אור ברסלב

באר משה (כריף)· רבי משה כריף

דף מג:

דף מג.

רש"י ד"ה אמר ר' חסדא אף ע"פ שהראש בצד הגוף וכו' עכ"ל ר"ל לא מבעיא אם נאבד הראש לגמרי אלא אפילו מונח בצד הגוף ומשום דהכי משמ' לישנא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר וק"ל:

ד"ה ואינו מטמא לאברים וכו' שאין בין אבר מן המת לאבר מן החי אלא בשר הפורש עכ"ל וז"ל הרמב"ם פ"ב מהלכות טומאת מת דין ו' מה בין אבר מן החי לאבר מן המת אבר מן החי בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו טהורין ואבר מן המת בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו כמפורשי' מן המת השלם ומטמאין בשיעורן עכ"ל:

ד"ה אבל מחזיר וכו' ה"נ וכו' נראה דבא לאפוקי הגי' שהיא קמן לאו למימרא וכו' דהאי לישנא משמע שלא נשאר הכי במסקנא וקושטא הוא דנשאר במסקנא וק"ל:

בא"ד כלומר דבשעה שנגע בה ברישא וכו' עכ"ל משום דלשון דאלו מחסר פורתא משמע דלאחר שנטמא נחסר אבל בשעה שנטמא היה שלם וא"כ מאי פריך ולזה כתב כלומר בשעה שנגע ברישא ומשום דברייתא סתמא קתני אבל מחזיר וכו' משמע אפי' אותו האבר או העצם שנחסר היה חסר בשעה שנטמא וק"ל: ד"ה כזית נצל וכו' ליחה היוצאה מן המת וכו' עכ"ל וכ"כ נמי התוס' לקמן פרק כ"ג דף ן' ע"א אמרינן איזהו נצל בשר המת שקרש ומוהל שהרתיח ע"ש והתוספ' ורש"י הכא לא חשו לומר שהרתיח משו' דלא בעינן שהרתיח אלא היכא דמספק' לן אם ליחה זו מן המת או לא כמ"ש התוס' לקמן פרק כ"ג ד"ה אמר ר' ירמיה וכו' אבל הכא מיירי בידעינן שהוא מן המת ואין צריך שהרתיח ודוק ועיין לה' מש"ל ז"ל פ"ב מה' טומאת מת דין א' ד"ה גרסי' בפ"ז דנזיר וכו':

בא"ד מפי' ר' אליקים וכו' עכ"ל נראה דקאי אמאי דכתב דנצל לשון הפרשה ודו"ק:

בא"ד ומפרש נמי לקמן בשר המת שקרש וכו' כצ"ל ור"ל בשר המת שנימוח ואחר כך קרש וכן פירש"י לקמן דף ן' ע"א והתוס' הכא לא נקטו לה משום כיון דאיירי בידעינן שהוא מן המת אפי' לא קרש נמי מטמא כדאיתא לקמן פרק כ"ג וא"כ היינו בשר שנימוח היינו ליחה היוצאה מן המת אבל רש"י לא חש לזה וגבי ליחה לא נקט שהרתיח וגבי בשר נקט קרש ודו"ק: תוס' ד"ה א"ל וכו' וצ"ע מה ר"ל עכ"ל ר"ל מאי פריך אלא מעתה וכו' דודאי דאין ה"נ דלא ליטמא ליה ואי אסיק אדעתיה דחשיב מת מצוה א"כ שאני התם דהוי מת מצוה כדמסיק ותו מדפריך בתר הכי והאי מת מצוה הוא וכו' משמע דס"ד דלא הוי מת מצוה וק"ל:

ד"ה והא מת מצוה וכו' אם יש שם ישראל שיכול ליטפל וכו' עכ"ל איכא למידק האי ישראל ה"ד אי דחושש ורוצה ליטפל א"כ מאי מקשו מהך דפר' האשה רבה אלמא כהן ומת לפניו ויש שם ישראל ואינו חושש ליטפל חשיב מת מצוה שהרי שאני התם כיון דישראל אינו חושש ולכך חשיב מת מצוה ותו אי מיירי בישראל חושש ליטפל אמאי לא הביאו ראיה בפשיטות דע"כ דאין הכהן חייב ליטמא דמי גרע מישראל דאינו חייב ליטפל על אביו היכא דישראל אחר חושש ליטפל וכי מפני שהוא כהן יתחייב וליכא למימר דהוצרכו התוס' להביא ראיה מהך דפרק כ"ג משום דאיכא מ"ד פ"ק דסוטה דף ג' ע"א דלה יטמא רשות ואע"ג דקרא מיירי באחותו ע"כ ה"ה נמי שאר קרובים דהוי רשות כמ"ש הרא"ם פ' אמור ד"ה לה יטמא וכו' ע"ש דא"כ היכי כתבו דלא יטמא כהן דודאי למ"ד רשות מותר ליטמא אף דאיכא ישראל כיון דרשות הוא ודוקא למ"ד מצוה הוא דשייך לומר דאסור ליטמא היכא דאיכא ישראל דאז ליכא ראיה הא אלא ע"כ דמיירי בישראל אינו חושש והא דהביאו ראיה מפרק כ"ג דיטמא נזיר ולא כהן משום דמשמע להו דמתניתין סתמא קתני דאפילו הך דנזיר אינו חושש מ"מ מטמאין אותו בע"כ ולכך שפיר הביאו דאיה א"כ ק' היכי מצינן למימר לא ליטפל כהנים קרובים היכא דאיכא ישראל דא"כ קרא דלאביו ולאמו יטמא במאי מוקמת ליה אי דליכא ישראל כלל ת"ל משום דהוי מת מצוה אלא ע"כ דאיכא ישראל וגזירת הכתוב היא דאפ"ה מותר ליטמא לאביו ולאמו וי"ל דס"ל לתוס' דקרא לאביו מיירי היכא דישראל אינו חושש משום דקא מתעסק במצוה אחרת ולכך יטמא כהן כיון שהוא קרוב ועיין למהרש"א בתוס' דפ"ק דסוטה דף ג' ע"א ד"ה לה וכו' ולחידושינו שם ודוק. אבל קשה מאי מייתו ראיה מהך דפרק כ"ג דיטמא נזיר ולא כהן שאני התם דטעמא דיטמא כהן משום מת מצוה ולכך כיון דאיכא נזיר תו לא חשיב מת מצוה אבל הכא דמטעם קורבא דאביו אימא דמותר אף היכא דאיכא ישראל וצ"ע:

בא"ד מתוך חומר וכו' עיין לתוס' שם בהאשה רבה דף פ"ח ע"א ד"ה מתוך חומר וכו':

ד"ה מתיבי וכו' וצ"ע דל"ל לה יטמא וכו' כצ"ל ועיין לה' א"מ ז"ל שהביא תירוץ התוספות פ"ק דסוטה דף ג' ע"ב ד"ה לה וכו' שתירצו איידי דכתיב יטמא כתב לה ע"ש. ואחר המחילה לא שמיה מתייא שהרי ברייתא הכא דרשה להדיא לה יטמא למעוטי אברים ולכך הקשו ל"ל מלאביו נפקא ופשוט: ד"ה אבל וכו' כי אביו חסר בעי בנו מטמא לו עכ"ל כצ"ל:

ד"ה ר' יהודה וכו' תניא בת"כ ר' יהודה אומר וכו' כצ"ל וק"ק דמלבד תמיהתם תקשי להו ר' יהודה היינו ת"ק ונראה דתוס' לא היו גורסין בדברי ר' יהודה אבל מחזר הוא על עצם כשעורה וצריך למוחקו מדבריהם אלא היו גורסין הך רישא לבד דאינו מטמא לעצם כשעורה מאביו ותו לא ומשמע להו לפום קושיתם דר' יהודה קאמר אף ע"י חזרה ובהא פליג את"ק ותירצו דכולה ר' יהודה ותחלת קודם חזרה קאמר ועיין בק"א זל ודוק: ד"ה לה הוא מטמא וכו' יכול לא יטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בניינו ולרוב מניינו רוב בניינו לקמן בפרק כ"ג מפרש לה ורוב מניינו וכו' כצ"ל והיינו לקמן פרק כ"ג דף נ"ב ע"ב דקאמר ושני שוקיים וירך אחד או שני ירכיים ושוק א' וכן פירש"י ועיין להר"ש פ"ב דאהלות משנה א' שהביא תוספתא דקתני ר' יהודה וכו' דמפרש נמי איזהו רוב מניינו מנין קכ"ה ע"ש:

בא"ד וסברא הוא להעמיד וכו' אאחותו דאיירי למעוטי אברים וכו' ומן הדין הל"ל יכול יטמא למתים אחרים אף לאברים וכו' עכ"ל אע"ג דלעיל בברייתא קתני לפי שאינו מטמא לאבר מן החי של אביו משמע דבלא אחותו ממעט דאינו מטמא לאבר אביו והיינו ע"כ משום דדריש לאביו ולא לאברים מ"מ ע"כ ברייתא דהכא לית לה דרשה דאביו למעוטי אברים וראיתי לה' א"מ ז"ל שכתב וז"ל התו' לעיל שהקשו ל"ל לה מאביו נפקא הם תוס' מחכם אחר עכ"ל ולא ידעתי למה דתוס' לעיל קיימי גבי הך ברייתא דקתני לפי שאינו מטמא לאבר אביו אלמא דפשיטא לה להך ברייתא דגבי אביו ממעטינן דאינו מטמא לאברים אף אי לא כתיב גבי אחותו ולכך הקשו שפיר ופשוט: שם גמ' יכול לא יטמא לשדרה וגולגולת וכו' משמע דאף כשמתה אינו מטמא לאבריה זולת שדרה וגולגולת וכ"כ רש"י ד"ה ואינו מטמא לאברים וכו' ומדברי רש"י פ"ק דסוטה דף ג' סוף ע"א מוכח דאינו מטמא לאבריה כשהיא חיה כן הקשה ה' יעיר אוזן מערכת הכ"ף סימן כ"ח משמיה דהרב המובהק והמקובל מהר"א בן מוסא זלה"ה ע"ש:

תוכן העניינים

באר משה (כריף)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה