באר משה (כריף)· רבי משה כריף
דף מג.
גמ' אלא אמר רבא הכניס חוטמו וכו' כצ"ל בין בגמ' בין ברש"י בין בתוס' נ"ל:
שם גמ' כגון דעייל כשהוא גוסס וכו' אף ע"ג דהתראת ספק היא שמא לא ימות נ"ל דס"ל שמה התראה א"נ כיון דרוב גוססין למיתה לא הוי התראת ס' ולהכי נקט כשהוא גוסס ולא קאמר כשהוא חולה עכ"ל המקובצת ע"ש: שם גמ' מבעי ליה לכד"ר וכו' אבל מטמא לנגעם ולזיבתם וכו' משמע משום דכתיב במותם הוא דדרשנן הכי וכן משמע נמי ממאי דפריך ולמ"ד במותם הא מ"ל להאי סברא אלמא דבעינן קרא יתירה לנגעם ולזיכתם וכן משני נמי א"כ לימא קרא במות ש"מ תרתי אלמא אי לאו קרא יתירא לא הוה ידעינן דמטמא בנגעם וזיבתם וכן משמע נמי לקמן דמ"ח ע"א דקאמר אין לי אלא נזיר כ"ג מנין ויליף ג"ש אמו אמו מנזיר ע"ש אלמא דאי לאו ג"ש לא הוה ידעינן דמטמא לנגעם ולזיבתם גבי כ"ג וכן נמי התם בעבר הדף פריך ולר"ע ג"ש דרבי מנ"ל וכ"כ נמי התוס' להדיא לקמן ד"ה ולאמו וכו' דבמותם יתירא דרשינן אבל מטמא לנגעם ולזיבתם ע"ש ומכאן ק"ל על ה' כ"מ ז"ל פט"ז מה' טומאת אוכלין דין ט' שעל מ"ש רבינו וז"ל ושאף כהנים ונזירים מותרין להתטמא בשאר טומאות חוץ מטומאת מת עכ"ל וכתב וז"ל וזה פשוט שלא הוזהרו בתורה אלא מטומאת מת עכ"ל משמע דרבי' מסברא הוציא דין זה מפני שלא כתוב בתורה אלא טומאת מת והוא תימא שהרי ברייתא ערוכה היא אשמעינן דין זה והוצרך ללמוד מקרא יתירא דבמותם וצ"ע. ואי קשיא ס"ס אמאי הוצרך ללמוד מקרא יתירא ואמאי לא למדוה מפני שלא הוזהרו בתורה אלא מטומאת מת וכמ"ש הכ"מ ז"ל וקרא יתירא ל"ל כבר תירצו התוס' לקמן דמ"ח ע"א ד"ה ולאמו וכו' דעיקר קרא לנגעים אצטריך דס"ד דמצורע חשוב כמת ולזיבתם נקט אגב נגעים ע"ש: והנה התוס' הכא ד"ה במותם וכו' כתבו וז"ל ואפילו באחריני אינו מוזהר וכו' ונראה דחסרון יש בדבריהם וכצ"ל ותימא אפילו באחריני אינו מוזהר וכו' וכונתם דמקשו ל"ל קרא פשיטא דאפילו באחריני אינו מוזהר וע"ז כתבו אבל בת"כ איתא במותם וכו' כצ"ל וכ"ה במקובצת וכבר תירצו קושיא זו התוס' לקמן כמו שזכרנו ואין להק' לפי תירוצם אכתי כיון דע"כ הוה ס"ד דלאחריני נמי אסור ליטמא למצורע משום דחשוב כמת אימא דוקא גבי אביו. ואמו הוא דגלי קרא במותם דמטמא לנגעים אבל גבי אחריני אין ה"נ אינו מטמא משום דמצורע חשוב כמת די"ל דודאי דבמותם גלי לן דמצורע לא חשיב מת לענין טומאת מת וא"כ לא שנא אביו לא שנא אחריני מיהו מ"ש משם הת"כ אבל יושב בהספד ובשורה