באר משה (כריף)· רבי משה כריף
דף מד.
גמ' יכול לא יטמא לשדרה וגולגולת וכו' של אחרים וכו' ד"ל של שאר קרובים כפי' רש"י וק"ק אדרבא כ"ש שאר קרובים וכדקתני לעיל בברייתא לה הוא מטמא ואינו מטמא לאברים לפי שאינו מטמא לאבר מן החי של אביו כלומר שאפילו אביו הקרוב יותר אינו רשאי להטמאות כמ"ש התוס' לעיל ד"ה מיתיבי וכו' אלמא דהסברא היא שיטמא לאביו טפי מאחותו ונראה שזהו כונת התוס' ד"ה לה הוא מטמא וכו' שכתבו וזל ומן הדין ה"ל לומר יכול יטמא למתים אחרים אף לאברים וכו' עכ"ל ר"ל אדרבא מן הדין מטמא יותר לשאר קרובים ומכאן אני תמיה על ה' כ"מ ז"ל פ"ב מהל' אבל דין י"ד שכתב בס"ד וז"ל ונשאר לדקדק בדברי רבינו דכתב וכן שאר קרובים דהא כ"ש הוא ודוחק לומר דסד"א שהיה שום מיעוט באביו דוקא וגזירת תכתוב היא קמ"ל עכ"ל וק"ק דטפי הו"ל להק' קושיתו בדברי הברייתא הכא דקתני יכול לא יטמא לשדרה וגולגולת של אחרים וכו' דה"ל להקשות הכחשה דהוי הפך הדין ועוד דלא שייך תירוצו שהרי הברייתא הוצרכה למילף מבנין אב מאחותו ול"ל הך בנין אב שהרי קושטא הוא דליכא הך שום מיעוט דסד"א וכו' ומיהו לקמן בפרק כ"ג דמ"ח ע"א משמע דיש סברא לומר שיטמא לשאינו קרוב יותר מהקרוב דקתנו יכול אינו מטמא לאביו ולאמו אבל יטמא לשאר מתים וע"ש בתוס' ד"ה או אינו שכתבו טעם נכון ומ"מ הדין מיהא אינו כן ומש"ה כתבו התוס' ומן הדין הל"ל וכו' ר"ל דכפי הדין הל"ל וכו' ואפשר דמה"ט לא הק' ה' כ"מ על ברייתא דהכא אלא על הרמב"ם דהוי אליבא דהילכתא ודוק:
שם מתניתין ותגלחת אינה סותרת אלא שלשים וכו' עיין לה' א"מ ז"ל לעיל פ"ב דט"ו ע"א במשנה דקתני סותר שבעים ע"ש:
שם גמ' ומה יין שאינו סותר לא הותר מכללו וכו' ת"ל לאביו וכו' ק"ק דא"כ מדאצ' לאביו לאשמעינן דלא עבדינן ק"ו מיין ע"כ שמעינן דיין לא הותר מכללו ול"ל קרא גבו יין לאסור יין מצוה וי"ל הא דעביד ק"ו מיין היינו לבתר דגלי קרא גבי יין שלא הותר מכללו ולכך עביד ק"ו לאלימותא אבל לעולם דבלא ק"ו מיין ה"מ למפרך מנ"ל דטומאה הותרה מכללה דהא קרא סתמא כתיב לא יטמא ואכתי ק' מדאצטריך לאביו משמע דאי לאו דגלי קרא לאביו ה"א הסברא היא שלא הותר מכללו א"כ ל"ל קרא גבי יין לאשמעינן שלא הותר מכללו וי"ל משום דה"א דלבתר דגלי קרא גבי טומאה לאביו דהותרה מכללה שוב הדר ילפינן יין מטומאה דהותר מכללו מק"ו וכה"ג נמי איכא למימר גבי ק"ו דעביד למילף יין שהותר מכללו מטומאה וכו' ואין להאריך ודו"ק:
שם טומאה שסותרת אינו דין שלא חותר מכללה וכו' ק"ק תגלחת תוכיח שסותרת והותרה מכללה ולפי מאי דכתיב' לעיל דק"ו דנקט לאו דוקא לאלימותא בעלמא ניחא וכה"ג ראיתי במקובצת לקמן גבי הא דפריך תגלחת שסותרת אינו דין שלא תותר מכללה שכתב משם תוספי הרא"ש וז"ל תימא טומאה תוכיח שסותרת והותרה מכללה י"ל דק"ו זה אינו אלא לרווחא בעלמא דבלא ק"ו מצי למבעי מנ"ל דהותרה מכללה עכ"ל ע"ש מיהו אין זה מספיק לדעה התו' ד"ה תגלחת וכו' דע"כ דלא ניחא להו בדברי המקובצת שהקשו נמי כה"ג טומאה תוכיח והוצרכו לתרץ בע"א וה"ט נראה משום דדחיקא להו לומר דנקיט במלתיה ק"ו פריכא נהי דאיכא למימר דנקט ק"ו לרווחא דמילתא בעלמא וה"ה דבלא ק"ו נמי ה"מ למפרך מ"מ לא ה ל למנקט ק"ו פריכא וא"כ הדרא קושיא לדוכתה תגלחת תוכיח וי"ל השתא ס"ל למקשה דהיא גופא תיתי תגלחת מק"ו שלא תותר מכללה מיהו למאי דמסיק דגלי קרא בתגלחת דהותרה מכללה ע"כ דאצטריך לאביו לאו משום ק"ו דהא פריכא הוא דתגלחת תוכיח אלא משום דבלא ק"ו מיין איכא למפרך מנ"ל דטומאה הותרה מכללה ועי"ל משום דאיכא למפרך מה לתגלחת שאינה סותרת הכל ולמאי דפריך תלמודא תגלחת תסתור הכל וכו' צ"ל נמי דאצטריך לאביו לאו משום ק"ו דהא תגלחת תוכיח שסותרת הכל והותרה מכללה אלא משום דבלא ק"ו איכא למפרך וכדתי' ודו"ק ובעיקר קושית המקובצת עיין מה שאכתוב שם על מקומו:
שם אמר קרא מיין ושכר לאסור יין מצוה וכו' מכאן ק"ל על התוס' פ"ג דמסכת שבועות דכ"ה ע"א ד ד"ה חומר וכו' שהקשו דבנדרים דרשינן מלה' דנדר חל על דבר מצוה ותרי קראי ל"ל הא אתקשו נדרים ונזירות אהדדי ותירצו דאי מנדרים ה"א לפי שאוסר המצוה עליו אבל נזיר שאוסר עצמו על היין לא חייל וכו' ע"ש ור"ל אע"ג דהיקשא הוא מ"מ כיון דאיכא האי סברא לא ילפינן כיון דההיקש אתא נמי למילי אחריני כדאיתא פ"ק דנדרים דף ג' ע"א ולא אמרינן אין היקש למחצה היכא דאיכא סברא אלא אמרינן אהני היקשא ואהני סברא ולא ידעתי מאי ק"ל ומאי הוצרכו להאי סברא כלל שהרי אצטריך קרא גבי נזיר משום דאיכא ק"ו מטומאה דלא חייל כדקאמר מר תלמודא הכא להדיא ולכך לא אמרינן אין היקש למחצה דאהני היקשא ואהני ק"ו ואין להק' תלמודא גופיה אמאי הוצרך להאי ק"ו ת"ל בלא"ה דיין הותר מכללו כיון דאיסור גברא הוא דומיא דשבועה דאינה חלה על דבר מצוה משום דהויא איסור גברא כדאיתא פ"ב דנדרים דף י"ז ע"ב די"ל דהוצרך תלמודא לק"ו כגון שנשבע שאשתה היום וחזר ואמר הריני נזיר דבה"ג שנתן קצבה לשבועה שאמר היום איכא למימר מיגו דחייל על שאר הימים דרשות חייל נמי איין מצוה של אותו יום שנשבע עליו ולכך פריך מק"ו דאפי' דאיכא מיגו לא יחול כיון דאיכא ק"ו ועיין להרב שע"ה ז"ל הלכות איסורי ביאה דף קצ"ב ע"ג ד"ה ולכן נראה וכו' ודו"ק:
ודע שראיתי להרא"ם ז"ל פרשת משפטים ד"ה יכול העברי וכו' שכתב מסברא דנפשיה דבשביל אין היקש למחצה אינו מתבטל הק"ו ע"ש והוא מוכרח מסוגיא דהכא וראיתי למהרש"א ז"ל פ"ק דקדושין דף ך' ע"א ד"ה שאינו יוצא וכו' השיג על הרא"ם וכתב כיון דאין היקש למחצה מתבטל הק"ו דהיקש עדיף מק"ו כדאמ' בכ"מ עכ"ל ולא ידעתי מה יענה לסוגיא דהכא דקאמר אצטריך קרא משום ק"ו אע"ג דאיכא היקשא מנדרים כמו שהקשו התוס' פ"ב דשבועות ומה שהביא ראיה כדאמ' בכ"מ היקש עדיף לא ידענא מאי ראיה דהתם היכא דליכא לאוקי להיקש למילתא אחריתי ואדרבא בכל דוכתא אמרינן אהני היקשא ואהני ק"ו ועיין עוד לחידושינו שם פ"ק דקדושין ודו"ק: שם טומאה סותרת הכל ואין תגלחת סותרת הכל וכו' נקט הכל משום דקושטא הוא דסותרת שלשים ולפום מאי דס"ד המקשה לקמן דפריך דתגלחת לא תסתור כלל ק"ו מיין וכו' ה"ה דבלא ק"ו מיין ה"מ למפרך אימא דקרא מיעט לגמרי דטומאה סותרת ואין תגלחת סותרת כלל אלא נקט ק"ו לרווחא דמילתא וק"ל:
שם ומה תגלחת שאינה סותרת וכו' עשה בה מגלח כמתגלח וכו' וק"ק מה לתגלחת שיש בה חומרא שאסורא בכל שהו שאפילו גילח שער א' לוקה כדאמ' לעיל ד"מ ע"א אמר ר' חסדא ללקות באחת וכן פסק הרמב"ם פ"ה מה' נזירות דין זא ומשמע דאפי' לר' יהונתן דפליג לעיל דף ל"ט ע"ב מ"מ בתער מיהא מודה לת"ק דחייב אפילו כל שהו וכן משמע מדברי מרן הכ"מ ז"ל שם דר' חסדא אתי ככ"ע ע"ש תאמר בטומאה דבעי שיעור וכה"ג עביד תלמו' צריכותא פרק י"ד דמס' יבמות דף קי"ד ריש ע"א דאי אשמעינן שרצים משום דאיסורן במשהו אבל דם עד דאיכא רביעית אימא לא וכו' ע"ש וכמו כן ק' ג"כ באידך ק"ו דעביד ומה טומאה שהיא סותרת הכל לא עשה בה מטמא כמיטמא וכו' דאיכא למפרך מה לטומאה דבעי שיעור תאמר בתגלחת וכו' וכן נמי ק' באידך ק"ו דפריך ויין יסתור ק"ו מתגלחת ומה תגלחת שהותרה מכללה סותרת וכו' מה לתגלחת דלא בעי שיעור קאמר ביין דבעי שיעור ומיהו גבי יין י"ל דטומאה תוכיח דבעי שיעור וסותרת אבל בהנך תרי ק"ו גבי טומאה ותגלחת צ"ע ועיין מה שאכתוב בתוס' ד"ה ומה תגלחת וכו'. ואגב איכא למידק אמאי לא קתני מתני' חומר בתגלחת מטומאה שכן עשה בה מגלח כמתגלח וי"ל דלא חשיב אלא מידי דגופיה ולא דאחר ואכתי קשה ליתני חומר בתגלחת דחייב אפי' כל שהוא ולכן נראה דתנא ושייר דשייר נמי עשה בה דהמגלח כמתגלח ודו"ק:
שם ותגלחת לא תותר מכללה ק"ו מיין וכו' תגלחת שסותרת אינו דין שלא תותר מכללה וכו' כבר כתבנו שהמקובצת הקשה טומאה תוכיח שסותרת אפילו את הכל והותרה מכללה ע"ש ולא ידענא מאי קושיא דהא איכא למימר מה לטומאה שכן לא עשה בה מטמא כמיטמא וה"ה נמי דה"מ תלמודא למעבד ק"ו ומה יין שלא עשה בו משקה כשותה לא הותר מכללו תגלחת וכו' וק"ל. לעיל שם ולא יעבור אחר וכו' כצ"ל בלא למ"ד וק"ל:
שם אמר רחמנא ראשו וכו' אע"ג דבלא"ה קי"ל אתי עשה ודחי ל"ת אצטריך ראשו משו' דהכא איכא ל"ת ועשה תער לא יעבור על ראשו ועשה הגדל פרע כ"כ התוס' לעיל דמ"א ע"א ד"ה ראשו וכו' ע"ש וה"ה דה"מ לומר דאצטריך ראשו משום דאיכא ק"ו מיין כדקאמ' הכא בהדיא ותלמודא נמי ה"ה דבלא ק"ו ה"מ למפרך ותגלחת לא תותר משום דלא אתי עשה ודחי ל"ת וכה"ג נמי איכא למימר לעיל גבי טומאה דפריך לא תותר ק"ו מיין. ומכאן ק"ל על הרמב"ם סוף פז מהל' נזירות דין ט"ו שהקשה למה דוחה גילוח מצורע לנזירות והלא בכ"מ אין עשה דוחה ל"ת ועשה ותירץ משום כיון דנטמא הנזיר בצרעת אינו קדוש ובטל העשה דקדוש יהיה וכו' וגדל פרע וכו' לפיכך בא עשה ודחי ל"ת ע"ש ולא ידעתי מאי מקשה שהרי כיון דגלי קרא ראשו כדקא' הכא בהדיא וכ"ת נילף מהכא לדעלמא דאחי עשה ודוחה ל"ת ועשה כבר הקשה כן תלמודא פ"ק דיבמות דף ה' ע"א ומשני מה לנזיר שכן ישנו בשאלה ועוד ק' כפי הטעם שכתב א"כ ל"ל ראשו ועוד ק' דאין טעמו מספיק דהא אכתי איכא עשה אחר דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה כמ"ש רבינו פ"ק מהלכות נזירות דין ג' ע"ש ועוד ק' דאין טעמו מספיק שהרי כיון דאיכא ק"ו מיין דלא אתי עשה ודחי לאו דנזיר כדקאמר הכא בהדיא ותגלחת לא תותר מכללה ק"ו מיין וע"כ משום דכתיב ראשו כדמשני תלמודא והראב"ד השיג עליו וז"ל א"א אני שונה בריש מס' יבמות משום דה"ל לאו ועשה שישנו בשאלה והיינו דקילי עכ"ל משמע מדבריו אפילו לא כתיב ראשו ידעינן מסברא דדחי ל"ת ועשה כיון דקילי ולא ידעתי דא"כ ראשו ל"ל ותו מה יענה לק"ו מיין דקאמר תלמודא ומה שהביא ראיה מפ"ק דיבמות לא ידעתי ראיתו דהתם קאמר לענין דלא נילף מנזיר מצורע משום דאיכא למפרך שישנו בשאלה אבל מ"מ נזיר מצורע גופיה לא ידעינן דדחי אע"ג דאיתיה בשאלה אלא לבתר דגלי קרא ראשו והכ"מ זל יישב על השגת הראב"ד דגמרא חדא מנייהו נקט ע"ש והתימא עליו שלא הרגיש במה שכתבנו דלעיקר הדין לא מהני הך טעמא וראיתי להתי"ט שהקשה לסברת הרמב"ם ל"ל ראשו ותירץ וז"ל ואפשר דלהרמב"ם אין ה"נ דראשו לא אתא אלא להקפה וכו' ע"ש ולא ידעתי דא"כ מה יענה לק"ו מיין דקאמר תלמודא וכן נמי לעשה דכל היוצא מפיו וה' זל הזכירם על דל שפתיו ע"ש: וראיתי להרב פ' דרכים דרך מצותיך ד"ע ע"ד שכתב על רבינו דהבינו לא גריס ריש פ"ק דיבמות שכן ישנו בשאלה אלא כך היתה גירסתו משום דבטל העשה וכו' ותביאו ה' שע"ה ז"ל הל' נדרים דף ה' ע"ב ע"ש ולא ידעתי דאיך לא הרגיש בקושיא זו על רבינו דהא איכא עשה דכל היוצא מפיו ואיכא נמי ק"ו מיין וכו' וכמו כן יש לתמוה על ה' מש"ל זל פ"ח מה' טומאת צרעת דין ג' שמלבד שלא הרגיש להקשות על טעם רבינו והראב"ד מהך ק"ו דמיין וכן מעשה דכל היוצא מפיו גם לא הרגיש נמי דקרא דראשו ל"ל והוא שהקשה לטעם הראב"ד ל"ל קרא והתגלח דדרשו בת"כ שבא לרבות אפי' נזיר מצורע מדלא כתיב וגילח ול"ל שנוי דקרא ותריץ דאי הוה כתיב וגילח לא חשיב עשה גמור דבימי הסגירו אינו אלא הכנה כדי לידע הפשיון וכו' ולכך אצטריך קרא לשני לכתוב והתגלח את"ד בביאור קצת ע"ש והשתא אמאי לא הקשה הר' עדיפא מינה דל"ל ראשו דדרשינן בהדיא בגמ' ולא שייך תירוצו שהרי ראשו מיירי בתגלחת של מצוה שהוא עשה גמור ודוחק לומר משום דס"ל כמו שתירץ התי"ט דאתא להקפה דכל זה ה"ל לבאר וצ"ע ועיין להר' שושנים לדוד ועיין לחידושינו לקמן פ"ח דנ"ח ע"ב ד"ה הר"ף בסוף דבריהם שרמזנו למהרש"א וה' שע"ה ע"ש:
ואגב ראיתי לה' ברה"ז בסוף ספרו דף ל"ד ע"א שתירץ על מה שהק' ה' מש"ל פ"ח מהל' טומאת צרעת דטעם רבינו בהל' נזירות לא שייך בה' טומאת צרעת וזל ושמא דס"ל לרבינו דבימי ספרו אין אנו צריכין לטעם הגמרא דיבמות אבל בימי הסגירו באמת צריכין לטעם הש"ס וכמ"ש הראב"ד עכ"ל ואחר המחילה אינו נראה כלל דהא כיון דרבי' ביאר הטעם בהל' נזירות א"כ ה"ל לבאר נמי בהל' טומאת צרעת טעם הגמרא בשלמא לדברי הרב מש"ל זל שכתב משום קרא והתגלח ניחא משום דרבי' הזכיר לקרא דוהתגלח שכן כתב ותגלחתו כשירה בכל אדם שנאמר והתגלח וא"כ נימא דמ"ש עוד ואפילו נזיר מגלח היינו נמי מהך קרא דוהתגלח ועוד תימא על הר' ברה"ז כיון שהביא להך ברייתא דדרשה והתגלח א"כ בפשיטות ה"ל לומר דרבינו מוהתגלח מפיק לה וכמ"ש ה' מש"ל זל וצ"ע:
תו ק"ל דאין תירוצו של התי"ט מספיק ס"ס לתנא דברייתא דדריש ראשו לנזיר מצורע ל"ל ראשו אם איתא דבטל העשה וליכא אלא ל"ת כדברי רבינו וכ"ת דס"ל להך ברייתא מראשו הוא דקי"ל בעלמא אתי עשה ודחי ל"ת אבל בדברי רבינו ליכא למימר הכי כיון דרבינו לא הזכיר ראשו שהרי איכא למפרך מה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכה"ג פריך תלמודא לעיל דמ"א ע"ב ור"א דאתי עשה ודחי ל"ת מנ"ל וע"ש בפי' רש"י וצ"ע:
ולולא דברי ה' תי"ט ודברי הר' מש"ל זל היה נראה דרבינו בהל' נזירות סמך אראשו דדריש תלמודא בהדיא דגלי דדחי ל"ת דנזיר ואינו צריך להזכירו וכונת קושיתו ר"ל נילף לדעלמא מהכא ולזה השיגו הראב"ד דמהכא לא ילפינן משום דישנו בשאלה והשתא ניחא נמי להראב"ד דאצטריך והתגלח דודאי טעם ישנו בשאלה לא מהני לעיקר הדין וניחא נמי דברי מרן כ"מ זל בהל' נזירות שכתב דגמר' חדא מנייהו נקט אך נשאר לנו הך קושיא על רבינו דהא איכא עשה אחר דכל היוצא מפיו יעשה וצ"ע ועיין לה' שע"ה הל' יבום דף ק"י ע"א ד"ה גם וכו':
שם אמר רחמנא ראשו וכו' עיין להר' שע"ה ז"ל הלכות נדרים דף ה' ע"ב שהביא דברי הרב החינוך ומפני שכיונתי למה שפי' בכונתו ה' שע"ה דף ו' ע"ג ד"ה ואולם וכו' ע"ש לא כתבתיו מיהו מה שהק' ה' ז"ל וז"ל גם אין להק' דהיכי אתי עשה דמצורע ודחי ל"ת ועשה דנזיר דקי"ל דאיתיה בשאלה נילף מנדרים דאע"ג דאיתנהו בשאלה אפ"ה אין עשה דוחה ל"ת ועשה ותירץ דגבי מצורע לאו מסברא הוא דאמרי' אלא מקרא כדנפק"ל מראשו וגזירת הכתוב הוא א"ד ע"ש ק"ל עליו דא"כ משום דגלי ראשו הוא דלא ילפינן מנדרים אבל אי לא כתיב ראשו הוה ילפינן מנדרים א"כ היכי פריך תלמודא לקמן פרק שני נזירין דנ"ח סוף ע"א ומאן דמפיק לראשו לעשה ול"ת ל"ל ראשו לילף מזקנו וכו' ומאי פריך הא אי לא כתיב ראשו הוה ילפינן מנדרים לחומרא דלא דחי. ומיהו לדעת התוס' דס"ל רלא אתי עשה ודחי ל"ת דע"י פשיעה ניחא דאיכא למפרך מה לנדרים שכן ע"י פשיעה ולכך לא דחי אבל נזירות לא חשיב עז פשיעה שהרי מצוה לנזור כמ"ש התוס' ריש מכילתין דף ב' ע"כ ד"ה ואמאי וכו' ע"ש וכ"כ הרמב"ם סוף הלכות נזירות ע"ש אבל לדעת החינוך דלא ס"ל כדעת התו' דאל"כ מאי ק"ל שאני נדרים דע"י פשיעה וכמו שתירץ על קושיתו ה' שע"ה דף ה' ריש ע"ד א"כ מאי פריך לקמן ל"ל ראשו הא ע"כ אצטריך ראשו כי היכי דלא ילפינן מנדרים דלא דחי וצ"ל דעדיפא מינה משני תלמודא לקמן ותדע דבלא"ה מאי פריך דהא אצטריך ראשו כי היכי דלא הוה ילפינן ק"ו מיין שלא הותר מכללו ולא אתי עשה ודחי כדקאמר תלמודא הכא להדיא אלא ע"כ צ"ל דעדיפא מינה משני. מיהו לעיקר קושית ה' שע"ה בלא"ה לק"מ ואשתמיט מינה מ מ"ש התוס' פ"ג דשבועות דף כ"ה ע"א ד"ה חומר וכו' דנזיר מנדרים לא ילפינן דשאני נדרים שאוסר המצוה עליו ולכך חל הנדר על המצוה ולא אתי עשה ודחי את נזיר דאיסור גברא שאוסר עצמו על המצוה הילכך לא חייל על המצוה ואתי עשה ודחי ע"ש ואולי ד"ה שע"ה קושטא קאמר דאין צריכין לחילוק זה דקושיא מעיקרא ליתא כיון דגלי קרא ראשו אלא דמ"מ ה"ל לה' לבאר זה:
מיהו עדיין קשה לסברת החינוך מהא דמסיק תלמודא לקמן בפרק שני נזירין וליטעמיך דקי"ל בעלמא דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה נילף מכהן דדחי אלא מה לכהן שאינו שוה בכל וכו' ע"ש וקשה דילמא הא דלא יליף מכהן לאו משום דאיכא למפרך שכן אינו שוה בכל אלא משום דילפינן מנדרים ואיך קאמר וליטעמיך וכמו כן ק' גם כן מסוגיא דריש פ"ק דיבמות דף ה' ע"א דקאמר מה לנזיר שכן ישנו בשאלה ומסיק דאי לא תימא הכי הא דקי"ל בעלמא דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה ליגמור מנזיר דדחי אלא לאו משום דאיכא למפרך מה לנזיר שכן שנו בשאלה ע"ש ומאי ראיה דילמא הא דלא ילפינן בעלמא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה מנזיר לאו משום דאיכא למפרך שכן ישנו בשאלה אלא משום דילפינן מנדרים לחומרא דלא דחי ובשלמא לדעת התו' י"ל משום דאיכא למפרך מה לנדרים שכן ע"י פשיעה אבל לדעת החינוך דלא ס"ל האי סברא א"כ קשה דילמא משום דילפינן מנדרים לחומרא ואפשר דס"ל לה' החינוך דנדרים ויין מצוה דנזיר דגלי ביה נמי קרא דחל על המצוה דכתיב יין ושכר יזיר לאסור יין מצוה וכו' ה"ל שני כתובין הבאין כא' ואין מלמדין ודלא כתוספות דפ"ג דשבועות שזכרנו דעבוד בהו צריכותא וס"ל נמי דלא הוו כמו מיעוטא כסברת רש"י פ"ק דקדושין ודלא כתוס' שם דף ל"ה ע"א דס"ל דהוו כמו מיעוטא דא"כ גלי קרא דבעלמא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה ואנן לא קי"ל הכי אלא ס"ל דלא הוו כמו מיעוטא ונראה דמה"ט הוצרכו התוספות פ"ג דשבועות למעבד צריכותא ולא ניחא להו לו' דהוו שני כתובין משום דלשיטתייהו אזלי דס"ל דהוו כמו מיעוטא ודו"ק. ואגב איכא למידק לפי סברת רש"י דלאו מיעוטא ונוכל לומר דבעלמא נמי לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה כמו השני כתובין א"כ למאי נ"מ דכת' רחמנא לשני כתובין ואין מלמדין כיון דבעלמא נמי לא אתי עשה ודחי ל"ת כמו אותן השני כתובין י"ל דנ"מ היכא דליכא סברא להשוות לשני כתובין אלא עד שתילף מנייהו אמרינן אין מלמדין ולא נילף מנייהו אבל היכא דבלא"ה איכא סברא להשוות ואין צריך דנילף מנייהו כמו הכא דסברא הוא דבעלמא נמי אתי עשה ודחי ל"ת ועשה אז אמרינן דאותן שני כתובין לא אתו לאין מלמדין אלא משום דמילחא דאתיא במ"מ טרח וכתב לה קרא כדי לקיים הסב' אבל לדעת התוס' דהוו מיעוטא אפי' דאיכא סברא להשוות לא ועיין לחידו' פ"ק דקדושין דמ"ג ע"א ברש"י ד"ה ולמ"ד וכו' ודו"ק כנ"ל:
מיהו קש' לסברת התוס' דעבוד בהו צריכותא ולא הוו שני כתובין א"כ עדיין ק' דילמא הא דקי"ל בעלמא לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה משום דילפינן מיין מצוה דנזיר לחומרא דגלי ביה קרא דחל על המצוה ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה דהשתא ליכא למפרך מה לנזיר שכן ע"י פשיעה שהרי נזיר ודאי לא חשיב פשיעה אדרבם מצוה לנזור כדכתיב לא דמי לנדר דאסור לנדור כמ"ש הרמב"ם סוף הל' נדרים ע"ש וצ"ע:
ותדע דע"כ דנזיר לא חשיב ע"י פשיעה דאי חשיב פשיעה משום דאמרינן לא ה"ל לנזור א"כ היכי כתבו התוס' בעירובין דלא אתי עשה ודחי ל"ת דע"י פשיעה שהרי כיון דגלי קרא ראשו דדחי אפי' ל"ת ועשה דנזיר אפי' ע"י פשיעה א"כ כ"ש ל"ת גרידא אלא ודאי דלא חשיב פשיעה כיון דמצוה לנזור אבל אין לומר דלא חשיב פשיעה משום דלא מפרש בהדיא המצוה אלא כולל ולא דמי לנדר דמפרש בהדיא שלא אוכל מצה של מצוה דע"כ שאין דעת ה' שע"ה כן דא"כ מאי מתרץ על קושית ה' החינוך משום דנדר ע"י פשיעה בא דאכתי עדיין הקושיא במקומה עומדת כגון היכא דנדר סתם לא אוכל מצה דהוי כולל ובודאי דכ"ש דחל על המצוה וכ"כ ה' שאגת אריה בדיני קידוש סימן יו"ד דף נ"ו ע"ד וא"כ אמאי לא אמרינן יבא עשה וידחה ל"ת כמו שהק' ה' החינוך א"ו דכולל נמי חשיב ע"י פשיעה וכמו כן ג"כ תיקשי משבועה דקי"ל חלה על המצוה בכולל דמגו דחיילא ארשות חיילא נמי אמצוה ואיך לא אמרינן יבא עשה וידחה ל"ת ואי משום דגלי קרא דחייל בכולל ולא אתי עשה ל"ת ודחי א"כ נילף לדעלמא מהכא דלא אתי עשה ודחי ל"ת אלא ע"כ דס"ל לה' שע"ה דכולל נמי חשיב פשע א"ו ה"ט דנזיר לא חשיב פשע משום דמצוה לנזור וא"כ מאי פריך תלמודא פ"ק דיבמות לגמור מתגלחת מצורע נזיר אדרבא ילפינן מיין מצוה דנזיר לחומרא. עוד ק"ל לסברת התוס' דע"י פשיעה לא דחי שהרי כיין דגלי קרא גבי שבועה דאינה חלה על המצוה א"כ נראה דהכונה דגלי דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה וכ"ת שאני שבועה שישנה בשאלה הא ע"כ דתוס' נמי דקאמרי ע"י פשיעה לא דחי היינו נמי אפי' לאו שישנו בשאלה כמ"ש ה' שע"ה זל דף ו' ע"א ד"ה הא האמנם וכו' וזל ואף ע"ג דאיתיה בשאלה נמי לא דחי וכו' עכ"ל והכרח הדבר ע"ש ומה"ט נמי הוא דניחא ליה לה' לתרץ קושית החינוך שהק' יבא עשה דמצה וידחה לאו דלא יחל ותירץ משום דע"י פשיעה בא לא דחי ע"ש והיינו משום דאפי' בשאלה לא דחי היכא דע"י פשיעה וא"כ לא ידעתי איך הפה יכול לדבר שהרי גבי שבועה אפי' ע"י פשיעה גלי קרא דדחי וי"ל דשאני שביעה כיון דאיסור גברא ומשועבד למצוה לכך אתי עשה ודחי אפילו ע"י פשיעה ואכתי קשה ל"ל קרא גבי נדרים לה' דלא אתי עשה ודחי בלא"ה ת"ל דלא דחי כיון דע"י פשיעה בא וכל דכן הוא דאיכא ל"ת ועשה וכ"ת דהוה ילפינן מנזיר דגלי ראשו דדחי מה לנזיר שכן שלא עז פשיעה ואי משום דהוה ילפינן משבועה דאפי' עז פשיעה דחי מה לשבועה שכן איסור גברא שאוסר עצמו על המצוה וכה"ג כתבו התוס' פ"ג דשבועות דכ"ה ע"א ד"ה חומר וכו' ע"ש וליכא למימר דתוס' דכתבו היכא דעז פשיעה לא דחי היינו לבתר דגלי קרא בנדרים לה' דלא אתי עשה ודחי ל"ת ומשמע להו דטעמא דלא דחי משו' דע"י פשיעה בא דאל"כ הא קימ"ל אתי עשה ודחי ל"ת ועשה היכא דישנו בשאלה אלא ע"כ דטעמא דנדרים דלא דחי משום דע"י פשיעה הוא דא"כ מנ"ל למילף מנדרים מה לנדרים שכן ל"ת ועשה ולכך לא דחי אבל ל"ת גרידא אימא דדחי אפי' ע"י פשיעה א"ו מסברא בעלמא קאמרי א"כ לה' גבי נדרים ל"ל וי"ל דאי לאו לה' הוה מוקמינן לא יחל דברו אבל חפצי שמים מיחל בין אשבועה בין אנדר דהא כיון דבחד קרא כתיבי נדר ושבוע' דכתיב איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לא יחל דבריו וא"כ אכולהו קאי לא יחל דברו וא"כ ע"כ דהפשיעה לא מהניא שהרי כיון דבנדרים נמי דאינו איסור גברא כמו שבועה אלא איסור חפצא ואפ"ה לא מהניא ואתי עשה ודחי ל"ת ועשה אבל לבתר דגלי בנדרים דלא דחי או הדרינן לסברתין דבעלמא דהסברא היא דהפשיעה מהניא ואפילו ל"ת גרידא לא אתי עשה ודחי ליה. ואין להק' ל"ל קרא ראשו למדחי ל"ת ועשה דנזיר נילף משבועה דדחי ואפי' ע"י פשיעה וכ"ש נזיר דלא חשיב פשע שהרי נזיר נמי איסור גברא הוא וזל דשאני שבועה דאינו אוסר עליו אלא המצוה ולכך דחי לה העשה אבל נזיר שאוסר עליו כל תגלחת בין רשות בין דמצוה אימא דלא דחי וכה"ג נמי כתבו התוס' פ"ג דשבועות דף כ"ה ע"א ד"ה חומר וכו' לחד צריכותא ע"ש ועי"ל דאצטריך ראשו משום דאיכא למילף ק"ו מיין דלא דחי וכדכתיב' לעיל אבל אי קושיא על התוס' ממאי דפריך פ"ק דיבמות ובפרק שני נזירין דאי לא תימא הכי וכו' ומאי פריך דילמא משום דהוה ילפינן מיין דנזיר לחומרא ואפשר לומר מיין דנזיר לא ילפינן דאיכא למימר דשאני יין דנזיר דלא דחי משום דהעשה של המצוה דדוחה היינו ככל היוצא מפיו יעשה דהא בשבועת עצמו מיירי שנשבע שאשתה יין והעשה של הנדחה היינו נמי ככל היוצא מפיו יעשה דהאי עשה איתיה נמי בנזיר כמ"ש הרמב"ם פ"ק מה' נזירות דין ג' ולכך לא אתי עשה ודוחה לאותו עשה עצמו כיון דממ"נ אותו עשה מתקיים או בדוחה או בנדחה ודוקא היכא דתרי עשה מחולקין הוא דנאמר דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה כיון דממ"נ חד עשה בטל לגמרי והילכך גזירת הכתוב היא דקפיד אאותו עשה של הדוחה דאינו מתבטל אלא דדחי לל"ת ועשה ואע"ג דאיכא עשה אחר גבי נזיר דכתיב גדל פרע מ"מ כיון דאינו נדחה אותו עשה דכל היוצא מפיו יעשה אינו נדחה נמי העשה דגדל פרע דכתיב נמי בהדיא אבל בעלמא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת ועשה ואין זה מספיק ועדיין צ"ע ועיין לחידושינו לעיל דף ל"ז ע"ב בגמר' גבי שאם פסולה תפסל וכו' שכתבנו ליישב מה שהק' ה' שע"ה משם הר"ר שלמה שפמי על דברי התוס' דעירובין ולפי אותו ישוב יתיישב ג"כ הכא ודוק:
ודע דמאי דכתיבנא דאין שבועה חלה לבטל המצוה היינו משום דאתי עשה ודחי אע"ג דאיכא למימר משום דמושבע ועומד מהר סיני ומטעם אין שבועה חלה על שבועה וכ"כ רש"י סוף פ"ק דנדרים די"ג ע"ב ד"ה משא"כ בשבועה וכו' ע"ש מ"מ ע"כ נראה דהכונה נמי דאין שבועה חלה על שבועה משום דאתי עשה ודחי צ"ת ותדע שהרי ריש פ"ק דמכלתין דף ד' ריש ע"א גבי נזיר דאסור בקידושא ואבדלתא פריך הכי מושבע ועומד מהר סיני וכו' והתם ע"כ דלאו מטעם אין שבועה חלה על שבועה שהרי נזירות ודאי לא מקריא שבועה דנזירות ללחוד ושבועה לחוד וא"כ ע"כ דהכי פריך כיון דמושבע ועומד מהר סיני א"כ אחי עשה דקידוש ודחי ל"ת ועשה דנזירות כיון דישנו בשאלה הרי דמושבע ועומד מהר סיני דנקט גבי קידוש מצר דחיית העשה לל"ת נגעו בה ה"נ נימא ג"כ גבי שבועה. ובזה ניחא קושית התוס' פ"ק דנזיר דף ד' ע"א ד"ה לאסור וכו' שהקשו על רש"י וז"ל וקשה אדרבא להכי אצטריך קרא מיותר וכו' ע"ש די"ל דכונת המקשה דא"כ הא דקי"ל אתי עשה ודחי ל"ת ועשה היכא דישנו בשאלה משום דילפינן מנזיר כדאי' פ"ק דיבמות דף ה' ע"א אדרבא נילף מקידוש לחומרא דאינו דוחה ל"ת ועשה דנזיר אף ע"ג דישנו בשאלה ועיין עוד לחידושינו שם מיהו אין זה נוח לי שהרי הא דאין נשבעים לבטל המצוה היינו נמי כגון שנשבע לבטל מצות ל"ת כגון נשבע לאכול נבלה כדמוכח פ"ג דשבועות דכ"ד ע"ב והתם לא שייך טעמא דאתי עשה וכו' שהרי ל"ת הוא א"ו מטעם אין שבועה חלה על שבועה ואף ע"ג דגבי קידוש הוי משום דחיית העשה הא כדאיתיה והא כדאיתיה וכעת לא נתיישבתי בזה לאפס הפנאי:
שם גמ' ותגלחת לא תסתור ק"ו מיין וכו' וליכא למפרך מה ליין שכן לא עשה בו משקה כשותה די"ל כיון דלא ידעינן דיין לא עשה בו משקה כשותה אלא הואיל דאינו סותר כמ"ש התוס' ד"ה ומה תגלחת וכו' א"כ לפום סברת המקשה השתא דתגלחת לא תסתור ואפ"ה עשה בה מגלח כמתגלח אף ע"ג אינה סותרת א"כ ממילא דגבי יין נמי נימא דעשה בו משקה כשותה אף על גב דאינו סותר וק"ו הוא מתגלחת שהותרה מכללה ועשה בה מגלח כמתגלח יין שלא הותר מכללו אינו דין שלא עשה בו וכו' אבל לפי האמת דתגלחת סותרת שפיר אמרינן מה לתגלחת שכן סותרת ל' אבל יין הואיל אינו סותר כלל דין הוא דלא עשה בו וכו' ודוק נ"ל:
שם ויין יסתור ל' ק"ו מתגלחת וכו' ואף ע"ג דאמר לעיל אמר קרא כי טמא נזרו טומאה סותרת ואין היין סותר אימא שאינו סותר הכל הוא דאמעט כדאמרי' גבי תגלחת ופשוט:
שם מידי הוא טעמא אלא משום גידול שער יין הא קאים שעריה וכו' ולעיל דפריך ויין יסתור הכל ק"ו מטומאה לא מצי לשנויי הכי משו' דטומאה לאו משום גידול שער של תגלחת הטומאה שהרי סותר הכל אע"פ דקאים שעריה שישאר לו כדי גידול שער לתגלחת של מצוה כגון אם נטמא בתוך נזירות מרובה וגזירת הכתוב היא אבל הכא דיליף מתגלחת משני שפיר ואין להק' דמאי משני אימא דנילף מטומאה דאע"פ דקאים שעריה יסתור די"ל כיון דע"כ גבול ל' לא ידעינן ליה אלא עד שנילף מתגלחת דמטומאה לא ידעינן כמה יסתור ואם כן מידי הוא טעמא וכו' וק"ל:
והנה מהכא משמע דהיכא דגילח בנזירות מרובה באמצע ימי נזירותו דלא יסתור כלל דהא כיון דאיכא גידול שער וכן נמי בנזירות מועטת וגילח באמצע נזירותו כגון בתוך כ' יום אינו שוהא אלא עשרים יום אחרים עם אותן העשרה ימים שנשארו ותו לא כיון דאיכא גידול שיער וכ"כ התוס' לעיל דף ל"ט ע"א ד"ה סתם נזירות וכו' ע"ש אבל הרמב"ם פ"ו מהלכות נזירות דין ב' כתב דאם גילח לאחר ך' בנזירות מרובה דיסתור שלשי' וכבר תמה עליו הלח"מ זל דאמאי יסתור כלל כיון דאכתי איכא גידול שער כדמשמע מסוגיא הכא דקאמר דטעמא משום דבעי גידול שער הא קאים שעריה וכו' ע"ש ואפשר ליישב כיון דצריך שיסתור היכא דליכא גידול שער אמרינן דה"ה נמי דיסתור אפי' דאיכא גידול שער ותלמודא ה"ק מידי הוא טעמא אלא משים גידול שער כלו' משום דמשכחת לה שיסתור משום גידול שער ולכך אמרינן דיסתור ג"כ אע"פ דאיכא גידול שער אבל יין הא קאים שעריה כלומר לא משכחת ביה סתירה כלל דמעולם הא קאים שעריה והכריחו לרבי' לפרש הכי משום דפשטא דמתניתין מסייעא ליה כמ"ש הלח"מ עצמו משום דשלשים דקתני משמע בין מרובה בין מועטת ומשמע נמי בין גילח בסוף הנזירות בין גלח באמצע הנזירות אע"פ שישאר לו כדי גידול שער היכא דגילח באמצע המרובה דאל"כ ה"ל למתני נמי חומר בטומאה שסותרת לעולם אבל תגלחת משכחת לה שאינה סותרת כלל כגון אם גילח באמצע נזירות מרובה כנ"ל נכון ליישב דעת רבינו ועיין עוד לחידו' לעיל דף ל"ט ע"א בתוס' שם ודוק:
רש"י ד"ה לאסור יין מצוה וכו' וכדר"ש בפ"ק וכו' עכ"ל וק"ק דלעיל פ"ק דף ד' ע"א דגם לרבנן נמי דפליגי אר"ש ס"ל דמיין ושכר שמעינן לאסור יין מצוה ונראה להגיה וכדדרשינן וכו' וק"ל:
בא"ד משום דלא חל עליו מעולם משו' דנשבע ועומד מהר סיני וכו' אלא היכא דחייל ואח"כ משתרי וכו' עכ"ל והא דפריך ויין יותר מכללו וכו' הא דקרי ליה הותר מכללו אע"ג דמושבע ועומד מהר סיני בלא יחל דבריו וא"כ לא חל עליו מעולם י"ל כיון דאינה אלא שבועת עצמו הילכך קילא וחשיב כאילו חל עליו ואח"כ הותר דמה"ט נמי מותר בקידו' ואבדלתא אע"ג דקרא דמיין ושכר לאסור יין מצוה סתמא כתיב אלא משום דמוקמינן לקרא במסתבר בשבועת עצמו משום דקילא משבועת הר סיני ועיין לחידושינו לעיל פ"ק דף ד' ע"א ברש"י ד"ה אלא כי הא וכו' ע"ש אבל אכתי ק"ל דא"כ טומאה ותגלחת היכי חשיב להו הותרו מכללן דהא מצות תגלחת מצורע ומת מצוה מהר סיני הוא וא"כ נימא לא חל עליו מעולם ומאי שנא מקידושא ואבדלתא ואמאי הוצרך קרא בהו להתירן וזל שאני טומאה ותגלחת משום דאיכא ק"ו מיין דלא יותרו מכללן ולכך חשיב חל עליו ואח"כ משתרי ר"ל חל עליו אי לאו דגלי קרא והו"א דקרא לא יטמא כולל אפי' מת מצוה משום דאיכא ק"ו ואח"כ גלי קרא דמשתרי ולכך חשיב הותר מכללו אבל גבי קדושא ואבדלתא לית לן שום סברא כלל לומר דחל עליו מעולם. מיהו ראיתי לרש"י פ"ג דברכות דף ך' ע"א ד"ה שב ואל תעשה וכו' שכתב וז"ל וטומאה שהותרה לכהן ונזיר ליטמא למת מצוה וכו' מעיקרא כשנכתב ל"ת דטומאה לא על מת מצוה נכתב וכו' עכ"ל משמע דטומאה חשיב לא חל מעולם וא"כ תיקשי ליה היכי חשיב לה הכא הותרה מכללה. ועוד ק' היכי עביד ק"ו מיין ומה יין שאינו סותר לא הותר וכו' דהא איכא למפרך מה ליין שלא הותר משום דשבועת עצמו קילא תאמר בטומאה ותגלחת דהוו שבועת הר סיני שהרי ביין גופיה איכא חילוק זה בין שבועת עצמו לשבועת הר סיני ונראה דקושיא מתרצת חברתה וצ"ל דהכי פריך וטומאה ותגלחת לא יותרו כגון היכא דנשבע שיטמא ואחר כך נזר דומיא דיין וכן נמי נשבע שיגלח ואח"כ נדר בנזיר משום דמשמע דמתניתין דקתני חומר ביין מטומאה ותגלחת שהטומאה והתגלחת הותרו מכללן היינו מאי דאסור ביין מותר בטומאה ותגלחת וכיון דמה דאסור ביין היינו שבועת עצמו א"כ בטומאה ותגלחת נמי דמותר היינו שבועת עצמו ואהא פריך דטומאה לא תותר וכו' דהיינו שבועת עצמו והשתא ניחא דחשיב לה הותרה מכללה משום דקילא כדכתיבנא ולפי זה צ"ל דהכי משני אמר קרא לאביו וכו' אבל מטמא למת מצוה נ"ל למאי דנשבע שאטמא קרי ליה מת מצוה כי היכי דקרי יין מצוה למאי דנשבע שאשתה אבל מת מצוה שאין לו קוברים לא אצטריך קרא משום דלא חל עליו מעולם אבל ק' דבפ"ג דברכות משמע דקרא אצטריך למת מצוה ממש משום דאי לאו קרא ה"א אין חכמה ואין עצה לפני ה' ואין כבוד הבריות דוחה לאו דטומאה ע"ש וא"כ מאי משני הכא אמר קרא לאביו וכו' דילמא דקרא לא התיר אלא מת מצוה ממש משום שבועת הר סיני דגדול כבוד הבריות דודאי דסברא זו ניתנה בסיני אבל שבועת עצמו שנשבע שאטמא דקילא חל עליו נזירות ק"ו מיין ועוד ק' גבי תגלחת דמשני אמר רחמנא ראשו וכו'. ע"כ לאו בשבועת עצמו אלא בתגלחת מנוה דמצורע דכתי' ביה ראשו וכן פירש"י נמי במתני' וא"כ מאי משני דילמא על שבועת עצמו חלה נזירות וצ"ע:
תוס' ד"ה ומה תגלחת וכו' וא"ת מה לתגלחת וכו' עכ"ל מאי קושיא דהא טומאה תוכיח שלא עשה בה מטמא כמיטמא וסותרת אף אני אביא יין וכ"ת מה לטומאה שכן סותרת הכל תגלחת תוכיח שאינה סותרת הכל וסותרת ל' אף אני אביא יין שאינו סותר הכל ויסתור ל' וחזר הדין הצד השוה שבהם שאסורין בנזיר וסותרין אף אני אביא יין וכו' ועוד קש' דתירוצם אינו מספיק דהא אכתי איכא למפרך מה לתגלחת דאפי' גילח כל שהוא חייב תאמר ביין דבעי רביעית וכבר כתבנו בגמ' דכה"ג פריך תלמודא ביבמות דף קי"ד אבל לפי מאי דכתיב' ניחא דטומאה תוכיח דבעי שיעור וסותרת וצ"ע: בא"ד דין הוא דלא נעשה בו משקה כשותה הואיל דלא סותר עכ"ל ר"ל דלבתר דמשני דיין אינו סותר תו לא מצינן למילף דעשה בו מהך ק"ו דתגלחת דאיכא למפרך מה לתגלחת שכן סותרת מיהא של שים תאמר ביין שאינו סותר כלל וק"ק נהי דלא מצינן למילף מתגלחת מ"מ לענין דינא מיהא מנ"ל דיין לא עשה בו אימא קושטא הוא דעשה בו ואי ילפינן ק"ו מטומאה שסותרת ולא עשה בה יין שאינו סותר אינו דין שלא עשה בו איכא למפרך מה לטומאה שכן הותרה מכללה תאמר ביין שלא הותר ואי מסברא בעלמא הואיל אינו סותר דין הוא דלא עשה בו אימא לאידך גיסא הואיל לא הותר מכללו דין הוא דעשה בו וכו' ותו דע"כ לאו הא בהא תליא הואיל אינו סותר לא עשה בו דהא דלפי מאי דפריך תלמודא ותגלחת לא תסתור כלל ק"ו מיין וכו' ע"כ דתגלחת עשה בה מגלח כמתגלח אעפ"י שאינה סותרת אלמא דלאו הא בהא תליא וא"כ גבי יין נמי אימא דאע"פ שאינו סותר עשה בו מיהו אחר זמן מצאתי בש"מ על קמא דף נ"ב ע"ג מהספר שכתב משם הגליון דלא אמרינן יוכיח כה"ג לקיים הקו' אלא לסתור הק"ו הוא דעבדינן יוכיח ועיין לחידושינו פ"ק דיומא דף ו' ע"ב בתוס' ד"ה שמטמא וכו' ע"ש ומיהו לא דמי לנדון דידן ופשוט ואין להאריך וצ"ל דמסתמא אמרית לא עשה בו דמהיכא תיתי נאמר עשה בו אלא א"כ ג לי קרא דעשה בו ולפ"ז הא דפריך תלמודא ותגלחת לא נעשה בה מגלח כמתגלח ק"ו מטומאה וכו' צ"ל ה"ה דבלא ק"ו מטומאה הוה אמרינן מסברא דלא עשה בה אלא א"כ גלי קרא אלא לרווחא דמילתא נקט ק"ו. ובזה ניחא נמי דהא איכא למפרך מה לטומאה דבעי שיעור תאמר בתגלחת אפילו גלח כל שהו אפי' שער א' חייב אלא ע"כ דלאו דוקא נקט ק"ו ומיהו באידך ק"ו דפריך וטומאה נעשה בה מטמא כמטמא ק"ו מתגלחת ע"כ בדוקא ק"ו נקט דהא אי לאו ק"ו אדרבא מסברא אמרי' דלא נעשה בה מיהו ק' דא"כ איכא למיפרך מה לתגלחת שכן אפילו בכל שהוא תאמר בטומאה וכו' וע"כ צ"ל דלאו דוקא נקט ק"ו דבלא ק"ו מסברא איכא למבעי דטומאה כיון שהיא סותרת דין הוא דנעשה בה מטמא כמטמא. ומעתה הדרא קושיא לדוכתה דא"כ גבי יין נמי נימא כיון שלא הותר מכללו דין הוא דנעשה בו משקה כשותה והרמב"ם פ"ה מה' נזירות דין י"א הביא דין המגלח כמתגלח ושם דין ך' הביא דין המטמא שאינו כמטמא אבל גבי. יין שם דין ב' לא כתב כלום ונהי דדרכו של הרמב"ם שאינו מביא אלא הדין המוזכר בהדיא בגמרא מ"מ אין הכרע אם עשה בו משקה כשותה או לא וכעת צ"ע: