אור ברסלב

באר משה (כריף)· רבי משה כריף

דף מב:

דף מב.

גמרא כשהוא אומר לא יבא להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה וכו' וק"ק אימא דקרא דלא יבא אתא לגופיה לחייב על טומאת האהל דאי מקרא דלא יטמא הוה מוקמינן ליה דוקא בנגיעה י"ל דא"כ לכתוב לא יבא וכ"ש נגיעה ולא הוי מזהירין מן הדין דאינו אלא גלוי מילתא דלא גרע נגיעה מאהל ושוב מצאתי שכ"כ הרב המובהק מהר"ר אברהם בן מוסא זצ"ל הביאו אהובינו ה' ברית יעקב נר"ו בקונט' יגל יעקב סוף מס' נזיר בנימוקי הרב ז"ל למסכת נזיר ע"ש ועי"ל דודאי דקרא לא יטמא סתמא משמע לא יטמא בשום טומאה לא מגע ולא משא ולא אהל וא"כ ל"ל לא יבא אלא ע"כ אתא לחייב בשתיים וכ"כ ה' מש"ל ז"ל פ"ג מה' טומאת מת דין ג' ד"ה ודע שהנראה וכו' ע"ש ושו"ר שכ"כ המקובצת והוסיף דמקרא מלא דבר הכתוב דקא' כלו' שממלא ומשלים הכל שגם ביאתו לבית ביש בו טומאה בכלל לא יטמא וכו' ע"ש:

ודע שראיתי להרא"ם פ' אמור ד"ה נפשות מת וכו' שעל מה שהק' התוס' תרי קראי ל"ל כתב וז"ל ונ"ל שאין זו קושיא דאיכא למימר דאצטריכו תרווייהו חד לטומאת מגע דכתיב הנוגע וחד לטומאת אוהל דכתיב לא יבא שפירושו אוהל וכו' עכ"ל משמע דלא ס"ל דלא גרע נגיעה מאוהל ולפ"ז צ"ל דס"ל כתירוץ השני שכתבנו משם המקובצת מיהו בדבור שלפניו ד"ה ועל כל נפשות וכו' הביא דברי הת"כ דקתני גבי כ"ג דכתיב ביה לא יבא ולא יטמא חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא וכתב ה' וז"ל פי' מוזהר שלא יבא באוהל המת אע"פ שלא יגע במת ומוזהר שלא יגע במת אפילו במקום שאין לו תוך כגון בקעה וכיוצא עכ"ל משמע דלא ס"ל דלא גרע נגיעה מאוהל ומשמע נמי דלא ס"ל ג"כ כדברי המקובצת דקרא לא יטמא סתמא משמע בין טומאת אוהל בין טומאת מגע וכן נמי בדבור שאחריו ד"ה לאביו ולאמו הקשה בסוף דבריו וז"ל אכתי קרא דלאביו ולאמו לאו יתירא דהא אזהרת לאביו ולאמו הוא בלא יטמא דמיירי במגע המת ואזהרת על כל נפשות מת היא בלא יבא דמיירי באוהל המת וכו' עכ"ל משמע נמי דלא ס"ל דלא גרע נגיעה מאוהל וכן נמי לא ס"ל כדברי המקובצת דלא יטמא סתמא משמע בין נגיעה בין אוהל וא"כ לא ידעתי מה יענה בסוגיא דהכא דדריש גבי נזיר לחייבו על הטומאה ועל הביאה אימא דקראי אצטריכו לגופייהו חד לטומאת מגע וחד לטומאת אוהל ובעיקר דברי הת"כ שהביא ה' דקתני חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא לולי דברי ה' ז"ל היה נראה דכוונת הת"כ היינו הדרשה עצמה דדרשי' הכא להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה וכ"כ ה' ק"א ז"ל ודברי ה' צ"ע ואין להקשות דא"כ ל"ל לכתוב גבי כ"ג וגבי נזיר לילפו זה מזה דהא לקמן דמ"ח ע"א ילפינן זה מזה בג"ש דאמו אמו לענין נגעם וזיבתם די"ל משום דה"א דלא נדרוש לג"ש אלא לענין זה ולא לענין נגעם וזיבתם וכה"ג כתבו התוס' לקמן דמ"ח ע"א ד"ה ה"ג אשכחנא וכו' ודו"ק: ודע שראיתי בס' תועפות רא"ם למהר"א גאטיניו פרשת אמור ד"ה נפשות וכו' שכתב משם הספרי דלא אמרינן אם מטמא באהל אינו דין שמטמא במגע משום דאין עונשין מן הדין ע"ש והביאו מרן כ"מ ז"ל פ"ק מה' טומאת מת דין ב' ועיין לחידושינו לקמן פ"ז דנ"ד ע"ב בתוס' ד"ה ומשני וכו' וזה היפך דברי ה' מהר"א בן מוסא זצ"ל שזכרנו לעיל וא"כ ע"כ אין לנו אלא כמו שכתבנו משם המקובצת ודו"ק.