צריך טעם דמהיכא תיתי לאסור דמה טומאה שייך ותו ק' אפילו באחריני מותר ונראה דלא תימא אגב צעריה חיישינן דילמא נוגע במת דבאחריני לא חיישינן אבל גבי קרובו חיישינן ומה"ט אסרינן גבי כ"ג פ"ב דסנהדרין די"ט ע"א ע"ש וכן פסק הרמב"ם פ"ה מה' כלי מקדש דין ה' ולפ"ז צ"ל דנקט בשורה אגב שהרי השורה אחר קבור המת היא ומהיכא תיתי אסור אלא עיקר אצטריך להספד משום דעדיין המת שם וכן גבי כ"ג נמי מותר לעמוד בשורה כדפסק רבינו פ"ה מהלכות כלי מקדש דין ה' ע"ש. והנה משמע דאליבא דר' דדריש דמטמא לנגעם ולזיבתם אבל אינו יושב בהספד כיון דאיכא חשש שמא יגע במת דומיא דכ"ג ותו כיון דאיכא ג"ש דאמו אמו דילפינן כ"ג מנזיר לענין דמטמא לנגעם ולזיבתם כדאמרינן לקמן דמ"ח א"כ ה"ה נמי דילפינן נזיר מכ"ג דאינו יושב בהספד דאין ג"ש למחצה והרמב"ם לא הביא דין זה ולא ידעתי למה ואפשר כיון דכבר ידוע דכ"ג ונזיר שוין הם לענין טומאה לכך לא הוצרך לבאר ודו"ק: שם גמ' ולמ"ד במותם הא מ"ל וכו' ש"מ תרתי וכו' קושיא זו ותירוץ זה וכן מאי דפריך נמי ולמ"ד מלהחלו הא מ"ל וכו' ש"מ תרתי וכו' קאי נמי גם לר' יוחנן דאמר משמעות דורשין איכא בינייהו ודו"ק:
שם גמ' לענין טמויי וכו' לענין אתחולי הא אתחיל וכו' אף ע"ג דלענין טומאה חשיב חי מ"מ הוי חלל משום דאסור ליכנס בעודו גוסס שמא יטמא וכיון דעבר אאיסור נתחלל כ"ה מבואר בה' המאירי ע"ש וק"ק דמאי פריך לעיל ולמ"ד מלהחלו הכתיב במותם ואמאי לא משני נמי לענין טמויי הוא דלא אבל לענין אחולי וכו' כדמשני הכא וכ"ת דא"כ אמאי דריש מלהחלו טפי מבמותם י"ל דבמותם לחוד הוה משמע דה"ק קרא במותם לא יטמא אבל קודם מיתה דהיינו גוסס מותר לגמרי וליכא ביה שום איסור אבל לבתר דכתיב להחלו דקאי בלא יחלל א"כ קרא דבמותם נמי ה"ק לענין טומאה הוא דלא אבל אחולי מתחיל וי"ל דאין ה"נ אלא משום דאכתי לא אסיק אדעתיה חילוק זה וק"ל:
שם גמרא א"כ לימא קרא במות מאי במותם ש"מ תרתי וכו' ומאן דדריש מלהחלו במות במותם לא דריש וכה"ג אמרינן בפ"ב דקידושין דמ"ג ע"א דקאמר ואידך מהוא ההוא ואידך הוא ההוא לא דריש ע"ש. מיהו קשה דלמאן דדריש מלהחלו מסיק א"כ לימא קרא להחל א"כ תיקשי ליה נמי לימא קרא במות וי"ל דהיכא דאיכא לשנויי משנינן וכן נמי למ"ד דדריש במותם תרתי לא דריש מלהחלו אלא חדא ואמאי לא תיקשי ליה לימא קרא להחל אלא משום דליכא למדרש מידי מיהו ק' למאן דדריש להחלו תרתי ובמותם חדא אמאי לא דריש אפכא ומאי אולמיה ליה האי מהאי וכן נמי למאן דדריש במותם תרתי ולהחלו חדא אמאי לא דריש אפכא ומאי אולמיה האי טפי מהאי ואפשר דבסברא זו פליגי למאן דדריש להחלו תרתי משום דהיכא דאיכא למדרש לחומרא דרשינן ולכך דריש להחלו תרתי לחייב על הגוסס ולמאן דדריש להחלו חדא משום דדחיקא ליה לאוקי קרא כאילו סמכיה להחלו כמ"ש התוס' ד"ה ולמ"ד וכו' ודו"ק:
רש"י ד"ה צירף גופו לאו דוקא אלא איידי דאמ' צירף ידו וכו' עכ"ל אינו מובן אדרבא צירף גופו ניחא כלומר היו ידיו צרופות לגופו כמ"ש התוס' ד"ה צירף וכו' אבל צירף ידו דהיינו שהכניס ידיו תחלה אינו מיושב לשון צירוף ומלישנא דתוס' ד"ה אלא אמר ר' אלעזר וכו' משמע דר"ל דצירף ידו עם הבית והוא דחוק דההיא הכנסה היא ולא מקרי צירף ונראה להגיה בדברי רש"י להפך וכצ"ל צירף ידו לאו דוקא אלא איידי דקאמר צירף גופו וכו' וק"ל ועוד נראה דגבי ידו שייך לשון צרוף כיון דנשאר גופו חוץ מהבית חשיב הכנסת היד תחלה לבית צרוף עם הבית אבל גבי גופו דהכניס כל גופו לא שייך צירוף אלא הכנסה מיקרי וזהו שהתוספו' גבי ידו כתבו דצירף ידו לבית אבל גבי גופו לא כתבו צירף גופו לבית אלא כתבו כלומר צירף ידיו לגופו אבל רש"י לא ניחא ליה בהכי ולכך כתב איידי דקא' צירף ידו וכו' ודו"ק נ"ל:
ד"ה ור"ל אמר גוסס א"ב וכו' דכיון שהוא גוסס סופו להיות חלל וכו' דרוב גוססין וכו' עכ"ל ק"ק אמאי לא דריש הכי מבמותם ונימא דאפי' שהוא גוסס קאמר קרא דכיון שהוא גוסס סופו ימות וי"ל דלשון להחלו משמע מותר ולכך נימא דקרא על שם סופו קאמר אבל במותם משמע לשון הווה כשהוא מת ממש ודו"ק:
ד"ה מתיבי אדם הכי הויא רישא דבריי' בהעור והרוטב עכ"ל חיפשתי שם בפ' העור והרוטב ולא מצאתיה אלא רישא דמתני' פ"ק דא דאהלות משנה ו' ועיין מה שאכתוב בתוס' ד"ה ולמ"ד וכו' בס"ד:
תוס' ד"ה בבית וכו' כמלא טומאה דמי וכו' עכ"ל הכי מוכח מהכתוב שטימא הנכנס לאהל המת אע"פ דאינו מאהיל על המת ולא נגע במת וע"כ דגזירת הכתוב היא דחשיב כל אויר הבית כאילו מלא טומאה ומש"ה נטמא וכן ראיתי להרב מש"ל ז"ל פי"א מה' טומאת מת ד"ה ודע שראיתי לרבינו פ"ה מה' נזירות וכו' שכתב בתוך דבריו ז"ל אבל בנכנס לאהל המת דאינו מאהיל על המת אלא דגזירת הכתוב היא דחשיב כל אויר הבית כאילו הוא מלא טומאה ומש"ה נטמא וכו' עכ"ל ע"ש:
ד"ה צירף וכו' ואומר הר"ם אף ע"ג וכו' עכ"ל כונתם להק' על צירוף ידיו אלא עד שפירשו מהו צירוף ידיו ומהו צירוף גופו אח"כ חזרו להק' על צירוף ידיו ור"ל דמשמע דהיכא דהכניס ידיו תחלה לאהל המת נטמאו ידיו מדאורייתא ואלו הכניס ידיו לבית המנוגע אמרינן בפרק השוחט דאינם טמאים אלא מדרבנן ואע"ג דמצורע מטמא באהל מדאורייתא כמו מת ולזה כתבו דמ"מ מצורע אינו חמור כ"כ כמו מילי טומאה דמת דה"נ אשכחן דאף ע"ג דהנכנס שם טמא אפילו לא נגע כמו הנכנס לאהל המת אפ"ה יש חילוק ביניהן לענין אם יש שם מחיצה וכו' אלא ע"כ דמצורע קלישא טומאתיה ולא אמרינן ביה כמאן דמליא טומאה דמי ואפשר דקבלה היתה בידם ודו"ק:
ודע שראיתי לה' מש"ל פי"ו מה' טומאת צרעת דין ו' ד"ה טהור וכו' שהק' וז"ל אך ק"ל מהא דכתיב כל הבא אל האהל וכו' והניח בקושיא ע"ש והיא קושית התוס' הכא וראיתי להר"מ בפי' המשנה פי"ב דאהלות משנה ח' שכתב משם הספרי וז"ל ולשון ספרי כל הבא אל האהל זה שבא מקצתו וכל אשר באהל זה שבא כולו עכ"ל משמע מקרא יתירא דריש אפילו מקצתו וכו' ומעתה ל"ק קושית התוס' דשאני גבי מת דגלי קרא ואין לומר דילמא כוונת הספרי דקא' מקצתו היינו רובו כלפי מאי דנקט זה שבא כולו שהרי קי"ל רובו ככולו ול"ל קרא א"ו דאצט' קרא אפילו הכניס ידו וא"כ יש לתמוה על התוס' גם על ה' מש"ל שנעלם ממנו גם דברי הספרי הלז אמנם אחר העיון נראה שקושית הר' מש"ל במקומה עומדת ולאו היינו קושית התוס' הכא אלא משו' דמש' ליה דרבינו פ"ק דטומאת מת דכתב אפילו הכניס ידו וכו' לאו היינו מטעם נגיעה אלא מטעם דחשיב ביאה דהכי משמע תחילת לשונו דכתב הבא כולו וכו' או הבא מקצתו וכו' ואח"כ כתב אפילו הכניס ידו מש' דכולהו מטעם ביאה נינהו ותדע דאי ס"ל לה' דהכניס ידו דכתב רבינו מטעם נגיעה וכונת קושיתו היא אמאי לא אמרינן נמי גבי מצורע דאפילו הכניס ידו טמא מטעם נגיעה וכמו קושית התוס' הכא א"כ איך כתב וז"ל וכן מה שהזהיר הכתוב בכ"ג על כל נפשות מת לא יבא וגבי נזיר נמי דכתיב על נפש מת לא יבא מוכח פ"ג מינין עלה מ"ג דלא חשיב ביאה אם הכניס אחד מאבריו. אך ק"ל מהא דכתיב כל הבא אל האהל וכו' עכ"ל דמשמע דרוצה להקשות על הך דכ"ג ונזיר מהך דפסק רבי' פ"ק מהל' טומאת מת ומאי קושיא שהרי אדרבא הך דכ"ג ונזיר אין ה"נ דאם הכניס ידו טמא מטעם נגיעה כדמוכח הכא ומטעם דמליא טומאה דמי כמ"ש התוס' וא"כ הוי כמו פסק דבינו דפ"ק מה' טומאת מת ולא ה"ל להק' אלא דוקא גבי מצורע דאמאי לא אמרינן דמכניס ידו טמא משום נגיעה ותו איך כללם ה' עם דין המצורע שכתב וכן גבי כ"נ ונזיר וכו' דמשמע דשפיר הוו כמו דין המצורע שהרי אדרבא אינם שוין לדין המצורע ואדרבא לא הוה צריך כלל להקש' מהך דכתיב כל הבא אל האהל דפסק רבינו פ"ה מהל' טומאת מת אלא בפשיטות ה"ל להקשות מהך דכ"ג ונזיר גופייהו דמוכח מהכא דאם הכניס ידו טמא משום נגיעה דמאי שנא ממצורע דלא הוי טמא עד שיכנוס רובו וכמו שהקש' התוס' הכא א"ו דזה לא ק"ל כלל משום דמצורע קלישא טומאתיה ולא אמרינן כמאן דמליא דמי וכמו שתיר' התוס' אלא עיקר קושייתו לדברי רבינו רמש דמשמע דס"ל דמכניס ידו חשיב ביאה ואלו גבי מצורע וכ"ג ונזיר וטמא שנכנס למקדש משמע דלא חשיב ביאה ונ"מ לענין התראה דבלשון לא יטמא מתרינן ולא בלשון לא יבא והשתא נהי דמהך דספרי משמע דקרא יתירא קדריש אפילו מקצתו מ"מ ע"כ מטעם נגיעה ולא חשיבי ביאה שהרי כיון דמוכח הכא דלא חשיב ביאה אבל לרבינו דמשמע דחשיב ביאה הוא דק"ל לה' ז"ל. והנה לפי סברת ה' דרבינו חשיב לה ביאה יש לתמוה לפ"ז על דברי מרן ז"ל פ"ה מה' טומאת מת שהראה מקום ועל דברי רבינו דכתב ואפילו מכניס ידו מסוגיא דהכא שכתב וז"ל בפ"ג מינין עלה מ"ג ואיתיה בת"כ עכ"ל דאיך הביא סוגיא זו על דברי רבינו שהרי רבינו ס"ל דחשיב ביאה וסוגיא. דהכא אדרבא מוכח דלא חשיב ביאה ואדרבה מהכא קשה על דברי רבינו וכמו שהקש' הר' מש"ל ז"ל והתימא על הרב מש"ל שלא הרגיש בדברי מרן הללו וצ"ע:
מיהו לילי דברי ה' ז"ל היה נראה דמשמע ליה להכ"מ ז"ל דרבינו פ"ק דטומאת מת דין י"א דכתב ואפילו הכניס ידו וכו' הכונה מטעם נגיעה ולא קאי אביאה דנקט לעיל דלא נחית רבינו אלא דאיכא טומאה ואהכי מייתי הכ"מ סוגיא דפ"ג מינין לענין דאיכא טומאה והא דלא ביאר רבינו בהדיא דהוי נגיעה כיון דאיכא נפקותא לענין התראת נזיר או כ"ג שהכניס ידו דסמך אמ"ש פ"ה מה' נזירות סוף דין י"ח ע"ש ודוק:
ואכתי נשאר לנו קושיא על דברי התוס' הכא שלא הביאו דברי הספרי דמשמע משום דגלי קרא גבי מת שוב אחר זמן יש מי שהראני דברי ספרי במקומו והכי איתא וז"ל כל הבא אל האהל זה הבא מקצתו וכל אשר באהל זה הבא כולו הא עד שלא יאמר יש לי בדין ומה מקצתו טמא כולו לא כ"ש אמרת אין מזהירין מן הדין עכ"ל הרי משמע דדרשת הספרי דדריש אפילו מקצתו לאו מייתורא אלא ממשמעותא דאל"כ מאי פריך עד שלא יאמר וכו' והוצרך לומר אין מזהירין מן הדין שהרי לא ידעי' מקצתו אלא לבתר דכתיבי תרי קראי יתירי והר"מ במשנה פי"ב דאהלות לא נחית אלא לעניין דאיכא טומאה במקצתו ולכך לא הוצרך להביא אלא תחלת דברי הספרי והשתא ניחא דברי התוס' ועיין לה' ספרי רבי רב פ' חוקת דף קל"ב ע"ב שכת' משם מהר"א נחום דקבלה היתה בידם גם כתב דגלי קרא גבי מת משום דכתיב תיבת כל וכו' ונראה שלא ראו לדברי התוס' הכא ודו"ק ועיין לחידושינו לעיל דף ל"ז ע"ב בגמ' גבי אלא הא דתניא וכו' בד"ת עוד ק"ל בין לטעם ה"ע וכו' מה שהקשינו מזה הספרי לדעת מהרש"א ז"ל ע"ש:
ד"ה כגון שנכנס בשידה וכו' וצ"ל דהוא מסייע וכו' עכ"ל וה"ה דה"מ לומר תלמודא דהוא עצמו פרט המעזיבה אלא שיטפא דלישנא דלעיל פ"ג דף י"ז ע"ב נקטו ע"ש ועיין בתוס' שם ד"ה ובא חבירו וכו' והנה מה שהוצרכו התוס' לזה משום דהוקש' להו דהא בעינן לאו שיש בו מעשה ועיין לכ"מ ז"ל פ"ג מהלכות אבל דין ו' ד"ה ויש לדקדק וכו' ועיין להרב לימודי ה' נר"ו לימוד קפ"ב דף פ"ח ע"א:
ד"ה מהכא משמע דכהן אסור ליטמא לאחרים אף כשהוא מטמא כבר וכן נמי אסור ליכנס לבית הקברות אפילו לקבור קרובו וכו' אחר שיפרוש ממתו ילך על שאר מתים ומאהיל עליהם וכו' עכ"ל כצ"ל נ"ל ור"ל מדקאמר יכול יהיה חייב ת"ל וכו' משמע חיובא הוא דליכא אבל איסורא מיהא איכא. וראיתי להרב המאירי ז"ל שהביא ראיה דאיסורא מיהא איכא וז"ל שהרי אמרו לה יטמא ולא לאחרים עמה ר"ל אף בעודו נוגע בקרוביו עכ"ל ונראה דתוס' לא ניחא להו בראיה זו דאיכא למדתי דמיירי אחר שפי' מן המת ולעבור בלאו ועשה וכן פירשה הר' ק"א שם בת"כ דף ר"ט ע"ב ע"ש ויש לסייעו מתוס' הכא ודו"ק:
וכתבו עוד וכן נמי אסור ליכנס לב"ה וכו' ר"ל ואפילו אם הוא מותר וליכא אפילו איסורא מ"מ אסור ליכנס לבית הקברות שהרי כיון דאף לדברי רבה מודה דאם פיר' אסור א"כ אפילו לקבור קרובו ועדיין מחובר עמו אסור ליכנס משום דע"כ צריך שיפרוש ממתו וילך על שאר מתים ומאהיל עליהם ועיין למקובצת לקמן דף מ"ד ע"א ד"ה ופוסקין וכו' ועיין לה' א"מ ז"ל והא דכתבו ומאהיל עליהם מדלא כתבו בפשיטות נוגע בהם משמע משו' דס"ל דבית הקברות לא חשיב נוגע ממש וכ"ה דעת המקובצת לעיל אבל מדברי התוס' פ"ז דנדה דנ"ז ע"א ד"ה ודילמא וכו' משמע דס"ל דחשיב נוגע ממש כמ"ש מהרש"א שם כמ"ש בחידושי לעיל דמ"ב ע"ב בגמר' ע"ש מיהו קש' מהא דקי"ל קברי גויים אין מטמאין באהל כדפסק רבינו פ"ג מה' אבל סוף דין ג' ע"ש וכעת צ"ע בזה לעת הפנאי:
בא"ד לשון ר"י עכ"ל הס"ד ומ"ש אח"כ שהנזיר וכו' עד סוף הלשון אין מקומו כאן אלא לעיל בדבור שלפני זה אחר סיום לשונם שם הוא מקומו ודו"ק נ"ל:
ד"ה א"כ נימא קרא וכו' והתם בפרק האשה וכו' ופליגי ביה תנאי התם עכ"ל לא ידעתי לאיזה ענין הביאו הך דפרק האשה ואפשר דכונתם לחזק פירושם שכתבו מגוייד מלא פצעים ופגמים דלא תימא דאפי' מי שנחתך ראשי נמי קרוי מגוייד וקתני דאינו מטמא כל עוד שמפרכס ולזה הביאו הך דפ' האשה דמדייק טמוי לא מטמא הא מחיי לא חיי ואי נחתך ראשו לא הוה צריך דיוקא וכן נמי לא ה"מ פליגי תנאי דודאי לא חיי ולפ"ז לעולם נחתך ראשו מטמא אע"פ שעדיין מפרכס וכך פסק רבינו פ"ק מהלכות טומאת מת דין ט"ו ע"ש ועיין עוד מה שאכתוב בתוס' ד"ה ומהכא שמעינן וכו' ודו"ק: ד"ה ולמ"ד וכו' עד שימות ומשני מ"מ נדרוש וכו' כצ"ל ר"ל אע"ג דקרא לא כתיב ולא יחלל אלא לא יטמא מ"מ נדרוש כאילו כתיב לא יטמא ולא יחלל כיון דסמכיה להחלו ולפ"ז ע"כ דאין פיר' להחלו כיון דסופו להיות חלל כדמשמע ליה מעיקרא כפירש"י דא"כ הוה משמע דלא יטמא איירי בגוסס שסופו להיות חלל אלא כיון דבאלו כתיב לא יטמא ולא יחלל מסתמא שדי לא יטמא אמת ממש ולא יחלל אגוסס וק"ל:
בא"ד וה"מ לשנויי דהך ברייתא כרבי עכ"ל כצ"ל לשון ברייתא דנקטו ונקטו לה נמי בדבור שלפני זה אינו מדוקדק דמשנה היא פ"ק דמסכת אהלות משנה ו' ואפשר משום דמשניות דטהרות וכן דזרעים חשיבי כמו ברייתות משום דאין עליהם גמ' וכה"ג כתב רש"י פ"ק דסוכה דף י"ד ע"א ד"ה משום הכי וכו' לענין שאו' הש"ס גופה כמון שאו' במימרות אמוראים ע"ש: ד"ה ומהכא שמעינן וכו' כהן מוזהר על גוסס עכ"ל וכ"ה דעת התוס' לעיל פ"ק דף ד' ע"ב ד"ה דילמא וכו' וראיתי להמקובצת לעיל פ"ק שכתב משם הרא"ש לחלק בין גוסס בידי שמים לגוסס בידי אדם דגוסס בידי ארם מותר את"ד ע"ש וק"ל דא"כ מאי פריך הכא לר"ל מברייתא דקתני אפילו גוסס דילמא דמיירי בידי אדם דומיא דמגוייד דמיירי בידי אדם ותו דע"כ אדרבא מוכח דבידי אדם גרע מבידי שמים מדקתני אינו מטמא משמע דלא חיי כדדייק תלמודא בפרק בתרא דיבמות דף ק"ך ע"ב גבי מגוייד וכתבו התוס' שם ד"ה למימרא וכו' דע"כ צ"ל דמיירי בגוסס בידי אדם דאי בידי שמים הא מיעוט גוססין חיין וא"כ לדברי המקובצת לא ידעתי מה יענה לקושית התוס' התם וצ"ע ואפשר דלזה היתה כונת התוס' בדבור שלפני זה שכתבו והתם בפרק האשה דייק דמגוייד לא חיי וכו' משו' דהוק לו מאי פריך לר"ל דילמא תרי גווני גוסס והך ברייתא מיירי בגוסס בידי אדם דחיי ולכך קתני דאינו מטמא ולזה כתבו דע"כ מוכח מהברייתא דלא חיי כדדייק תלמודא התם ודברי המקובצת צ"ע וכבר כתבנו בדברי התוספות דלעיל לפ' דבריהם בע"א וזה נכון יותר נ"ל: