל ודו"ק:
שם במשנה ועל עצם כשעורה ועל מגען ועל משאן ופירשו רש"י והתוס' אבל לא על אהילו וק"ק כיון דאינו מטמא באהל היכי הנזיר מוזהר על מגען ומגלח עליו מאי שנא מנבילה דאין הנזיר מוזהר עליה משום. דאינה מטמאה באהל כדאמרינן לעיל דף מ"ח ע"א ר' ישמעאל או' אינו צריך הרי הוא אומר לא יבא בנפש המטמאה בביאה הכתוב מדבר וכו' וא"כ ה"נ גבי עצם כשעורה נימא הכי י"ל דוקא נבילה הוא דאמעיט משום דאין במינה טומאת אהל עיין הרב מש"ל פ"ג מה' אבל דין א':
שם במשנה ועל עצם כשעורה עיין להר' מש"ל זל פ"ב מה' טומאת מת דין יו"ד ע"ש:
שם במשנה ועל מגען ועל משאן ועל אהילן וכו' משמע בהדיא דמלא תרווד רקב מטמא באהל דעל אהילן דקתני קאי נמי אמלא תרווד דקחשיב וכ"ה להדיא במתני' ריש פ"ב דאהלות דקתני ואלו מטמאין באהל וקחשיב מלא תרווד רקב וראיתי להתי"ט שם פ"ב דאהלות שכתב וז"ל מלא תרווד רקב וכו' דאין בו אלא טומאת משא עכ"ל שיעור דבריו מלבד טומאת אהל דביה איירי מתני' דאהלות ולאפוקי מגע אמנם ראיתי לתוס' פ"ק דמועד קטן דף ה' ע"ב ד"ה שאינו מטמא באהל וכו' שכתבו וז"ל כגון תרווד רקב כדאי' בהעור והרוטב וכו' עכ"ל ודברי תימה הם איך כתבו כמלא תרווד רקב אינו מטמא באהל הפך מתניתין הכא ומתני' דפ"ב דאהלות והיותר תימא שכת' כדאיתא בהעור והרוטב ואדרבא שם בהעור והרוטב דף קכ"ה ע"ב ודף קכ"ו ע"ב מבואר להדיא ג"כ כמלא תרווד רקב מטמא באהל ע"ש ותו קשה אמאי לא כתבו בפשי' כגון הנך דחשיב בהדיא פ"ב דאהלות משנה ג' ואלו שאין מטמאין באהל אבר שאין עליו כזית בשר ושדרה וגלגלת שחסרה וכו' וטובא חשיב התם ומי דחקם כלל למלא תרווד רקב.
שו"ר לה' שושנים לדוד ריש פ"ב דאהלות שהביא לדברי התוס' הללו ונתעורר בדבריהם ועיין מה שפירש בכוונתם ולפי דבריו לשון כדאיתא בהעור והרוטב שכתבו לאו דוקא שהרי ליתא בהדיא התם אלא משום דאיתא התם דבעינן עד שמאהיל על כולו וא"כ ממילא היכא דמפוזר על פני השדה דלא שייך שמאהיל על כולו אינו מטמא באהל ואיכא למידק לפי דברי הרב ז"ל אמאי לא חשיב במתני' בפ"ב דאהלות משנה ג' מלא תרווד רקב דמפוזר על פני השדה בהדי הנך דחשיב שאינם מטמאין באהל וי"ל דלא קחשיב אלא מידי דשייך שמאהיל על כולו ואינו מטמא אבל מלא תרווד רקב משום דלא שייך שמאהיל על כולו הוא דאינו מטמא ודו"ק. ושו"ר דלא קשה מידי דמלא תרוור רקב אינו מטמא במגע ומתניתין דאהלות קחשיב הנך דמטמאין במגע ולא באהל וזה פשוט:
ואיכא למידק אמאי לא חשיב נמי מתי עכו"ם דמטמאין במגע ומשא ואין מטמאין באהל כדפסק רבינו פ"ק מה' טומאת מת דין י"ג וי"ל דבפלו' לא קמיירי דמחלוקת ר"ש ורבנן היא בפרק הבא על יבמתו דף ס"א ע"א ועיין לחידושינו לקמן דף נ"ד ע"א רש"י בד"ה או בקבר.
שם גמ' כעס ר' יודא ואמר וכו' על המת לא כ"ש וכו' ופירש"י וכעס ר' יודא ואמר זו אינה משנה וכו' ק"ק מה ההקפדה הזאת כולי האי שר' יודא כעס ואמר אינה משנה וחשבינאו לתלמידי ר"מ קנטרנין וכן ר' יוסי נמי אמר תורה מה תהא עליה ואמאי לא אמרינן בפשיטות לא זו אף זו קאמר כדמשני תלמודא הכי בכמה דוכתי וי"ל דמדי הוא טעמא דאמרינן לא זו אף זו משום דר' הקדוש אדא חדא שמעינהו וגרסינהו ומשנה א' לא זזה ממקומה כמ"ש רש"י בפ"ק דקידושין דף כ"ה ע"א ד"ה אלא וכו' ע"ש אבל הכא דסומכוס קאמר משמיה דר"מ וכיון דר"מ עצמו אמר כן לא שייך לו' האי טעמא ואכתי איכא למידק דמאי פריך בסמוך ועדין יאמר על אבר ממנו מגלח וכו' שהרי סומכוס לא הזכיר אבר בבריית' וע"כ דתלמודא פריך לדידן אסתמא דמתניתין דאל"כ איך לא חש ר' יוסי אקושיא זו דעל אבר מגלח וכו' וא"כ נימא לא זו אף זו וצ"ל דאין ה"נ אלא עדיפא משני. ועי"ל דהכא לא שייך לו' לא זו אף זו משום דהוי זה בכלל זה דהמת בכלל כזית ובכה"ג דזה בכלל זה לא אמרינן לא זו אף זו כמ"ש התוספות ריש פ"ב דיומא דף כ"ג ע"א ד"ה שתים וכו' ע"ש ודו"ק ודע דאחר ימים יש מי שהקשה לי דהכא אשכחן שר' יודא כעס על שאמר ר"מ על המת ועל כזית מן המת ואלו במסכת שבת פרק המצניע דף צ"ג ע"ב אשכחן ליה לר' יודא גופיה דקא' כה"ג גבי איסור הוצאה דתנן המוציא את המת במטה חייב וכן כזית מן המת וכו' וסתמא ר' יודא היא כמ"ש שם התוספות דף צ"ד ע"א ד"ה את המת וכו' ע"ש והשתא תיקשי ליה לדידיה גופיה השתא על כזית חייב על המת לא כ"ש ואעפ"י דהתם לאו ר' יודא ממש קאמר לה רבי' הקדוש מסדר המשנה מ"מ ע"כ דתרוייהו שמעינהו מר' יודא וא"כ ר' יודא היך אמרן וי"ל דאיכא למימר דאין א"נ דר' יודא גופיה כשנתחדש לו אח"כ אף על המת כזית מן אז לא הוצרך תו לו' על המת משום דכל שכן הוא אלא רבינו הקדוש כיון דשמעינהו חדא חדא מר' יודא לכך משנה א' לא זזה ממקומה ולא זו אף זו קאמר א"נ נקט מן המת רבינו הקדוש לרבותא דר"ש דפליג התם ופוטר אפילו במת שלם כפירש"י שם ע"ש אבל הכא דר"מ עצמו קאמר להו לתרוייהו מן המת וכזית מן המת דליכא למימר דר"מ גופיה אמרן בזה אחר זה דלשון על אלו טומאות נזיר מגלח דהוי לשון רבים משמע דשנאן בבת אחת זה עם זה על המת ועל כזית מן המת לכך כעס ר' יודא. וכה"ג י"ל כוונת התו' רפ"ק דמע"ק דף ב' ע"א בד"ה יתיר ע"כ וכו' שכח' דלא זו אף זו קתני וכו' ע"ש כוונתם אתנא דבריית' ולא אר"י גופיה ודו"ק: ועי"ל לפי מ"ש הרב יבין שמועה ז"ל כלל נ"ט דף כ"ט ע"א ד"ה ה"ט דהיכא דהבבא את' אין בה חידוש כלל מצד עצמה כי ההיא דהאיש מקדש בו ובשלוחו דריש פ"ב דקידושין דף מ"ח ע"א דמלת בו בפני עצמה אין בה חידוש כלל דאי הוא לא מקדש מאן מקדש את"ד יע"ש ניחא דה"נ גבי על המת דנזיר אין בה חידוש כלל אבל הך דפרק המצניע יש בה חידוש שהרי ר"ש פליג עליה התם ופוטר ודו"ק ודע שהרב י"ש הרכיב דבריו בכונת התוספות דריש פ"ג דקידושין שכתבו דבתרי תיבות לא אמרינן לא זו אף זו ואחר המחילה לא משמע פשט דברי התוס' כן ועיין לה' שער יוסף דף ו' א':
תוס' ד"ה ועל חצי קב וכו' כגון שרוב עצמות נשתברו וחצי קב עצמות זה וכו' כצ"ל:
בא"ד וליכא לפרושי חצי קב משאר עצמות וכו' שאינם מרוב בניינו ולא מרוב מניינו וכו' עכ"ל וה"ה נמי חצי קב מעצמות של מקצת רוב בנין או מקצת רוב מנין ודחיקא לו לומר דרובע עצמות הבא מרוב בניינו דחשיב בפר' ב' דאהלות ר"ל ב"א ממקצת רוב בניינו וכו' ודו"ק. והרמב"ם בפ"ז מה' נזירות דין ב' משמע דס"ל כמו וליכא לפרושי וכו' ולדידיה ליכא הוכחת התוס' שכתבו דהא באהל נמי לא מטמא מדלא קתני בפ"ב דאהלות וכו' שהרי הרמב"ם ס"ל פ"ב מה' טומאת מת דאפי' רובע הקב לחור בלא רוב מנין מטמא בעלמא וכ"ש חצי קב ועיין מה שאכתו' בתוס' לקמן ד"ה רבא אמר וכו':
והנה בעיקר דברי התוס' שכתבו וליכא לפרושי וכו' אינו ר"ל דלפ"ז רובע הקב הבא מרוב מניינו אין ה"נ דנזיר מגלח עליו דא"כ אמאי הוצרכו לדחות מפ"ב דאהלות מדלא קתני לה אמאי לא דחו ממתניתין הכא גופה מדלא קתני אלא חצי קב ולא קתני רובע הקב אלא דלעולם אינו מגלח הנזיר על רובע הקב משום דהלכה חיא בנזיר דאינו מגלח אלא על חצי קב וכונתם לענין חצי קב בלבד דליכא לפרושי שא דמגלח עליו אף שאינו מרוב המנין וכו' ועוד אפשר לו' דאין ה"נ דכונתם ר"ל דעל רובע הקב הבא מרוב מניינו מגלח והא דלא דחו ממתניתין דהכא דלא קתני אלא משו דאיכא מ"ד דשייר רוב מנין ורוב בנין כמ"ש התוס' לקמן ד"ה רבא אמר וכו' וא"כ איכא למימר דשיירה נמי רובע הקב וק"ל ועיין עוד בחי' לקמן דף נ"ב ע"ב גבי בעי רמי בר חמא רובע עצמות מן שדרה וגלגולת וכו' ודו"ק: בא"ד דהא באהל נמי לא מטמא וכו' עכ"ל משמע להו דהא בהא תליא כיון דאין מטמא בעלמא באהל ה"ה דאין מטמא נמי באהל גבי נזיר מיהו רש"י לקמן ימאן בסברא זו שכתב דף הסמוך ע"א ד"ה ורבא אמר וכו' גבי רוב מנין שאין בו רובע הקב וז"ל אף ע"ג דבעלמא לא הוי חשיב לענין טומאת אהל אלא א"כ יש בו רובע הקב גבי נזיר חשיב כמת שלם וכו' עכ"ל מיהו עיקר דברי רש"י הללו תמוהים אצלי דאיך כתב דבעלמא לא חשיב רוב מנין לענין טומאת אהל אלא א"כ יש בו רובע הקב שהרי משנה ערוכה ריש פר' ב' דאהלות דקתני ואלו מטמאין באהל וכו' וקא חשיב רוב בניינו ורוב מניינו של מת אעפ"י שאין כו רובע אלמא דבעלמא נמי לא בעי רובע הקב וצ"ע:
ומ"מ מדברי רש"י נקח דראיית התוספות אינה ראיה דילמא לענין נזיר החמירו גבי חצי קב מטמא באהל וכה"ג ראיתי לה' המאירי שכתב על מגען דקתני מתניתין וז"ל ואף עפ"י דמלא תרווד לא מטמא מגע שמא ברקב החמירו בנזיר עכ"ל ע"ש וה"נ נימא לענין טומאת אהל דחצי קב דבנזיר החמירו וצ"ל דלית להו להתוס' האי סבר' דבנזיר החמירו ומעת' קשה א"כ מה יענו לקושיית הרב המאירי גבי מגען דקתני מתניתין שהרי מלא תרווד רקב אינו מטמא במגע כדמוכח פרק העור והרוטב דף קכ"ה ע"ב ודף קכ"ו ע"ב ואם נאמר דס"ל דמגען דקתני להו דוקא וחוץ מרקב קתני וכה"ג כתב נמי הרב המאירי לדעת גדולי המחברים והעתקתי לשונו בתוס' ד"ה על משאן וכו' א"כ השתא נמי מאי ק"ל גבי חצי קב דהוכיחו דאינו מטמא באהל ומה בכך אי אינו מטמא דאי משום דמתני' קתני על אהילן משמע דמטמא באהל אימא דלאו דוקא וחוץ מחצי קב קתני ואם כוונת קושייתם כיון דאינו מטמא באהל אין הנזיד מגלח עליו וכדאמרינן לעיל דף מ"ח ע"א רבי ישמעאל אומר אינו צדיך הרי הוא אומר לא יבא בנפש דמטמאה בביאה הכתוב מדבר וכו' ואמעט נבילה דאין הנזיר מגלח עליה משום. דאין מטמאה באהל אלמא דאין הנזיר מוזהר אלא בטומאה שמטמאה באהל וא"כ היכי קתני מתניתין דהנזיר מגלח הא ליתא שהרי עצם כשעורה אינו מטמא בא באהל ואפ"ה הנזיר מוזהר ומגלח עליה כ כדקתני מתניתין בהדיא וע"כ משום דלא אמעט אלא נבלה משום דאין במינה מטמאה באהל משא"כ עצם כשעורה וכ"כ הרב מש"ל ז"ל פ"ג מהלכות אבל דין א' והזכרתיו במתניתין ונראה דכוונת התוספות מדקתני מתני' ועל עצם כשעורה וכו' על מגען ועל משאן וכו' כלו' אבל לא על אהילן משמע אבל כל הנך דחשיב לעיל מטמאין על אהילן ודו"ק:
בא"ד מדלא קתני לה פ"ב דאהלות וכו' כצ"ל והיינו ריש פר' ב' דאהלות משנה א' וק"ק השתא נמי דאינו מטמא באהל אמאי לא חשיב לה נמי בהדי הנך דאין מטמאי' באהל דחשיב התם פ"ב דאהלות משנה ג' אלו מטמאין במגע ומשא ואין מטמאין באהל וכו' דהא חצי קב עצמות מטמא נמי במגע ומשא כדקתני מתניתין על מגען ועל משאן וא"כ אימא לאידך גיסא דמטמא באהל מדלא חשיב לה בהדי הנך דאין מטמאין באהל וצ"ע ועיין עוד לתי"ט פ"ב דאהלות משנה ב' ד"ה ובית הפרס וכו' שכתב על הך מתני' דאהלות תנא ושייר ע"ש ורמזו ה' מש"ל ז"ל פי"א מהלכו' טומאת מת דין א' ד"ה עוד ראיתי לרבי' בסוף פ"ב וכו' בסיום דבריו ע"ש וצ"ע ועיין לחידו' לקמן דף נ"ד ע"ב ד"ה ארץ העמים ודוק:
ד"ה על משאן וכו' דכל הני דחשיב לעיל מטמא בין במגע בין במשא וכו' עכ"ל מסתמיות דבריהן משמע דמלא תרווד רקב מטמא נמי במגע. וכן משמע נמי פשטא דמתניתין דאכולהו דקא חשיב קתני על מגען וכו' מיהו בפרק העור והרוטב דף קכ"ה ע"ב ודף קכ"ו ע"ב מסיק תלמודא דרקב אין מטמא במגע וכן פסק הרמב"ם פ"ז מהל' נזירות דין ה' ופ"ב מהלכות. טומאת מת דין י"א ולפי זה צ"ל הא דקתני מתני' ועל מגען היינו דקרי לאהל נגיעה דכה"ג משני תלמודא התם דף קכ"ה ע"ב אמילתא דר' יוסי דאמר מלא תרווד רקב מטמא. במגע ע"ש וה"נ מתני' הכא דקתני על מגען לצדדין קתני דלגבי הנך אחריני דחשיב הוי מגע ממש:
מיהו קשה דא"כ הא דפריך התם אמילתא דרבי יוסי דברייתא טפי הו"ל למפרך אמתני' דהכא דקתני על מגען ולכן נראה דאמתניתין דהכא איכא למימר דקתני על מגען חוץ מרקב דקתני וכ"כ התוס' י"ט ע"ש וכן ראיתי במאירי שכ"כ דלאו דוקא קתני וז"ל ועל מגען ואעפ"י שמלא תרווד רקב אינו מטמא במגע הואיל וא"א ליגע בכולהו וכו' שמא ברקב החמירו בנזיר אף במגע ומ"מ גדולי המחברים פסקו שכלל זה לא נשנה בדיוק וצריך לפרט ממנו מלא תרווד רקב דדוקא אהל ומשא ולא מגע עכ"ל ע"ש ומיהו מה שצדד הרב דשמא ברקב החמירו בנזיר אף במגע אף ע"ג דא"א ליגע בכולו וא"כ איך שייך לומר שהחמירו בנזיר שהרי כיון דליכא שיעור כוונת הר' ר"ל החמירו לומר יש נוגע וחוזר ונוגע ושתי נגיעות מצטרפות ומ"מ מהתימא על התוס' שסתמו דבריהם וכתבו דברים כפשטן וצ"ע: ודע שראיתי להר"ש ריש פ"ב דאהלות משנה א' שהוקשה לו בסוף דבריו כיון דמלא תרווד רקב אינו מטמא במגע וחשיב ליה במתניתין התם בהדי הנך דמטמאין באהל אע"ג דהנך מטמו במגע מ"מ דמי להנך לענין אהל ומשא מיהא א"כ אמאי לא חשיב נמי גולל ודופק דמטמא באהל ואף ע"ג דאינו מטמא במשא מ"מ דמי להנך לענין אהל ומגע מיהא זה תורף דבריו ויש בו ט"ס וכצ"ל והא דחשיב מתניתין מלא תרווד וכו' ותירץ דסתמא כר' יוסי דס"ל דמלא תרווד רקב מטמא נמי במגע ושוה להנך אחריני לשלשתן למגע ומשא ואהל א"ד ע"ש ולא ידעתי כונתו שהרי התם בהעור והרוטב דף קכ"ה ע"ב מסיק דלרבי יוסי נמי אינו מטמא במגע ואפשר דכונתו ר"ל דיש באהל שם נגיעה כדמשני התם לרבי יוסי מאי נוגע מאהיל וכו' אבל לא ידעתי דלאיזה ענין הביא הא דפריך התם הא לא נגע בכוליה ולא הביא שנויא דמשני תלמודא מאי נוגע מאהיל וראיתי להר' שושנים לדוד ז"ל שם פ"ב דאהלות שכתב דכונת הר"ש בתחלה כתב כפי פשטא דברייתא דר' יוסי מטמא במגע ובתר הכי כתב דבגמרא פריך וכו' כלו' ומעתה לא מתוקמא כרבי יוסי את"ד ע"ש ולפי זה הר"ש הניחה בקושיא וכל זה דוחק בכונת הר"ש וצ"ע: ודע שהרמב"ם פ"ב מהלכות טומאת מת דין י"א כתב דמלא תרווד רקב אינו מטמא במגע אפילו גבלו במים אינו חיבור והיא משנה פ"ב דאהלות סוף משנה ב' דקתני מלא תרווד רקב שגבלו אינו חיבור לטומאה וכתב שם הר"ש וכן הרע"ב אינו חיבור לטומאה דאם האהיל על מקצתו אינו כאלו האהיל על כלו וכן לענין מגע עכ"ל והרמב"ם פ"ב מה' טומאת מת לא מעיט גבי הא דגבלו במים אלא לענין מגע ומשא משמע אבל מטמא באהל וכ"כ להדיא בפי' ע"ש וכתב התי"ט פ"ב דאהלות ותמהני שלא מעיט גם כן האהיל על מקצתו דלא הוי חבור אע"פי שגבלו את"ק ע"ש ולע"ד נראה דלא קשה כיון דלענין מגע פסק דאינו חיבור ה"ה נמי לענין אהל דמה לי אינו חיבור לענין מגע מ"ל לענין אהל ולכך לא הוצרך ך לבאר ודוקא דמטמא במשא ואהל משום דאפשר לישא כוליה וכן אפשר להאהיל על כלו ואפי' לא גבלו מה שאין כן בנגיעה א"א ליגע בכוליה דאפי' גבלו במים אינו חבור ועיין לה' חזון נחום ז"ל ולה' שושנים לדוד ז"ל:
ד"ה על אלו וכו' ולא גרסינן וכו' וכן מוכח בגמרא וכו' עכ"ל מיהו מפירושא לקמן שם בגמרא משמע דגריס לה ועיין לחידושינו שם:
ד"ה אלא כדאמר וכו' דאמתני' דאהלות אמור וכו' עכ"ל ובתוס' בפרק גיד הנשה דף פ"ט ע"ב כתבו משם ר' שמואל דאפירכא קמייתא קאי וראיתי למהרש"א שם שכתב וז"ל ואף שרבי יוסי תירץ פירכא קמייתא בברייתא בא ר' יוחנן ופי' דבריו באיזה מת קאמר ר' יוסי דאין עליו כזית בשר כיון שלא נתקשרו איבריו מסתמא אין עליו כזית בשר עכ"ל ולפ"ז תיבת אלא אינה מתיישבת דהא כיון דאינו עוקר תירוץ הא' אלא מפרש לה. ומיהו ראיתי להר"ש ריש פ"ג דאהלות שהרגיש בקושית מהרש"א וכתב בע"א וז"ל לפי שהיה צריך להעמידה כן משום קושיית דעל אבר ממנו תירץ כן מתחלה וכו' עכ"ל ולפ"ז מ"ש עוד הר"ש מקודם לעיל מניה וז"ל ומשני כדא' ר' יוחנן כלומר אקושייא קמייתא תירץ כן רבי יוחנן דסתמו אין בו כזית בשר כל כמה דלא נתקשרו איבריו בגידין עכ"ל הוצרך לומר דסתמו אין בו כזית בשר משום דהוקשה לו כיון דקאי לתרץ פרכא קמייתא א"כ עיקר התירוץ חסר מדברי רבי יוחנן דמה בכך אם לא נקשרו אבריו ס"ס אם יש בו כזית בשר אכתי הפירכא במקומה עומדת דעל כזית מגלח על המת כלו לא כ"ש והו"ל לבאר דבמת שאין עליו כזית בשר דזהו עיקר התירוץ ולזה כתב כיון דלא נתקשרו איבריו מסתמא אין עליו כזית בשר והילכך לא הוצרך לבאר דאין עליו כזית בשר. ומיהו לפי מ"ש מהרש"א בתוס' בפרק גיד הנשה דר' יוחנן בא לפרש דברי רבי יוסי א"כ צ"ל דמ"ש התוספות שם וז"ל דכיון דלא נתקשרו איבריו בגידין אין עליו כזית בשר וכו' ע"ש אין כונתם משום דהוק"ל דהו"ל לבאר במת שאין עליו כזית בשר כמו שהוקשה לר"ש שהרי לא שייכא קושיית הר"ש לפי דברי מהרש"א דהא כיון דקאי לפרושי הך תירוצא גופיה דאין עליו כזית בשר וכו' באיזה מת וכו' וצ"ל דכונתם שהוקשה להו קושיית מהרש"א גופיה דרבי יוסי כבר תירץ הפירכא ולזה כתבו דכיון שלא נתקשרו מסתמא וכו' כלומר ורבי יוחנן בא לפרושי דברי ר' יוסי באיזה מת וכו' וזה ודאי דוחק בדבריהם דלפי זה העיקר חסר בדבריהם גם לשון מהרש"א לא משמע כן וצ"ע:
ולולי דברי מהרש"א נראה דלעולם כוונת התוס' דפרק גיד הנשה הוא כמו שפיר' בכוונת הר"ש ולקושיית מהרש"א אין ה"נ דס"ל כתירוץ הר"ש ומיהו גם לדברי הר"ש נמי לישנא דתלמודא דקא' ה"נ בנפל וכו' הוא מגומגם דמשמע דמדברי ר' יוחנן נלמוד לכאן שהרי כיון דרבי יוחנן גופיה נחית לתרץ הך קושיא עצמה דעל אבר מגלח וכו' ודו"ק:
ודע שראיתי לה' מראה הפנים על הירושלמי הל' ב' ד"ה ואי בעי וכו' שכתב וז"ל בבבלי משני לא נצרכה אלא למת שאין עליו כזית בשר והדר אמר ועדין יאמר על אבר וכו' משמע דלא פשיטא ליה מכיון שאין בו כזית דבר בריא שלא קשרו איבריו ואפכא משמע דכל שלא נתקשרו איבריו מסתמא אין עליו כזית בשר דהא שנוייא דר' יוחנן קאי נמי לתרץ קושיא הא' וכן פירשו התוס' בהדיא פרק גיד הנשה עכ"ל וראיתי להר' בית יצחק למהר"י גאטינייו ז"ל בהלכות נזירות שכתב עליו וז"ל וליתא דבבבלי לא מוקי לה בתחלה בנפל אלא סתמא קאמר למת שאין עליו כזית בשר דהיינו מת ממש שאינו נפל ולא נשאר עליו כזית בשר ושפיר קפריך עלה ועדיין יאמר וכו' אמנם בירושלמי קאמר תחלה להביא את הנפל שאין בו כזית וזה ברור עכ"ל ע"ש ונראה דאין כוונת הרב מראה הפנים מדפריך הכא בבבלי ועדיין יאמר על אבר וכו' משמע דס"ל למקשה אף עפ"י שאין עליו כזית בשר לא פשיטא ליה דלא נתקשרו איבריו וכו' דלהא ודאי לק"מ משום דהמקשה קאי אמת ולא הנפל אלא עיקר הוכחת מראה הפנים משום כיון דר' יוחנן קאי לתרץ פירכא קמייתא א"כ ע"כ כיון דלא נתקשרו איבריו מסתמא אין כו כזית בשר כמ"ש התוס' בהדיא בפרק גיד הנשה וכמ"ש נמי הר"ש והיינו או משום דהו"ל העיקר חסר בדברי ר' יוחנן אי משום דע"כ דרבי יוחנן מפרש לדברי רבי יוסי כמ"ש מהרש"א ז"ל וזהו שכתב הרב מראה הפנים דהא שנוייא דר"י דקאי נמי לתרץ קושיא ה"ה וכו' ולפ"ד הבית יצחק ז"ל לא ידעתי לאיזה תכלית כ' ה' מראה הפנים כן וכו' וג"כ רמז בסוף דבריו לדברי התוס' דפרק גיד הנשה א"ו כדכתיבנא והתימא על הרב בית ישחק שלא ראה שהר"ש ריש פ"ב דאהלות כתב ג"כ כדברי הרב מראה הפנים דהירושלמי דלא כהבבלי ודו"ק:
והנה בדברי התוספות הכא שכתבו דרבי יוחנן אמתני' דאהלות אמרה יש מי שהקשה לי דא"כ פרק גיר הנשה דפריך ממתני' דהכא דקתני על אלו טומאות הנזיר מגלח ומייתי עלה כדאמר רבי יוחנן וכו' אמאי. לא מייתי בפשיטות מתניתין דאהלות גופה דעיקר מילתא דר' יוחנן קאי עלה ואפשר ליישב דתלמודא התם מילתא אגב אורחיה קמ"ל דכמו דתירץ רבי יוחנן אמתני' דאהלות ה"נ צריך לתרץ אמתניתין דנזיר ולאפוקי תירוץ רבי יוסי בברייתא דמשני לא נצרכה אלא למת שאין עליו כזית וכו' משום דאינו מספיק כדקאמר הכא ועדיין יאמר על אבר מגלח וכו' והא דלא הקשה ר' יוחנן אמתניתין דנזיר שהיא מוקדמת בסדר נשים קודם לס' טהרות משום כיון דסבר ר' יוסי נכנס בקושיא זו בברייתא אעפ"י שאין תירוצו מספיק על אבר ממנו וכו' ודו"ק: