באר משה (כריף)· רבי משה כריף
דף מו.
רש"י ד"ה וחכ"א וכו' אחר קרבן ואף ע"פ שעדיין לא גילח וכו' עכ"ל אבל ליכא למימר אחר תגלחת ואף ע"פ שעדיין לא הביא קרבן שהרי לא מצי מגלח אלא על הקרבן כמו שהוכחנו לעיל דמ"ה ע"א במשנה ע"ש:
ד"ה מה התם וכו' דלאחר גילוח עביד תנופה וכו' עכ"ל ר"ל אחר הגילוח שהוא מעשה יחידי אלא אגב מבאר רש"י מאי דעביד אחר הגילוח דהיינו תנופה כדכתיב קרא ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחת וכו' ודו"ק: ד"ה אימא עד דאיכא תרוייהו דמה התם אחר תגלחת וכל הקרבנות הוא דכתי' אחר התגלחו אף כאן נמי אחר תגלחת וכל הקרבנות עכ"ל כצ"ל והוא כמו שפירשו התוס' ודו"ק נ"ל:
וק"ק מאי משני ג"ש ל"ל אימא דג"ש אתא לומר עד דאיכא קרבן א' ותגלחת ומנ"ל אחר קרבן אע"פ שלא גילח וי"ל דג"ש לא משמע אלא או אחר מעשה יחידי לחוד ממש דומיא דתגלחת או אחר כל הקרבנות כולם משום דאחר התגלחו אחר כל העבודות וכיון דלא שייך אחר תגלחת לחוד משום דאינו מגלח אלא על הקרבן ע"כ דמעשה יחידי היינו קרבן אח' אף ע"פ שלא גילח ואכתי קש' אימא דאצטריך ג"ש לאשמעי' דלא בעי תנופה מה התם כתי' קודם תנופה אף וכו' דאי לאו ג"ש הוה משמע ואחר ישתה הנזיר יין בתר תנופה נמי כתיב לכך אצטריך ג"ש ולעולם דבעי כל הקרבנות וי"ל דא"כ לא לכתוב ג"ש אלא ה"ל לכתוב ואחר ישתה הנזיר יין קודם קרא דוהניף ומיהו יש מי שדחה דילמא לא ניחא ליה לקרא להפסיק בסדר מעשה הנזיר בקרבנותיו ובתנופתו ושו"ר במקובצת ש שהרגיש בקושיא זו ע"ש מ"ש ליישב וק"ל: ד"ה כיון דלענין כפרה וכו' מעלה עליו הכתוב כאילו לא כפר וכפר גבי נזיר וכו' כצ"ל מבואר מהכא דתנופה לא מעכבא לענין כפרה וכן פסק הרמב"ם פי"א מהל' פיסולי המוקדשין דין י"א ע"ש וכן איתא נמי בהדיא פ"ק דיומא ד"ה ע"א וא ואשתמיטיה למהרש"א ז"ל פ"ק דקדושין דל"ו ע"א ד"ה הסמיכות וכו' ע"ש וכבר ראיתי להרב פני יהושע שעמד עליו ע"ש: תוס' ד"ה אחר מעשה יחידי אפי' א' וכו' וכן תנן בפרק מי שאמ' וכו' עכ"ל כצ"ל משו' דלישנא דמעשה יחידי מצינו לפרושי דוקא שלמים משו' דעיקר תגלחתו על השלמים כמ"ש רש"י בפרק איזהו מקומן דנ"ז ע"א ד"ה שאם וכו' ולכך כתבו אף א' מן הדמים דכן משמע לישנא דמתני' א' מן הדמים וכן נמי לעיל בפרק מי שאמ' דכ"ח ע"א קתני נמי א' מן הדמים. מיהו מדברי התוס' שם ע"ב ד"ה דתנן וכו' משמע דגם לישנא דמתני' נמי דקתני א' מן הדמים מצינן לפרושי דוקא על השלמים אלא משום דתנן לעיל גלח על א' מהן יצא ה"ה נזרק א' מהן יצא כמו שכתבנו שם בכונת ביאור דבריהם ע"ש ודוק:
ד"ה מה התם וכו' סמוך לתגלחת וכו' עכ"ל פי' אחר התגלחת וכו' וק"ל: ד"ה אימור וכו' דהא אחר התגלחו וכו' כצ"ל:
שם גמ' אחר המעשים כולן דברי ר"א וכו' מכאן ק"ל על הח"ן ז"ל בפ"ג דערכין דכ"א ע"א גבי מימרא דר' פפא התם דקאמר פעמים וכו' שהק' אמאי לא קאמר נמי אשם נזיר טמא דאין מעכבו וכו' ותרי דפלוגתא היא ובפלוגתא לא קמיירי ע"ש וכ"כ ג"כ ה' בני שמואל למהר"ם עדאוי נ"ע ודברי תימא הם. שהרי חטאת נזיר נמי דחשיב משום דאם נזרק א' מן הדמים הותר ביין פלוגתא נמי היא ר"א וחכמים כמבואר הכא ואולי דס"ל דר"א דאמר אחר המעשים כולן לאו דוקא כולן ממש אלא ר"ל אחר תגלחת וקרבן א' וכן משמע מפי' רש"י שכתב אחר קרבן ואחר תגלחת משמע קרבן א' אבל למ"ד נזרק א' מן הדמים הותר היינו אפי' בלא תגלחת כפירש"י ובהא פליגי וא"כ כיון דהתם מייתי להך דאם נזרק א' מן הדמים לבתר דמייתי אם גילח על א' מהם אלמא דמיירי שכבר גילח א"כ א"ל הך דנזרק א' מן הדמים אליבא דכ"ע אף לר"א נמי כיון שכבר גילח מיהו כבר הוכיח ה' מש"ל ז"ל פ"ג מהל' נזירות דין י"ח ד"ה תו תנן וכו' דלר"א אחר כל הקרבנות כולן קאמר שהרי אפי' תנופה דלא הוי כ"א שיירי מצוה אמרי' דמעכבת כדקאמר בסמוך ומ"ש רש"י אחר קרבן ואחר תגלחת מלת קרבן הוא שם כולל לכל הקרבנות שחייב הנזיר את"ד עש"ב ולפ"ז אחר קרבן דכתב רש"י לא הוי דומיא לאחר קרבן דכתב בדבור שאחריו גבי חכמים דההיא ע"כ אחר קרבן אח' משום דאחר מעשה יחידי והא כדאיתיה והא כדאיתיה ודו"ק. ובזה ניחא נמי תיבת כולן דעל שנים אינו אומר כולן כדמשמע מדברי התוס' פ"ק דכתובות ד"ח ע"א ד"ה שהכל וכו' ע"ש בסוף דבריהם ומיהו עיין לה' יד מלאכי ז"ל סי' של"ו ועיין לחידושינו פ"ג דבכורות דכ"ד ע"א: ולענין פסקא הרמב"ם פ"ח מהל' נזירות דין ה' ודין ו' פסק דאין התגלחת מעכבת ותמה הכ"מ אמאי הניח סתם משנה דכר"א היא ע"ש ולכאו' מאי ק"ל שהרי תיקשי ליה עדיפא מינה דרבינו גופיה פסק לסתם משנה שכתב דין ד' ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין וא"כ דבריו סתרי אהדדי וצ"ל דרבינו למצוה מן המובחר קאמר כמ"ש שם הלח"מ א"כ מתניתין נמי נימא למצוה מן המובחר קתני ולעולם דס"ל נמי כר"ש אחר מעשה יחידי ולא פליגי אלא מר אמר חדא וכו' ואע"ג דקתני ר"ש אומר דמשמע דפליג אין לחוש לזה דכה"ג כתב מרן כ"מ ז"ל פ"ה מהלכות נזירות דין י"ד גבי מתני' לעיל דמ"ב ע"א דקתני ר' ישמעאל אומר לא יחוף באדמה וכתב הכ"מ דר' ישמעאל לפרש דברי ת"ק אתא וכה"ג כתב התי"ט בכמה דוכתי עיין בפ"ג דמס' בכורים משנה ו' וי"ל דמתלמודא משמע דלעיכובא קתני ופליגי מדמייתי עלה מחלוקת ר"א וחכמים וגם פשטא דמתניתין הכי משמע טפי ונראה דלזה כיונו התוס' בד"ה ואחר כן וכו' שכתבו וז"ל לכאו' נראה דהאי תנא כר"א וכו' דכונתם ששללו פיר' זה דמתני' למצוה קתני ור"ש לא פליג ויותר נראה למחוק מדבריהם תיבת לכאורה ודו"ק נ"ל:
עוד כתב הכ"מ זל וז"ל ואפשר כיון דפליג ר"ש לא חשיב סתמא וכו' עכ"ל ק"ל עליו שהרי כתבו התוס' ריש פ"ב דביצה ד"ב ע"ב ד"ה גבי וכו' ובפרק החולץ דמ"ב ע"ב ד"ה סתם וכו' דנהי לא חשיב סתם גמור מ"מ חשיב רבים לגבי יחיד ע"ש וליכא למימר דכונתו ז"ל ר"ל דלא חשיב סתם גמור אלא רבים ופסק כחכמים דברייתא משו' דרבי' נמי נינהו ומסתבר טעמייהו טפי כיון דילפי מג"ש אחר אחר דא"כ מאי דחי מהך דפרק כיסוי הדם שהרי יחיד הוא דפליג אבל הכא חכמים פליגי דרבים נינהו ובלא"ה קשה אף דנימא דכונתו לא חשיב סתם כלל דהכי משמע ודאי כוונתו מ"מ מאי דחי מהך דכסוי הדם דלא דמי דהאי כללא לחוד והאי כללא לחוד דהיכא דשנאו בלשון חכמים כך קי"ל דהילכתא כותיה אפי' דמייתי במתני' מאן דפליג בסיפא אמרינן דלא חשיב סתמא ותדע שהרי קי"ל נמי היכא דמחלוקת אחר הסתם אין הלכה כסתם ה"נ היכא דפליג יחיד בסיפא דכך דרכו של ר' דחוזר ומבטל להתם ולולי דברי הכ"מ ז"ל נראה דס"ל לרבינו כיון דר"ש פליג חשיב רבים ופסק כחכמים דברייתא דרבים נמי נינהו ומשום דמסתבר טעמייהו וכדכתי' ואף למאי דכתב ה' שע"ה ז"ל הל' מעשר דף ל"ב ע"א היכא דהסתם אליבא דרבים לא פסקינן כיחיד אפילו מסתבר טעמיה ע"ש היינו דוקא לגבי יחיד אכל הכא דרבים נינהו פסקי' כוותייהו משום דמסתבר טעמייהו ותדע דאל"כ מאי איכא בין סתם גמור לסתם דחשיב כרבים כיון דבין הכי ובין הכי לא פסקינן כיחיד אפי' מסתבר טעמיה אלא ע"כ איכא בינייהו דסתם גמור הלכתא כוותיה אפי' נגד רבים ואפי' מסתבר טעמייהו אכל סתם דחשיב רבים משכחת לה דאין הלכתא כותיה נגד רבים דמסתבר טעמייהו ודו"ק נ"ל:
עוד כתב הכ"מ זל דאיכא סתמא לעיל דלא כר"א ונקיטינן כותיה דאתי כחכמים ע"ש וראיתי להתי"ט ז"ל שהק' עליו וזל מ"ל סתמא כחכמים מ"ל סתמא כר"א כיון דסתם לעיל ואח"כ שנה מחלוקת אין הלכה כסתם וכו' ע"ש אע"ג דהכ"מ הביא ראיה מהך דפרק כסוי הדם דחשיב לדהכא סתמא ולכך כת' דה"ל אדי סתמי ותפס הסתם דאתי כחכמים כונת ה' היא גופה מקשה על הכ"מ דאינו כן דנהי דלגבי מאן דפליג עמיה במתני' חשיב סתמא מ"מ לגבי סתמא דלעיל כיון שהוא סתם גמור חשיב לגביה מתני' הכא אח"כ מחלוקת וזהו שסיים התי"ט וכ"ש הכא דסתם דלא כסתמא דלעיל וכו' אלמא דמודה ר' דחשיב הכא סתמא והיינו לגבי מאן דפליג עליה ודו"ק:
ודע שראיתי לה' יד מלאכי זל בכללי התי"ו סימן תרס"א דף קנ"ו ע"ב שכתב על התי"ט דאשתמיטיה דברי התוס' דפרק מרובה שכתבו כדברי הכ"מ דסתמא דאתי כרבים עדיף ע"ש ואחר המחילה לא דק ולא סיימו קמיה דהתי"ט משום אח"כ מחלוקת נגע בה כדמסיים להדיא אבל לעולם דסתמא דאתי כרבים עדיף אי ליכא אח"כ מחלוקת וזה פשוט:
ודע דלכאורה איכא למידק על הכ"מ ז"ל שכתב נקטינן כסתמא דאתי כחכמים עדיפא היה לו לומר דאיכא סתם אחרינא דאתי נמי כחכמים פי"ד דנגעים משנה ד' דקתני ג' מגלחין ותגלחתן מצוה הנזיר וכו' משמע מצוה ולא עיכובא ופסקה הרמב"ם שם דין ו' והכ"מ עצמו הראה מקור זה ע"ש וא"כ איכא תרי סתמי וי"ל דבכמה דוכתי פרכינן מ"ל חד סתמא מ"ל תרי סתמי כדאיתא פ"ב דקדושין דנ"ה ע"ב ועיין בענין זה לה' שע"ה הל' חמץ דפ"ב ע"ב באורך ומ"מ מה שהקשה התי"ט על הכ"מ דסתם ואחר כך מחלוקת לפ"ז ניחא כיון דאיכא סתמא אחרינ' בנגעים אזלינן בתר הסתם בתרא וה"ל מחלוקת ואחר כך סתם דהלכה כסתם שהרי דעת רבינו דבתרי סדרי יש סדר למשנה כמ"ש הכ"מ פ"ט מה' רוצח דין א' וכו' טהרות אחר ס' נשים ועיין לת"יט פ"ט דסוטה משנה א' ד"ה רבי יהודה וכו' ע"ש.
ומיהו נראה דיש לדחות לזה דהא קלל תגלחת מצורע מעכבת כמ"ש הכ"מ פי"א מהלכות טומאת צרעת דין ד' וע"כ דמצוה דקתני לאו דוקא ואע"ג דהכ"מ הראה מקור זה לדברי רבינו שכתב אין התגלחת מעכבת וכן התי"ט פי"ד דנגעים ד"ה ותגלחתן כתב וז"ל משום דנזיר אין התגלחת מעכבת להכי קתני מצוה אבל תגלחת מצורע מעכבת את"ד ע"ש לא כן כתבו אלא משום דלפי האמת דקי"ל הכי דאין התגלחת מעכבת מהטעם שכתב הכ"מ דפסק כסתם משנה דאתי כחכמים אבל אי הוה קי"ל דמעכבת או ע"כ דאמרי' דמצוה דקתני לאו דוקא א"נ קתני מצוה משום מצורע ולא משום נזיר ואין הכרע כיון דממ"נ דלח כהלכתא א"נ דקתני מצוה משום לויים דאין ה"נ דבלויים אין מעכבת אלא שהכ"מ הביא מקור זה אדברי רבינו לענין מצוה דקאמר רבינו דלא תימא כיון שאין מעכבת ה"ל רשות ומשום דמסתמא דהך מתניתין דנגעים ס"ל נמי אין מעכבת כיון דהכי קי"ל ואפ"ה קתני מצוה ולא רשות ואהכי הוא דמייתי לו הכ"מ אדברי רבינו ודו"ק ועיין ללח"מ ועיין לקמן פ"ט דס"ג ע"א דמוקי לסתמא דמתניתין כר"א וא"כ ה"ל מחלוקת במשנה דלקמן דמ"ז ע"א ואח"כ סתם דהלכה כסתם וצ"ע כעת:
ודע דלכאורה עלה בדעתי להביא ראיה נכונה לרבינו דאין התגלחת מעכבת מהך מימרא דרב פפא דפ"ג דערכין שזכרנו למעלה דא"מ כיון דאמר מר אם נזרק עליו א' מן הדמים וכו' ע"ש הרי דר' פפא שנה משנתו כמ"ד אם נזרק עליו אח' מן הרמים וכו' ע"ש וסתמא דתלמודא הביא דברי ר' פפא בלי חולק משמע דהלכה פסוקה היא וכן פסק נמי רבינו פרק י"ד מהלכות מעשה הקרבנות דין י"ז ווה ראיה נכונה נ"ל עד שאני תמיה על הר' מש"ל ז"ל פ"ג מהלכות נזירות דין י"ח ד"ה תו תנן וכו' שהזכיר למימרא דר' פפא ואפ"ה כתב על ר"י בעל התוס' דס"ל דהילכתא תגלחת מעכבת משום דכמה יגיעות יגע הכ"מ ליישב דברי רבינו דלא פסק כסתם מתני' וכו' את"ד ע"ש ותימא עליו איך לא השגיח בהך מימרא דר' פפא שהזכירה ה' עצמו שם דע"כ דס"ל לר' פפא כמ"ד אין תגלחת מעכבת ואדרבא ה"ל לתמוה על הכ"מ אמאי הוצרך לכל היגיעות שיגע שו"ר מ מ"ש הכ"מ זל פרק י"ד מה' מעשה הקרבנות דין זו דלפי דבריו אין מקום לראיה זו ע"ש ותשכח. ואחר כתבי הראוני לה' דברי אמת קונט' ששי דמ"ז ע"ג שהביא ראיה זו שכתבנו מהך מימרא דר' פפא ע"ש ואחר המחילה לא דק ואשתמיטיה לדברי הכ"מ דפרק י"ד מה' מעשה הקרבנות דין י"ז כדכתי' ועיין עוד לחי לחידושינו לקמן פ"ח דנ"ז ע"ב בגמ' גבי מר זוטרא מתני וכו' ודוק:
תוס' ד"ה ואלא וכו' ולר"א הא אמר תגלחת מעכבה אלא ע"כ בא להשוות אין לו ליש לו וכו' עכ"ל כצ"ל וק"ק השתא נמי נקשה להפך דלר"א ת"ל מאחר כל המעשים כולן ולרבנן תגלחת אינה מעכבת וי"ל דלעולם ה"א היא דאי מאחר המעשים כולן ה"א דוקא ביש לו שער הוא דמעכבא אבל אין לו כיון דלאו בר תגלחת אינו מעכב א"נ בא להשוות דיש לו תקנה לאין לו בהעברת תער על מורטו ולכ"ע היא לר"א כדי שיותר ביין ולרבנן כדי לקיים מצות תגלחת דלא תימא אין לו תקנה וב"ה היא דאמרי צריך ויש לו תקנה ודוק:
בא"ד הא לב"ה יש לו תקנה וכו' לר"א וכו' עכ"ל ובזה א"ש הא דקאמר תלמודא ב"ש ור"א אמרו דבר א' והוצרך לאתויי הך דר"א דבהן יד וכו' ואמאי לא קאמר בפשיטות ה"א דידן קאמר תגלחת מעכבא אלמא אין לו תקנה והשתא ניחא משום דלאו הא בהא תליא דר"א מצי אתי כמ"ד יש לו תקנה וכ"כ הלח"מ פ"ח מה' נזירות דין ה' ומיהו אע"ג דב"ש מצי סברי כמ"ד תגלחת לא מעכבא קאמר אמרו דבר. א' אע"ג דלר"א מתן בוהן מעכב דקאמר אין לו טהרה עולמית מ"מ לענין דאין לו תקנה קאמר דבר א' והא כדאיתיה והא כדאיתיה דגבי גילוח אין לו תקנה לקיים המצוה אבל אינו מעכב משום דגלי קרא וגבי בוהן אין לו תקנה לגמרי דמעכב הטהרה משום דליכא גלוי קרא דאינו מעכב וק"ל:
בא"ד הרי א"א לפרש הא דאמ' וכו' ואי לב"ה לענין מה בא להשוות יש לו דהא ביש לו שער בהדיא כתיב העברת תער וע"כ בא להשוות דאין לו נמי צריך וכו' כצ"ל ר"ל דהיכי שייך להשוות מה אין לו יש תקנה בהעברת שער ה"נ יש לו איך תלי תניא בדלא תניא אדרבא העברת שער כתיבה בהדיא ביש לו אלא ע"כ בא להשוות להפך אין לו ליש לו וק"ק מאי מייתי מנזיר ממורט דהא המקשה דפריך ואלא הא דתניא רוצה להשוות יש לו לאין לו לענין דלא מעכבא כי היכי דאין לו לאו בר תגלחת ואינו מעכב כדקאמר בהדיא ה"נ דלא מעכבא וכו' ולא לענין יש לו תקנה או אין לו תקנה וזל מסתמא דהברייתא בא להשוות לענין מאי דקתני גבי נזיר ממורט כיון דאין לו שער היינו ממורט וק"ל:
בא"ד ולהזקיקו תנופה על זרועו כמו דיש לו וכו' כצ"ל:
ד"ה ומי לא מעכבא וכו' ולהאי לישנא ס"ל דה"פ כשם שיש לו כפים וכו' עכ"ל דליכא למימר דס"ל להאי לישנא בא להשוות אין לו ליש לו כשם שיש לו מעכבת וכו' דא"כ מאי פריך ואי לר"א ת"ל מאחר המעשים כולם דהא הא כיון דאין לו לאו בר תגלחת הוא ואינו מעכב דקרא אחר המעשים כולם דמעכבת היינו ביש לו ודו"ק:
בא"ד ואי לר"א ח"ל מאחר המעשים כולן וכו' עכ"ל ק"ק דאי מאחר המעשים ה"א שאני תנופה משום דשיירי מצוה כדקאמר תלמו' מ"ד שיירי מצוה וכו' פי' ולא הוי בכלל אחר המעשים כולם לכך אצטריך תורת הנזיר דאפי' תנופה מעכבת י"ל דא"כ לכתוב תו' הנזיר ולא לכתוב אחר המעשים כולם ודוק:
בא"ד ויש לתמוה דלעולם בא להשוות יש לו לאין לו וב"ה היא דלב"ה ליכא להקשות מבריית' דנזיר ממורט י"ל דבלא"ה היה יכול להקשות וכו' כצ"ל ופי' לתמיהתם אע"ג דלב"ה ליכא להשוות שהרי ביש לו יש לו תקנה ובאין לו אין לו תקנה דכה"ג כתבו לעיל ד"ה אלא וכו' גבי ב"ש ללישנא קמא שכתבו וז"ל דאי לב"ש יש לו שער יש לו תקנה ובאין לו אין לו תקנה וכו' השתא ניידו מהך סברא וס"ל דשפיר איכא לפרושי דבא להשוות יש לו לאין לו וק"ק כשם שאין לו אין לו תקנה כלומר דמעכב ה"נ יש לו מעכב ואהא תירצו דבלא"ה סמך אקושיא אחריתי דהיה יכול להקשות וכו' אלא ע"כ דבא להשוות אין לו ליש לו דהשתא ניחא דבא להשוות דבאין לו נמי איכא עכובא כמו ביש לו כד"א משום דהו"א כיון דאין לו לאו בר תגלחת הוא ואינו מעכב וא"נ בא להשוות לענין דצריך להעביר תער ויש לו תקנה ולכ"ע היא לר"א כדי שיותר ביין ולרבנן כדי לקיים מצות תגלחת דלא תימא אין לו תקנה וצ"ל דה"נ איכא לפרושי לעיל גבי ב"ש ללישנא קמא דשפיר אתיא כב"ש אלא דסמך אקושיא אחריתי כמ"ש הכא ודוק:
בא"ד ואם באנו לומר כי אינו חושש לקושיא זו א"כ גבי תנופה י"ל דלעכב אתא וכר"א ותו ק' דקאמר בפרק הקומץ וכו' כצ"ל ור"ל גם גבי תנופה י"ל דלעכב אתא וכר"א ותו קש' דקאמר בפרק הקומץ וכו' כצ"ל ור"ל גם גבי תנופה מאי פריך ואי לר"א ת"ל וכו' כמ"ש בתחילת דבריהם דאי אינו חושש א"ש כר"א ודו"ק:
בא"ד כמאן דכתיב חוקה דמי ובשמעתין מוקי לה כר"א וכו' כצ"ל ר"א דבשמעתין מוקי לרב כר"א וק"ל:
בא"ד ויש ליישב דאתיא כרבנן דודאי מעכבין זה את זה למצוה אבל מ"מ אין מעכבין מיהו אכתי ק' מכן יעשה דהתם ונראה דסוגיא וכו' עכ"ל כצ"ל ר"א מעכבין זה את זה לענין דלא חשיב קיום מצוה מן המובחר אלא א"כ עשה שניהם אבל מ"מ אם לא עשה כלל אינו מעכב ודוק:
בא"ד השתא תגלחת לא מעכבא תנופה מבעיא ופריך נמי לא מעכבא כלומר וכו' לרבנן ק"ו מתגלחת מ"מ וכו' כצ"ל:
בא"ד או כדמשני התם דסמך אכן יעשה וכו' כצ"ל:
בא"ד תרצה לומר משום תורה מעכבת וכו' כצ"ל:
בא"ד אלמא לב"ה דממורט לא מעכב ומשני צריך ואין לו תקנה א"כ להך לישנא בתרא מוקמי' מילתא דרב לעכב הקרבן כרבנן ומשום וכן יעשה וכו' כצ"ל ור"ל דע"כ דלרבנן דלא דרשי אחר המעשים כולן דרשי וכן יעשה לעכב תנופה הקרבן והשתא ניחא ג"כ דלעולם דאינו חושש לקושיא זו והא דפריך מתנופה משום דההיא נמי אתיא כרבנן כדמוכח מתני' דמנחו' דאתיא נמי כרבנן וק"ל: