באר משה (כריף)· רבי משה כריף
דף מה.
גמ' טמא מת מותר ליכנס במחנה לוייה וכו' היינו מן התורה אבל רבנן גזרו שלא ליכנס כדאיתא פ"ק דכלים משנה ח' החיל מקודש הימנו שאין העכו"ם וטמאי מתים נכנסים לשם וכו' וכן נמי גזרו בעזרת נשים שאפי' טז לא יכנס אבל בהר הבית לא גזרו אלא על זבין וזבות אבל טמא מת ואפי' מת עצמו לא גזרו וזהו כונת התי"ט פ"ט דסנהדרין משנה ו' ד"ה חוץ לעזרה שכתב וז"ל דבהר הבית מותרין טמאי מתים וכו ע"ש דקדק למנקט הר הבית שהוא חוץ מעזרת נשים וחוץ מהחיל משום דס"ל דחוץ לעזרה דקתני מתניתין ר"ל אפי' עזרת נשים ואפי' חוץ לחיל משום דרבנן גזרו בהו אבל הר הבית אפי' מדרבנן מותר דלא גזרו בו אלא זבין וזבות וראיתי לה' מש"ל פ"ד מהלכות ביאת מקדש דין ב' שנתחבט בכונתו וכתב וזל ולא ידעתי כונתו וכו' ע"ש והנה לפי מה שצדד בו דכונתו מותרין מן התורה צ"ל הא דנקט התי"ט הר הבית לאו דוקא אלא ה"ה נמי גבי חיל ועזרה דכולן נקראים הר הבית ולא ידעתי מי הכריחו לכל זה דלכאורה כונת התי"ט פשוטא כדכתיב שוב התבוננתי דהדין עמו משום דלישנא דהתי"ט משמע שרוצה לתת טעם למתני' דדקדקה למנקט עזרה משום דבהר הבית מותרין ולכך נקטה עזרה לאפוקי הר הבית אלמא דס"ל דעזרה מלה מדוייקת וא"כ ע"כ דר"ל עזרת ישראל דוקא הנקראת עזרה סתם בכל מקום ומאי דנקיט הר הבית כלומר הר הבית כולה ומ"מ נראה שיש להגיה בלשון התי"ט טעות רק דלמחוק הדל"ת שבתיבת הר הבית ולהניחה כתיבת מותרין והשתא כונתו פרושי מפרש למתניתין דקתני חוץ לעזרה ר"ל בהר הבית דשם מותרין טמאי מתים דלא תימא דוקא קתני והן הן דברי התוס' דריש פ"ג דזבחים ונתכוון ס' לדבריהם ודו"ק נ"ל ואעפ"י שעדיין הלשון דחוק. ודע שראיתי לתוס' פ"ה דיבמות דף ז' ע"ב ד"ה וראה קרי וכו' שכתבו משם ר"ת דחוץ לעזרה דוקא וממיתין בעזרת נשים כיון שכבר היה שם דלא גזרו אלא שלא יכנס אבל אם כבר הוא שם לא גזרו עליו שיצא כיון דמדאורייתא שרי ליכנס לשם ע"ש וזה הפך דבריהם ריש פ"ג דזבחים שכתבו לאו דוקא ונראה שנעלמו מה' מש"ל ז"ל שוב התבוננתי שגם התוס' דריש פ"ג דזבחי' ריהטא דדבריהם משמע שלא כתבו לאו דוקא חוץ לעזרה אלא לפי תירוץ מורי אבל ד"ת אין ה"נ דלעזרה דוקא כדבריהם פ"ק דיבמות ע"ש ותשכח ומ"מ לא ה"ל לה' מש"ל למסתם וה"ל לבאר שמחלוקת ר"ת ובעלי התוס' היא ועיין לתוס' פ"ח דפסחים דצ"ב ע"א ד"ה ט"י וכו' בס"ד ועיין להרב זרע יצחק ז"ל בליקוטיו לשם ודו"ק: ודע דבפ"ק דיבמות אמרינן דרבנן גזרו ט"י אל יכנס במחנה לויה והיינו מתני' דפ"ק דכלים ח' דקתני עזרת נשים מקודשת הימנה שאין ט"י נכנס לשם דהיינו מדרבנן וע"כ הא דנקט אל יכנס במחנה לויה לאו כל מחנה לוייה קאמר אלא דוקא עזרת נשים אבל הר הבית והחיל מותר כדקתני מתני' דפ"ק דכלים וכ"כ שם הרע"ב ורש"י בפ"ק דיבמות כתב וז"ל למחנה לויה להר הבית עכ"ל והוא תמוה שהרי בהדיא קתני מתני' דפ"ק דכלים דוקא עזרת נשים אבל הר הבית אפילו מת עצמו לא גזרו וכבר ראיתי לה' זרע יצחק זל שנתעורר עליו שם פ"ק דיבמות והניח בצ"ע ולע"ד נראה דס"ל לרש"י דהך ט"י דפ"ק דיבמות לאו בכל ט"י קאמר אלא דוקא בט"י דקרי דאמצורע שראה קרי מייתי לה התם וכיון דבהר הבית גזרו על הזבין והזבות ה"ה ט"י דזב דס"ל לר' יוחנן ט"י דזב כזב דמי מדרבנן אבל ט"י דפ"ק דכלים אפילו ט"י דמת קאמר וע"ש ברש"י פ"ק דיבמות ד"ה וראה קרי ובפר' ג' דזבחים דל"ב ע"ב ד"ה אע"פ ובדבור שאחריו ובדברי התוס' שם ואין להאריך יותר:
שם ולא טמא מת בלבד אלא אפילו מת עצמו וכו' עיין לתוס' פ"ג דסוטה דף כ' ע"ב ד"ה לא יטמא מת וכו':
שם עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפרה וכו' מכאן ק"ל על רש"י בחומש שכתב וז"ל עוד טומאתו בו אע"פ שטבל עכ"ל וה"ל לומר אע"פ שטבל והעריב שמשו דהיינו מחוסר כפרה כדקא' הכא להדיא וצ"ע:
שם במשנה ואם גילח על א' משלשתן יצא וכו' כתב התי"ט בירושלמי יליף לה מדכתיב ואת האיל יעשה דיעשה יתירא וכו' ע"ש אשתמיטיה לה' גמ' ערוכה פ"ה דזבחים דף נ"ה ע"א דמפיק לה מהיקשא דקאמר למאי הילכתא אתקש אמר רבא שאם גילח על א' משלשתן יצא ע"ש והזכירוהו התוס' לעיל פ"ד דכ"ח ע"ב ד"ה דתנן וכו' וראיתי במקובצת וי"ל ואם גילח על א' משלשתן יצא פי' דליכא קרא לעיכובא עכ"ל ותימא דמשמע מסברא אמרינן הכי כיון דליכא קרא לעיכובא שהרי מקרא ילפינן בין בירושלמי בין תלמוד דידן וצ"ע:
והנה בעיקר דברי התי"ט שכתבו בירושלמי יליף לה וכו' באמת שכך אמרו בירושלמי מה ת"ל יעשה הקדים בו מעשה ופי' המפרש ה' פני משה ז"ל שיקדים מעשה השלמים כדי שיגלח עליהם והדר פריך והכתיב ועשה הכהן את מנחתו ונסכו מעתה ועשה הקדים בו מעשה מאי כדון ופי' המפרש דבהך קרא דשלמים דגבי נזיר כתיב ועשה הכהן את מנחתו והך ועשה יתירא נמי מעתה תדרוש נמי ועשה להקדים בו מעשה בתמיה הא ודאי דאין מנחתו ונסכו קודמין שהרי עם זבח השלמים הם באים מאי כדון והשתא האי יעשה מאי דרשת ביה ומשני אתא ר' חנינא בשם ר' יהושע בן לוי שאם גילח על א' משלשתן יצא ור"ל דלהכי כתיב יעשה ללמדנו שאם גילח וכו' את"ד והנראה שגם התי"ט ס"ל פי' זה בדברי הירושלמי ולכך כתב דבירושלמי יליף לה מיעשה יתירא אמנם יש לתמוה על פי' זה מאי משני דיעשה אצטריך שאם גילח וכו' אכתי עדיין קושית הירושלמי במקומה עומדת ועשה הכהן וכו' מאי דרשת ביה וראיתי לה' קרבן העדה שפיר' דפירכת הירושלמי ר"ל או צ"ל דאורחיה דקרא לכתוב הכי וא"כ אין ראיה מיעשה ומאי דקאמר עוד הירושלמי שאם גילח על א' מהם יצא ר"ל אלא מנ"ל לר"י דמקדים השלמים משום דסמוך לשלמים כתיב וגילח מסתמא דבתר שלמים מגלח א"כ דין הוא שיקדימו והא דכתיב חטאת ועולה תחלה ללמד שאם גילח על א' מהן יצא את"ד ולפי פי' זה נמצא דליתא להך דרשא דיעשה יתירה משום דאורחיה דקרא הוא ודלא כתי"ט וכבר תמה עליו ה' קרבן העדה בתוספותיו ומיהו גם פי' זה אינו נכון בעיני דלפ"ז מאי דקאמר הירושלמי שאם גילח וכו' עיקר התירוץ חסר שהרי הירושלמי לא הזכיר אלא דברי המשנה שאם גילח וכו' ואינו אלא דברי נביאות בדברי הירושלמי ולע"ד נראה לפ' דברי הירושלמי באופן אחר דמאי פריך מעתה ועשה הקדים בו מעשה אינו בתמיה אלא הכי פריך והכתיב ועשה הכהן וכו' והך ועשה יתירא א"כ הך ועשה אתא להך דרשא דהקדים כו מעשה ושדינן לה אזבח השלמים דכתוב מקמיה מאי כדון ר"ל א"כ יעשה יתירא למאי אתא ומשני יעשה יתירא אתא ללמד שאם גילח על א' משלשתן יצא והא דניחא ליה להירושלמי לדרוש דהקדים בו מעשה מועשה טפי מיעשה משום דלשון ועשה משמע טפי אקדימה דמשמע דכבר עשה והשתא סלקו דברי התי"ט שפיר ודו"ק נ"ל:
ודע דמדברי הירושלמי הללו יש סיוע לדברי התו' ד"ה תגלחת וכו' דלר' יהודה מקדים השלמים תחילה וכן ממאי דפריך עוד התם מאן תנא כל החטאו' שבתורה קודמין וכו' משמע דר' יהודה פליג וס"ל שלמים קודמין ודלא כהרמב"ם פ"ח מה' נזירות דין ב' דס"ל דגם ר' יהודה נמי שוחט שלמים לבסוף ומגלח עליהם. מיהו לפי מאי דפי' ה' פני משה דלמאי דמשני אתא קרא שאם גילח על א' מהן ר"ל דלא להקדים שלמים אתא דהחטאת קודמת בכ"מ אלא ללמדנו שאם גילח וכו' כמו שיע"ש משמע דבמסקנא אית ליה לר' יהודה נמי דחטאת קודמת ומגלח על השלמים לבסוף כסברת הרמב"ם ולפי זה הא דפריך הירושלמי מאן תנא כל החטאות קודמות צ"ל דפריך לפום סברת המקשה התם דס"ל דר' יהודה אית ליה מקדים שלמים תחלה וכמה מהדוחק יש בזה ואינו אלא לפי שיטת פירושו בדברי הירושלמי ומה שכתבתי הוא הנכון נ"ל ועיין מה שאכתוב עוד בתוס' ד"ה תגלחת וכו' ודוק:
שם במשנה ואם גילח על א' משלשתן יצא וכו' למ"ד תגלחת מעכבת ניחא דקתני יצא ר"ל ידי חובתו ולמ"ד נמי אינה מעכבת מ"מ מצוה לגלח דהא קרא כתיב להדיא וגילח וכ"כ הרמב"ם פ"ח מה' נזירות דין ו' ולכך קתני יצא ר"ל יצא ידי מצוה מיהו לענין שיותר ביין ולהטמא למתים למ"ד תגלחת אינה מעכבת הותר שהרי אפילו לא גילח כיון שנזרק עליו א' מן הדמים הותר כדפירש"י לקמן דמ"ו ע"א ד"ה וחכמים אומרים וכו' אבל למ"ד מעכבת לא הותר עד שיביא כל קרבנותיו בשלמות כמ"ש הרב מש"ל פ"ג מה' נזירות דין י"ח ד"ה תו תנן וכו' ע"ש ודע שאם עדיין לא הביא שום קרבן לא מצי מגלח כל ימיו לכ"ע כדמוכח מפ"ב דנדרים דף י"ט ע"כ דקאמר ספק נזיר חמור מודאו משום דלא מצי מגלח כל ימיו כיון דלא מצי מייתי קרבן מספק דהוי חולין בעזרה וכו' ע"ש אלמא דלא אמרינן מגלח ולא יביא קרבן וה"ט משום דקרא וגילח לבתר הקרבנות הוא דכתיב וכן נמי לר' יהודה דדריש פתח אהל מועד בשלמים הכתוב מדבר וא"כ לא מצי מגלח אלא על הקרבן ולפ"ז הא דקתני מתני' ואם גילח על א' מהן יצא לא תידוק אבל גילח בלא א' מהן לא יצא דמש' דמותר לגלח אלא לא קיים מצותו אלא הכי תידוק אבל בלא א' מהם לא מצי לגלח אלא דאם גילח מיהא על א' מהם יצא וכן נמי הא דאמרינן לקמן דמ"ו ע"א וחכ"א אחר מעשה יחידי אינו ר"ל אחר תגלחת לחוד ואע"פ שלא הביא קרבן שהרי לא מצי מגלח אלא על הקרבן אלא. ר"ל אחר קרבן לחוד אע"פ שלא גילח וכן פירש"י לקמן וכן נמי משמע לישנא דמתני' לקמן דקתני כיון שנזרק עליו א' מן הדמים ולא קתני כיון שגילח משום דלא מצי מגלח אלא עד דמייתי קרבן אבל כשנזרק עליו א' מן הדמים בין גילח בין לא גילח הותר ביין:
ודע דבפ"ה דערכין דכ"א ע"א מייתי תלמודא להאי מתני' דהכא דקתני שאם גילח על א' מהם יצא וכתב שם רש"י ד"ה משלשתן וכו' וז"ל חטאת או עולה או שלמים דג' קרבנות כתובין בו ואמרי' בספרי דבי רב אחר ישתה אחר מעשה יחידי עכ"ל ויש לתמוה דמתני' הכא לחוד והך דמעשה יחידי לחוד דהכא לענין התגלחת והך דאחר מעשה יחידי לענין היתר היין אעפ"י שלא גילח אבל לענין התגלחת לא שמעינן מהך קרא דאם גילח על מעשה יחידי יצא כיון דהך קרא בשתיית היין הוא דמיירי כדכתיב ואחר ישתה הנזיר יין אלא מהיקשא הוא דשמעינן כדאיתא פ ה דזבחים דנ"ה ע"א ואיך רש"י ארכביה אתרי ריכשי וצ"ל דהך סיומא דרש"י אינו מקושר עם תחלת דבריו אלא מילתא אחריתי קאמר וכונתו לפרושי הך דנזרק עליו א' מן הדמים דמייתי לה נמי התם תלמודא כן אפשר ליישב בדוחק. מיהו ראיתי לרש"י פ"ה דזבחים דנ"ה ע"א ד"ה שאם גילח וכו' שדבריו אינם מיושבין בזה שהביא הך דמעשה יחידי אהך דאם גילח על א' מהן שכתב וז"ל שאם גילח על אח' משלשתן יצא וכו' מה איל נזיר אם הביאו יחידי בלא חטאת ועולה יצא דכתיב ואחר ישתה הנזיר יין ואמר מר בספרי אחר מעשה יחידי והיינו שלמים שעיקר תגלחו של נזיר תלויה בשלמיו וכו' ותנן בספרי וגילח הנזיר בשלמים הכתוב מדבר וכו' עכ"ל והא ודאי דברים מעורבבים וחזינא דהא קרא דמעשה יחידי לענין היתר היין הוא דמיירי ואע"פ שלא גילח ומתני' דאם גילח על א' מהן יצא לענין התגלחת קאמר דלהתיר היין אע"פ שלא גילח וכן נמי הך דרשא דספרי דוגלח בשלמים הכתוב מדבר לענין התגלחת מיירי ולא ראי זה כראי זה ואיך רש"י ארכבם אתרי ריכשי ומיהו ודאי דמהך היקשא נמי הוא דשמעינן דאם נזרק עליו א' מן הדמים הותר ביין דהא הך קרא דמעשה יחידי מסתמא היינו שלמים משום דעיקר תגלחתו תלויה בשלמים כמ"ש. רש"י וילפינן מנייהו לשאר קרבנות מהך היקשא וה"ה דה"מ תלמודא התם לשנויי לומר שאם נזרק עליו א' מן הדמים יצא אלא נקט שאם גילח על א' משלשתן משום דשנויה קודם הך דנזרק עליו א' מן הדמים א"נ כדי לשנויי נמי למ"ד לאחר המעשים כולן ולולי דמסתפינא אמינא דרש"י התם כך היתה גירסתו אמר רבא שאם נזרק א' מן הדמים יצא וכן יש להגיה בקביעות רש"י הכי שאם נזרק וכו' והשתא נתיישבו דברי רש"י ומיהו למ"ד אחר כל המעשים כולן ע"כ דהיקשא אתא לגילח על א' מהן ולא חש לשנויי אליביה משו' דלית הילכת' כוותיה ונראה דזה נמי גי' הרמב"ם ולכך פסק פ"ח מה' נזירות דין ה' כמ"ד תגלחת אינה מעכבת והכ"מ נתחבט בו והשתא ניחא משום דסוגית זבחים משמע דאתיא כותיה ועיין עוד בזה לחידושינו לקמן דמ"ו ע"א מיהו הא דהוצרך רש"י התם לפ' וחטאת הוא דילפא משלמים שנה משנתו אליבא דר' יהודה דאית ליה דשלמים עיקר ומנייהו ילפינן לשאר הקרבנות אבל לר"א הכא דאית ליה חטאת עיקר אדרבא דשלמים הוא דילפי מחטאת כפשטא דתלמודא התם ודו"ק נ"ל:
ואכתי ק' בדברי רש"י דזבחים במ"ש עוד וז"ל שעיקר תגלחתו של נזיר תלויה בשלמיו שהרי הזקיקו לשלח שערו תחת הדוד כדכתיב על האש אשר תחת זבח השלמים וכו' עכ"ל לא ידענא סברא זו מאן דכר שמא שהרי מקרא הוא דילפינן וכמו שסיים רש"י עצמו ותנן בספרי וגלח הנזיר בשלמים הכתוב מדבר וכו' ואדרבא דאי איכא הך סברא א"כ קרא ל"ל ודוחק לומר דכונת רש"י טעם לקרא דמי הזקיקו כלל לחת טעם לקרא ונראה דכונתו דלא תימא אימא דמהך היקשא ילפינן דאפי' לכתחילה לכתחילה מגלח על א' משלשתן שתן ומנ"ל דאינו אלא דיעבד ולזה כתב דמסתמא לכתחלה על השלמים דוקא מפני שמשלח שערו תחת דוד השלמים ואכתי יש לגמגם בדבריו דמייתי להך דוגלח פתח אהל מועד משם הספרי וכן הרא"ם פ' נשא ד"ה וגלח מייתי לה נמי משם הספרי וכן נמי הך דאחר מעשה יחידי מייתי לה רש"י התם משם הספרי והכי נקיט לה נמי פ"ה דערכין דכ"א ע"א ואמאי לא הזכירו דתלמודא מייתי להו הכא ולקמן דמ"א ע"א ואפשר כיון דעיקרם בספרי אין לחוש לזה. ודע דמתניתין דקתני גילח על א' מהן יצא לכ"ע היא וכ"כ התי"ט אבל מדברי התוס' לקמן דמ"ז ע"א ד"ה ונטמא וכו' משמע דס"ל דלר"א אינו ראוי לגלח אלא עד שיביא כל קרבנותיו ועיין לחדושינו שם ודו"ק:
שם גמ' אבא חנן אומר וכו' כל זמן שאין פתח אהל מועד פתוח אינו מגלח וכו' ולפ"ז ע"כ דלית ליה לאבא חנן בשלמים הכתוב מדבר דזה מנ"ל כיון דפתח דרשינן לה בזמן שהוא פתוח אלא ס"ל על חטאת מגלח מפני שקודמת כר"א במתניתין וכ"כ במקובצת וז"ל ע"כ לאו פתח אהל מועד ממש דא"כ הו"ל דרך בזיון ולא אתה קרא לומ' שמגלח על השלמים אלא אחטאת הוא מגלח וקרא דכתיב פתח אהל מועד בזמן שהוא פתוח וכו' עכ"ל ולפ"ז להנך תנאי דס"ל בשלמים הכתוב מדבר ע"כ נמי דלית להו בזמן שהוא פתוח מיהו ק"ק מנ"ל למדרש בשלמים הכתוב מדבר אימא דלא אתא אלא ללמדנו בזמן שהוא פתוח כי היכי דדרשינן הכי גבי פתח אהל מועד דגבי שלמים ותו קשה אפכא מנ"ל למדרש גבי שלמים בזמן שהוא פתוח אימא אתא לגלויי על פתח דגבי נזיר בשלמים הכתוב מדבר ואפשר לומר דאין ה"נ דהך דרשה דגבי שלמים בזמן שהוא פתוח אינה אלא אליבא דאבא חנן הכא דקי"ל כותיה כדפסק רבינו פ"ח מהלכות נזירות דין ג' אבל להנך תנאי דבשלמים הכתוב מדבר לית להו הך דרשא דגבי שלמים בזמן שהוא פתוח אלא אתא לגלויי אפתח דהכא דבשלמים הכתוב מדבר מיהו מדברי רש"י ד"ה ת"ר וגלח וכו' הביא הך דרשא דגבי שלמים דבזמן שהוא פתוח אליבא דמ"ד דבשלמים הכתוב מדבר וא"כ הדרא קושיין לדוכתה וכמו כן ק"ל ג"כ על רבינו כיון דפסק כאבא חנן דבזמן שהוא פתוח ופסק נמי פ"ה מה' מעשה הקרבנות דין ה' גבי שלמים בזמן שהוא פתוח איך פסק פ"ח מהלכות נזירות דין ב' כר' יהודה דבשלמים הכתוב מדבר שהרי ע"כ מי ששנה זו לא שנה זו ושו"ר להתי"ט במשנה שאחר זו ד"ה ואם גילח במדינה וכו' שנתעורר על רבינו וכתב דס"ל דהכל במשמע ע"ש והוא דחוק דאימא לא שמעינן אלא חדא וכמו שכן במקובצת שזכרנו ונראה ליישב דברי רבינו ע"פ מ"ש ה' המאירי והעתקנו דבריו בדברי התוס' ד"ה תגלחת דס"ל דלר"א החטאת קודמת ואינו מגלח אלא אחר השלמים לבסוף וכבר כתבנו שם בדברי התוס' ליישב דברי רבינו ע"פ שיטה זו מה שהק' עליו הכ"מ ז"ל והלח"מ נדחק ע"ש באריכות והשתא ניחא נמי קושיא זו דאין ה"נ דלר"א א"ץ פתח אהל מועד לגלויי דבשלמי' הכתוב מדבר דבלא"ה סדר הכתוב מוכיח כן דוגלח בתר שלמים כתיב ודוקא לרבי יהודה משום דס"ל דין הוא שיקדימו כמ"ש התוס' ד"ה תגלחת וא"כ כיון דס"ל דסברא הוא שמגלח על הקרבן הקודם תחלה ה"א שמגלח על החטאת מפני שהיא קודמת תחלה בכ"מ לכך אצטריך פתח אהל מועד לאשמעינן דמגלח על השלמי' וממיל' דין הוא שיקדימו אבל לר"א דע"כ לית ליה האי סברא דמגלח על הקרבן הקודם תחלה אלא מגלח על השלמים שהם לבסוף א"כ פשיטא דקרא נמי הכי משמע דמגלח על השלמים וע"כ כי אצטריך פתח אהל מועד לבזמן שהוא פתוח ורבינו פסק כותיה וליכא למימר דר"א נמי אי לאו פתח אהל מועד הוה אמרינן הך סברא דמגלח על קרבן הקודם כמו ר' יהודה וה"א דמגלח על החטאת שהיא קודמת אבל לכתר דכתיב פתח אהל מועד דגלי דמגלח על השלמים ממילא דלא אמרינן הך סברא שיהו השלמים קודמים אלא מקיימינן הכלל דקי"ל חטאת קודמת בכ"מ דא"כ ה"ל ר' יהודה ור"א פליגי בסברא זו אי כללא עדיף או סברא עדיפא דלר"י סברא עדיפא דין הוא שיקדימו השלמי' וסתרינן הכלל דקי"ל חטאת קודמת ולר"א אפכא דס"ל כללא עדיפא ולכך אמרינן דמגלח על השלמים לבסוף ומקיימינן הכלל דחטאת קודמת וזה ודאי דוחק דלא אשכחן בשום דוכתא פלוגתא כה"ג אלא מסתמא דבהא פליגי דר"א לית ליה הך סברא דמגלח על הקרבן הקודם ולא אצטריך פתח אהל מועד אלא לבזמן שהוא פתוח כאבא תנן אבל רבי יהודה אית ליה הך סברא והא דמגלח על החטאת שהיא קודמת ולכך אצטריך פתח אהל מועד ודוק בלשון רבינו דגבי פתח פתוח הזכיר קרא דפתח אהל מועד בפ"ח מהלכות נזירות ופ"ה מהלכו' מעשה הקרבנות וגבי גילוח על השלמים כתב סתמא ונקט להו כסדר הכתוב משמע משום דכך פשטיה דקרא ודו"ק נ"ל:
ואכתי קשה כיון דמסדר הכתוב שמעינן דמגלח על השלמים א"כ ל"ל פתח אהל מועד לבזמן שהוא פתוח ת"ל כיון דשלמים גופייהו בעינן שיהא פתח פתוח ממילא גילוח נזיר נמי בעי פתח פתוח כיון דעל השלמים מגלח וי"ל דאצטריך קרא היכא דאחר שנשחטו השלמים שוב סגרו הדלתיים דאין הנזיר מגלח וכה"ג כתבו התוספות פ"ג דיומא דכ"ט ע"א ד"ה אלא וכו' ולא הוצרך רבינו לבאר זה דכן דרכו של רבינו דאינו מעתיק אלא דבר שהוא מוזכר להדיא כנ"ל נכון לדעת רבינו אבל דברי רש"י צ"ע מיהו לפי דברי התי"ט שזכרנו לעיל יתיישבו ג"כ דברי רש"י וכבר כתבנו שהוא דוחק:
שם גמ' ר"ש שזורי וכו' ולא נזירא וכו' פיר' דס"ל לר"ש שזורי דמגלח פתח אהל מועד ממש ולכך מיעט נזירו משום דבעזרה איכא פרחי כהונה ואע"ג דתנן בפ"ב דמדות משנה ה' דבעזרה נשים היתה לישכת הנזירין ששם מגלחין שערן צ"ל דר"ש שזורי פליג עליה וכ"כ במקובצת ע"ש:
רש"י ד"ה ה"נ וכו' אלא בכפרה תליא מילתא וכו' עכ"ל ק"ק לפ"ז לישנא דברייתא דקתני אימתי הוא בא בזמן שטבל ועשה הערב שמש משמע דבהערב שמש לחוד מותר והו"ל למתני נמי והביא כפרתו ודו"ק:
בא"ד הא לא הוי דאי במחנה לויה משתעי קרא וכו' עכ"ל ר"ל קרא דפתח אהל מועד אבל קרא ובא לפני ה' קושטא הוא דבמחנה לויה משתעי כדמסיים רש"י ואזיל אבל אביי דפריך במחוסר כפרה מותר במחנה לויה ע"כ משום דסובר דקרא דפתח אהל מועד נמי מחנה לוייה ומש"ה לא אסיק אדעתיה מה התם לא עייל אף וכו' וק"ל:
בא"ד והכי משמע אימתי ובא לפני ה' דהיינו במחנה לוייה בזמן שהוא ראוי דהביא כפרתו וכו' עכ"ל ק"ק דהא קרא ובא לפני ה' גופיה במחוסר כפרה מיירי כדכתיב בתר הכי ונתנם אל הכהן וכו' אלמא דקודם כפרה קאמר ובא לפני ה' וכן משמע מהתוס' ד"ה שער נקנור וכו' דקרא ובא במחוסר כפרה וא"כ היכי עייל ועיין מה שאכתוב בדברי התוס' ודו"ק:
בא"ד וא"ת והא מצורעין נכנסין בשער נקנור ששם מזין על הבהונות וכו' עכ"ל ר"ל ששם בשער נקנור מכניס ידו לעזרה שהוא מחנה שכינה כדי להזות על הבהונות ואיך מכניס ידו לעזרה כיון דמחוסר כפורים אסור להכניס וק"ק אמאי לא הוק' ליה אשער נקנור גופיה דאיך המצורעים נכנסין שם שהרי מחוסר כפורים אסור נמי ליכנס למחנה לויה כדקאמר מה התם לא עייל וכו' ולא שייך תירוצו וראיתי לה' א"מ ז"ל שתירץ דשאני מצורע דגלי ביה קרא והעמיד הכהן את האיש המטהר לפני פתח אהל מועד דהיינו לפני ה' בשער נקנור כפירש"י בחומש פ' מצורע ע"ש וכ"ה גמ' ערוכה פ"ק דסוטה דף ח' ע"א דקאמר מצורעין נמי דכתיב והעמיד הכהן וכו' ע"ש ולפי זה ה"ה נמי דה"מ רש"י לתרוצי על הכנסת הבהונות דגזירת הכתוב הוא וכ"כ רש"י בפרק כיצד צולין דפ"ה ע"ב ד"ה נכנסין וכו' אלא רש"י הכא עדיפא מינה תירץ דאיכא מ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה מיהו קשה אמאי נתקדש שער נקנור יתקדש ונימא דגזירת הכתוב הוא וי"ל כל היכא דמצינו למעט בטומאה עדיף מלומר גזירת הכתוב הוא כיון דאפשר שלא יתקדש. מיהו ק"ל על הר' א"מ זל דאיך תירץ שאני מצורע דגלי ביה קרא וכלומר אבל היקשא דילפי' מניה דלא עיילי איירי בשאר מחוסרי כפרה כגון זב וכיוצא שהרי בכולהו מחוסרי כפרה קאמרינן דמותרין ליכנס בשער נקנור כדאיתא פ"ק דסוטה ד"ח ע"א וכמ"ש רש"י בהדיא לעיל ד"ה מכדי וכו' וכן נמי תנן פ"ק דכלים עזרת ישראל מקודשת הימנה שאין מחוסר כפורים נכנס לשם משמע אבל עזרת נשים מותר ליכנס וכן נמי קרא דובא לפני ה' גופיה דכתיב גבי זב משמע בהדיא דאע"פ דמחוסר כפרה הוא קאמר ובא לפני ה' דהא כתיב בתריה ונתנם אל הכהן אלמא ובא לפני ה' קודם כפרה הוא והיותר תימא עליו שאח"כ הק' וז"ל אך קשה לפי פירש"י דפיר' על ואי במחנה לויה קאי אמאי קרי ליה א"מ אלא להורות בזמן שראוי לבא לאהל מועד שרי ג"כ למחנה לוייה א"כ גבי מצורע דכתיב ג"כ הכי מאי דרשת ביה וצ"ע עכ"ל ולא ידעתי אמאי הוצרך להביא עצות מרחוק להק' ממצורע מאי דרשת ביה ואמאי לא הק' בפשיטו' מזב דקיימינן ביה ודרשינן ליה לפתח אהל מועד מה התם לא עייל וכו' ואפ"ה גלי קרא ובא דמותר ליכנס וקשו קראי אהדדי ותו דאמרינן פ"ק דסוטה ד"ח ע"א דכלהו מחוסרי כפרה נכנסין לשער נקנור וגלי בהו קרא וכמ"ש רש"י לעיל ד"ה מכדי וכו' ולעיקר קושיתו צ"ל דלצורך מותר ושלא לצורך אסר קרא כמו שאכתוב בתוס' ד"ה שער נקנור וכו'.
ודע דבסוגיא דפ"ק דסוטה איכא למידק דפריך א"ה זבין וזבות וכו' ע"ש ובלא"ה ת"ל זבין וזבות מדכתיב ובא לפני ה' אלמא אף עפ"י דמחוסר כפרה קאמר ובא. עוד איכא למידק בסוגיא דכיצד צולין דקאמר מר לא נתקדש שער ניקנור מפני המצורעין שמכניסין הבהונות וכו' ובלא"ה ת"ל משום זבין וזבות ושאר מחוסרי כפרה ששם היו עומדין כדתנן פ"ק דסוטה ולהא זל דאין ה"נ וחדא מנייהו נקט אבל סוגיא דפ"ק דסוטה קשה וצ"ע:
ד"ה דתניא טמא יהיה לרבות ט"י שאינו צריך להביא כפרה עכ"ל נראה דהוכרח לפ' כן משום דאי בט"י הצריך כפרה לא הוה צריך קרא טמא יהיה דמכ"ש ממחוסר כפרה דמרבינן ליה מעוד טומאתו בו מיהו אין זה מוכרח דאי לאו טמא יהיה הוה מוקמינן לעוד טומאתו בו לט"י משום דמחוסר הערב שמש ומחוסר כפרה אבל מחוסר כפרה לחוד כיון דהעריב שעשו מותר ליכנס אבל לבתר דכתיב טמא יהיה ע"כ דעוד טומאתו בו אתא למחוסר כפרה ונראה דמשמע ליה הכי משום כיון דקרא מיירי בטמא מת שאינו צריך כפרה א"כ רבויא דקרא דטמא יהיה איירי נמי בהכי ומיהו התוס' פ"ק דיבמות דף ז' ע"ב ד"ה אמר ר' יוחנן וכו' וכן פ"ב דזבחים דל"ב ע"ב כתבו דמיירי בט"י דמחוסר כפורים ע"ש:
ד"ה שהחטאת וכו' וקי"ל דאפילו חטאת העוף קודמת אף עולת בהמה וכו' עכ"ל האי לישנא איתא בפרק כל התדיר דף ץ' ע"א ופי' רש"י חטאת העוף כגון יולדת וכו' אבל הרמב"ם פ"ט מה' תמידין ומוספין חילקן לשתי דינין דבדין ו' כתב אפי' חטאת העוף קודמת לעולת בהמה ושם בדין ח' חזר וכתב עוד אפי' חטאת העוף של יולדת קודמת לכבשה משמע דאיכא חידוש אחר גבי יולדת וע"ש למרן כ"מ וה' מש"ל ז"ל. והנה ע"פ דברי מרן כ"מ נראה לפ' כונת רש"י הכא שכתב ואפי' חטאת העוף קודמת לעולת בהמה ואמאי הוצרך למנקט החלוקה שיש בה רבותא ולא הספיק בהנך חלוקות דקאמר החם חטאת העוף לעולת העוף חטאת בהמה לעולת בהמה ופשטא דמילתא משום דקאמר הכא קודמת בכ"מ לכך נקט רש"י הגבול האחרון מ"מ יש לפלפל דהוק' לרש"י מאי מייתי ר"א ראיה מחטאת דילמא שאני התם משום דבאה על חטא אבל נזיר לאו חוטא מקרי ואפי' לר"א הקפר דקרי ליה חוטא מ"מ אינו אלא חוטא קצת משום דהמצוה רבה כמ"ש התוס' ריש פ"ק דף ב' ע"ב ד"ה ואמאי וכו' ולזה כתב אפי' חטאת העוף לעולת בהמה כלומר דבמין זה איכא נמי דאינה באה על חטא כגון יולדת ודו"ק:
ד"ה ת"ר וגלח וכו' הלא כתוב הוא אחר התוספות ד"ה תגלחת וכו' וכאן הוא מקומו:
ד"ה יצא זה וכו' והבאה לעזרה וכו' עכ"ל פיר' לעזרת נשים ודו"ק: תוס' ד"ה שער נקנור וכו' דאין לומר לפני ה' בעזרה ממש שהרי מחוסר כפורים וכו' עכ"ל ק"ק דהא במחנה לויה נמי מחוסר כפורים אסור ליכנס כדאמר בסמוך מה התם לא עייל וכו' וע"כ צ"ל כיון דלצורך הבאת קרבנותיו מותר והיקשא דאוסר איכא לאוקמיה היכא דנכנס שלא לצורך וא"כ במחנה שכינה נמי נימא הכי. וכמו כן ק"ל על רש"י בחומש פ' מצורע שכתב נמי כדברי התוס' גבי מצורע דכתיב ביה לפני ה' כדכתיב והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר לפני ה' וכתב רש"י לפני ה' בשער נקנור ולא בעזרה עצמה לפי שהוא מחוסר כפורים עכ"ל וקשה שהרי מחנה לויה נמי מחוסר כפורים אסור כדאמר הכא וראיתי להרא"ם שהק' על רש"י וא"ת והלא מצורע בתוך חלל שער נקנור עומד ובעלמא אמרינן דמן האגף ולפנים כלפנים דמי גבי שערי ירושלים וה"נ נימא דתוך שער נקנור כלפנים דהיינו בעזרה ואיך יכול המצורע לעמוד שם ותירץ דלא אמרינן בעזרה נמי מפני שלא נתקדש משום דא"א למצורע לעמוד אלא שם ויכניס ידו לבהונות וכו' את"ד ולא ידעתי אמאי לא הקשה בפשיטות מסוגיא דהכא דקאמר בהדיא מה התם לא עייל אף וכו' אלמא אע"פ דקושטא הוא שלא נתקדש אסור למיעל ויש ליישב דברי התוס' ורש"י בחומש דכונתם דטפי עדיף לומר דנוקי לקרא במחנה לויה ומשום לצורך קרבנותיו כיון שלא נתקדש בקדושת מחנה שכינה ועוד דאין בו כרת דהיקשא מה התם לא עייל וכו' אינו אלא לענין אסור לאו ולא לענין כרת כיון שלא נתקדש בקדושת מחנה שכינה ודברי הרא"ם צ"ע:
ודע שראיתי למהרש"א פרק כיצד צולין דפ"ה ע"ב שהק' דאמאי לא נתקדש שער נקנור דהא בנתקדש נמי יכול לעמוד המצורע מחוץ לשער ולהכניס בהונותיו תוך השער ותירץ דתוך השער לא מקרי לפני ה' אלא בעזרה גופה וכו' עכ"ל ואשתמיטיה לתוס' דפ"ק דיבמות דף ז' ע"ב ד"ה זה וכו' שדחו תירו' זה וז"ל ואין נראה דאי הוה קדוש בקדושת העזר' הוי שפיר לפני ה' וכו' עכ"ל וק"ק אמאי לא דחו עדיפא מינה דאפילו לפי האמת דקושטא הוא שלא נתקדש אפ"ה חשיב לפני ה' כדקאמר הכא מכדי שער נקנור היכי הוה וכו' דהייני לפני ה' וכ"כ התוס' להדיא ד"ה שער וז"ל וע"כ האדכתיב לפני ה' שער נקנור וכו' וכן בפ"ק דסוטה דף ח' ע"א גבי מתני' דקתני בשערי ניקנור משקין הסוטות ומטהרין המצורעין קאמר תלמודא בשלמא סוטות דכתיב לפני ה' מצורעין נמי דכתיב לפני ה' וכן נמי רש"י בחומש פר' מצורע כתב לפני ה' שער נקנור ולא עזרה ממש ע"ש אלמא דשער נקנור חשיב לפני ה' ואע"פ דקושטא הוא שלא נתקדש ואיך כתב מהרש"א דשער נקנור לא חשיב לפני ה' ואע"פ שיתקדש והיותר תימא על הרא"ם פרשת מצורע ד"ה לפני ה' בשער וכו' שכתב כמי שתירץ מהרש"א וז"ל שא"א למצורע לעמוד חוץ משער נקנור ויכניס ראשו וידיו לחלל השער משום דבעינן לפני ה' וליכא לפיכך לא נתקדש שער נקנור כדי שיוכל המצורע לעמוד שם ולהכניס ראשו וידיו בתוך העזרה דהוי לפני ה' וכו' עכ"ל והוא תימא דעדיין לחלולית הדיו קיימת שהזכיר לדברי רש"י שם בחומש שכתב דלפני ה' שער נקנור ומיהו בדברי הרא"ם אפשר לדחות דמ"ש בעינן לפני ה' וליכא קאי על מקום עמידת המצורע לא על מקום הכנסת הבהונות אבל מהרש"א כתב להדיא דתוך השער לא מקרי לפני ה' ואפשר לומר דוקא היכא שעומד המצורע עצמו בשער נקנור מקרי לפני ה' משום דפניו כלפי המערב ששם השכינה כמ"ש הרא"ם בתחלת דבריו וז"ל שער נקנור היה במזרח העזרה וכי קאי ביה ופניו למערב חזי פתח ההיכל וכו' עכ"ל אבל כל שהוא עומד מחוץ לו ומכניס הבהונו' לבד לא מקרי לפני ה' דעובי האסקופה שבחלל השער חשיב הפסק בינו לשכינה אבל גבי עזרה ממש אף ע"פי דלא הכניס אלא הבהונות לבד חשיב לפני ה' כיון דאויר עזרה הוא אבל התוס' פ"ק דיבמות ס"ל כיון דנתקדש בקדושת העזרה לא חשיב הפסק והא דלא תירץ מהרש"א משום דבעינן שיעמוד המצורע עצמו לפני ה' משום דמשמע ליה דקרא לא קפיד אלא משום הזאת הבהונות דבעי לפני ה' וק"ל:
ד"ה מכדי וכו' וה"ה דאיכא למימר וכו' ר"ל פתח ההיכל וכו' כצ"ל לשון ה"ה אינו מובן דאדרבא לפ"ז אביי לא מקשה מידי ונראה להגיה וק"ק במקום וה"ה ור"ל דמאי פריך אביי אימא דלעולם דקרא נחית לדייק דאסור קודם לכן ומיירי במחנה שכינה דט"י אסור ליכנס ואהא תירצו דלהא לא אצטריך מיהו קש' דבלא"ה כבר דחו לקושיא זו שפיר בדבור שלפני זה שהרי מחוסר כפרה אסור ליכנס ואפשר לומר משום דיש סברא לומר דנזיר לא חשיב מחוסר כפרה כמ"ש ד"ה ואי וכו' בס"ד ע"ש אלא אביי מכח קו' הברייתא דזב הוכרח לומר דנזיר חשיב מחוסר כפרה ולכך לא עייל וכו' והשתא ניחא דתוס' לעיל קיימי במחוסר כפרה דזב דאסור ליכנס אבל הכא מיירי במחוסר כפרה דנזיר דמניה הוא דקפריך אביי ואהא הוק' להו שפיר דמאי מקשה אביי ואמאי הוכרח לומר דנזיר חשיב מחוסר כפרה אימא דקרא מיירי במחנה שכינה ולעולם דנזיר לא חשיב מחוסר כפרה ולכך מצי עייל אבל קודם לכן דהוי ט"י אסור ודו"ק:
בא"ד כדאשכחן גבי שלמים וכו' ודרשינן בזבחים וכו' עכ"ל אף ע"ג דבשמעתין נמי מוכח דהוא מחנה שכינה דקאמר אמאי קרי לית אהל מועד וכו' ניחא להו להביא הך דזבחים דמבואר יותר וק"ל:
בא"ד נפק"ל בסמוך דכל טז וכו' עכ"ל דקדקו למנקט דכל ט"י נראה דכוונו לאפוקי פיר' רש"י שכתב שאיני צריך כפרה ולכך כתבו דכל ט"י כלומר בין אותו הצריך כפרה בין אותו שאינו צריך כפרה אסור וכו' וק"ל: ד"ה ה"ג וכו' לא עייל כלומר לא כזב אבל וכו' כצ"ל ותמהני מהרב כ"מ ז"ל פ"ג מה' ביאת מקדש דין ט' שכתב משם מהר"י קורקוס דטעם רבינו דפסק לא כזב דמי משום דהכא אמרינן כ"ע לאו כזב דמי ע"ש דאיך יחס גירסא זו לרבינו שהרי כיון דרבינו פסק דמחוסר כפורים שנכנס למחנה שכינה אפילו מלקות אין בו והכא מסיק תלמודא דיש בו כרת אפילו למ"ד לאו כזב וע"כ דלענין שוחטין וזורקין קאמר לאו כזב כמ"ש התוס' אלא מוכרח דס"ל לרבינו כמו גי' רש"י דגורס כ"ע כזב דמי והילכך ס"ל דסוגיא הכא כולה למ"ד כזב דמי אבל למ"ד לאו כזב מותר ליכנס ולא דריש הך דרשא טמא יהיה וכו' ועיין לתוספות פ"ב דזבחים דף י"ז ע"ב וצ"ע ושו"ר להח"ן שנתעורר עליו בחידושיו בתוס' שם ע"ש:
ד"ה ואי במחנה לויה וכו' ע"כ מחנה שכינה וכו' ר"ל אבל פתח אהל מועד ע"כ מחנה שכינה וא"כ אמאי קרי ליה וכו' וק"ל:
בא"ד דמשמע תוך עזרה לפני ההיכל וכו' עכ"ל ה"ה דאפילו אינו לפני ההיכל מ"מ תוך העזרה כולה מחנה שכינה אלא קושטא קאמרי דפתח ההיכל הוא וק"ל:
בא"ד לרבות טז שאסור ליכנס במחנה שכינה עכ"ל הס"ד והשאר נמחק כנ"ל ועיין להא"מ:
ד"ה תגלחת וכו' דין הוא שיקדימו וכו' עיין להמש"ל ז"ל פ"ח מה' נזירות דין ב' שהק' לדברי התוס' מפרק כל התדיר דף ץ' ע"א ע"ש יהודה הכא דקא יהיב טעמא מפני שהחטאת קודמת בכ"מ וע"כ דר' יהודה פליג עליה דלא ס"ל שהחטאת קודמת בכ"מ א"נ דשאני הכא דגלי קרא פתח אהל מועד כדמשני התם גבי פר דע"א דקודם לשעיר דע"א אלא דתלמודא התם הוצרך לחדית לן דאיכא גלוי דקרא משום דאינו מבורר כ"כ כמו שתראה שם אבל גבי נזיר דרשינן ליה בהדיא לפתח אהל מועד בברייתא ודו"ק. ולענין פסקא דברי הלח"מ דחוקים דא"כ ה"ל לר' יהודה לומר ואח"כ מגלח עליהם וה' עצמו נדחק בזה ע"ש ותו דלא ה"ל לר"א לומר שהחטאת קודמת שהרי כיון דלר' יהודה נמי ס"ל הכי והתי"ט נדחק בזה ע"ש ונראה דלעולם דרבינו ס"ל דלר' יהודה שוחט שלמים תחילה כדברי התוס' וס"ל לרבינו כפי' הר' המאירי וז"ל ושוחט השלמי' תחלה דברי ר"י ר"א אומר לא היה מגלח אלא על החטאת שהחטאת קודמת בכ"מ וכו' והילכך שוחט החטאת תחלה ואחר כך העולה ואח"כ השלמים ואחר כך מגלח אחר שחיטת שלשתן וכן הלכה את"ד ע"ש הרי דלדעת ה' מאי דקאמר ר"א אינו מגלח אלא על החטאת אינו ר"ל דאחר שחיטת החטאת מגלח אלא ר"ל עד ששוחט החטאת תחלה ואח"כ כולהו ואז מגלח ונקט חטאת לבד לאפוקי ר' יהודה דנקט שלמים תחילה והשתא א"ש פסקי רבינו דפסק כר"א ממש ומשום דמסתבר טעמיה כמ"ש הכ"מ ז"ל ובזה ניחא נמי קושיא אחריתי על רבינו דפסק כאבא חנן דבעינן בזמן שהוא פתוח א"כ איך פסק כר' יהודה דבשלמים הכתוב מדבר כיון דמקרא דפתח הוא דדריש רבי יהודה בשלמים הכתוב מדבר א"כ איך פסק לתרוייהו שהרי ע"כ דאבא תנן ס"ל דעל החטאת מגלח כר"א וכ"כ במקובצת בהדיא והשתא ניחא דס"ל לרבינו דלר"א א"ץ פתח אהל מועד דבלא"ה פשטיה דקרא משמע דמגלח אחר השלמים כמ"ש באורך בדברי הגמ' ע"ש:
ומ"מ נראה להביא סיוע לפיר' הלח"מ והתי"ט דלר"י מקדים החטאת ואינו מגלח אלא על השלמים לבסוף מהא דאמרינן פ"ג דמסכת ערכין דכ"א ע"א אמר ר' פפא פעמים שחייבי חטאות ממשכנין אותם בחטאת נזיר כיון דאמר מר גילח על א' משלשתן יצא ואם נזרק עליו א' מן הדמים הותר לשתות ביין וכו' ע"ש וע"כ דהוצרך תלמודא לאתויי הנך תרי משניות דאי מהך דגילח על א' מהן ה"א דנהי דיצא ידי תגלחת מ"מ עדיין לא הותר ביין עד שמביא כל קרבנותיו לכך מייתי דאם נזרק עליו א' מן הדמים הותר ביין ואי מהך דנזרק עליו לחוד ה"א נהי דהותר ביין אף ע"פ דלא גילח מ"מ יהא מעוכב מלגלח ולא מצי מגלח כל ימיו עד דמביא כל קרבנותיו וא"כ לא מצי למפשט שלא יביא חטאתו ויהא מקולקל כל ימיו בלא גילוח לכך מייתי דאם גילח על א' משלשתן יצא והשתא איכא למידק הא דמייתי סיפא דמתניתין דאם גילח על א' מהן יצא דאינה אלא דיעבד אמאי לא מייתי בפשיטות רישא דמתניתין דקתני ואפי' לכתחילה מגלח על השלמים תחילה וצ"ל דמייתי הך סיפא משום דהוי לכ"ע אפי' לר"א נמי אבל רישא אינה אלא לר' יהודה ור"א פליג עליה וס"ל דאינו מגלח אלא על החטאת תחילה אבל אם נאמר דלר' יהודה נמי מקדים החטאת ושוחט על השלמים לבסוף א"ש טפי דהוצרך לאתויי הך סיפא משום ר' יהודה נמי ודו"ק נ"ל:
עוד נראה להביא הכרח לרבינו דרבי יהודה נמי מקדים החטאת ומגלח על השלמים לבסוף מהא דאמרינן פ"ב דנדרים די"ט ע"ב ספיקו דנזיר חמור מודאו דאלו ודאי נזיר מגלח ומביא קרבן וספיקו לא מצי מגלח והק' הר"ן נהי חטאת לא מצי לאתויי על תנאי דאינה באה נדבה ליתי עולה או שלמים דהא קי"ל אם גילח על א' משלשתן יצא ותירץ ה"מ דיעבד אבל לכתחלה אינו מגלח אלא א"כ הקריב חטאתו עולה ושלמים א"ד ע"ש והשתא אי ר' יהודה ס"ל דמגלח על השלמים תחילה לא שייך תירוץ הר"ן שהרי התם דאמרינן ספיקו חמור מודאו אליבא דרבי יהודה איירינן ואיהו גופיה ס"ל מגלח על השלמים לכתחילה אבל לפי דברי הלח"מ ניחא דרבי יהודה נמי לכתחילה מגלח על השלמים לבסוף ומעתה אדרבא יש לתמוה על התוס' דס"ל דר' יהודה לכתחי' מגלח על השלמים תחילה א"כ מה יענו לקושית הר"ן ואין להק' מאי ק"ל להר"ן דילמא הא דקתני אם גילח על א' משלשתן יצא דוקא היכא שמביא אחר כך כל קרבנותיו דזה אינו כדמוכח מהך דפ"ג דערכין שזכרנו דקאמר כיון דאמר מר אם גילח על א' מהן יצא פשע ולא מייתי וכו' ע"ש אלמא אע"ג דלא מייתי אח"כ חטאתו יצא ופשטא דמתני' נמי הכי משמע דגילח על א' מהן יצא ואין לנו תו בהבאת שאר קרבנותיו וא"כ דכותה נמי רישא דקתני דלכתחילה מגלח על השלמים אף ע"פי דאינו מביא אח"כ חטאתו דליכא חילוק בין רישא לסיפא אלא לענין אם גילח על א' מהן אבל לענין דא"ץ להביא אחר כך שאר קרבנותיו שוין הם וזה פשוט וא"כ ע"כ תירוץ הר"ן לא אתי אלא משום דס"ל כפי' רבינו דלא ק' אלא מהך דאם גילח וכו' ושפיר מתרץ ה"מ דיעבד אבל לדברי התוס' לא ידעתי מה יענו לקושית הר"ן וליכא למימר דהתם אליבא דמ"ד תגלחת מעכבת ולדידיה אינו מותר ביין עד שמביא כל קרבנותיו בשלמות דמ"מ אכתי היכי קאמר על ספקו לא מצי מגלח שהרי הא ודאי מצי מגלח כשמביא שלמים על תנאי כדקאמר רבי יהודה מגלח על השלמים תחילה וה"ל למימר על ספיקו לא הותר ביין משום דלא מצי להביא כל קרבנותיו אבל תגלחת מיהא מותר שו"ר שהתוס' שם בפ"ב דנדרים כתבו תירוץ אחר משם רז דלא מצי מגלח משום איסור הקפה ע"ש ולפ"ז ליכא קלקול אלא בגילוח אבל ביין ליכא קלקול כיון דקי"ל אם נזרק עליו א' מן הדמים אע"פ שלא גילת הותר ביין והשתא ניחא שהתוספו' אית להו כתירוץ ר"י. ומ"מ לרבינו מיהא יש סיוע משום דס"ל כתירוץ הר"ן והילכך הוכרח לפ' דר' יהודה נמי מקדים החטאת תחלה ואני תמיה על מרן כ"מ דס"ל דלרבי יהודה מגלח על השלמים תחלה מה יענה ביום שידובר בו דברי הר"ן וכן נמי דברי התוס' פ"ב דנדרים דתירצו נמי כתירוץ הר"ן ע"ש דאיך שייך הך תירוצא אליבא דרבי יהודה והנראה שנשמטו ממנו. וכמו כן תמיה אני על ה' מש"ל דבפ"ח מה' נזירות כתב סיוע לרבינו משום דפשטא דמתני' הכי משמע דהקדימה החטאת וכמו שהקש' התוס' ע"ש ואי מהא לא איריא שהרי נימא לאידך גיסא דפשטא דמתניתין לא משמע הכי כמו שנדחק הלח"מ והתי"ט ז"ל שזכרנו למעלה וטפי ה"ל לה' להביא סיוע מכח קושית הר"ן שהרי הוא עצמו הביא לדברי הר"ן פ"ג מהל' נזירות דין י"ח ד"ה תנן וכו' ומה גם שהביא ג"כ לתירוץ ר"י והקיפו בקושיות עד שכתב שלא ירד לעומק דברי ר"י ע"ש א"כ אם היה מביא סיוע לרבינו מכח קושית הר"ן הוה סיוע עצום. שו"ר דאיכא עוד תירוץ אחר הביאו ה' ד"ה ומ"מ אני תמיה וכו' מ"מ הכרח לרבינו מיהא איכא משום דס"ל כתירוץ הר"ן. ודע שראיתי להר' מש"ל זל פז מה' י"ט דין י"ט ד"ה ובגמר' אמרינן וכו' שיחס פי' התוס' אליבא דהר"ן שכתב וזל אך ראיתי להר"ן וכו' ואף לר' יהודה דאית ליה לאחר השלמים מגלח מ"מ אפשר דס"ל כסברת התוס' דאית להו התם דהשלמים קודמין וכו' ואף אליבא דרבינא וכו' מ"מ וכו' עכ"ל ויש לתמוה דא"כ ה"ל דברי הר"ן סותרין וצ"ע:
ודע שראיתי לה' המאירי בשיטתו למכילתין פ"ק דף ח' ע"א וכן בשיטתו לפרק ב' דנדרים עלה דהך ספיקו חמור מודאו שכתב לחד תירוצא כתירוץ הר"ן דה"מ דיעבד וכו' והוא תמוה דבמתני' הכא. פי' אליבא דרבי יהודה דשוחט שלמים תחלה ומגלח עליהם כדברי התוס' הכא ולפ"ז לא שייך הך תירוצא וצל"ע:
ודע שמצאתי לתוס' לעיל פ"ד דכ"ח ע"ב ד"ה דחנן וכו' דע"כ דס"ל דלר' יהודה שוחט החטאת תחילה ומחלפא שיטתייהו מדבריהם הכא שכתבו דין הוא שיקדימו ע"ש וכ"ה בהדיא במקובצת לעיל ובעיקר ביאור דברי התוס' דלעיל ע"ש בחידו':
ודע דמה שפיר' הר' מש"ל זל בכונת תירוץ ר"י משום דס"ל לר"י כמ"ד תגלחת מעכבת וכיון דלא קיים מצות גילוח לא הותר ביין ע"ש לפ"ז לשון לא מצי מגלח דנקט תלמודא לאו דוקא שהרי מצי לגלח וליכא קלקול הגילוח אלא ר"ל לא מצי לקיים מצות גילוח כיון דלא מצי עביד הקפה ונקט לה תלמודא משום קלקול היין כלומר כיון דלא קיים מצות תגלחת לא הותר ביין והר' ז"ל הק' על פי' זה וז"ל גם בזה לא נחה דעתי דאי ר"י ס"ל דתגלחת מעכבת ל"ל לטעמא דהקפה וכו' ע"ש ואף על גב דתלמודא קאמר לא מצי מגלח ומש"ה הוצרך ר"י לטעמא דהקפה כונתו אתלמו' גופיה מקשה ל"ל לומר שמה הקפה וכו' וקושיא זו נשארה אצלו בקושיא במסקנת דבריו שכתב וז"ל אך כבר כתבנו שדברי ר"י יש בהם מן התימה מצד עצמן עכ"ל ואני תמיה על ה' בזה שהרי קושיא זו עצמה ק' ג"כ על דבריו שכתב בס"ד וז"ל ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דמחלוקת ר"ש ור"י תלויה במחלוקת אחר וכו' אבל ר' יהודה סבר וכו' ספיקו חמור מודאו מתרי טעמי חדא דלא מצי עביד הקפה וכו' ולא הוי תגלחת וכו' עכ"ל והשתא תמה על עצמך נמי דל"ל טעמא דהקפה אף דנימא לא שמה הקפה והוי תגלחת מ"מ לא הותר ביין אלא אחר כל הקרבנות וכמו שהקש' על תירוץ ר"י וכמו כן תקשי ליה נמי מנזיר עולם דמאי ספיקו חמור מודאו איכא הא בנזיר עולם לית ביה הקפה וצריך לתרץ נמי כמו הך וסבור הייתי לומר דבנ"ע לא הותר לו דמיקל אלא בתנאי עד שמביא כל קרבנותיו בשלימות כמו שתירץ על דברי רז וא"כ לא ידעתי מה הרויח בהך פירושא דאי לאו דמסתפינא וכו'. ועוד אני תמיה עליו דאחר ההתבוננות נראה דהך פירושא עצמו הן הן דברי ר"י לפי מה שפי' ה' דר"י ס"ל כמ"ד תגלחת מעכבת ומש"ה הוי ספיקו חמור מודאו וכו' א"כ ממילא נשמע דלר"ש דס"ל תגלחת אינה מעכבת לא הוי ספיקו חמור מודאו ונמצא דבהא תליא פלוגתייהו דר"ש ורבי יהודה ואף שנאמר דלפי תירוץ ר"י אינו מוכרח דהא בהא תליא דנוכל לומר דר"ש ס"ל אפי' את"ל ספיקו חמור אפ"ה מעייל איניש נפשיה לספיקא מ"מ מהיכא תיתי דנימא הכי כיון דקושטא הוא דאין ספיקו חמור כיון דס"ל אין התגלחת מעכבת ומלבד זה אני תמיה על ה' זל דאיך כ' דלר"ש אין ספיקו חמור מודאו שהרי תלמודא קאמר בהדיא לעיל פ"ק דף ח' ע"א דלר"ש נמי ספיקו חמור מודאו וה' ז"ל הזכירו בתחילת דבריו כמו שיעו"ש וצ"ע ועי' עוד בחידושינו לעיל דף ח' ע"א ודו"ק:
גם מה שהק' ה' ז"ל על תירוץ ר"י מנזיר עולם דלא שייך ביה הקפה שהרי כתבו התוס' דף ד' ע"א אינו מגלח לגמרי אלא מיקל ומכח קושיא זו יצא לידון בדבר חדש דנזיר עולם אינו מיקל אלא עד שיביא כל קרבנותיו וסיים דלא מצא גלוי לדין זה ע"ש לע"ד נראה דמדברי רבינו פ"ג מהלכות נזירות דין י"ב יש להוכיח דלית ליה דין זה שכתב מה בין נזיר עולם לנזיר לזמן קצוב וכו' ע"ש ואם איתא ה"ל לחשוב נמי דלזמן קצוב אם גילח על א' מהן יצא כדפסק רבינו פ"ח מהלכות נזירות דין ב' אבל נזיר עולם עד שיביא כל קרבנותיו ועוד יש מי שהראני תוס' פ"ב דתמורה דף י"ד ע"ב ד"ה סמי וכו' דמוכח מסוף דבריהם בהדיא גבי אבשלום דמגלח על עולתו אע"פ דלא מצי להקריב חטאתו ע"ש. ואגב ראיתי לה' מש"ל ריש פ"ק מהל' ק"פ שהביא לדברי התוס' הללו והק' עליהם על הראיה שהביאו מר"ש דאמ' אם גילח וכו' אימור דאמ' ר"ש דיעבד לכתחילה מי אמר וא"כ איך אבשלום מגלח לכתחילה ועוד קש' איך דוד אביו הניחו את"ד ע"ש ונראה דס"ל לתוס' כיון דלא אפשר בע"א אפי' לכתחי' חשיב דיעבד וע"כ דכ"ה נמי דעת ר"י בפ"ב דנדרים שהוצרך לתרץ משום הקפה ולא תירץ בפשיטות ה"מ דיעבד כמו שתירץ הר"ן ודו"ק:
ולעיקר קושית ה' על רי מנזיר עולם שהקש' מכח דברי התוס' שכתבו אינו מגלח לגמרי אלא מיקל וכו' נראה אי מהא לא אריא שהרי מדברי רש"י שם משמע דס"ל דמגלח לגמרי וכן משמ' נמי מדברי הרמב"ם בפיר' המשנה שם והזכירם ה' עצמו פ"ג מה' נזירות דין לב וא"כ ר"י נמי יסבור הכי דמגלח לגמרי אבל לא ידעתי אמאי הוצרך ה' לתלות הקושיא בדברי התוס' ואמאי לא הק' בפשיטות אף דנימא דמגלח לגמרי ואית ביה איסור הקפה מ"מ אמאי הוי ספיקו חמור שהרי מגלח ולא לעביד הקפה וכמו שהק' ה' על תירוץ ר"י בתחילת דבריו דהשתא לא שייך לומר משום דלא חשיבא תגלחת למ"ד תגלחת מעכבת כמ"ש ה' על תירוץ ר"י שהרי מה בכך אי לא חשיבא תגלחת דגבי נזיר עולם לא שייך ביה קלקול. היין שהרי ודאו נמי אסור ביין לעולם ווה פשוט. ותו ק"ל עליו אעיקרא דמילתא אף דנימא דמגלח לגמרי ע"כ דלא מצי עביד הקפה שהרי ע"כ מה שהוא מגלח אינו משום מצוה אלא הותר לו משום כובד ראש כדדייק לישנא דמתניתין הכביד שערו מיקל בתער וכ"כ הר' עצמו וזל אבל בנזיר עולם שאינה תגלחת טהרה אלא שהותר לו להיות מיקל אחר שיש לו כובד ראש וכו' עכ"ל וקרא מפורש הוא דכתיב כי כבד עליו וגלחו וכו' וכיון דאינו מצוה אלא רשות מהיכא תיתי שהותר לו לעבור על איסור לאו של הקפה ובודאי ישתקע הדבר ולא ואמר וא"כ לא הוי ספיקו חמור מודאו כיון דודאו נמי מגלח בלא הקפה ודוק:
נחזור לענין פסקא דרבינו עיין להר' א"מ ז"ל בסוף ספרו בליקוטי הרמב"ם השייכים למסכת נזיר מה שפיר' לדעת רבינו ודבריו תמוהין דא"כ אמאי לא כתב הרמב"ם להאי דינא היכא דלא מצי להמתין לגלח ומ"ש ה' בס"ד וזל ומדכתב אם גילח על חטאת או עולה יצא ממילא משמע דלכתחי' מגלח אחר השלמים דלא כר"א וכו' עכ"ל אחר המחילה אינו דהא דלכתחילה מגלח אחר השלשים משום דהרמב"ם מיירי כששוחט שלשתן כסדרן ולכך כתב אם גילח אחר ששחט החטאת או העולה אבל אחר השלמים לא הוצרך לכתוב משום דלכתחילה דינא הכי הוא כיון דשחטן כסדרן אבל היכא דאינו יכול לגלח אלא על קרבן א' דהוא מחלוקת רבי יהודה ור"א מאן דכר שמיה כלל בדברי הרמב"ם וה"ל לבאר וזה פשוט. וכמו כן ק"ל בפשטא דדברי רבינו דכתב ואם גילח אחר ששחט החטאת או העולה וכו' משמע דמיירי בשלא הקדים אלא הגילוח לבד אבל שחיטת הקרבנות הוו כסדרן ולכך לא כתב נמי אחר ששחט השלמים משום דכך הוא דינו לכתחילה ואמאי לא כתב נמי אפילו הקדים סדר שחיטה הקרבנות ושחט על א' מהן יצא וכן נמי אפי' לא הביא אלא קרבן א' מהן וגילח עליו יצא וכדמוכח מהך דרב פפא דפ"ה דערכין דכ"א שזכרנו למעלה ולפחות ה"ל למנקט לישנא דמתניתין דקתני ואם גילח על א' משלשתן יצא וצ"ע:
ודע דאיכא למידק בדברי רבינו שכתב עד שיהא פתח העזרה פתוח ובפ"ה מהלכות מעשה הקרבנות דין ה' גבי שלמים כתב פתח ההיכל והכי נקיט לה שמואל דקאמר דלתות ההיכל ואמאי כתב הכא פתח העזרה ואף דאבא חנן נקט לה סתם פתח אהל מועד מ"מ ילמוד סתום מן המפורש כיון דגבי שלמים נקט שמואל בהדיא היכל. וראיתי לה' ספרי דבי רב פ' נשא דף מ"ה ע"ג שכתב משום דשלמים כיון דנשחטין בעזרה א"כ כבר נפתח פתח העזרה דאל"כ היכי עייל א"כ ע"כ דפתח פתוח קאי אפתח שלפנים ממנו דהיינו פתח ההיכל אבלי גילוח דנזיר שהוא בלשכת הנזירים ששער ניקנור שהוא פתח החיצון לפני ממנו דהיינו פתח העזרה א"כ מסתמא סגי בההוא פתח לחור שיהא פתוח דההוא נמי פתח אהל מועד איקרי את"ד ע"ש ואחר המחילה אינו נכון דגבי שלמים נמי אף על פי דכבר נפתחו כדי להכניסן מ"מ אימא דאצטריך קרא היכא דאחר שנכנסו שוב סגרו הפתח וכה"ג כתבו התוס' פ"ג דיומא דכ"ט ע"א ד"ה אלא וכו' ע"ש ועוד דשער נקנור לא מקרי פתח אהל מועד כדקא' תלמודא הכא בהדיא ואי במחנה לויה אמאי קרי ליה אהל מועד וצ"ע:
רש"י ד"ה ת"ר וגלח וכו' ולא מצינו שאר קדשים טעונין פתח אהל מועד וכו' עכ"ל התי"ט זל פ"ג דמסכת תמיד משנה ז' ד"ה לא היה שוחט וכו' לא ראה דברי רש"י הללו וכתב דה"ה דילפינן לכל הקרבנות משלמים ע"ש ולפ"ז הא דקאמר הכא בשלמים הכתוב מדבר משום דעיקר קרא גבי שלמים כתיב ודלא כפירש"י ואדרבא על פירש"י יש לתמוה למה הוצרך לומר ולא מצינו שאר קדשים וכו' דלו יהיה דה"ה שאר קדשים מ"מ קרא מיהא גבי שלמים כתיב ושפיר ילפי' מניה לנזיר דבשלמים הכתוב מדבר והכי הל"ל ולא מצינו שאר קדשים שכתוב בהם פתח אבל מה שאין טעונין פתח זה לא מעלה ולא מוריד. ותו קש' מי הזקיקו לרש"י כלל להביא הך דרשה דבזמן שהוא פתוח וכו' דאין לנו נפקותא כלל בהך דרשה אלא כיון דהך קרא ושחטו פתח אהל מועד בשלמים כתיב בנזיר נמי דכתיב ביה פתח אהל מועד בשלמים הכתוב מדבר ואפשר ליישב משום דאי הוה אמרינן ה"ה נמי בשאר קדשים ה"ל כאילו כתיב נמי פתח בשאר קדשים וא"כ מנ"ל דקרא דנזיר בשלמים הכתוב מדבר אבל השתא דדרשינן הך דרשה בזמן שהוא פתוח ולא מצינו דין זה אלא בשלמים דוקא ולא בשאר קדשים א"כ נמצא דלא כתיב פתח גבי שאר קדשים ודוק: עוד כתב התי"ט וזל והשתא דכל הקרבנות אינן נלמדים אלא משלמים לא ידענא מאי ק"ל לתוס' ריש מס' ערובין דל"ל קרא וכו' ומאי קושיא הא תמיד גופיה לא שמענא ליה אלא משלמים וכו' ע"ש ואשתמיטיה לה' דברי התוס' פ"ג דיומא דכ"ט ע"א ד"ה אלא וכו' שכתבו דתמיד גופיה לא שמעי' אלא משלמים ואפ"ה הקשו כמו שהק' בריש מס' עירובין וא"כ לפי דעת ה' לא ידעתי מה יענה ביום שידובר בו דברי התו' הללו ובודאי מה שנפרש בדבריהם ה"נ נפרש בדברי התוס' דריש עירובין וכבר ראיתי למהרש"א שם מה שפי' בכונתם. ועוד נראה לע"ד דכונתם אינו ר"ל ל"ל קרא ממש אלא ר"ל ל"ל לתלמודא לפוסלו מה"ט דאע"ג דהך טעמא דקודם התמיד גופיה לא שייך אלא עד שנדרוש גבי שלמים בזמן שהוא פתוח כי היכי דנילף מניה תמיד מ"מ הו"ל לתלמודא לדורשו גבי מתניתין דתמיד ושוב נילף לשלמים מהך טעמא דהוי קודם התמיד ע"ד מ"ש מהרש"א דהו"ל לכתוב קרא גבי תמיד וכו' וכ"כ ה' שיח יצחק ז"ל ע"ש ומיהו מ"מ אינו כ"כ ממה שיוקשה דהא כיון דבשלמים גופייהו מפורש בהדיא בקרא טעם זה דבעי' שהוא פתוח הילכך נקטי' תלמודא ודברי מהרש"א נראה יותר:
ומה שהקש' עוד התי"ט על הרמב"ם דס"ל דוקא שלמים ולא שאר קדשים מהך מתניתין דפ"ג דתמיד דמשמע ה"ה לכל שאר הקרבנות ע"ש וקושיא זו קשה נמי על רש"י הכא דס"ל הכי מיהו לרש"י י"ל דס"ל דהך משנה דתמיד מצוה בעלמא מדרבנן ולא לפסול וכ"כ התוס' בפרק שתי הלחם דף צ"ה ע"א ד"ה מר וכו' וכ"כ הת"י ביומא דכ"ט ע"א ע"ש אבל על הרמב"ם קשה דמ"מ דהו"ל להביא דין זה המשנה דתמיד מיהו אחר המחי' אשתמיטיה להתי"ט שהרמב"ם פ"ו מה' תמידין דין א' הביא דין זה דמתני' דתמיד ע"ש וכן ראיתי להר' אור יקרות ריש פ"ק דעירובין שנתעורר על התי"ט דאשתמיטיה דברי הרמב"ם ם אלא שסיים עוד וז"ל הנה הרמב"ם ליישב קושית התוס' כתב כן ולא ניחא ליה בתירוץ התוס' וכו' את"ד ע"ש ואחר המחילה לא ידעתי מהו סח שהרי הרמב"ם לא כתב יותר מן המשנה אלא העתיק המשנה כצורתה וכן העתיק נמי הך מימרא דעירובין כצורתה וא"כ לא נגע ולא פגע בקושית התוס' שהקשו אהך דעירובין מהך משנה דתמיד דהקושיא במקומה מונחת ומהו זה שכתב ה' דהרמב"ם ליישב קושית התוס' כתב כן וכו' שהרי הרמב"ם לא כתב ולא מירי ודבריו צ"ע ועיין לה' שושנים לדור זל פ"ג דתמיד שלא ראה לדברי התוס' דפ"ג דיומא ונתכוון לדברי מהרש"א שם ועיין להר מש"ל ז"ל פ"ה מהלכות מעשה הקרבנות דין א':