שם גמרא דאמר ר' הונא נזיר שהיה עומד וכו' משמע דר' הונא מיירי דעדיין עומד בבית הקברות והושיטו לו מת אחר מדמייתי ר' יוסף ראיה מר' הונא ומכאן ק"ל על דברי התוס' בפ"ז דנדה דנ"ז ע"א ד"ה ודילמא וכו' דמשמע מדבריהם דס"ל דר' הונא מיירי כשהושיטו לו מת אחר אינו עומד עדיין בבית הקברות אלא אחר שהלך מבית הקברות הושיטו לו מת אחר וכ"כ מהרש"א שם ע"ש והוא תימא דהיפך הסוגיא הכא וצ"ל דס"ל לתוס' למאי דמסיק כאן בחבורין כאן שלא בחיבורין קאי לתרץ נמי מילתא דר' הונא ור' יוסף בלחוד הוא דאתותב אבל לר' הונא אין ה"נ דלא אתותב דמיירי נמי שלא בחיבורין דלא כמו שהבין בו ר' יוסף דמיירי עדיין עומד בבית הקברות אלא לאחר שפי' מבית הקברות מיירי ושו"ר במקובצת שכתב כה"ג אל כאן בחיבורין וכו' והאי דאמר ר' הונא היה עומד בבית הקברות הואיל ואינו נוגע במת ממש כי הושיטו לו מת אחר ונגע בו ה"ל כשלא בחבורין הילכך חייב שתים תוספי הרא"ש עכ"ל מיהו ע"כ דס"ל לתוס' התם דבית הקברות הוי כנוגע במת ממש ומש"ה הוק' לו התם דאיך יכנס לבית הקברות דהא הוי מוסיף טומאה אבל לפי דברי התוספי הרא"ש לקמ"ד כיון דלא חשיב נוגע במת ממש ליכא הוספת טומאה ועיין מה שאכתוב לקמן דמ"ג ע"א בתוספ' ד"ה מהכא משמע וכו' ע"ש. ואיכא למידק בדברי התו' התם דנקטו להקשות ממימרא דר' הונא ואמאי לא הקשו עדיפא מינה מברייתא דהכא דקתני כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו וכו' משמע דוקא משום שמתו מונח על כתיפו הוא דפטור אבל פירש חייב וי"ל משום דאיכא למימר נמי דמיירי אפילו אחר שפירש מדקתני שהיה לו וכו' משמע אבל עתה אינו מונח על כתיפו שהרי מהאי לישנא גופיה הוא דמשמ' להו דר' הונא מיירי לאחר שפירש מדנקט שהיה עומד וכו' כמ"ש מהרש"א שם ע"ש ומיהו הא דהוצרך מהרש"א לזה אע"ג דתלמודא מוקי לה שלא בחיבורין דהא ע"כ דס"ל לתוס' דקאי לתרץ נמי מילתא דר' הונא כדכתיב מ"מ לא מצו התוס' לפרושי דתלמודא קאי נמי לתרץ אר' הונא אלא אם יכול לסבול הלשון דר' הונא. מיהו קשה דלשון שהיה ע"כ דאינו מוכרח שהרי ברייתא נמי קתני שהיה ומוקי לה בחיבורין בעדיין מתו עומד על כתיפו לכן נראה עיקר משום דתוס' גרסי בדברי ר' הונא שהיה עובר כנוסחת הרא"ש שהביא מהרש"א ע"ש ודברי מהרש"א צ"ע והא דלא הקשו מברייתא דתקני מתו מונח וכו' י"ל דאיכא למימר דלאו דוקא דה"ה אחר שפי' וכ"כ ה' מש"ל ז"ל פ"ג מהלכות טומאת מת דין ג' בפשטתא דשמעתא אליבא דר' יוסף וז"ל והנראה כפי שיטה זו דר' יוסף ס"ל אין חילוק בין טומאה בחיבורין לשלא בחיבורין משום דטומאה בחיבורין לא הוי מדאורייתא וברייתא דקתני כהן שהיה לו מתו מונח על כתיפו לאו דוקא דה"ה לאחר שפי' דפטור מקרא דלא יחלל אליבא דברייתא דהא מן התורה אין חילוק בין עוד מחובר במת לאחר שפי' וס"ל דהך ברייתא משבשתא היא וכו' את"ד ע"ש ונראה להמתיק דבריו קצת דאף על גב דמתו מונח על כתיפו משמע בעודו מחובר במת איכא למימר דנקט הכי אינו אלא לרבותא לפי מאי דקתני יכול יהא חייב כלומר דאפילו מחובר יהיה חייב אבל לבתר דקתני ת"ל לא יחלל יצא זה שמחולל ממילא דה"ה נמי אפילו אחר שפי' דפטור מהאי טעמא: אמנם בעיקר דברי ה' מש"ל הללו לא ידעתי מי הכריחו לזה שיסכים הברייתא עם ר' יוסף לענין דאין חילוק בין בחיבורין לשלא בחיבורין שהרי כיון דס"ס ע"ב פליגא עליו בעיקר הדין וס"ל לר' יוסף דמשבשתא היא א"כ בפשיטות איכא למימר דבהא פליגא עליו דלר' יוסף אין חילוק אבל ברייתא ס"ל דיש חילוק בין מחובר לשאינו מחובר כפשטא דברייתא וכסברת רבה שמפרש לה הכי ואמאי נוציא לברייתא מפשטא אליבא דר' יוסף ונימא דלאו דוקא האי משום דא"כ דר' יוסף ס"ל דברייתא יש לה חילוק א"כ מאי קאמר ותקשה לך מתניתין דהא כיון דיש חילוק א"כ מתני' איירי במחובר א"כ עוד היום קשה איך קאמר ותקשה לך דמשמע דה"ק ותקשה לדידך דאף לרבה ברייתא עם מתניתין ומאי קושיא דהא כיון דלרבה אית ליה חילוק אלא ע"כ משום דמשמע. ליה מתניתין בכל ענין מיירי וכן נמי הא דפריך תלמודא וטומאה בחיבורין דאורייתא וכו' הא אמר ר' ינאי וכו' דמשמע דה"ק בשלמא לר' יוסף דאינו מחלק ניחא ואי ר' יוסף ס"ל דברייתא אית לה חילוק וע"כ משום דטומאה בחיבורין דאורייתא א"כ לר' יוסף נמי תיקשי מהך ברייתא לר' ינאי י"ל משום דלר' יוסף הך ברייתא משבשתא ודלא כהילכתא ולכך לא פריך מינה לר' ינאי ואפשר דדעת ה' ז"ל משום דודאי אי הוה ר' יוסף ס"ל דברייתא יש לה חילוק לא הוה פריך ברייתא עם מתני' והא דקא' ותקשה לך דמשמע דאפילו לרבה תקשה היינו משום דס"ל דרבה נמי פוטר אפילו שלא בחיבורין והמתרץ הוא דחדית ליה דרבה נמי מיירי בחיבורין דומיא דבריית' וכן משמע קצת לשון ה' ז"ל בתחילת דבריו וכן נמי לשון הלח"מ ז"ל פ"ה מה' נזירות ע"ש ודו"ק:

ואכתי ק' בדברי התוס' דפ"ז דנדה אמאי לא הקשו ממתני' דקתני אל תטמא אל תטמא חייב על כל א' וא' משום דאיכא למימר דמיירי בטומאה וביאה ותלמודא הכא ה"ה דה"מ לשנויי הכי אלא עדיפא משני כאן בחיבורין כאן שלא בחיכורין וכו' והא דפריך התם ודילמא כהן טמא ולא משני כגון דכהן עומד שם בטומאה וביאה משום דא"כ ע"כ דמיירי בשידה תיבה ומגדל כדמסיק הכא ודחיבא ליה לאוקי מתני' התם בהכי. ודע דלפי הדרך שכתב הלח"מ פ"ה מה' נזירות דין י"ו לדעת הראב"ד וכ"כ ה' מש"ל פ"ג מהל' טומאת מת דין ג' דלרבה ס"ל דבטומאה וטומאה אפי' פי' פטור ל"ק כלל קושיית התוס' התם מדרב הונא דהא כיון דרבה פליג א"כ דקרי לה מאי קרי לה שהרי בפשיטות י"ל דכותים לא ס"ל כר' הונא אלא ס"ל כרבה דפליג אר' הונא ונר' דיש לסייע אותו הדרך של הראב"ד מכח קושיית התוס' התם כדכתי' ודו"ק:

ואגב ראיתי לכתוב שראיתי לרש"י שם פ"ז דנדה דנ"ז ע"א ד"ה דקאכיל מינה שכתב וז"ל ותרומה טמאה באזהרה לטהור וכ"ש לטמא עכ"ל משמע דס"ל דכהן טמא שאכל תרומה טמאה באזהרה בעלמא וזה סותר דברי עצמו ביבמות פרק האשה רבה דף ץ' ע"א ד"ה תרומה טמאה וז"ל כהן טהור קאי עלה בעשה וכהן טמא קאי עלה במיתה וכו' עכ"ל אלמא דתרומה טמאה לטמא הוי במיתה וכן נמי גבי כהן טהור סותר דבריו דאי קאי עלה בעשה משמע עשה בעלמא ולא אזהרה ובפ"ז דנדה אזהרה ומיהו לזה יש ליישב דכיון דהך עשה היינו לאו הבא מכלל עשה כדפסק הרמב"ם פ"ז מהלכות נזירות דין ג' לבך קרי ליה רש"י אזהרה דאיסור לאו מקרי אלא לענין דאין לוקין הוא דחשיב עשה ע"ש וכה"ג כתב הרא"ם פר' תצא ד"ה מוצא שפתיך וכו' גבי השמר דעשה עשה ע"ש ודע שהרמב"ם שם דין א' כתב דטמא שאכל תרומה טמאה אינה במיתה אלא בלאו והורה מקורו הכ"מ מסוף פרק הנשרפין ע"ש והוא כדברי רש"י דמסכת נדה ומעתה אדרבא יש לתמוה על דברי רש"י דפרק האשה רכה דאיך כ' במיתה ועיין להרב מחנה ראובן בחידושיו ליבמות בדברי רש"י דיבמות דף ץ' ע"א ואכתי יש לגמגם בדברי רש"י דמסכת נדה דכתב וכ"ש לטמא משמ' דמטהור הוא דילפינן לה ואינו אלא לאו הבא מכלל עשה וזה אינו אלא דמגופה ילפינן דיש בה לאו מדמעטינן מיתה משמע הא איסורא איכא וכמ"ש הכ"מ ודו"ק:

שם א"ל ותקשי לך מתני' וכו' ומעיקרא דמייתי דאמ' ר' הונא וכו' ה"ה דה"ל לאתויי ממתני' אלא דניחא ליה לאתויי מר' הונא גופא וק"ל: שם כאן בחיבורי אדם באדם וכו' משמע דחיבורי אדם באדם לאו דאורייתא ומכאן קש' על התוס' במסכ' ע"ז פרק אין מעמידין דף ל"ז ע"ב ד"ה דיקרב וכו' שאדרבא הביאו ראיה מהכא דהוי דאורייתא שכתבו בס"ד וכן משמע בנזיר פ"ג מינין וכו' ע"ש ועיין להרב מש"ל ז"ל פ"ה מהלכות טומאת מת דין ב' ע"ש:

ולענין פסקה הרמב"ם פסק דהוי דרבנן כשמעתין ומרן כ"מ אחר שהביא סוגיא דשמעתין על דברי רבינו כתב וז"ל אבל ק' דבפ"ב דע"ז אמרו וכו' ולפיכך יש לתמוה על רבינו וכו' ע"ש והוא תמוה שהרי כיון דרבינו פסק בסוגיא דהכא וה' מש"ל כתב דכונתו שהוק' לו דה"ל לרבינו לפ' הסוגיא כפי' ר"י ותירץ מהר"י קורקוס דס"ל דרבא סתר כל מ"ש תחלה וכו' את"ד ולפי דבריו הללו אין מקום למ"ש ה' עצמו לעיל דמה שדחקו לרבינו לומר דרבא סתר כל מה שאמרו תחילה הוא מהכרח הסוגיא דפ"ג מינין וכו' ע"ש שהרי כיון דסוגיא דפ' ג' מינין גופה איכא לפרשה כפי' ר"י וכן נמי לפי דבריו לעיל אין מקום לדבריו הכא שהרי גבי דברי רבא גופיה מי דחקו לרבי' לפרש דסתר כל מה שאמרו תחלה נמצא דדברי הר' ז"ל סתרא"י נינהו ותו דאי כונת מרן ז"ל כדברי ה' אמאי לא הק' כ"א על רבינו ה"ל להק' נמי גם לפי' רש"י ותו עיקר קושית הכ"מ דה"ל לרבינו לפ' כפי' ר"י קשה דאטו מוכרח שרבינו עולה על דעתו פי' ר"י ולולי דברי ה' נראה דכונת הכ"מ משום דסוגיא דפ"ב דע"ז הויא סוגיא בדוכתה דשם עיקר הדין דיקרב בדיקרב ומפיק לה נמי מקראי וא"כ סוגיא בדוכתה עדיפא וה"ל לרבינו לפסוק כמותה ודו"ק נ"ל:

ואגב ראיתי למהרש"א שם בפ"ב דע"ז דל"ז ע"ב ד"ה דיקרב וכו' שהק' לדברי התו' דאמאי לא מוקי לה רבא כדלעיל וכו' ע"ש ולכאורה דקושיא זו ק' ביותר על דברי מהר"י קורקוס דס"ל דקושטא הוא דרבא ס"ל הכי דלאו דאורייתא ע"ש מיהו נראה דעל מהר"י קורקוס ל"ק דאיכא למימר דס"ל כתירוץ התוס' דטעמא דרבא משום דקים ליה דיוסי בן יועזר לא איירי בהכי והילכך אמרינן דממילא נתבטל כל מה שאמרו תחלה משום דממילא הוא דאינו מוכרח אבל על התוס' דמשמע דלעולם דשפיר איירי בהכי אלא משום דסבר לאו דאורייתא ולזה הוק' למהרש"א דא"כ דזהו עיקר הטעם אדרבא מכ"ש דאיכא לאוקמה כדמעיקרא ומיהו לפי מ"ש הר' מש"ל דהכרח רבינו לפי דברי מהר"י קרקוס משום דלשון בוקי סריקי משמ' דהוי לענין דינא ע"ש לפ"ז משמע דעיקר טעם רבא משום דלענין דינא לאו דאורייתא אבל לעולם דמצי שפיר דאיירי בהכי א"כ מעתה קש' גם על מהר"י קורקוס קושית מהרש"א ולכאורה יש ליישב דטעם רבא דלא אוקי לה כדלעיל משום דר' נחמן אוקי לה בספק טומאה כדמסיק הכי אמר ר' נחמן וכו' ואין לדחות דא"כ מנ"ל לתוס' לומר משום דקסבר לאו דאורייתא אימא לעולם דאורייתא אלא משום דר' נחמן לא קאמר הכי די"ל משום דלשון לא תתלו בוקי סריקי לא משמע הכי משום דר' נחמן לא אמר הכי אלא משמע דה"ק דהדברים מצר עצמן הם בוקי סריקי ולכך לא תתלו דברים כאלה בר' נחמן וא"כ ע"כ משום דלאו דאורייתא או משום דלא איירי בהכי כדמסקו התוס'. גם אין להק' לר' נחמן גופיה תקשי ליה אמאי לא אוקמה כדלעיל ודוחק לומר דלא ידע לאוקמתא דלעיל אלא י"ל דאיכא למימר דר' נחמן לא ניחא ליה נגזרו רבנן אלא מסתמא אוקמוה אדאורייתא ולרבא הוא דתחול קושית מהרש"א משום דסבר לאו דאורייתא משמע דניחא ליה מיהת לומר דגזרו רבנן ודו"ק:

ועוד נראה ליישב ע"פ מ"ש ה' מש"ל ז"ל דאחר שכתב אותו הכרח להרמב"ם לפי דברי מהר"י קורקוס משום דלשון בוקי סריקי משמע לענין דינא כמו שזכרנו לעיל שוב כתב ומ"מ אין זה מספיק שהרי מדרבנן מיהא נ"מ לענין דינא שהרי לרבא וכו' ע"ש אשר מבואר מדבריו דרבא לא ניחא ליה שיתיר יוסי בן יועזר גזרת רבנן שגזרו גבי טומאת שלא בחיבורין וא"כ אף אנו נאמר ליישב קושית מהרש"א דלא אוקמה כדלעיל משום דלא ניחא ליה שיתיר יוסי בן יועזר גזרת רבנן שגזרו גבי טומאת חיבורין ואע"ג דמדברי התוס' שכתבו משום דקסבר לאו דאורייתא משמע אבל מה שהתיר יוסי בן יועזר גזירת רבנן ניחא ליה י"ל דוקא גבי טומאה שלא בחיבורין הוא דניחא ליה אבל טומאת חיבורין כיון דחמירא לכך ס"ל לרבא אין סברא שיתיר יוסי בן יועזר ודו"ק נ"ל. ודע הא דאמרינן התם בפ"ב דע"ז כי אתו לקמיה דר' ינאי א"ל הא מיא וכו' זילו טבולו וכו' עיין לה' מש"ל ז"ל פרק י"ט מה' אבות הטומאה דין א' ד"ה ומ"ש רבינו וכו' ותבין ע"ש: שם טומאה וביאה נמי וכו' ואע"ג דמקראי נפק"ל וא"כ אימא דגזרת הכתוב הוא י"ל דהכי פריך לא היה לנו לדרוש להחלו למעט מחולל ועומד אלא לדרשא אחריתי דדריש בסמוך כ"כ התוס' דף הסמיך ריש ע"א ד"ה בביתו וכו' והר' מש"ל ז"ל פ"ג מהל' טומאת מת דין ג' הק' דאימא דגזירת הכתוב דכל שהוא משני שמות כגון טומאה וביאה לוקה שתים אף שהוא מחולל ועומד וכל שהוא שם א' כגון טומאה וטומאה והוא מחולל ועומד אינו לוקה אלא א' עכ"ל ונראה כיון דמחולל ועומד מ"ל שם אח' מ"ל שתי שמות דאין סברא לחלק ביניהן אך עיקר דברי התוס' תמוהין אצלי דאיך כתבו דה"ל לדרוש להחלו לדרשא אחריתי דדריש בסמוך שהרי הך דרשא דדריש בסמוך דהיינו מאי דקתני בבריי' להחלו עד שעה שימות משו' דתרתי שמעת מינה דה"ל לכתוב להחל וכתיב להחלו כדמסיק תלמו' לקמן וכ"ש לר' דאמר במותם עד שימות דלהחלו ע"כ לא אתא אלא מי שמחולל ועומד כדמסיק תלמודא דפריך ולמ"ד כמותם הא כתיב להחלו ומשני להחלו להכי אתא במי שמחולל ועומד וכו' וצ"ע. ומיהו י"ל דע"כ הא דדייקינן לכתוב קרא להחל היינו משום דאיכא לשנויי תרתי ש"מ אבל אי ליכא לשנויי לא דייקינן ותדע דאל"כ א"כ תיקשי ליה גבי קרא במותם דלא דריש ליה אלא לחד דרשה אבל מטמא לנגעם ולזיבתם א"כ לימא קרא במותם אלא ע"כ כיון דליכא לשנויי לא דייקינן ולכך פריך תלמודא שפיר דה"ל לדרוש להחלו לדרשא דבסמוך דוקא דעד שעה שימות ולא נדרוש מינה תרתי כיון דליכא למדרש מכח קרא דטומאה וביאה וכן לרב נמי לא הו"ל לדרוש במותם תרתי ש"מ אלא דרשה מטמא בנגעם וזיבתם לחוד ומלהתלו ע"כ אתא לעד שעה שימות ודו"ק: רש"י ד"ה מקרא מלא דבר הכתוב וכו' וחזר ונכנס באהל וכו' עכ"ל פי' בעוד שהוא נוגע במת כמו טומאה וטומאה דהיינו נגיעה ונגיעה דמיירי נמי בעוד שהוא נוגע במת כפי' רש"י בדבור שאח"ז דאילו פי' מן המת וחזר ונטמא חייב שתים אפילו טומאה וטומאה אלא החילוק משו' דזו טומאה וביאה וזו נגיעה ונגיעה ואידי ואידי בעוד שהוא נוגע ונקט וחזר ונכנס באהל לפי הס"ד אבל לפי המסקנא מיירי בהדי הדדי והחילוק הוא משום דזה משכחת לה בהרי הדדי וזה לא משכחת לה בהדי הדדי וה"ה נמי דבטומאה וביאה נמי היכא דבזה אח"ז כגון דנגע ואח"כ האהיל ועדיין נוגע פטור משום דמחולל ועומד וכן נמי מ"ש בד"ה טומאה וביאה וכו' קודם שנאהל וכו' פי' ועדין נוגע במת וכו' מ"ש עוד וא"נ וכו' וכי הדר נגע וכו' פי' ועדיין נוגע במת וכן בד"ה כאן בבית וכו' והדר נכנס באהל וכו' פי' ועדיין נוגע במת והתוס' כתבו על פי' רש"י וקשה להבין והיינו מפני שסוברים דרש"י מיירי כשאינו נוגע עדיין במת ומיהו רש"י ד"ה אבל טומאה וטומאה וכו' כתב בהדיא בעוד שהוא נוגע במת ועיין ללח"מ ז"ל פ"ה מהלכו' נזירות דין י"ו ולהר' מש"ל ז"ל פר' ג' מהלכות טומאת מת דין ג' ודו"ק:

תוס' ד"ה אייתי ביה וכו' בספרים כתוב ח"ל לא יחלל וזה אינו דהא וכו' דלהחלו אתא להאי דרשה וכו' כצ"ל:

ד"ה א"ל ר' יוסף וכו' אין כאן מחולל ועומד דתוס' יש בו אף בו ביום דבשעה שחזר ונגע במת הנוגע בו יטמא ז' ימים כדדרשינן וכו' ודיקרב בדיקרב מסאב אבל קודם שנגע הנוגע בו לא יטמא כ"א טומאת ערב עכ"ל כצ"ל ומ"ש אף בו ביום נ"ל לא מבעיא אם עד למחר הוא נוגע במת דאיכא הוספת טומאה לגבי עצמו שהרי קודם שנגע לא היה מונה אלא ששה ימים אחרים אבל עכשיו שנגע במת צריך למנות ז' ימים מחדש אלא אפילו בו ביום נגע דלגבי עצמו ליכא תוספת דלעולם צריך למנות ז' ימים אחרי' מ"מ איכא תוספת לגבי הנוגע בו ולכך חייב שתים לפי שהוסיף טומאה על טומאתו לגבי הנוגע אבל קודם שפי' שעדיין מחובר במת אם נגע במת אחר פטור שהרי הוא כמו שהיה קודם ולא הוסיף כלל טומאה על טומאתו אבל לפירש"י אינו כן אלא החילוק הוא משום כשהוא מחובר חשיבא חדא טומאה אריכתא הואיל ולא נסתלק מטומאה ראשונה אבל כשפיר' ונסתלק מטומאה ראשונה חשיבא לנגיעה שניה טומאה אחריתי וק"ל:

ד"ה וטומאה בחיבורין דאורייתא כלומר הרי בעלמא אדם הנוגע במת יהיה הנוגע בו טמא וכו' עכ"ל כצ"ל דלפירש"י פרכת תלמודא קאי אטומאה בחיבורין דשמעתין דאמאי אינו חייב אלא א' דאמרת חשיבא חדא טומאה אריכתא מדאורייתא משוב דמחובר במת ראשון דאינו כן אלא דמדאורייתא חשיבא טומאה אחריתי ואע"ג דמחובר דהחיבור במת אינו מועיל מן התורה להחשיבו לנגיעה שנייה חדא טומאה וה"ל חומרא לזה וקולא לזה דהא כדאיתיה והא כדאיתיה דהיינו לגבי הושיטו לו מת אחר חייב שתים כיון דנגע במת דהוי טומאה אחריתי וממילא דגבי נזיר ועושה פסח קולא דהא כיון דלא נגע במת ממש אלא באדם הנוגע במת וכיון דלא חשיב חיבור ממילא אין כאן טומאה ומשני כאן בחיבורי אדם וכו ואינו ר"ל דמחדית ליה האוקמתא דהא פשיטא הוא דבהכי איירי אלא ר"ל מי דמי וכו' ובפירש"י כ"ז בהדיא אבל לפי' התוס' פרכת תלמודא קאי אטומאת חיבורי אדם באדם דבעלמא ופריך למאי דמשוי כאן שלא בחיבורין דמשמע דמשום הוספת טומאה כמ"ש בדבור שלפני זה אלמא דס"ל דטומאת חיבורין אדם באדם טמא ז' מדאורייתא ומשני דבטומאת אדם באדם גופיה איכא חילוק בין שני שנגע לשלישי שנגע כמ"ש בדבור שאח"ז וטעמא דמילתא משום דשלישי שנגע איכא הפסק אדם שאינו נוגע במת בנתיים וזהו קרי ליה אדם באדם אבל שני הנוגע קרי ליה אדם במת לפי דאיכא הפסק אדם הנוגע במת ולכך חשיב השני שנגע נמי מחובר עם המת ודו"ק:

ד"ה בחיבורי אדם וכו' שהשלישי הנוגע בנוגע בנוגע במת וכו' כצ"ל: בא"ד ולפי' ר"י נראה דאורייתא בחיבורין היינו נגע בנוגע במת ושלא בחיבורין היינו הג' הנוגע בנוגע בנוגע במת אבל רש"י פי' וכו' כצ"ל ועיין להרב מש"ל ז"ל פ"ה מהל' טומאת מת דין ב' ועיין במקובלת דמשמע דלית לה גי' זו בדברי התו' אלא ס"ל דאף לפי' ר"י נמי ס"ל כפירש"י התם דמיירי אתר שפי' והכרח כן משום דהתם התיר יוסי בן יועזר ואיך ר' ינאי חלק עליו ע"ש ואינו מוכרח דאיכא למימר דר' ינאי מפרש ליוסי בן יועזר בספק טומאה כר' נחמן התם ודו"ק:

ד"ה מ"ש וכו' ואין כאן תוספת ועומד קרינן ביה טומאה וביאה נמי הא מטמא וקאי וכו' כצ"ל:

תוכן העניינים

באר משה (כריף)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה